סוגיית "איך אנחנו מתנצלים" היא אחת הקורות שרבים דורשים מן העיתונות שתיטול מבין עיניה, כאשר היא מטיפה מוסר לגופים ציבוריים על כשל כלשהו בהתנהגותם. ואם להודות על האמת, גם עיתונאים רבים חשים שלא בנוח בעניין זה. אמנם הטעויות המקצועיות של עיתונאים אינן עולות בדרך-כלל בחיי אדם, בניגוד לרופאים או אנשי צבא למשל, אבל גם פגיעה בשמו הטוב של אדם אינה עניין של מה בכך.
פרסום של סיפורים שגויים, בין אם בזדון ובין אם בשגגה שיצאה מאת הכתב, בין אם הוא נפל קורבן למקור לא אמין או בעל עניין, ובין אם לא טרח לבדוק הכל מכל זווית, מסב לא אחת נזק ציבורי, פוליטי או אישי לנשואי הדיווחים. וכאשר העיתון כבר מכיר בכך שנעשתה טעות, הוא לא ממהר להודות בטעותו, ולהתנצל – על אחת כמה וכמה. די לעיין במדור "איפה טעינו" של "העין השביעית" כדי ללמוד שלעיתונאים קל יותר להתנצל על טעויות שנגרמו שלא באשמתם, ושהם היו בהן קורבנות, מאשר על שיקול דעת מוטעה שלהם עצמם.
לעתים קרובות נדרש הנפגע לערכאות משפטיות כדי לזכות בתיקון הטעות או בהתנצלות, וגם אז אופן הפרסום, המקום, הגודל והנוסח הם נושאים להתדיינויות ממושכות. לעתים נדירות שבנדירות קורה שכגודל הפרסום כך גודל ההודאה בטעות. על-פי רוב מתפרסמים התיקון, או ההתנצלות, בפינה נידחת בין מודעות האבל או מודעות ה"דרושים", כאילו לצאת ידי חובה.
הבעיה הזאת מוכרת ועולה בהזדמנויות רבות. עיון אקראי בכמה מקרים שאירעו בתקופה האחרונה מלמד על היקפה ועל ההתלבטויות הכרוכות בה.
ב-25.6.1999 פירסם "מעריב" בעמוד השני של "המוסף לשבת" התנצלות יוצאת דופן בממדיה ובניסוחה, על כתבה שפירסם בן כספית ארבע שנים קודם לכן. בהודעת ההתנצלות נאמר: "'מעריב' מתנצל בפני עו"ד אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון על פרסום עובדות שגויות בכתבה שפורסמה במוסף שבת מיום 21.7.1995, שכותרתה 'ג'ינג'י מושך אש', שנכתבה על-ידי בן כספית. 'מעריב' מצטער על פרסום העובדות הפוגעות הכלולות בכתבה. העובדות הפוגעות אין בהן אמת ונתפרסמו ללא בדיקה ראויה. 'מעריב' אינו מטיל דופי בפעילותה של התנועה וכן במאמץ ובזמן שעו"ד אליעד שרגא מקדיש לתנועה. 'מעריב' מצר על עוגמת הנפש שנגרמה לעו"ד אליעד שרגא ולתנועה לאיכות השלטון".
נוסח ההתנצלות החד-משמעי כל-כך מעיד שההתנצלות/הבהרה/תיקון נכפו על העיתון בעקבות הליך משפטי. כאמור, הכתבה המקורית פורסמה ארבע שנים קודם לכן, וחוץ מיודעי ח"ן לא זכר עוד איש במה מדובר. חוט השני בכתבה של בן כספית היה האמצעים והמעשים הלא ראויים שעו"ד שרגא מוכן לנקוט כדי להגיע לאור הזרקורים. בין היתר נטען בכתבה, שצוטטה לאחר מכן בתביעה משפטית שהגישו שרגא והתנועה לאיכות השלטון נגד העיתון, כי עו"ד שרגא "גנב" את רעיון הגשת העתירה לבג"ץ נגד הסכמי הקואליציה משנת 1990 מעו"ד חיים כהן, כאילו "ניצל" שרגא את "תמימותו" של עו"ד כהן "על מנת לגנוב את הרעיון של הגשת העתירה לבג"ץ כדי לזכות בתהילה הנובעת מפרסום העתירה", כלשון כתב התביעה, שהוגש באמצעות עו"ד מיבי מוזר. "הוא שדד את כל הקופה ויצא בשלום", צוטט עו"ד כהן בכתבה.
לאחר הפרסום פנה עו"ד מוזר ל"מעריב" ולעורכו הראשי, יעקב ארז, וביקש שיפרסמו התנצלות במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה הכתבה. תגובת "מעריב" היתה שאין מקום להתנצלות, אך העיתון הציע לעו"ד שרגא לפרסם דברים מטעמו, כתגובה נוספת לדברים. עו"ד מוזר הגיש תביעה לבית-המשפט בגין לשון הרע, ודרש פיצויים בסך חצי מיליון שקלים, פרסום התנצלות ותשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לעורכי-הדין. שני הצדדים הגישו תצהירים רבים, ובית-המשפט קיים דיון והציע ל"מעריב" לפרסם התנצלות. "הגשתי את הנוסח לבית-המשפט, ולאחר התפתלויות מספר הם הסכימו לנוסח, בתיקונים קלים. בית-המשפט אישר אותו", סיפר עו"ד מוזר. אליעד שרגא הסכים לוותר על דרישתו לפיצויים, אך עמד על התביעה להחזר הוצאות ושכר טרחת עורכי-הדין. עו"ד מוזר: "הבהרתי שהמטרה היא לא פיצוי כספי אלא תיקון בעיתון, ואני עומד על החזר הוצאות המשפט". בעניין זה לא נתן עדיין בית-המשפט את החלטתו.
מאחר שחלף זמן רב מאז פרסום הידיעה המקורית, התעוררה בעיה נוספת, האופיינית לפרסום התנצלויות. האם לחזור על פרטי הסיפור המקורי, ולהדגיש שאין בדברים אמת – וכך לנקות להלכה את נשוא הפרסום מכל חשד, אך תוך סכנה שמשהו מהלכלוך ידבק, וייגרם נזק נוסף לנפגע – או להסתפק בהתנצלות כללית, בלא פירוט, מה שעלול להשאיר משקעים מעורפלים מהחשדות המופרכים. עו"ד שרגא ועו"ד מוזר החליטו להסתפק בפרסום כללי, בנוסח "שלא כפי שפורסם". "לפרוטוקול המשפטי דרשתי להצהיר הצהרה משמעותית יותר ולציין כל עובדה לא נכונה לגופה", אמר מוזר.
איור: מיכל בוננו
▪ ▪ ▪
עיון בהתנצלויות של שלושת העיתונים הגדולים בחודשים האחרונים מעלה כי "מעריב" פירסם את מספר ההתנצלויות/תיקונים הקטן ביותר, אך אין לדעת אם הדבר מעיד על כך שהעיתון מתקן פחות או שהוא טועה פחות. שלושת העורכים – חנוך מרמרי ("הארץ"), יעקב ארז (מעריב") ואלון שליו ("ידיעות אחרונות") – אומרים כי אין קשר בין מספר התיקונים לשמו הטוב של העיתון. ארז אומר כי עיתון שטועה ומתקן או מתנצל, מגדיל את אמינותו בעיני עצמו ובעיני קוראיו. מרמרי מחזיק גם הוא באותה דעה: "עיתון שמרבה לתקן הוא בדרך-כלל איכותי יותר מעיתון שמעלים את תקלותיו ופגמיו. מעצם הגדרתו, עיתון אינו יכול להיות נקי מפגמים ותקלות". לדברי מרמרי, "'הארץ' מתקן פרסומים שגויים ומבהיר ומשלים פרטים כפרסומים בלתי שלמים, על-פי פניית אנשים או ארגונים נשואי הפרסום. העיתון מבהיר ומתקן לאחר שהשתכנע כי טעות או העדר פרטים חשובים גרמו אכן לפגיעה. העיתון מתנצל כאשר הוא מכיר בכך שגרם בשגגה נזק משמעותי לאדם או לארגון, וכאשר יש בהתנצלות כדי לתקן משהו מן הנזק. לצורך ההתנצלות, 'הארץ' לוקח בחשבון את מידת הפגיעה, את העניין הציבורי, את מעמדו הציבורי של הנפגע וגורמים נסיבתיים נוספים".
"הארץ" אכן מרבה לתקן את עצמו, ולעתים אף מסיק בעצמו מסקנות מרחיקות לכת. כך היה, למשל, בעקבות ידיעה של ירח טל מ-13.5.1999, ארבעה ימים בלבד לפני הבחירות. כותרת הידיעה, שפורסמה בהבלטה בעמוד השני של העיתון, בישרה כי "אולמרט וליבנת דנו עם מרידור ומילוא בהשתלטות על צמרת הליכוד במקרה של הפסד (בבחירות)". בגוף הידיעה לא היה כל מידע נוסף שאישש את הדברים, וגם לא הובאה תגובה של איש מהנוגעים בדבר.
למחרת פירסם "הארץ" תיקון בעמוד א3, שכותרתו "אולמרט וליבנת לא דנו עם מרידור ומילוא בהשתלטות על הליכוד". בתיקון נאמר כי "ראש העיר ירושלים, אהוד אולמרט, והשרה לימור ליבנת לא דנו עם בכירי מפלגת המרכז, דן מרידור ורוני מילוא, בהשתלטות על הנהגת הליכוד במקרה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יפסיד בבחירות. בבדיקה נוספת שערך 'הארץ' התברר כי הידיעה שפורסמה אתמול מאת ירח טל לא היתה נכונה".
לא קשה לתאר את ההשלכה שהיתה לפרסום הידיעה ארבעה ימים לפני הבחירות. "הידיעה עצמה, בעיתוי שבו פורסמה, לא רק שהיתה יכולה לגרום נזק לי אישית, אלא לליכוד כולו ולנתניהו", אומרת ליבנת. "זאת מסוג הטעויות שאפשר להימנע מהן על נקלה". מתברר כי ירח טל, עיתונאי ותיק ומנוסה, לא נקט את הצעד הבסיסי הדרוש – לפנות ולקבל את תגובת נשוא הכתבה – לא לאולמרט ולא לליבנת. ביום פרסום הידיעה התקשרה ליבנת למו"ל העיתון, עמוס שוקן, שלדבריה העלה על הקו גם את עורך המשנה, יואל אסתרון, ואמרה להם, "לא היה ולא נברא", כדבריה. "אפילו לא בערך, לא היה בידיעה שמץ של אמת". ליבנת אף הודיעה כי אם לא תפורסם התנצלות, "אשקול לתבוע תביעת דיבה", וציינה כי "זו הפעם הראשונה שאני אומרת דבר כזה". לדבריה, "הפעם זה עבר כל נורמה. הם אמרו שאם זה לא נכון, בוודאי נעשה משהו", משחזרת ליבנת. בו בערב התקשר העיתונאי אמנון ברזילי מ"הארץ" לדוברת של ליבנת, איילה בר, והודיע לה כי מעתה ואילך הוא מחליף את ירח טל ככתב המסקר את הליכוד. טל הושעה מתפקידו, ולאחר מכן אף פרש מהעיתון. למחרת התפרסמה ההתנצלות. ליבנת מעידה כי "במקרה הזה פעלו בהגינות. הייתי מאוד מרוצה מהטיפול. הם טיפלו בזה בצורה ראויה לשבח".
אלוף בן, ראש דסק החדשות של "הארץ" באותו זמן, שטיפל במקרה וניסח את ההתנצלות, אמר בתגובה: "הבדיקה העלתה שהכתב לא עשה את הדבר האלמנטרי המתבקש, לבדוק את הסיפור עם אחד הנוגעים בדבר. הכתב אפילו לא ניסה לטעון אחרת. ברור היה לנו שהדבר הבסיסי בעבודה עיתונאית הוא לקחת תגובה מאחד הגורמים. כאן נעשה דבר שפוגע באמות מידה עיתונאיות בסיסיות. בשל הפרשה הוא הושעה מסיקור הליכוד. מדובר באיש מוותיקינו, לא במי שאינו יודע את הנוהל. לכן הטיפול היה חמור. לא בטוח שלעיתונאי מתחיל היינו עושים הנחות, אבל פה בטח לא היה מקום לשום הנחה".
▪ ▪ ▪
גם ל"ידיעות אחרונות" היתה תקלה הקשורה למערכת הבחירות, אלא שזו התרחשה ימים אחדים לאחריהן. במוסף המדיני של העיתון כתבה יעל גבירץ כתבה של שישה עמודים על נצחונו של ברק, והזכירה, בין השאר, את הפרסומאי אודי פרידן, המנהל הקריאייטיבי של מטה ברק, שצוטט כמי שאמר כי קיימות תוכניות "להיכנס חזק בשחורים". הכתבת טענה (ויודגש מראש שהחזרה על הדברים להלן באה רק כדי לסבר את אוזני הקורא ואין בה כדי לתת להם תוקף כלשהו) כי פרידן "כיוון לדרעי ולמרדכי", וסיפרה גם ש"ברק... נחרד לשמע הדברים והורה מיידית על פיטוריו של פרידן... הוא הסכים להחזיר את פרידן לתפקידו (כעבור 24 שעות) רק לאחר ששוכנע כי דבריו לא הובנו כהלכה".
כעבור שבוע פורסמה הבהרה. היא מוקמה בעמוד 19 של העיתון, העמוד האחרון, בין המבצעים לחו"ל למודעות האבל, "בגודל ג'וק", כדברי פרידן. נאמר בה כי "התבטאותו של הפרסומאי אורי פרידן 'להיכנס חזק בשחורים' התייחסה לחרדים מברוקלין, שבאים להשפיע על תוצאות הבחירות, ולא כפי שנכתב בטעות בכתבה שפורסמה ביום שישי. פרידן לא פוטר בעקבות התבטאותו על-ידי אהוד ברק, ולכן גם לא הוחזר לתפקידו אחרי 24 שעות, כפי שפורסם בטעות. מערכת 'ידיעות אחרונות' מתנצלת על הטעות".
ולתגובות: פרידן עצמו סירב להגיב על הפרשה. "אני לא רוצה לדבר על זה. זה מעצבן אותי כשאני חושב על זה. אני לא רוצה להיכנס לזה". הכתבת יעל גבירץ הסבירה: "חיפשתי את תגובתו (של פרידן) בכל דרך אפשרית, והוא בחר שלא להגיב. התחקירנית שסייעה לי בכתבה השאירה לפרידן הודעות במשך כמה ימים, ופרידן אישר שההודעות הגיעו אליו, אך הוא בחר שלא לחזור. גם כשפנה לאחר מכן, אני מצדי והעיתון אמרנו שאנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להביא את גרסתו". מעמדתה של גבירץ משתמע כי חרף פרסום ההתנצלות, היא סומכת על המקורות שהזינו את כתבתה.
העורך, אלון שליו: "מיקום ההתנצלות כלפי אודי פרידן היה מוטעה וחריג ממדיניות העיתון. הועברה הערה לעורכים שטיפלו בכך". לדבריו, "מיקום ההתנצלות או התיקון ראוי שייעשה בצורה הבולטת האפשרית".
במקרה אחר פירסם "ידיעות אחרונות" ידיעה שהשתרעה כמעט לכל רוחב העמוד וכותרתה: "הושבת מפעל 'אור ליל' בקצרין, שבעליו מואשם במכירת ציוד לקוי לצה"ל". הידיעה נפתחה בכך ש"בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי... מואשמים מנכ"ל המפעל, יעקוב בלאט, וסגנו, כי התקינו רכיב באיכות ירודה" במכשיר שנועד לחיילי צה"ל. למחרת, במבזק ידיעות קצרות בעמוד 12, הופיעה ידיעה קטנטונת שכותרתה "לא הוגשו אישומים בפרשת 'אור ליל'". בגוף הידיעה, שאפילו לא זכתה לכותרת "תיקון" או "התנצלות", נאמר כי "בניגוד לפרסום אתמול בעיתוננו, לא הוגשו כתבי אישום נגד מנהלים מפעל 'אור ליל' בקצרין...".
כאן המקום לאפיין את הדרך שבה מפרסמים שלושת העיתונים את התיקונים. בשלושת העיתונים ניכרת מגמה לפרסם התנצלויות בקונטרס של העיתון שבו התפרסמה הידיעה המקורית. "הארץ" מייחד מקום קבוע לפרסום התיקונים/התנצלויות/הבהרות, בעמוד א3, היינו בעמוד החדשות הפנימי הראשון, "ובעיצוב קבוע", כדברי מרמרי, כך שהקורא יודע היכן למצוא את התיקונים. "גם בעיתונים בעולם, ב'ניו-יורק טיימס' למשל, יש נוהל שההתנצלויות מופיעות בעמוד קבוע. יש בזה מידה מסוימת של הגינות", אומר עו"ד מוזר, היועץ המשפטי של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות".
אגב, היועץ המשפטי של ה"ניו-יורק טיימס", פלויד אברמס, סיפר על דודתו, מנויה ותיקה של העיתון, שטילפנה אליו ואמרה, "אני לא מבינה. ה'טיימס' עושה פתאום כל-כך הרבה טעויות – הם אף פעם לא עשו כל-כך הרבה שגיאות". הסתבר שלא חל כל שינוי במספר הטעויות, אלא במקום שיוחד לתיקונים, במקום פינות נידחות מזדמנות, במסגרת קבועה ובולטת. "הארץ" גם מקפיד לציין את שם העיתונאי שכתב את הכתבה השגויה, בעוד שבעיתונים האחרים הדבר לא מקובל, אלא אם הוא נקבע בהליך משפטי. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" אין פורמט קבוע להבהרות ולהתנצלויות, ואלה מתפרסמות בכל פעם בעמוד אחר, לעתים במקומות נידחים במיוחד, כמו במקרה של פרידן. ב"ידיעות אחרונות" קורה אפילו שלא מציינים מתי פורסמו הכתבה המקורית, ואילו ב"מעריב" מסתפקים לעתים בניסוח כללי, כמו "הכתבה שפורסמה במרץ 99'".
מה אומרים הנפגעים? הם סבורים שההתנצלות צריכה להופיע במקום ובגודל של הידיעה המקורית. פרידן אפילו גורס, שהנוהל צריך להיות מוסדר בחוק: "צריך להיות חוק, שכל התנצלות תתפרסם באותו מקום ובאותו גודל כמו הפגיעה עצמה". ליבנת מסתפקת בפחות: "הייתי מעדיפה שבכללי האתיקה העיתונאיים יהיה שההתנצלות תהיה בגודל דומה לידיעה, ושלא תופיע בעמודים האחוריים של העיתון". אלא שהציפייה אינה סבירה, ולו מן הסיבה הפשוטה שלעתים קרובות, כמו במקרה של גבירץ, התיקון המבוקש בא בעקבות כתבות גדולות מאוד, שרק קטע קטן מהן, או אפילו מלים ספורות בלבד, גוררים דרישה לתיקון.
"זו אחת הטעויות הנפוצות של אנשים, שאינם מבינים עיתון מהו", אומר מרמרי. "עיתון מחויב לספק את מיטב התוכן, בלוח זמנים נתון. בלתי אפשרי למעשה ואין כמעט יכולת לייצר שלמות עיתונאית. עיתונים ראויים לפחות שואפים לכך. אם עיתון יתקן את ידיעות האתמול בעמודי היום, באותו מיקום וגודל, הרי שלמעשה, תמיד הוא יעסוק בשיפוצים של מה שכבר נכתב, ולא ימלא את שליחותו ואת ציפיות הקורא לייצר ולקבל דיווחים טריים. סדר הדברים בעיתון נקבע על-פי טריותם, חשיבותם והעניין שבהם, ואין לערב בכך התחשבנויות מסוג אחר כלשהו. כל עיתון צריך להקצות שטח מיוחד (ומכובד) לצורך תיקונים, ולא יותר מזה. לעתים, כשמדובר בנושא מתגלגל, אפשר לתקן טעות של היום בידיעה מתקנת ומעדכנת שתודפס למחרת".
יעקב ארז מציין כי במקרים רבים גם הטעות של העיתון לא נכתבה ב"אותיות של קידוש לבנה". לדעתו הניסיון מלמד שגם כאשר התיקון מופיע בשורות ספורות, אבל תחת הכותרת "תיקון" או "התנצלות", הוא לוכד את שימת לבם של הקוראים. ארז קובע גם שבחלק מהמקרים התיקון מופיע בהבלטה.
בשאלת החקיקה יש תמימות דעים בין שלושת העורכים בהתנגדותם להתערבות של המחוקק בעבודת העיתונות, והם מזכירים שיש די דיני נזיקין המגינים מפני פגיעה בביטחון הלאומי או בפרטיות, ומפצים במקרה של לשון הרע. החוקים הקיימים מגבילים ממילא את עבודת העיתונות, ומוטב להשאיר אותה לנורמות המקצועיות של העוסקים בה.
דניס בארט היא עיתונאית ב"מקור ראשון"
ירח טל: המקור היה אמין מאוד
"אני עומד מאחורי הידיעה", אומר ירח טל חרף ההתנצלות החד-משמעית של "הארץ". "הידיעה הגיעה אלי מאוחר מאוד בלילה, סמוך לסגירת העיתון. המקור לידיעה אמין עלי מאוד, והזין אותי ואת העיתון בלא מעט ידיעות בלעדיות. התייעצתי עם עורכת הלילה וסיכמנו לתת את הידיעה ולתת פולו-אפ למחרת. לפעמים, כשאתה בטוח במקור הידיעה, אתה מפרסם אותה גם בלי תגובה. זו גם לא היתה ידיעה שכרוכים בה דיני נפשות. לא מקובלת עלי ההתנצלות ומאוד חרה לי שלא ערכו עימי בירור מעמיק קודם לפרסומה. על ידיעות הרבה יותר חמורות 'הארץ' לא מיהר להתנצל".
טל תולה את השעייתו במערכת היחסים שלו עם עורך המשנה של העיתון, וטוען שפרש מרצונו, כשמאחוריו 24 שנות עבודה עם הישגים חשובים, ובהם סקופים שהוכחשו בתחילה, כמו הידיעה על המגעים הסודיים עם הפלסטינים, שהובילו להסכם אוסלו.
בן כספית: איני אחראי לנוסח ההתנצלות
"ההתנצלות נוסחה במשא-ומתן בין יועצים משפטיים, ואין אני אחראי על הנוסח שהוסכם" – מגיב בן כספית. "הבנתי כי המשפט יהיה ארוך, יקר ויגזול מזמנו של בית-המשפט. בינתיים עברו שני עדים חיוניים שלנו להתגורר בחו"ל, ושלישי סירב לחתום על תצהיר. במצב הדברים הסכמתי לפרסם התנצלות. התובע, מצדו, הסכים לוותר על פיצוי בסך מיליון שקלים. מדובר בפשרה שבה כל אחד מהצדדים ויתר על משהו. לו ידעתי שנוסח ההתנצלות יהיה כה גורף, ייתכן שהייתי משנה את דעתי.
"זאת תביעת הדיבה הראשונה שהוגשה נגדי ב-15 שנות פעילות, שכללה אלפי ידיעות וכתבות, מאות פרופילים ועשרות תחקירים. אני מאחל לעצמי הספק זהה ב-15 השנים הקרובות.
"'העובדות הפוגעות' לא עברו מבחן הוכחות משפטי. אני כאזרח פרטי מחזיק בדעה מגובשת בעניין אמיתותן. אגב, גם עורך-דין בכיר, שהביא בכתבה את הטענה המרכזית נגד התובע, ממשיך להתעקש בעניין נכונותה, אך התובע העדיף למחוק את התביעה נגדו ולא דרש ממנו כל התנצלות. בגלל הנסיבות שנוצרו ופורטו לעיל, החליט מי שהחליט להתפשר, וכך היה.
"אם אנו כבר עוסקים בהתנצלויות, זו ההזדמנות למר שרגא לשגר סוף-סוף התנצלות לראש הממשלה, אהוד ברק. שהרי מר שרגא עצמו, כזכור, מאחורי תחקיר בדיוני ושקרי, שהכפיש רמטכ"ל בצה"ל ושורת קצינים בכירים (תחקיר צאלים). מוטב מאוחר מאשר אף פעם".
גליון 22, ספטמבר 1999