"יום של השפלה", רמסה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" את כבודנו כאומה, יום לפני השלמת הנסיגה מלבנון (23.5.00). "אמא, יצאנו מלבנון", צהלה כותרת "ידיעות אחרונות" ביום שלמחרת (24.5.00). כותרות הענק קובעות, כמעט שרירותית, הלוך רוח ציבורי במקום למסור מידע. הן גם מייצגות מצבי רוח קוטביים: מדיכאון לשמחה, מיגון לחגיגה. התפנית הקיצונית בתגובות השדרים לכיוון האופטימי, שלא לומר האופורי, התחוללה בתוך 24 שעות. כאשר התברר שאין נפגעים לכוחותינו ("אף לא שריטה"), החל מיד שטף של מלל רגשני עמוס פתוס ונוסטלגיה. מיכה פרידמן אשר בגבול הצפון החיה בגלי-צה"ל חוויות ממלחמת שלום-הגליל. כל שדר רדיו ניסה פתיח נסער משלו. אורנה שמעוני, שהוביל מאבק ציבורי ליציאה מלבנון, התראיינה בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו. ההיסטוריה היתה למטבע שחוק. האינטונציות החמורות של הכתבים הצבאיים והפרשנים התרככו כהרף עין. איש כבר לא זכר את דיווחו הנרגש של מנחם הורוביץ מהיום הקודם: "כאן בקריית-שמונה קשה מאוד, אלפים, אלפים נוטשים", או את הגדרתו חמורת הסבר של הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל: "זו הפגנת ניצחון של חיזבאללה ברחבי לבנון". נשכחו גם תיאוריו המוגזמים של חיים הכט, שבתוכנית "משעל חם", יומיים לפני הנסיגה, דימה את קריית-שמונה למחנה פליטים לבנוני דוגמת עין-אלחילווה. ראויים להיזכר גם תגובתו המבוהלת והסברו המוטעה של רוני דניאל למשמע יריות בודדות וההתלהמות של יואב קרקובסקי, כתב קול-ישראל בצפון, שבדיווחו על התור של אנשי צד"ל בשער פטמה ציטט אשת ציבור ממטולה שהמשילה את המצב לשואה. הצופה והמאזין בבית קיבלו תמונה קודרת על המצב בצפון, או כפי שאמר למיקרופון כל כתב בשטח: "המצב קשה, קשה מאוד".

בדיעבד נמתחת ביקורת על הדיווחים האלה. רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות": "מה שחיים הכט עשה ב'משעל חם' זה בושה וחרפה. יחד עם זאת, הכט הוא אנחנו. אנחנו עם אמוציונלי מאוד הנע כמטוטלת בין אופוריות לדכאונות. תרבות הרייטינג אינה נוצרת מחשיבה רציונלית, אלא מריגושים. הסתכלתי בערוץ 2 והייתי במצוקה. כל השדרים היו אמוציונליים להחריד – חוץ מאהוד יערי בערוץ 1. אני חושב שהתקשורת שיקפה את מצב הרוח של השדרים ועורכי המשדרים, ולא את מצב הרוח הלאומי. אצלנו מרגישים עם הראש וחושבים עם הבטן".

בן-ישי עצמו לא חף בפרשנותו מביטויים העלולים לזרוע פחד בציבור הקוראים. "חיזבאללה יוכל להפוך את שלב הנסיגה הסופי לתופת של ממש"; "חיזבאללה יגביר את הירי לתוך ישראל" (23.5.00). כמו כן, בתוכנית "משעל חם" ששודרה ביום שני, יומיים לפני הנסיגה (22.5.00), היה זה בן-ישי שצייר את התסריט העגום ביותר. "ידעתי שצבא צריך להגן על יישובי הצפון ולא להפך. מפחיד אותי שחיזבאללה מגיע לגדר".

מסביר בן-ישי לאחר מעשה: "היה זה תופת של ממש. החבר'ה שרצו חמישה קילומטר עם חגור מלא מאחד המוצבים נתקלו בכך. הפרשן הוא לא נביא. ולגבי ההתבטאות ב'משעל חם', הצבא אמור לספק לציבור ביטחון, ורצועת הביטחון נתנה ביטחון לתושבי הצפון. אינני מרגיע או מפחיד, אלא מתאר את האופציות השונות".

רון בן-ישי: מרגישים עם הראש וחושבים עם הבטן (צילום: חן מיקא)

גם הכותרות שנבחרו לעטר את מאמריו של בן-ישי ב"מוסף לשבת" בימי שישי שלפני הנסיגה ואחריה מציגות תרחישים מפחידים: "נסיגה עם קולות של מלחמה" (18.5.00), "היום בו תשוגר הקטיושה הראשונה" (26.5.00). במאמר השני, שפורסם יומיים לאחר הנסיגה, צייר בן-ישי תמונה אפוקליפטית למדי, שבה מתחוללות התלקחות והסלמה כללית. בן-ישי מדגיש שזהו התרחיש בעל הסבירות הנמוכה ביותר מבחינת גורמי ההערכה באמ"ן, אך למרות זאת הוא מתאר אותו בפירוט.

לעומת "ידיעות אחרונות", "מעריב" הסתפק בכותרת אינפורמטיבית יותר: "חיזבאללה על הגדר; צה"ל מאיץ הנסיגה" (23.5.00), אך הפרשן חמי שלו בחר אף הוא במלה "השפלה" כדי להעביר מסר רגשי: "...אין נסיגות שמחות, למדנו גם אנו, אין נסיגות חינם, וריח של השפלה עומד באוויר" (23.5.00).

כצפוי, עורכי "הארץ" בחרו באופציה הסולידית והמיידעת בכותרת ראשית: "ישראל תיסוג מלבנון בתוך 'ימים אחדים' עקב קריסת צד"ל". אריה כספי כתב במוסף "הארץ" (26.5.00): "...בעקבות יציאת צה"ל מהגזרה המרכזית בדרום לבנון התפוררו שני גדודים של צד"ל, מה שהיה צפוי. בעקבות זאת חזרו תושבי הכפרים באזור לכפרים שהיו בשליטת צד"ל, שגם זה היה צפוי. יחד עם הכפריים באו לוחמי החיזבאללה שהשתלטו על היישובים, מה שהיה צפוי יותר מכל. כל זה הספיק לתקשורת בארץ לצאת מכליה מרוב עלבון. התקשורת האלקטרונית איבדה עניין בכל נושא אחר, וגרמה לבריחת תושבי קריית-שמונה מבתיהם".

משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", אומר בדיעבד: "היו עשר אופציות לכותרת ראשית. כמספר העיתונים מספר הכותרות. שתי הכותרות ('יום של השפלה', 'אמא, יצאנו מלבנון' ; עב"א) שיקפו התחושה הלאומית: הכותרת 'יום של השפלה' שיקפה מצוין את הסצינות הקשות שקרו לצד"ל ואת התחושות של אותו יום". ורדי נותן כדוגמה את ה"גארדיאן" הבריטי שכותרתו באשר לנסיגה מלבנון היתה: "Chaos of Humiliation".

זו לא כותרת פופוליסטית מדי?
"אני מרוצה מאוד ממנה".

האם ביומיים אלה התקשורת לא התנהגה כאילו היא לוקה במאניה-דיפרסיה?
"אני מקווה שאנחנו לא חולים במאניה-דפרסיה. אני חושב שזה שיקף את מצב הרוח הלאומי באותו יום, ולמחרת את יום השמחה כשעזבנו את לבנון".

ורדי גורס כי תשעים אחוז מחברי מערכת העיתון היו בעד הכותרת "יום של השפלה". בדיקה מעלה נתונים מעט אחרים: כמה עיתונאים בכירים הביעו מורת רוח מהכותרת. עובד במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" מספר: "ביום שלישי אחר-הצהריים היתה ישיבת עורכים. בישיבה הובע חוסר שביעות רצון מהשילוב של 'יום של השפלה' עם כותרת האמצע 'מכנסיים למטה'. רוב עורכי החדשות לא היו מרוצים מהעיתון של יום שלישי – פופוליסטי מדי. עיקר התחרות של העיתון היא מול ערוץ 2, ולכן התמונות גדולות מאוד. אנחנו פולו-אפ לחדשות, והעיתון משקף את הנצפה בטלוויזיה. הקורא אינו מסוגל לקרוא טקסט של 500 מלה".

רן אדליסט, פרשן לענייני ביטחון: "הכתבים המדיניים והצבאיים ועורכי החדשות הם חלק מהעדר המשוטה. כאשר הם רואים מראות שטחיים העומדים בניגוד למסורת הגאווה הלאומית שלהם, תחושתם הראשונית היא השפלה. היה תכנון מושכל להפקיר את צד"ל ואת הציוד. צה"ל היה חייב לסגת בבליץ, ומי שנתפס לבהלה היו עורכי החדשות. אלה עדיין מייצגים את צה"ל הגדול והחזק. אנו רגילים שהצבא הוא מנצח וסמל הכוח. התקשורת עובדת על תבנית ולא על מהות. התדמית היתה של נסיגה. התדמית הזו ומראית העין יצרו את התגובה הרגשית. רוב העורכים אינם מסוגלים להתרומם לכותרת מאוזנת יותר. זהו חוסר יכולת לתפוס ברגע נתון את מה שקורה על ציר הזמן של התהליך הכללי".

כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול-ישראל: "בעיני זו לא היתה השפלה. ביום שלישי לפנות בוקר היו קולות שמחה של חיילים שיצאו מלבנון, קולות ששודרו במהלך הבוקר. ייתכן שהרושם נוצר בעקבות מה שקרה במוצב טייבה". ביום רביעי, יום ההקלה והאופוריה, המשיכו העיתונים היומיים ללהטט בכותרותיהם הראשיות על-פי הגרף הפופוליסטי של היום הקודם: "ידיעות אחרונות" – "אמא, יצאנו מלבנון"; "מעריב" – "חוזרים הביתה"; "הארץ" – "ישראל נסוגה מלבנון לאחר 18 שנה". גם גדי סוקניק ב"חמש עם" בערוץ 2 לא היסס לעוט על הרגש: באותו יום של התרוממות רוח ריאיין סוקניק אם וחייל. אין פסול בראיון כזה, אך במהלך כל הראיון החזיקה האם בידו של החייל, שנראה חסר אונים.

בחוכמה שלאחר מעשה, ברור כי מצלמות הטלוויזיה החמיצו את העיקר והתמקדו בפרטים משניים: תור של שמונה שעות של אנשי צד"ל בכניסה לישראל, פגיעה במכוניותיהם, קללות בשני צדי הגבול החדש שנוצר ועוד. אין ספק שלתמונות האלו היתה עוצמה חזותית, אך חשיבותן העניינית, בהשוואה למאורע הגדול של עצם מעשה הנסיגה, זניחה.

שלי יחימוביץ', מגישת "הכל דיבורים" ברשת ב': "רוב הכתבים והעורכים המסקרים את המערכת הצבאית התנגדו אידיאולוגית לנסיגה מלבנון. ואז קורה הבלתי ייאמן: שום קטיושה לא נורתה ושום חייל לא נפגע. התקשורת נטפלת לשטויות מגוחכות מבחינה צבאית, עיתונאית, מדינית והיסטורית. הכתבים רצו דרמה, והיציאה היתה אנטי-קליימקס". יחימוביץ' מרחיקה לכת וטוענת כי "חרה לעיתונאים מסוימים שלא קרה דבר".

כרמלה מנשה: "מה קרה? אז אנשי צד"ל עמדו וחיכו שמונה שעות. אם היו מודיעים להם מראש [על הנסיגה] – אז היתה פשלה, כי המידע היה מתגלה לחיזבאללה. יחד עם זאת, התמונות היו חזקות ולכן אי-אפשר היה להתעלם מהן".

אלון בן-דוד, הכתב הצבאי של הערוץ הראשון, סבור אחרת: "התמונות הללו חשובות מאוד. הן נתנו לאנשים מושג על הנסיגה. המסר היה עמוק מהתמונה עצמה. לא היתה הגזמה. הראיה לכך היא ש-6,000 איש נמלטו מלבנון. מה שנראה בעין הוא סיטואציה קשה ביותר. אינני אוהב תיאור היסטורי. אני עיתונאי שנמצא שם באותו רגע". רוני דניאל: "לא היתה התמקדות-יתר במכוניות של אנשי צד"ל. בטלוויזיה חייבים לצלם. הביזה והשוד היו מתחת לאף. אך טבעי שנצלם. ביום שלישי היתה בעיה, ידעתי שתהיה נסיגה, אבל אסור היה לי לומר זאת. לכן התעסקתי במה שניתן היה. לדעתי, לא שידרנו סוג של פאניקה".

ביקורת הוטחה בכתבים הצבאיים על שימוש בניסוחים מעוררי בהלה ועל מידת הצלחתם להבין נכון את המתרחש. הם השתמשו בביטויים כמו "מוצבים מכותרים", "שיירות חיזבאללה המגיעות לכפרים", ואף תיארו יריות מקריות כקרבות של ממש.

בן-דוד: "המושג 'מוצבים מכותרים' היה נכון. לצה"ל לא היתה שליטה במוצבים אחרים. השידורים היו עובדתיים. אזור הביטחון התמוטט בלי שישראל היתה בשליטה". לעומתו דניאל בחר ב"המוצבים של צה"ל נמצאים בסביבה פחות אוהדת". לגבי "שיירות חיזבאללה" אומר דניאל ש"צריך היה להסביר שהיו אלו שיירות שחיזבאללה אירגן והוביל".

לשאלה האם רצוי לצרף פרשן צבאי לכתב הצבאי עונה בן-דוד, כצפוי, בשלילה: "זהו חלק מהתפקיד של כתב. יש לנסות לתת את הקונטקסט המתאים. זה קיים בכל התחומים. הכתב הוא גם הפרשן".

התנודות במצב הרוח של התקשורת בימי הנסיגה אינן מדברים בשבחה. טלי ליפקין-שחק, כתבת צבאית לשעבר ב"דבר" וכיום מגישת תוכנית אקטואליה ברדיו-ללא-הפסקה: "אנחנו לא רציניים ולא מאוזנים בתגובות. התקשורת היסטרית, כי היא צריכה לענות על צורך של הציבור לדרמות. צריך למכור יותר עיתונים. הצדדים החיוביים הם שהעיתונות יותר חוקרת, פחות פסיבית".

אילנה דיין, מגישת "עובדה" בערוץ 2: "הבעיה היא אינהרטית למדיום. אי-אפשר היה להימנע מהתמונות. כאשר כתב רואה את הדגל המונף על הגבול, הוא אינו יכול להתעלם מכך. לעתים רחוקות אנחנו מדווחים ממראה עיניים, אי-אפשר לתת את העומק באותו היום. אנו נשאבים לכרוניקה, וטוב שכך. לעתים גם את המציאות אנו דואגים להחמיץ".

אלון בן-דוד אינו מסכים: "הסיטואציה ביום שלישי היתה קשה ביותר. אזור הביטחון התמוטט בלי שלישראל היתה שליטה על המתרחש. לא נעים להגיד, אבל חיזבאללה כבש את אזור הביטחון. אין כוח מלבדו. חיזבאללה הוא שכן של מטולה". בן-דוד מבקר גם את האופוריה התקשורתית שפרחה לאחר השלמת הנסיגה: "ביום רביעי לא היתה אופוריה. היא נבעה אולי ממערכות העיתונים בתל-אביב. בצפון לא היתה אופוריה. השמחה על כך שלא היו נפגעים לא היתה מלאה. אנחנו לא שידרנו אופוריה".

עמית בן-ארויה הוא עורך ומפיק ברדיו-ללא-הפסקה וכתב "צפון העיר"

שדולת הנשים

בשנים האחרונות הפכו נשים לחלק משמעותי מהשיח הבטחוני בארץ.

"נשבר המונופול הגברי-שוביניסטי בעניין לבנון", מעיד עופר שלח, הכותב כיום על ענייני ביטחון ב"ידיעות אחרונות. עד לא מזמן היו אומרים, איך ייתכן שמישהי שלא היתה בלבנון ובצנחנים – יש לה דעה". ארגון ארבע-אמהות הוא המחשה מובהקת של התופעה. הוא הצליח לרתק את תשומת לבה של התקשורת (בפרקי זמן שונים) משום שהאמהות נתפסו כנציגות של משפחות שכולות, כמי שמדברות בשם הבנים שנאלמו (אף שלא כולן נאחזו בשכול כסיבה להתארגנותן). הצלחתן הציבורית נבעה, כפי שמעיר שלח, מסיבה נוספת: התפרקות האתוס הקולקטיבי לטובת האתוס המשפחתי.

השיווק התקשורתי של הארגון היה עמוס בגימיקים – מסעות ג'יפים, טרקטורונים, סיורי שווקים, אופניים – ולכן עורר גם התנגדויות. הדובר הראשון של ארבע-אמהות היה ד"ר שאול צדקא (לשעבר מתנועת קו-אדום): "באותה תקופה ניתן היה למכור כל לוקש לתקשורת. ה'ארגון' הזה הוא אחד הבלופים הגדולים במאבק הציבורי למען הנסיגה מלבנון. ארבע-אמהות הן גימיק. בהתחלה הוא המריא כי הוא היה חדש. לאחר מכן היו ירידות ועליות בהיקף הסיקור התקשורתי. כתבים היו מוכנים לשדר כמעט כל דבר בשל התחרות". צדקא טוען כי כתב בצפון דיבר עם אחת האמהות על אפשרות היפותטית של נסיעה לביירות, וזו הפכה לכותרת. צדקא, הפעם כדוקטור לתקשורת, טוען ש"אפשר להקים גם קבוצת מחאה וירטואלית. העיקר שיהיה לה מיקרופון". עם זאת מוטב להתייחס לביקורתו של צדקא בקורטוב של זהירות, בשל העובדה שהוא עזב את דוברות הארגון בטריקת דלת, כי היה חלוק על דרך פעולתה.

אם התקשורת התעניינה בארבע-אמהות, הרי שהתקשורת הנשית, כפי שכבר נכתב ונאמר לא מעט, התעניינה הרבה יותר. השוואה בין מספר הפעמים שנשות הארגון עלו לשידור ב"הכל דיבורים" של שלי יחימוביץ' ברשת ב' לעומת "מה בוער?" של רזי ברקאי בגלי-צה"ל מגלה הבדלים מובהקים: 31 פעמים אצל יחימוביץ' במהלך השנתיים וחצי הראשונות, ורק שש פעמים אצל ברקאי.

ההבדל אינו רק כמותי, אלא גם איכותי: ברקאי העלה אותן לשידור בעיקר כאשר היו מעורבות באירוע חדשותי מעורר מחלוקת. דוגמאות לכך: שלושת האבות מול ארבע האמהות (2.2.98), הוספת דקת דומייה לאלה שעוד יבואו (19.4.98), ואורנה שמעוני בעימות מול רחל בן-דור באשר לעתיד הפעילות של ארבע-אמהות לאחר הנסיגה (9.3.99). לעומת זאת ריאיינה יחימוביץ' את ה"אמהות" שש(!) פעמים במשך חודש אחד. זה היה, למעשה, סיקור התייצבות של נשים שכולות מול בית הנשיא (מסוף נובמבר 1998 עד סוף דצמבר 1998). כמו כן, במרץ 1999 עקבה יחימוביץ' מקרוב אחר מסע האופניים של אורנה שמעוני וריאיינה אותה שלוש פעמים. פעילה אחרת של הארגון הועלתה לשידור פעמיים במהלך אותו חודש. רחל בן-דור, יושבת-ראש ארבע-אמהות: "הגענו לכדי כך שכל פעם שהיה משהו שעשינו, ידענו שהיא (שלי יחימוביץ'; עב"א) תתייחס ותראיין אותנו".

התוצאות מדברות בעד עצמן, והשאלות האתיות גם כן: האם ראוי שעיתונאי יתגייס לקידום מסר של תנועה כלשהי? האם האמפתיה הנשית שיחקה תפקיד במקרה זה, והאם יש לכך מקום בשיקולים המקצועיים?

יחימוביץ': "ראשית, אני שמחה לשמוע על התוצאות. התקשורת צריכה לבדוק את עצמה, כיצד נרדמה בשמירה, וקיבלה את תורת המערכת כתורה מסיני. אף אחד לא שאל שאלות על הקונספציה. בלבנון היה קציר דמים, והוחלט שיש לחיות עם זה. הכי קל לראיין את המרואיינים הקבועים. עשיתי את מה שעיתונאי צריך לעשות: לתת ביטוי לאופציה אידיאולוגית אחרת". יחימוביץ' מספרת שעיתונאים קיבלו מסרים משליחיו של יצחק מרדכי (בהיותו שר הביטחון) על הנזק שגורמות, לטענתו, ארבע-אמהות. על זמן השידור הנדיב שהעמידה לרשותן היא אומרת: "פתחון הפה לצד ההפוך לארבע-אמהות ניתן כל הזמן. זוהי דעת השלטון. עיתונאים צריכים להביא את הדעה הקוראת תיגר. עיתונאים צריכים להציג שאלות ולבוא עם עמדה מוסרית".

רזי ברקאי: "אני מעלה לשידור את ארבע-אמהות כאשר יש צורך חדשותי להעלות אותן. אינני מקדם מכירות שלהן. תוכנית בוקר חיה מיום ליום. המדיניות היא להעלות לשידור כשיש הצדקה לשידור. השאלה היא כמה פוליטיקאים העליתי בנושא לבנון". גם על כך יחימוביץ' אינה נשארת חייבת: "המלה 'קידום מכירות' היא מגוחכת. לא מדובר במישהו שצריך דיבידנד. אני אוהבת את רזי ולמדתי ממנו הרבה דברים, אבל הוא מתנהג כמו גבר. הוא מסתובב עם שק הערכים של גבר. עם התניות של גבר. ולא פלא שהראשונה שנתנה פתחון פה לארבע-אמהות היא כרמלה מנשה".

ואמנם נמתחה ביקורת על פעילותה העיתונאית של כרמלה מנשה סביב הנסיגה מלבנון. נטען נגדה שהיא מסקרת את הוויכוח על הנסיגה מעל ומעבר למתחייב מתפקידה ככתבת צבאית. בפברואר השנה ריאיינה כמה חיילים בטרמפיאדות בצפון והוציא מפיהם הודאות על רצונם להפסיק לשרת בלבנון. מנשה אף אמרה ביום היציאה: "חשבתי שלא היה לנו מה לעשות בלבנון" (דליה יאירי, רשת ב', 24.5.00).

תגובת מנשה: "אינני מגויסת עבור מוסד מסוים. יחד עם זאת, אין עיתונות אובייקטיבית. אינני ממציאה ידיעות. אבל אתה לא אוטומט, חייבת להיות לך דעה. בהחלט הבאתי את הדברים כפי שחשבתי שצריך להביא. לא היה כאן קטע נשי, אלא מאבק עקרוני. לא הכנסתי לשידור כאשר זה לא היה רלבנטי. אם היה מסר, אז זה שודר".

גם העיתונאית טלי ליפקין-שחק הקדישה תשומת לב מיוחדת לתנועת המחאה הנשית בתוכנית האקטואליה "משעל על הבוקר" של רדיו-ללא-הפסקה. בעיקר ליוותה את פעילויותיה המגוונות של אורנה שמעוני ברחבי הארץ. לשאלה אם נחשפה כאן אמפתיה נשית עונה ליפקין-שחק: "הניסיון להתכחש לכך אינו נכון. יחד עם זאת, לא כל עניין פמיניסטי זוכה לסיקור. מבחינה עניינית מצאתי שזה מרתק שנשים מובילות מאבק, והייתי גאה שנשים עושות זאת".

עירית לינור, שדרנית ועיתונאית: "העולם מתנהל על-פי אמפתיה של גברים לגברים. לדוגמה, אמפתיה של אנשי תקשורת לשמעון פרס. זה אווילי, כי אמפתיה היא אוניברסלית, של אנשים לאנשים אחרים. פתאום אנשים חוטפים דום לב כאשר נשים נמשכות לנושאים הקשורים לנשים. הזעזוע הזה הוא גם צבוע ומתחסד וגם רווי בשנאת נשים".

עמית בן-ארויה

גליון 27, יולי 2000