עיתונות שלום
תקרית קטלנית על רקע לאומני אתמול בחווארה זוכה לאזכור שולי ברוב שערי העיתונים, המעדיפים להבליט את העיסוק בביקור של טראמפ ובאפשרות שיכפה על האזור תוכנית שלום. במלים אחרות: העיתונות הישראלית בוחרת להבליט את העיסוק בנושאי המאקרו של הסכסוך, היכן שהמציאות נוטה שמאלה (נשיא רפובליקאי חשוד בכך שלא יישר קו עם הימין בישראל) במקום דיווח מיקרו על עוד עימות נקודתי שמאשש את תפיסת העולם הימנית (ערבים מנסים לעשות לינץ' ביהודי).
אז העיתונות שמאלנית? האזכור השולי ביותר של התקרית הוא דווקא בשער עיתון המציג עצמו באופן מובהק כמי שמקדם את האג'נדה הימנית בקשר לסכסוך: "ישראל היום". זו הדילמה הרגילה של "ישראל היום": עיסוק מתמשך בסכסוך ובטרור היא אג'נדה ימנית ברורה, אך היא גם מייצרת לחץ מימין על ראש הממשלה. טוב, זה לא שיש באמת דילמה. ככה זה כשאתה לא עיתון אלא פמפלט פוליטי. האג'נדה נעה בהתאם לצרכים הפוליטיים של בעל הפמפלט ופוליטיקאי המחמד שלו, ולא בהתאם לעמדה אידיאולוגית כזו או אחרת.
ראוי לציון גם האופן שבו ממסגרים בעיתונים השונים את האירוע, באבולוציה של הדחקת האחר. בכותרת "מתנחל ירה למוות בפלסטיני לאחר שהמון צר על רכבו" שעל שער "הארץ" הנושא הוא מעשיו של ישראלי, והכותרת מפרטת אותם. גם בכותרת "ראיתי את המוות מול העיניים" שעל שער "ידיעות אחרונות" הנושא הוא הישראלי, אבל מה שמודגש הוא כמובן ההיבט הסנסציוני-אמוציונלי של האירוע. בכל זאת, בכותרת המשנה נמצא מקום לדיווח גם על תוצאות מעשיו של הישראלי ("פלסטיני אחד נהרג, ואחר נפצע").
בכותרת "כמעט לינץ': ישראלי נקלע להתפרעויות בחווארה – 'ראיתי את המוות בעיניים'" שמתחבאת בשולי שער "ישראל היום" אין עולם מחוץ לישראלי העומד במרכזה, אין חשיבות למעשיו, גם כשהם כוללים נטילת חיים, ואת הכל ממסגרת הסנסציה.
יוצא דופן הוא "מעריב", שם היקלעותו של ישראלי ללב המון ערבי זועם מגיעה לכותרת הראשית. עובדת מותו של פלסטיני מוזכרת בכותרת המשנה, אך המסגור, כמו בעיתונים האחרים שאינם "הארץ", הוא של גרסת היורה. כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מדובר באותו ציטוט שמגיע לכותרת: "ראיתי את המוות בעיניים" (ב"ידיעות אחרונות" לא מדייקים וכותבים "מול העיניים").
כיצד זה שכל כלי התקשורת יודעים לצטט את אותו הציטוט? פשוט מאוד: אתמול הפיץ ארגון "חננו", המספק ליורה הגנה משפטית, סרטון ובו מונולוג קצר שלו, כשהוא מצולם מגבו ואינו מזוהה. התקשורת מצטטת את הדברים בלי להסגיר את המקור האינטרסנטי (הנה למשל, בחדשות ערוץ 2).
הסרטון מציג גרסה ברורה: יהודי שחזר מקניות בסופר ועבר ברכבו ביישוב ערבי נקלע להתפרעויות אלימות של ערבים שביקשו לרצוח אותו, וירה לצורכי הגנה עצמית, כדי שיוכל להצליח להימלט מהמקום. גרסה זו, יש להניח, תעמוד כעת למבחן רשויות החוק, שיחקרו את הריגתו של אדם אחד ופציעתו של אחר (שהוא גם, במקרה, עיתונאי סוכנות AP). בתקשורת הישראלית היא כבר נראית כעובדה חלוטה.
אפשר גם כך: העיתון החרדי "הפלס" מדווח על תקרית הירי תחת הכותרת "פלשתיני נורה למוות בידי מתנחל שנקלע למארב אבנים"
טראמפ מסתבך בדרך לישראל
ולכותרות: טראמפ, תאונת השרשרת ההיסטרית של ההיסטוריה האמריקאית, מגיעה לישראל בקרוב, צוברת עוד ועוד דפיקות בפח בארצות-הברית ומייצרת קונצנזוס עיתונאי בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. טוב, כמעט קונצנזוס.
"במשך שבעה ימים במאי הוכיח טראמפ מדוע לא נועד לנשיאות. אופרת הסבון שבהפקתו היתה כה שקרית, כה מצוצה מהאצבע, נכלולית ומתחזה, שדובריו לא הצליחו להדביק במהירות הנדרשת את קצב שקריו", כותב רון מיברג בטורו ב"מעריב", העוסק בהשוואה בין טראמפ לבין שקרן אחר שכיהן כנשיא.
"עבור אמריקה היתה ווטרגייט יותר מחשיפת ערוותו של נשיא נוכל, שחצה כל גבול במאבקיו ביריביו הפוליטיים, שאנשי הסגל שלו היו בריונים מזרי אימה, שהשתלחו בסביבתם והושלכו לכלא, ויותר מיצירת שסע עמוק וצורב בחוסר האמון שרחש הציבור לנבחריו משך עשרות שנים. זה היה הרגע שבו הבינה אמריקה שהדמוקרטיה החסונה שלה, שעיקרי התנהלותה מוגדרים כמעט עד הפרט האחרון, אינה מחסום בפני נשיא שהעמיד עצמו מעל לחוק, שפיטר בגסות את האנשים שביקשו לחקור אותו, שזיגזג ושיקר והקים מערכת האזנה למבקריו ובני שיחו".
הכותרת הראשית של העיתון היא "נשיא בחקירה", המתייחסת לשערורייה הנוכחית שטראמפ הוא התסריטאי והכוכב הראשי שלה: פיטורי ראש סוכנות החקירות הפדרלית (FBI) ג'יימס קומי, בעת שהסוכנות נמצאת בעיצומה של חקירת הקשרים הנטענים בין ממשל פוטין לבין מטה טראמפ וההתערבות הרוסית בבחירות באמצעות פשעי סייבר (טראמפ הכחיש בתחילה כי זו הסיבה, אחר-כך הודה בכך תוך כדי שהוא מציג את הבכירים בממשלו שגיבו אותו כשקרנים עלובים, כשתוך כדי כך נחשף כי דרש מקומי להפסיק את החקירה ולהבטיח לו "נאמנות"). שערורייה שבאה על רקע השערורייה שבגילוי כי טראמפ חלק עם הרוסים סודות מודיעיניים שעלולים להסגיר מרגל (ישראלי או ירדני) בשורות דאע"ש.
גם ב"הארץ" מבליטים את ההתפתחות האקטואלית באותו נושא, אפקט הבומרנג לאקט המהדהד של פיטורי קומי: "הממשל מינה חוקר מיוחד לתיק קשרי טראמפ ורוסיה". לצד הידיעה החדשותית נדפסת תמצית מטורו של הפרשן חמי שלו: "השבוע שעבר על דונלד טראמפ – מפיטורי ראש ה-FBI ועד מינוי קודמו המקצועי והנחוש לחוקר מיוחד בפרשת הקשרים עם רוסיה – מסתמן כקו פרשת מים בנשיאותו בת 120 הימים. מצוקתו לנוכח נקמתם המתוקה של נפגעיו ניכרה בציוציו המתקרבנים על 'ציד המכשפות' המתנהל נגדו. הצל הכבד ילווה אותו גם בביקורו במזרח התיכון, וכל דבר שיגיד ייבחן לפי השלכותיו על המשבר בוושינגטון וייחשד כנובע ממנו. המסע גם מזכיר את הביקור הראשון אי פעם של נשיא אמריקאי בישראל: זה היה ריצ'רד ניקסון, בשיא פרשת ווטרגייט".
בעמוד 2 של "הארץ" הקריקטורה של ערן וולקובסקי מראה את ראשו של טראמפ משובץ בזרועות צעצוע הילדים "ספינר". ב"ידיעות אחרונות" אותו דימוי מגיע לכותרת הראשית. אם תרצו: הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא הקריקטורה של "הארץ".
הכותרת עצמה ב"ידיעות אחרונות" היא "אזהרת מסע" ומפנה לטור של נחום ברנע ב"מוסף לשבת", המשתף את הקוראים בשיחותיו עם איש הבית הלבן, עיתונאי אמריקאי ותיאורים מן העיתונות האמריקאית. התמונה המצטיירת היא של טיפוס מטורלל ומסוכן שלקח בשבי את המשרה הפוליטית החזקה בכדור הארץ. מינוי החוקר המיוחד, קובע ברנע, מביא לכך ש"ההדחה, שעליה דיברו הדמוקרטים רק בחדרי חדרים ובעיקר כמשאלת לב, הולכת והופכת לאפשרות מעשית".
ברנע חותם את טורו בהתייחסות לביקור הצפוי של טראמפ בארץ: "טראמפ רצה להגיע למזרח התיכון כרוח סערה, עם הרבה רעש וצלצולים כדרכו, כדי להשיג מה שלא הצליחו קודמיו – פתיחת מסלול לשלום אזורי כולל. עתה, כשבכל רגע נתון מתפרצת פרשייה שמעמידה אותו באור סהרורי יותר, כשהקרובים לו ביותר בבית הלבן מדליפים נגדו כי אינם יכולים לסבול את החיים בצל הטירוף הזה, ספק אם טראמפ יצליח במשימה המרכזית שהיתה לו למסע הזה: קביעת מעמדו כמנהיג העולם החופשי, המאחד והמפייס".
עוד ב"מוסף לשבת", איתמר אייכנר ונחמה דואק מתארים את השחצנות והכאוס השוררים, לטענתם, בצד האמריקאי של ארגון ביקור טראמפ בישראל, ואת האופן שבו יו"ר הבית-היהודי ושר החינוך נפתלי בנט משתמש בסממנים היוניים שמפגין ממשל טראמפ, כמו חוסר היישום של הבטחת הבחירות להעביר את השגרירות לירושלים, כדי לנגח את נתניהו. מעבר לעצם החשש בימין הקשה מכפייתה של תוכנית שלום שתכלול ויתורים לערבים, אייכנר ודואק מזכירים את האפיזודה האקטואלית שלפיה אנשיו של טראמפ אמרו כי לא יבקר בכותל בלוויית נציגי ממשל ישראלים משום שמדובר בשטח שנוי במחלוקת.
Above the fold: Editor Bismuth. Not above fold: Trump. All the breathless coverage in the world cant make up for Israel Hayom's masturbation pic.twitter.com/IIFZ11UzIX
— Joshua Davidovich (@JMDavido) May 19, 2017
עד כאן התקשורת הישראלית. ב"ישראל היום", רוג'ר איילס עדיין חי וטראמפ הוא הנתניהו החדש. תמונת השער היא צילום-ביסמוט של טראמפ עם העורך הנכנס של "ישראל היום". הכותרת הראשית מוקדשת להדיפת הטענות בדבר הביקור בכותל: "טראמפ: אינני שולל ביקור בכותל עם נתניהו", נכתב בה. "ההחלטה ללכת לכותל עם הרב היא בגלל מנהג המקום, זה עדיין יכול להשתנות", ממשיכה כותרת המשנה, ומותירה לנשיא אפשרות גם לא לקיים בפועל את מה שהוא לא שולל. שלושת המשפטים הבאים בכותרת המשנה מוקדשים לאפשרות שטראמפ יצליח להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים.
גם שער "ישראל השבוע" מוקדש לממשל האמריקאי. שלמה צזנה וארז לין ריאיינו את השגריר המיועד של ארה"ב בישראל, דייוויד פרידמן, עורך-דינו של טראמפ. הכותרת על השער ("אתם תאהבו את נאום טראמפ") היא הבטחה סכרינית שאינה אומרת כלום ופורשת שטיח של צמר גפן בפני טראמפ באדיבות עורכי המוסף.
בעמוד 7 של קונטרס החדשות, שלמה צזנה, יורי ילון, איציק סבן וארז לין פורשים בפני טראמפ שטיח אדום: "השטיח כבר פרוש", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונה של שני פועלים כפופים הפורשים שטיח (אדום). ארבעת הכתבים טורחים לא להתייחס לפרשיות ולשערוריות חסרות התקדים שטראמפ נמצא במרכזן. הן גם אינן עולות בשער העיתון.
העמוד הראשון של מדור חדשות החוץ של העיתון עוסק בהתאבדותו של המוזיקאי כריס קורנל, יום הולדת 91 למלכת בריטניה וחתונתה הצפויה של אחת מבנות משפחת המלוכה הבריטית. רק בעמוד השני של המדור, עמוד 23 של העיתון, נמצא מקום – פחות מחצי עמוד – כדי לדווח ביובש על מה שמסעיר את העיתונות בעולם כולו כבר כמה ימים. כותרת המשנה מדגישה כמובן את הגרסה של טראמפ.
זהו המשך לקו ברור של "ישראל היום" מרגע שהזוג אדלסון בחר לתמוך בטראמפ, והוא מתגבר ביתר שאת מאז שבעטו בעמוס רגב והמליכו במקומו על "ישראל היום" את ביסמוט, שבשבועיים האחרונים נראה כאילו החליף את מיקום המערכת מלשכת נתניהו לחדרו של שון ספייסר.
כותרות ראשיות של "ישראל היום", השבוע. בשירות טראמפ
הראיון של ביסמוט עם טראמפ הוא מה שבעיתונות ההמונית קוראים "ראיון הישגי", שם קוד ליכולת להביא באופן בלעדי את דבריו של כוכב האקטואליה התורן, כמעט תמיד אך ורק בשל המשקל המונופוליסטי שיש לכלי התקשורת שממנו מגיע המראיין (הביטוי אכן רווח אצל עורך "ידיעות אחרונות").
במקרה של ביסמוט וטראמפ הסיפור הוא אחר. "ישראל היום" הוא אמנם העיתון הנפוץ בישראל, אך מבחינה ציבורית יש לו משקל נוצה, והוא מצטיין בכך שאינו טורח להגדיר הישגיות אלא פשוט מתרחק ממנה. את פגישת טראמפ-ביסמוט נכון יותר להגדיר כמפגש של שליחו של פטרון רב-כוח עם אחד מנתמכיו של הפטרון, על מנת לתווך ביניהם ובין נתמך שלישי.
אבל גם אם ביסמוט השיג את הראיון לא בזכות כישוריו העיתונאיים אלא בזכות כספו הגדול של המו"ל, הוא עדיין שואל את השאלות הקשות (במסגרת התמצית המתפרסמת היום בשער העיתון. הראיון המלא, מבטיחים שם, יתפרסם ביום ראשון): גם על הגבלות הבנייה וגם על ההתנערות מההבטחה להעברת השגרירות בירושלים. טראמפ לא משיב, אבל חוזר שוב ושוב על כך שיביא שלום לאזור.
השאלות הללו קשות לטראמפ – אבל גם לנתניהו, משום שהן עוזרות ליריביו הפוליטיים לחשק אותו מימין. העובדה שב"ישראל היום" לא מפחדים להציג לציבור הישראלי, ובאופן בולט, את ההצהרות של טראמפ ואת השאלות של ביסמוט – וחשוב מכך, את ההתחמקות הבוטה מתשובה, מלמדת אולי כי הציבור הנ"ל כלל אינו הנמען של הפרסום. הזוג אדלסון, כך נראה, אינו מהסס לגרום נזק פוליטי פוטנציאלי לנתניהו אם זה המחיר להפעלת לחץ על טראמפ. ובקיצור: אמריקה תחילה.
שחיתות
"עד כמה מסובך להטות בחירות דמוקרטיות במדינת ישראל?", שואלת כותרת משנה לכתבה של גיא ליברמן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "כנראה לא ממש. תמלילי החקירות שהגיעו לידי 'ידיעות אחרונות' בפרשת הונאת הבחירות הגדולה בבית-שמש חושפים כיצד לכאורה פעל המנגנון: כל מה שהיה צריך זה תחפושות, כמה דירות מסתור, תעודות זהות ודרכונים של חרדים – והרבה מאוד חוצפה".
תמרונים פוליטיים
"המריבות בין נתניהו לבנט צפויות להחריף ככל שהעניין המדיני יצבור תאוצה. מתישהו, יו"ר הבית-היהודי יהיה חייב לבצע אקזיט מהממשלה", חוזה הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר. "לבחירות הבאות הוא חייב להגיע מהאופוזיציה, מבודל כהוגן מהליכוד. כמה לא מפתיע לכן, שבשבוע-שבועיים האחרונים שוב נשלחו שליחים מטעמו של נתניהו אל ראשי המחנה-הציוני, לגשש מה יקרה, אם וכאשר. הם התבקשו לחזור אחרי הסיבוב השני בבחירות ליו"ר העבודה באמצע יולי".
מלחמת ששת הימים
"הפריצה לעיר העתיקה היתה האלתור הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת", אומר תא"ל בדימוס עוזי עילם, מפקד גדוד בצנחנים במלחמת ששת הימים, לאייל לוי במוסף השבועי של "מעריב", "זה לא שהאויב הרים ידיים – חייל שלי נהרג בשער האריות, מלמעלה הירדנים עוד ירו. זו היתה תערובת של פוליטיקה, אמוציות ודת". ב"מוסף הארץ" עוזי בנזימן "חוזר לניצני המרי נגד הכיבוש ולשיחה עם אלוף הפיקוד, שהבטיח, 'פה לא תהיה התנגדות מזוינת'". כותרת החלק הראשון היא "לא בשל אינטרס בטחוני, אלא מסערת רגשות של קומץ מקבלי החלטות: מדוע סופחה מזרח ירושלים".
"כאן"
"מה שהיה אמור להיות גוף שידורים רענן ומקצועי לרווחת אזרחי ישראל הגיע לקו הזינוק שלו חבול, מצולק ומבותק מבתוליו. ובכל זאת, השבוע קם בישראל ערוץ חדש", כותב נבו זיו ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "השידורים החלו, והם כבר מציעים לצופים בישראל אלטרנטיבה לערוצים המסחריים עמוסי תוכניות הריאליטי, עם 'מועדון תרבות' בהגשת שפרה קורנפלד ואסתר רדא או 'היהודים באים' למשל".
"88 בגלגולה החדש נשמעה ביום השידורים הראשון שלה כמו חיקוי של תחנת להיטים מסחרית, ורק בשעות הערב המצב השתפר. נותר רק לקוות שהפזילה למרכז לא תהרוס את תחנת הרדיו האהובה מכולן", נכתב בכותרת המשנה לטור השבועי של בן שלו ב"גלריה" של "הארץ". באותו גיליון מראיינת ז'נאן בסול את אחד השדרנים ברדיו הציבורי החדש: "עם הגעתו לתאגיד השידור, מספר השדרן שאדי בלאן – גיא פינס של הציבור הפלסטיני בישראל – על המעבר מתוכניות אקטואליה בערבית גבוהה לסיקור תרבות ובידור בשפה יומיומית, ועל האתגרים שמלווים את חייו של עיתונאי ערבי בימים של חוקי לאום גזעניים".
"מי שיכול להפוך לעוגן הראשון שמטיל הערוץ הוא גיא רולניק", כותב ב"מעריב" מבקר הטלוויזיה דורון ברוש, "הצופה הישראלי הממוצע זועם. הוא מרגיש דפוק, מקופח, נושא על גבו להקות מושחתים ופרזיטים – ורולניק דובר מצוין של שכבת הקהל הזו. השאלה היא אם יש לו מספיק תחמושת כדי לקיים פינה קבועה. חלק מהתשובה הלא מעודדת ניתן כבר השבוע, כאשר כבר בהופעתו הראשונה חזר רולניק על חומרים (משובחים) שכבר שודרו בסדרה 'מגש הכסף'. ורולניק, יש לזכור, לא חי בארץ בתקופה הזו. עוד נראה אם יש ל'כאן' מספיק רולניק או שמדובר בהבלחה".
עקרון ההכבדה
"'אשאל אותך כך: מה צריך לעשות צבי כאשר הוא רואה מולו זאב: לברוח כל עוד נפשו בו או לנתר במקום ולכשכש בזנב? רוב האנשים יבחרו בתשובה הראשונה, אבל האבולוציה בחרה בשנייה דווקא. כאשר מופיע זאב, הצבי מתחיל לנתר לגובה – כלומר לא רק שהוא אינו מתרחק מטורפו אפילו סנטימטר, אלא הוא משקיע המון אנרגיה בהתנהגות שעלולה לכלות את כוחותיו. נראה כאילו זו התנהגות שמקטינה את כושר ההישרדות שלו, אז למה הוא עושה את זה? בעבר חשבו שהניתור המשונה של הצבי מבטא התנהגות אלטרואיסטית של פרט שמוכן להסתכן ואפילו להקריב את עצמו כדי להזהיר את חבריו לקבוצה. אני חשבתי שזה הסבר שטותי'.
"זהבי הציע שהניתור מקשה על הצבי, וככזה הוא מאותת לזאב על מצבו המצוין של המנתר. ניתור גבוה מעיד על בעליו שהוא כשיר עד כדי כך שהוא יכול להרשות לעצמו להשקיע זמן ואנרגיה בניתור ראווה, ועדיין יוכל לברוח אם יצטרך.
צבי (צילום: פלאש 90)
"זהבי טבע אפוא את המושג 'הכבדה' במובן של השקעת אנרגיה או מגבלה שפרט לוקח על עצמו, מחיר שהוא מוכן לשלם כשהוא מתחרה ביריביו כדי להפגין את בטחונו בכישוריו. בדומה לאצן מהיר, שמכביד על עצמו כשהוא נותן למתחריו יתרון של 50 מטר, ובכך מפגין ביטחון בנצחונו.
"'ההתנהגות של הצבי מול הזאב מדגימה כמה נקודות מהותיות של עקרון ההכבדה', מסביר זהבי. 'ראשית, שההכבדה היא מערכת של סימנים שמשמשים לתקשורת. פרט אחד שולח סימן – מסר – ופרט אחר קולט אותו. בדוגמה הזאת הניתור הוא מסר בין נטרף לטורף. אבל סימן יכול להישלח גם בין זכר לנקבה, כמו במקרה של הטווס, או בין שני שותפים באותה הקבוצה. צריך להבין שזו תקשורת שיש לה אינטרס משותף: הצבי מעוניין לסמן לזאב שלא כדאי לו לרדוף אחריו ושעדיף לו להיטפל לצבי אחר, פחות אנרגטי. הזאב מצדו מעוניין לדעת אחרי מי כדאי לו לרדוף כדי שלא יתיש את עצמו במרדף שווא. יותר מזה, יש חוקרים שסבורים שלטורף יש אינטרס להודיע לטרף על בואו כדי לצפות בתגובתו ולבחור, על-פי ההבדלים בהתנהגות, את הקל ביותר לטריפה'" (פרופ' אמוץ זהבי ז"ל על עקרון ההכבדה, מתוך ראיון עם סמדר רייספלד, "מוסף הארץ").
מוזיקה
בן שלו כותב ב"גלריה" גם על האלבום "חצי סוגריים". לדבריו, "האלבום הזה הוא פאקינג אבן דרך".
ענייני תקשורת
תרבות וספרות. במוסף "ספרים" של "הארץ", בסוף הביקורת (המאלפת) על אסופת שירים של יצחק לאור שיצאה כעת לאור, כותב יהודה ויזן: "בשבועות האחרונים פרסם ב'תרבות וספרות' הבעלים של מפעלי שמן-המשחה, הלא הוא ממליך המלכים דן מירון שליט"א, מסה בשישה חלקים ובהיקף שאינו זכור כדוגמתו, על ספרו של לאור. אין לי עניין מיוחד להתייחס לדברי מירון (שאגב, הבחין גם כן כי לא מעט מהשירים בספר זה 'קרובים למעשה לסיפורת הפרוזה של לאור לא פחות משהם קרובים לשירתו') או להתפלמס עם האיש – אולם יש לציין את העובדה הפשוטה כי קיים טעם לפגם בכך שמאמרים אלו, שהם בלי שום ספק הילולה בלתי פרופורציונלית (לא הייתי פוצה פה לו היה מדובר במאמר אחד, או אפילו שניים), פורסמו במוסף שבו מועסק מושא הביקורת מזה שנים רבות".
הפואטיקה של הטבלואיד. כדאי לקרוא, כאמור, את הביקורת כולה של ויזן (כמו גם את זו שכתב על רוני סומק). הנה דוגמית: "אנחנו כרגע בעמוד 24 – כאמור, מתוך 496 – ובעיצומו של 'נסיעה', בין 'שירי מחלה' למחזור ה'זבובים'. והעסק נראה מבטיח ביותר. אבל הבטחות, על-פי רוב, טבען לגוז. לעתים הדבר אורך שנים, ולעתים די לעבור כמה עמודים כדי לפגוש (בעמוד 36) את השיר העוסק בכך ש'את השיר על לינה חסן נבולסי בת שבע-עשרה משכם שנסה מפני החייל המזוין... נורתה בכדור אחד ישר בראש ונפלה מתה... את השיר הזה אין טעם לכתוב. מה שצריכים הילדים מהכיתה של לינה איננו שיר'.
"מעבר לעובדה שהשיר הזה, כמו מרבית שיריו הפוליטיים של לאור, נראה כיום יותר כמו פרודיה על שירה פוליטית (מה שלא קרה, למשל, לרוב שירת ברכט), משהו שמתנהל כמו עיתונות צהובה המבקשת לזעזע את העולם הנאור באמצעות צילומים של גופות עוללים – מעבר לכל אלה, השיר הזה (שכבר הפך לסוגה, וראו נתן זך על 'מוחמד א-דורה', מאיה בז'רנו על הילדה 'עבּיר אראמין', 'אני עלי דוואבשה' לרוני סומק ועוד רבים אחרים) מסמן נקודת שבר בפואטיקה של לאור. שוב, לא משום שהוא אינו מוצלח (והוא אינו מוצלח), כי אם משום שהמשורר ידע אל נכון, כלשונו, ש'את השיר הזה אין טעם לכתוב'. ובכל זאת כתב. כתב אף על-פי שידע, כתב בעצמו שאין טעם, משל די בהודאה (ויש מי שנוטים להתמכר לטכניקת ההודאה, המודעות או הווידוי, המשחררים לכאורה מהאחריות), ואפשר בהחלט שמבחינתו כתיבה זו היתה מעשה אתי וראוי, או אמצעי הכרחי לפריקת תסכול או מירוק מצפון. כך או כך היה זה, במישור השירי, רגע של חטא, של מחיקת הגבול והסרת המחיצות בין הפואטי לפובליציסטי, בין הידע והמידע, בין האמת והתעמולה. היה זה רגע של חוסר איפוק ואובדן שליטה שבעטיו נסתיימה ה'נסיעה' בתאונה".
סמים קלים. מסר מקורא מסור של הסקירה: "הילו גלזר כותב שטויות ב'מוסף הארץ' על GHB. צריך חוק: מותר לעיתונאים לכתוב רק על סמים שלקחו כמה פעמים בחייהם. גלזר כותב על 'GHB, סם שגורם לרפיון שרירים ועוררות מינית ומכונה גם 'סם האונס', שכן בשילוב עם אלכוהול הוא מביא לטשטוש או אובדן הכרה'. אבל אין כלל צורך לשלב אותו עם אלכוהול כדי להביא לטשטוש או אובדן הכרה.
"גלזר כותב: 'למעשה, בגרסתו הנצרכת במסיבות ובמסיבות שאחרי מסיבות, שמו התקני של החומר הוא לרוב GBL'. אבל GBL היא מולקולה דומה אך שונה. כדי לקבל GHB יש לבשל את ה-GBL עם פוטאסיום.
"גלזר כותב: 'האפקט המיידי של ג'י הוא רפיון שרירים, כמיהה למגע וחרמנות כללית, אך בשילוב עם אלכוהול, אפילו בכמות קטנה, הוא עשוי להביא לטשטוש ועילפון מתמשך'. כאמור, הסם לבדו מאפשר להגיע לטשטוש ועילפון מתמשך. והכי חשוב: 'ג'ינה הוא כינוי החיבה המתעתע שהוענק ל-GHB, נוזל שקוף ונטול טעם וריח, שידוע גם בשם ג'י', כותב גלזר מה שיכול לכתוב רק מי שמעולם לא נחשף למושא כתיבתו. ל-GHB יש טעם וריח מובהקים, טעם מלוח וריח של CD צרוב".
שאלה טובה... שאלה טובה... טור חזק לניר גונטז' ב"מוסף הארץ". והפעם: מודי בר-און מסביר מדוע אינו מסתפק בכסף שהוא מרוויח מעבודתו כעיתונאי וכיוצר, ומשכיר את תדמיתו כדי לשווק חברות מסחריות ולהלבין את תדמיתן.
מי לא הזיז את המיקרופון שלו. הטור של ידידיה מאיר במוסף "אתנחתא" של "בשבע", המוקדש לתאגיד השידור הישראלי, נושא את הכותרת "מי הזיז את המיקרופון שלי". אותה כותרת שעיטרה את הטור של מאיר שעסק בתאגיד השידור הישראלי לפני שנה.
אביב סוף "הארץ". הטוראים הסוגרים של "מוסף הארץ" במפגן חוסר מרירות נדיר: ניסן שור מודיע כי החליט להפסיק לצפות בסרטים פורנוגרפיים (כלומר, שוקל להחליט, והוא די בטוח שזה לא יהפוך אותו לאדם טוב יותר. וגם לא ישפר במשהו את העולם. אבל בכל זאת), ונרי ליבנה החלה לחבב "את עצמי ואת המראה החיצוני שלי" (אמנם "לקח לי 64 שנה", אבל בכל זאת).
מודעות עצמית. דוגמנית-כוכבנית שהגיגיה זוכים לככב על שער של מוסף בעיתון הנמכר במדינה מתלוננת כי בארץ ישנה "שנאת מצליחנים".