הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", עוסקות בחייל צה"ל שנהרג בפיגוע דריסה בשטחים. כרגיל אצל שני הצהובונים, בסיקור לא מובלטת השתלשלות התקרית, השפעתה על המצב הבטחוני או היעדר הבטונדות בטרמפיאדה שבה אירע הרצח, אלא תוצריו המציצניים של החיטוט באבל של בני משפחתו.

בשניהם, הכותרות הראשיות הן ציטוטים מתוך דברים שנאמרו על הקבר. בנוהל הקבוע, עורכי העיתונים מנצלים את הטרגדיה האישית כדי לסחוט ממנה כל טיפה אפשרית של רגש ולהפוך את הקוראים לשותפים דוממים בהלוויה של אדם שלא הכירו, ולא יכירו גם לאחר שיסיימו לקרוא את ההספדים.

בשני היומונים האחרים עוסקים בהרג השיטתי בסוריה. "נתניהו חותר להקמת אזורי חיץ בין סוריה לישראל ולירדן", מדווח ב"הארץ" ברק רביד. ב"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לשיחת טלפון שקיים אמש שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, עם ראש הממשלה נתניהו. הכותרת תמציתית: "נזיפה רוסית".

"נשיא רוסיה נזף בראש הממשלה על האשמות ישראל שאסד עומד מאחורי התקיפה הכימית", מפרטים ב"ידיעות אחרונות" איתמר אייכנר, סמדר פרי וציפי שמילוביץ. "לזה ראש הממשלה נתניהו לא ציפה כשהתקשר לפוטין כדי להשתתף בצערה של רוסיה על הפיגוע בסנט-פטרסבורג. במקום זה, זכה לנזיפה בגלל הדברים שאמר שר הביטחון ליברמן בראיון בלעדי ל'ידיעות אחרונות' על בן הברית של הרוסים בדמשק", נכתב בכותרת המשנה, בצירוף תזכורת מאתמול: תצלום מחמיא של שר הביטחון על השער והציטוט "התקיפה הכימית – הוראה ישירה של אסד".

הניסיון לייחס את הנזיפה לראיון עם ליברמן גורם לכתבי "ידיעות אחרונות" להתעלם מאמירה מתוקשרת שהפיץ נתניהו לפני שלושה ימים, שבה – כמו ליברמן – דווקא כן התייחס לתקרית בסוריה וגינה את השימוש בנשק כימי נגד "אזרחים חסרי ישע". ב"ידיעות אחרונות" מוסרים לקוראים כי "נתניהו עצמו נמנע מלהאשים מפורשות את ממשל אסד באחריות למתקפה הכימית", אם כי מרגע שראש הממשלה גינה את התקרית, לא ברור כיצד ניתן לפרש זאת אחרת (ההסבר של הרוסים, שלפיו התקפה של צבא אסד פגעה במצבורי נשק של המורדים, לא מתיישב עם לשון הגינוי של נתניהו).

ב"ישראל היום" – תמונת מראה. בחינמון שנוסד לצרכיו של נתניהו מתעלמים מקיומו של הראיון עם ליברמן אצל המתחרים, ומתעקשים כי נתניהו ננזף בגלל דברים שאמר במו פיו. "הנזיפה של פוטין באה בעקבות התייחסותו הפומבית של נתניהו לתקיפה הכימית, שבה האשים את אסד באחריות לתקיפה האווירית הכימית", מבהיר לקוראים הכתב המדיני של החינמון, שלמה צזנה, למרות שכאמור – לפחות בהצהרתו, נתניהו לא האשים במפורש את אסד.

אחרי ירידת העיתון לדפוס

"הכימיה עם רוסיה מעכבת תגובה לתקיפה של אסד", מודיעה כותרת של כתבה מאת עמוס הראל שנדפסת הבוקר ב"הארץ". "לבד מצקצוקי השפתיים המקובלים, לא נראה שצילומי הילדים הטבוחים יעירו את הקהילה הבינלאומית מאדישותה", כותב הראל. בהמשך הוא מוסיף: "התיאבון האמריקאי למהלך צבאי קטן מכפי שהיה לפני ארבע שנים. [...] הזהירות עד כדי שיתוק שאיפיינה את גישת ממשל אובמה למזרח התיכון עלולה להימשך גם בתקופת טראמפ, בציניות מופגנת יותר ותוך פחות תחכום תקשורתי".

"הבית הלבן נמצא בימים אלה במשבר בדחיפות גבוהה יותר מול צפון-קוריאה", כותב הפרשן הצבאי אלכס פישמן במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". "הצרפתים עסוקים בבחירות שיתקיימו בעוד שבועיים. בריטניה טרודה במשאל עם על עצמאות סקוטלנד שעלול להביא להתנתקותה. [...] הרוסים לא מוכנים לאבד עכשיו נכסים בסוריה, והם עסוקים בחקירת הפיגוע בסנט-פטרסבורג. הגרמנים טרודים אף הם בענייני פנים. לאף אחד אין רצון ללכלך כרגע את הידיים בסוריה. אז נשמעים גינויים חריפים, שהם כורח המציאות, אבל לא יותר מזה".

"כל מנהיגי המערב גינו את השימוש הרצחני של בשאר אסד בגז עצבים. רצח נורא, תצלומים מזעזעים", כותב דן מרגלית במוסף הפוליטי של "ישראל היום", בטור שכותרתו היא "זוועה בסוריה: המערב לא ינקוף אצבע". "בסוריה נפגשו האימה והחרדה והדאגה לגורל המערכת הבינלאומית שמא נחצה קו אדום. אך איש לא ינקוף אצבע ולא ישלח חייל נוסף לשים קץ לשלטון הדמים של משפחת אסד", הוא מסביר. "שלשום נשאל [טראמפ] על-ידי עיתונאי מה יעשה והשיב ב'חכה ותראה'. אם מדובר בהפעלת כוח כי אז יראה העיתונאי לא כלום".

הבוקר, בחסות החשיכה, שיגר צבא ארצות-הברית עשרות טילי שיוט לעבר בסיס חיל האוויר הסורי שממנו כפי הנראה יצאו המטוסים שהפציצו את תושבי העיר אידליב בגז עצבים. אל מול הנחרצות של פישמן ומרגלית ראוי לציין כי הראל דווקא העיר בשולי דבריו על טראמפ כי "בהיותו קפריזי, בלתי ענייני וכמעט בלתי ניתן לחיזוי, צריך להסתייג ולהעיר שהדברים עשויים להשתנות".

עידן עופר ומדינת ישראל

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא כתבת פרופיל על בעל ההון עידן עופר. המחברות, הדס מגן ושלומית לן, מתארות את עופר ככשלונר סדרתי שבתוך שנים אחדות הספיק להפסיד (על-פי בלומברג) כמחצית מנכסי המיליארדים שירש מאביו, סמי עופר. עידן עופר של מגן ולן מצטייר כאיש עסקים שנוהה אחר טיפוסים כריזמטיים ו"נוטה להתמסר להשקעות כבירות ובסיכון גבוה" – מיזמי הרכב בטר-פלייס וקורוס, למשל – ובמקביל מתעקש להחזיק בשלל חברות ענק השרויות במצוקה פיננסית מתמשכת, ואינו מצליח להבריא אותן.

מה מניע אותו? חבר אחד מתאר את עופר כ"יזם בנשמה, סופר-יצירתי, לטוב ולרע". עו"ד פיני רובין, פרקליטו, טוען בתערובת אופיינית של התנשאות וחנופה שעופר "שואף להטביע חותם חיובי ומועיל", ושכסף הוא לא הכל בעיניו. כותרת הכתבה היא ציטוט של מקורב: "היחסים של עידן עם המדינה הם סוג של טרגדיה".

ובכל זאת, למרות ההסברים, גם מי שיקרא את הכתבה עד סופה יתקשה להבין מה עומד מאחורי הכשלונות, ואם לעופר יש איזו תוכנית-על שבמסגרתה הכל יסתדר. פסקת הסיום, שהיא ציטוט מפי מקורב אנונימי (אותו מקורב מהכותרת), מסמנת פתרון אפשרי: שהמדינה – זו שמחצבי הטבע שלה העשירו את חשבונה של משפחת עופר לאורך שנים – תעזור לעידן עופר להשקיע כאן את כספו. או כך לפחות רומז המקורב.

ב"ממון" מראיין סבר פלוצקר את יוסי רוזן, לשעבר מנכ"ל החברה-לישראל ויו"ר חברת כימיקלים-לישראל, מהנכסים המרכזיים של עידן עופר. לפני עשור, כשרוזן עזב את כימיקלים-לישראל, היה שוויה 32 מיליארד שקל, מציין פלוצקר. "היום כי"ל שווה בבורסה 20 מיליארד שקל. הפסידה קרוב ל-40% מערכה", מוסיף הפרשן הכלכלי.

פלוצקר מציין שרוזן מתראיין אצלו על תקן יושב ראש המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, "עמותה מגזרית צנועה המאחדת תחת גג ייצוגי אחד את חברות האנרגיה הישראליות לסוגיהן, ממפיקות הגז הטבעי עד צרכניות הגז הטבעי", שפועלת מתוך "בניין לא מרשים ברמת-אביב".

פלוצקר אינו מציין כי עד לפני כחמש שנים היה רוזן יושב ראש חברת בז"ן של עידן עופר, שהיא אחד הגופים הפועלים במסגרת המכון. כעת, בראיון, ממשיך רוזן לייצג את האינטרסים של משפחת ההון שהפכה אותו למולטי מיליונר: לדבריו, מי שאשם בהידרדרות של כי"ל הוא "הדרג הפוליטי", שמנע ממנה להתמזג עם תאגיד האשלג הקנדי פוטאש. עוד טוען רוזן שהמדינה טעתה כשלא אישרה למזג את צים – חברת הספנות המפסידה של עופר – עם "חברת ספנות זרה גדולה".

לקראת סוף הראיון קורא רוזן למדינה לצאת למכרז חדש ל"הקמה מהירה" של מפעל אמוניה במקום המכל המסוכן במפרץ חיפה – מהלך שאחת המרוויחות ממנו עשויה להיות חברת כי"ל. "יש שתי חברות שיכולות להרוויח מיציאה למכרז כזה – חיפה-כימיקלים וחברת 'דשנים' של כי"ל, שצורכות כ-90% מהאמוניה בישראל. לחברות האלה יש אינטרס שהמדינה תשתתף בצורה כזו או אחרת במימון המפעל הזה", אומר ל"העין השביעית" פרופ' עדי וולפסון.

פלוצקר הוא אמנם פרשן כלכלי על-פי תוארו, אך את הפרשנות המתבקשת הזאת הוא אינו טורח להגיש לקוראיו.

פלוצקר והאינטרסים

אגב, המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה אינו בדיוק "עמותה מגזרית צנועה" כפי שכותב פלוצקר. למעשה, זו בכלל לא עמותה אלא חברה בע"מ בעלת מבנה שליטה חריג: מניותיה מוחזקות במשותף על-ידי חברות ממשלתיות (קצא"א, חברת החשמל, נתג"ז) ושלל חברות לא-ממשלתיות, בהן גם כי"ל ובז"ן של עידן עופר, שמחזיקות בה יחד עם חברות גז ודלקים.

מדי שנה מקיימת החברה כנס מושקע בהשתתפות נציגים בכירים ממערכת הממשל והשוק הפרטי, המגיעים להתחכך, לשמוע ולהשמיע. הכנס השנתי האחרון של המכון התקיים השבוע בשיתוף היומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", ובהשתתפותו של פלוצקר – שדיבר בפאנל משותף עם המרואיין שלו מהיום, יוסי רוזן, ועם מנכ"ל בז"ן אבנר מימון (ושלושה עיתונאים נוספים: גלית חמי ונחמיה שטרסלר, והמנחה קרן מרציאנו). דו-שיח קצר שקיים עם רוזן במסגרת הפאנל ממחיש משהו לגבי תפיסת המציאות והגישה המקצועית של הפרשן הכלכלי הוותיק:

פלוצקר: "אנחנו קודם כל מקבלים את הנתונים מגורמים, ואם יש הטיה – אנחנו מקבלים אותה מהגורמים שמזינים אותנו בנתונים".

רוזן: "כמו אותו גורם שאמר שהראשים של כל הילדים בחיפה מרובעים".

פלוצקר: "אתה צודק – קטנים, גדולים, אנחנו לא נכנסים כרגע לוויכוח הזה. [...] זו דווקא דוגמה טובה מאוד: חלק מהתקשורת הרימה את הכפפה, הלכה לבדוק קצת יותר לעומק, התעוררו פרופסורים, והתברר שלא היו דברים מעולם – או לפחות לא נבדקו הדברים כמו שהיו צריכים להיבדק. אנחנו לא יכולים להיכנס לנעליים של עורכים של כתבי עת מדעיים ולהחליף אותם. אין לנו את הכישורים. [...] אנחנו בסופו של דבר מקבלים את המידע מגורמים שונים, ואם הגורמים הללו מייצרים מידע מזויף, אז המידע המזויף הוא בעיה שלהם".

למעשה, מי שהפיץ את המידע השגוי על כך שהמחקר המדובר גרס שראשיהם של ילדי חיפה קטנים מהממוצע הוא עיתונו של פלוצקר, "ידיעות אחרונות", שבמתכוון או שלא במתכוון עיוות דיווח ששודר במהדורת החדשות של ערוץ 2 על מחקר שבדק את השלכות הזיהום במפרץ. הכותרת השגויה של "ידיעות אחרונות" – שהציגה עובדות לא נכונות על ממצאי המחקר – הופרכה חיש מהר, במהלך ששימש את החברות המזהמות לביצוע ספין שלפיו המחקר עצמו כוזב.

פלוצקר, עם האמירה המצטנעת-מתחסדת שלו על התלות בגורמים שמעבירים מידע לעיתונאים, בעצם מתכחש לכוח העצום האצור בידי כלי תקשורת גדול ומרכזי כמו "ידיעות אחרונות" – וגם אצלו אישית כפרשן בכיר לענייני כלכלה – שיכול לדרוש ממקורותיו להעביר לו מידע מדויק, בדוק ונהיר, ולכל הפחות לבדוק בעצמו את המידע הזה ולוודא שהחלקים ממנו שיתפרסמו יהיו נכונים.

אלא שזו לא באמת הנקודה. גם מידע מדויק, בדוק ונהיר עשוי לשרת מישהו באופן מניפולטיבי. במקרה של "ידיעות אחרונות", אז וגם היום המישהו הזה הוא עידן עופר. בשני המקרים, שורש העיתונות הגרועה והמושחתת של "ידיעות אחרונות" הוא לא הדהוד של עמדות ונתונים שבמקרה מיטיבים עם בעל ההון, אלא הסתרת העובדה שמדובר במסרים שמי שמרוויח מהם הוא גורם בעל אינטרס.

שני פרשנים, מקור אחד

"בשבוע החולף נערכו שני טקסים דומים, באור-יהודה ובבית-שמש. בשניהם נכח האורח הלא קרוא נתניהו שישב לצדו של כחלון. מהבעת פניהם ופרצופיהם המכורכמים של השניים, במיוחד זו של שר האוצר, שיצא מגדרו על מנת שמבטו לא יילכד בזה של ראש הממשלה, זה נראה יותר כמו עצרת ליום הזיכרון" (יוסי ורטר, "הארץ").

"מי שצפה בו בימים האחרונים במסעותיו בבית-שמש ובאור-יהודה, כשראש הממשלה צמוד אליו כמו טיל מונחה מטרה – יודע כמו תמיד להסב את ההישגים על שמו – ראה כחלון אחר. הוא נראה אפור. החיוך הנצחי נעלם. הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהכל בסדר. הוא לא העיף מבט בראש הממשלה. נראה שהוא לא מסוגל אפילו להסתכל עליו" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות").

בן כספית מקדיש השבוע את טורו לרשמים מצפייה בסרט "בן-גוריון. אפילוג".

תרבות וממשל

כתבת השער של "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", היא ראיון עם מירי רגב – השני בתוך שנה וחצי (שניתן שוב לכתבת נעמה לנסקי). אם הראיון הקודם נחקק בזכות התגאותה של שרת התרבות בבורותה ("אני, מירי רגב-סיבוני מקריית-גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב"), הראיון הנוכחי עשוי להיזכר בשל השתלחותה בסופר מאיר שלו, שאותו היא מכנה "חצוף", ודימויים כמו "גבינת שמנת 40%" (שאכלו התרבותניקים השבעים במשך שנים, ועכשיו ייאלצו להפסיק).

למי שחשים להזדעזע מהדברים מומלץ לחזור לכתבה מקיפה שפרסם בשנה שעברה רום אטיק ב"גלריה". אטיק התלווה למירי רגב במשך כמה חודשים וחזר עם מסקנות נוקבות על מופעיה התקשורתיים. מהכתבה עלה כי בניגוד לדעה הרווחת, המופעים הללו אינם התפרצויות ספונטניות של וולגריות, אלא תמרונים מתוזמרים היטב, כולל ההתחבטות אם לזלזל בצ'כוב או בדוסטויבסקי.

"בשעה שהתכוננה לקראת כתבת שער גדולה ב'ישראל היום'", כתב אטיק, "ניסחה לעצמה את הכותרת שאיתה תגיע לראיון: 'אני, מירי רגב-סיבוני מקריית-גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי דוסטויבסקי – '. זה כמעט היה זה, אבל לבסוף היא נשארה עם השם הקצר והקליט מבין השניים. ברגע של קופירייטינג מוצלח, רגב הפכה את צ׳כוב הרוסי לסמל המערב האליטיסטי".

מבקריה ושונאיה של רגב אולי חושבים שהתבטאותיותיהם המזדעזעות והביקורתיות בגינה הן מהלומת נגד לאשה הרעה מהפוליטיקה, אך למעשה אין זה כך. הם בסך הכל פיונים במשחק שאת חוקיו קבע היריב. ובמקרה זה, היריבה.

במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", בתוך כתבה על סדרה חדשה על חנוך לוין שתעלה בקרוב בערוץ 1 (ענת מידן), חולק נחום ברנע רשמים מהתקופה שבה היה חבר במועצה לביקורת סרטים ומחזות, גוף שהוסמך לצנזר יצירות תרבותיות מטעם המדינה.

ברנע מספר שהוזמן לכהן במועצה על-ידי העיתונאי יהושע יוסטמן בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, ושהקפיד לא לפסול יצירות. "הייתי הצנזור שלא מצנזר. היה נחמד", הוא כותב. ב-1982, לאחר שהמועצה החליטה לצנזר את המחזה "הפטריוט", פרש ממנה.

על העידן הנוכחי הוא כותב כך: "העידן הליברלי, שבמהלכו מימנו ממשלות ישראל הצגות וסרטים שתקפו אותן ללא רחמים, הולך ומסתיים. הממשלה רואה בתרבות ובתקשורת יעדים לכיבוש, לא מרכיבים חיוניים במערכת דמוקרטית. זה החזון שלה, תכלית קיומה: היא רוצה להיות מלכה יחידה באמבטיה".

הידיד

כתבת השער של "דה-מרקר" היא כתבת פרופיל על הרב יחיאל אקשטיין, נשיא הקרן לידידות, המתואר באתר הכלכלון כ"איש שמגייס תרומות לישראל במיליארדים – ועושה מזה מיליונים". הכתב, שוקי שדה, מגיש לקוראיו נתונים על שכרו של אקשטיין (כמיליון דולר בשנה) ועל שכרה של בתו וסגניתו יעל (כ-100 אלף שקל בחודש), כמו גם רשמים מפי אנשים שעבדו איתו ורשימה של מקורבים בפוליטיקה (יאיר לפיד, אבי דיכטר) ובמגזר הפרטי (חיים סבן, משה תאומים).

לצד פעילות פילנתרופית נרחבת בישראל ובעולם, הקרן לידידות הזרימה גם כספים רבים לקבוצת "ידיעות אחרונות", בין היתר באמצעות רכישת תוכן מערכתי. עסקה אחרת, פחות שגורה, היא זו שבמסגרתה רכשה הקרן מינויים לעיתון של משפחת מוזס והעניקה אותם לקשישים.

"היה זה בקיץ 2013, בתקופה שבה רכשה הקרן לידידות מנויים של 'ידיעות אחרונות' במיליון דולר כדי לחלק בבתי-אבות", כותב על כך שדה בהתבסס על הביוגרפיה של אקשטיין, שראתה אור בהוצאת ידיעות-ספרים. "על העיתונים שחולקו היה אמור להופיע לוגו של הקרן, אך על כמה מהם הלוגו הושמט. אקשטיין התקשר למנהל האחראי וחקר אותו שתי וערב בקול כועס במיוחד. 'לפעמים אני נהיה ממש מפלצת, ממש מנהל גרוע', כך מצוטט אקשטיין בספר, 'כשאני רואה שמישהו לא ירד לפרטי-פרטים ומגלה אוזלת יד, קשה לי עם זה ואני מפחיד אנשים'".

השידור הציבורי

"רה"מ דרש שכל עיתונאי התאגיד יפוטרו, אך החוק החדש מחייב להמשיך להעסיקם", מדווח נתי טוקר בשער "הארץ". ב"גלובס" מדווח על היוזמה שי ניב, בידיעה הנדפסת באחד מעמודי החדשות הפנימיים. "העיתונאי היחיד בתאגיד שיאבד את תפקידו הוא מנהל חטיבת החדשות, ברוך שי", כותב טוקר, ומציין שאלדד קובלנץ וגיל עומר עדיין ינותקו מחברת החדשות שתוקם. עומר בן-רובי, המנהל המיועד של רשת ב' החדשה, כותב ב"7 לילות" שגם הוא עומד בפני פיטורים במסגרת היוזמה העכשווית.

תזכיר חוק הוא טיוטה של הצעת חוק ממשלתית, המופצת ברבים במסגרת הליך שנועד לתקן ולשפר אותה, עוד לפני שהיא מונחת על שולחן הכנסת (לאחר ההנחה, ההצעה בדרך כלל תעבור מקצה שינויים נוסף). בפעם שעברה שכתבי התקשורת דיווחו על תזכיר חוק שערורייתי שאמור היה לאפשר בחישה פוליטית בתקשורת מדובר היה ב"תזכיר חוק התקשורת", שאיים להעניק לנתניהו שליטה חסרת תקדים על שוק השידורים. תזכיר זה מעולם לא הופץ באופן רשמי, וכעת הוא כבר אינו עומד על הפרק.

גם התזכיר שעליו מדווח כעת טרם הוגש, ונוסחו עדיין לא ברור. שני הכתבים המדווחים עליו אינם מצטטים מתוכו ישירות, ושי ניב בכלל מתייחס אליו כאל "מתווה פשרה" חדש. נתי טוקר מציין כי הוא יופץ "בימים הקרובים" ומוסיף כי התזכיר עדיין "מתגבש" – כלומר, המסמך שעליו הוא מדווח הוא טיוטה של טיוטה של הצעת חוק (שגם אם תוגש עשויה להשתנות מן הקצה אל הקצה עד אישורה).

האם גם זה יתברר כבלון ניסוי או ספין? ב"הארץ", עיתון הנוהג לנפח יוזמות אנטי-דמוקרטיות, מתייחסים למידע שהודלף להם במלוא הרצינות. ב"גלובס" קובעת הכותרת כי מדובר ב"ספין החדש של נתניהו וכחלון". ימים יגידו.

עודד שלום, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מעניק לקוראיו הצצה ללוח השידורים המתוכנן של התאגיד: בחמש תוכנית בהגשת ענת קורול ודרור פויר (ש"אמורים לייצר דינמיקה שתמצב אותם כלונדון וקירשנבאום, הדור הבא"), בשש תוכנית כלכלית בהנחיית דב גילהר, בשבע תוכנית ראיונות בהנחיית יועז הנדל ומיכל רבינוביץ', בשמונה המהדורה המרכזית בהגשת גאולה אבן (שתכלול "מוסף לשוויון חברתי" וחלק כלכלי בהגשת שאול אמסטרדמסקי), ובעשר מהדורת חדשות לילית. ברדיו ינחה את יומן הבוקר אריה גולן (שצפוי להכניס לאולפן מצלמה שתצלם את מהלך השידור), ואחריו ישודרו שעתיים עם קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ושעתיים של התוכנית "סדר יום" בהנחיית קרן נויבך.

שלום משוחח עם כמה מהעובדים על אווירת חוסר הוודאות שבה הם מקימים את המחלקה ומקליטים מהדורות ניסיון, ומסכם את הכתבה באווירה אופטימית זהירה, וכדרכו גם פיוטית: "בדרך החוצה אל השממה של ההרים המקיפים את מודיעין, אחרי ניתוח הפקת הלקחים של המהדורה ששודרה, ליד השולחן שעליו הונחה ערימת מגשי פיצות שחוסלה תוך דקות, נדמה היה שהעובדים שטרפו את משולשי הפיצות באמת נהנים, למרות הכל. זו תחושה שרק מי שעוסק בחדשות, שהתנסה בסגירת עוד גיליון של עיתון, או עוד שידור של מהדורת חדשות, יכול להבין. איך המתח שהלך ונבנה לאורך היום ויצר בתוכך אדרנלין של הישגיות הולך ומתמוסס, ותחושה קטנה של התרוממות רוח אופפת אותך עד שבמהרה משתלטת עליך העייפות".

את זכות המלה האחרונה מוסר שלום לראש הדסק הכלכלי. "אני חושב שהצדק ינצח פה", אומר לו אמסטרדמסקי. "הנייר שהם ניסחו מלא בכל-כך הרבה חורים שאין לו, פשוט אין לו, סיכוי להתממש. פשוט אפס סיכוי להתממש".

עמנואל שילה, בטורו הקבוע ב"בשבע", מותח על המהלך של נתניהו ביקורת מצד ימין. עורך החינמון שבעליו מסתירים את זהותם סבור שתאגיד השידור הציבורי לא מספיק ימני, אבל מציין שהוא ודאי יותר ימני מרשות השידור – ולפיכך יש בו ערך.

את הניסיון לסגור ולפתוח מחדש את מחלקת החדשות של התאגיד מייחס שילה לבעיית האמינות של נתניהו. "זוכרים את הדיון הציבורי בנושא מתווה הגז? אחת הטענות החזקות שהשמיעו נתניהו ואנשיו היתה שאי-אפשר לפתוח מחדש סיכומים ממשלתיים מול חברות שלקחו סיכון, השקיעו הון והצליחו למצוא גז. מול הביקורת על כך שהתמלוגים למדינה שסוכמו עם חברות האנרגיה הם זעומים, טענו נתניהו וחבריו לדעה שאם התמלוגים יועלו בדיעבד בניגוד לסיכומים, אף חברה בינלאומית לא תרצה בעתיד לעשות עסקים עם ישראל", הוא כותב.

"בסיפור התאגיד לא מדובר אמנם בהתקשרות עם גורמי חוץ, אבל ממשלת ישראל חייבת להתנהל באמינות וביושר גם כלפי אזרחיה שלה. הממשלה הקודמת, שגם בראשה עמד כזכור בנימין נתניהו, עשתה הליך ארוך ומסודר שכלל ועדות, דיונים, הצבעות וחקיקה בכנסת. בעקבות ההחלטות שהתקבלו והשקעת מאות מיליוני שקלים בהקמת התאגיד, עשרות ואולי מאות אנשים עזבו משרות טובות כדי להקים מחדש את השידור הציבורי על יסודות בריאים יותר. לבוא היום ולומר להם ללכת הביתה כי הם שמאלנים מדי, זו בעיית אמינות מאוד קשה. צריך סיבה מאוד טובה כדי לעשות את זה, ואני לא רואה שיש סיבה כזאת. הרי ברור שהם לא באמת יותר שמאלנים מרשות השידור".

הפתרון לפער בין עמדות הציבור לעמדות של אנשי התקשורת, גורס שילה, הוא פתיחת השוק לתחרות כך שניתן יהיה לשחזר את ההצלחה שהוא מייחס ל"ישראל היום" גם ברדיו ובטלוויזיה. התפיסה של שילה בנוגע ל"ישראל היום" אמנם מעוותת למדי – החינמון של אדלסון אינו דוגמה ליתרונות השוק הפתוח, אלא מקרה של התערבות בוטה ומושחתת בשוק – אך תוך השמעתה הוא עומד על נקודה נכונה שבקושי דנים בה: המונופול המוחלט שיש לשידור הציבורי על שוק הרדיו הארצי.

גם מי שלא יסכים עם עמדתו של שילה, שלפיה ראוי להפריט את גלי-צה"ל, או כמה מתחנות קול-ישראל, יתקשה להתווכח עם המצב האבסורדי שבו כל תחנות הרדיו המסחריות בישראל משדרות תחת הגבלות שאינן מאפשרות להן להיקלט בכל אזורי הארץ.

גיא רולניק, בטורו השבועי במהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר", מנסה להסביר שהשיח הנוכחי על נחיצותו או אי-נחיצותו של שידור ציבורי לא צריך להתבסס על מידת הייצוג שיוענק בו לאוכלוסיות ותפיסות עולם – אלא למילוי משבצת חיונית בשדה התקשורת, כזו שכלי התקשורת המסחריים (ובישראל גם הציבוריים) מתקשים או לא מעוניינים למלא.

"רוב הדיון בשאלת התאגיד התמקד בחודש האחרון ולמעשה בשנים האחרונות בשאלה אם הוא ימני, שמאלני, ניטרלי, דתי, חרדי או חילוני", כותב רולניק (ומצהיר כי אמנם סייע לתאגיד ביצירת סרט על הבנקים, אך לא קיבל על כך כל תשלום). "תומכיו ומתנגדיו התרכזו כל הזמן בשאלה אם הוא פלורליסטי ומגוון – כלומר נותן ביטוי לקבוצות השונות בחברה הישראלית. הדיון שלא נערך הוא בשאלה אם יש כשל שוק וכיצד אפשר לתקן אותו. אין זה מקרה שלא נערך כאן דיון כזה. מי שרוצה לקבוע שיש כשל שוק צריך להראות שהתקשורת הנוכחית – המודפסת, האינטרנטית והמשודרת – נכשלת לאורך זמן במשימה הדמוקרטית של ביקורת השלטון וריכוזי הכוח במגזר הפרטי.

"אלא שהרוב המכריע של העיתונאים, הפוליטיקאים והאינטלקטואלים נמנעים מהדיון הזה. הם לא רוצים את הדיון הזה. באופן מדהים, 2017 היא המועד הכי טוב שהיה אי פעם לקיים דיון כזה: ראשית, הקמתו של תאגיד שידור ציבורי עומדת על הפרק. שנית, חקירת המשטרה בפרשת 2000 חשפה שיחות בין ראש הממשלה לבין המו"ל של קבוצת התקשורת הגדולה בישראל, שבה השניים מנסים לסגור דיל מושחת המציג גם את ראש הממשלה וגם את המו"ל כמי שרואים בעיתונות ובעיתונאים כלי שרת לאינטרסים האישיים שלהם. שלישית, שני טייקונים ששלטו בעיתונים – נוחי דנקנר ואליעזר פישמן – פשטו רגל וההשחתה של העיתונים שלהם נחשפה לציבור.

"[...] העובדה שהתאגיד ניזון מכספי משלם המסים ולא זקוק לקבל פרסום מבנק הפועלים, תנובה, אי.די.בי או ממשרד ממשלתי שמחפש לשחד את מערכת העיתונים לא מבטיחה לנו שיהיו לו תמריצים, מנהיגות, כוח אדם ותרבות ארגונית שתהפוך אותו למוסד דמוקרטי חשוב – כזה ששווה לנו להשקיע בו מאות מיליוני שקלים מכספי משלם המסים.

"ראשי התאגיד ותומכיו סבורים שרק ראש הממשלה וחבורתו הם האויב והחסם בדרכם. הם טועים: רוב הציבור אדיש או ציני כלפי המאבק על התאגיד, משום שהוא לא השתכנע שיש כשל שוק בעיתונות, ובעיקר שהתקיימו התנאים שייבנה ארגון שישרת את הציבור הרחב ולא את מוקדי הכוח בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית – פוליטיקאים, טייקונים וחצרות של עיתונאים המקורבים אליהם.

"מסע השכנוע הזה מתחיל בדיון בשאלת כשל השוק, ונמשך במסר ברור שתאגיד שידור ציבורי לא צריך להיות פלורליסטי או מגוון. עיתון או תחנת שידור יכולים להיות מושחתים וכושלים גם אם יהיו בהם נציגים לכל מפלגה, דת, עדה וקבוצה באוכלוסייה.

"ראשי התאגיד יצאו השבוע לקרב על חייהם. הם סימנו לעצמם כמה אויבים: נתניהו, ביטן, כחלון וכדומה. ייתכן שהם מפספסים את היעד האמיתי. רוב הציבור עדיין לא אתם ולא בטוח שאלה שתומכים בהם עושים זאת מהסיבות הנכונות. יש להם עכשיו הבמה והרגע הנכונים: במקום לספר לנו שיש להם מתנחל, ימני, אתיופי, תוכנית על מסורת ותוכנית תחקירים, הם צריכים להוכיח לציבור שהעיתונות הפרטית לא מספקת את הסחורה ושהם מסוגלים ורוצים לבנות ארגון מסוג אחר. לא ימני, לא שמאלני, לא מאוזן, לא אובייקטיבי ולא ניטרלי – אלא כזה שרוצה לחשוף, להילחם ולהיאבק בשיטתיות ובמקצועיות לאורך זמן במוקדי הכוח במגזר הציבורי והפרטי ללא מורא ולא משוא פנים".

ציפורי

ב"גלובס" ממשיך העורך-בפועל אלי ציפורי לכתוב נגד התאגיד, ולמעשה נגד הרעיון של שידור ציבורי, והפעם מתמקד בבמאי דורון צברי. "צברי נלחם-תיעב את רשות השידור ופעל ללא לאות להפלתה – זה מתועד בסרטו 'המדריך למהפכה'. צברי הוא איש שמאל, אפילו די רדיקלי, וזו כמובן זכותו. הוא קורא 'לכבוש את השלטון', 'להפוך את השולחן' ו'לשנות את השיטה הכלכלית'", טוען ציפורי, וממהר להבהיר: "שוב, אלה דעותיו הפרטיות והמאוד לגיטימיות, אבל הבעיה היא שהוא מאוד רוצה 'לכבוש את השלטון' באמצעות היצירות שלו, וזה הופך אותן לפוליטיות ולא נקיות משיקולים זרים.

"אחת מהן היתה 'מגש הכסף', עם שפע על חצאי אמיתות ועיוותים. צברי ראה בעיני רוחו את המחאה החברתית 2, שבה מאות אלפים מסתערים על הרחובות ואולי 'כובשים את השלטון'. זה לא קרה, איש לא יצא, אף שצברי נהנה מתקשורת אוהדת מאוד (קרן נויבך, כמובן) ולא נשאל על-ידיה שאלה אחת קשה: 'רגע, אבל אתה בעצם איש פוליטי מאוד מובהק שרוצה לכבוש את השלטון ולהפוך את השולחן, מה זה בדיוק עושה ל'יצירה' שלך?'".

למי שציפורי נשמע כמו שעון קוקייה מקולקל עם מערכת יצירתית במיוחד של היקשים (אג'נדה+חתירה לשינוי=שיקולים זרים) מומלץ לקרוא מה שכתב לא מזמן, בחודש ספטמבר, בגליון ראש השנה של "גלובס": "צברי נלחם-תיעב את רשות השידור ופעל ללא לאות להפלתה – זה מתועד בסרטו 'המדריך למהפכה'. [...] צברי הוא איש שמאל, אפילו די רדיקלי, וזו כמובן זכותו. הוא קורא 'לכבוש את  השלטון', 'להפוך את  השולחן' ו'לשנות את השיטה הכלכלית'. שוב, אלה דעותיו הפרטיות והמאוד לגיטימיות, אבל הבעיה היא שהוא מאוד רוצה 'לכבוש את השלטון' באמצעות היצירות שלו, וזה הופך אותן לפוליטיות ולא נקיות משיקולים זרים.

"אחת מהן היתה 'מגש הכסף', עם שפע על חצאי אמיתות. צברי ראה בעיני רוחו את המחאה החברתית 2, שבה מאות אלפים מסתערים על הרחובות ואולי 'כובשים את  השלטון'. זה לא קרה, איש לא יצא, אף שצברי נהנה מתקשורת אוהדת מאוד (נויבך כמובן) ולא נשאל על-ידיה שאלה אחת קשה: 'רגע, אבל אתה בעצם איש פוליטי מאוד מובהק שרוצה לכבוש את השלטון ולהפוך את השולחן, מה זה בדיוק עושה ל'יצירה' שלך?'".

קוראים שעוקבים אחרי ציפורי וטורי ההשתלחות בעיתונאים שלו ודאי הבחינו שהוא נוהג לייחס למושאיו מניעים פסולים על בסיס שברי מידע והנחות מוצא מרחיקות לכת שלא ברור מה מקורן, הנקשרים יחד בסרבול בחבל גס של קונספירציה. עם הכתיבה של ציפורי מפתה להתפלמס ולהסביר מדוע הוא אינו צודק, אבל מקרים כמו הטור המשוכפל של השבוע יוצרים רושם שמה שמפעיל אותו אינו דווקא הרצון להביע דעה, להציג מידע או לפרשן, אלא בנק קבוע של מטרות ומידה לא מבוטלת של אובססיה.

מבעד לאפלולית

"בחשבון החשוד שאיים על מוסדות יהודיים נמצאו מיליונים בביטקוין", מדווח יניב קובוביץ ב"הארץ". לפי כתב הפלילים של "הארץ", החשוד בן ה-19 מאשקלון, ששמו עדיין אסור לפרסום, קיבל את הכסף "באמצעות רשת הדארקנט בה מתנהלת העשייה הפלילית ברשת", ונבדק חשד שלפיו גם ביצע תקיפות נגד "גורמים עסקיים" וקיבל את שכרו עליהן בביטקוין.

"ממצאים שהופקו ממחשבו מעלים חשד לסחר שקיים ברשת עם גורמים נוספים, וצוות החקירה סבור כי היא מסתעפת", הוא כותב. מי הם אותם גורמים נוספים? קובוביץ לא מציין, וכך גם מקביליו בשאר העיתונים.

בעמוד המערכתי האחרון של "G" מקדיש דרור פויר את טורו השבועי לקונספירציות. "הבאזז-וורד החדש והטרי שמסעיר את המערכות הפוליטיות והתקשורתיות היום הוא ה-Deep state, מונח שמתורגם ל'מדינת העומק' או 'המדינה העמוקה'", הוא כותב. המאפיין העיקרי של האמונה ב"מדינה העמוקה", מסביר פויר, הוא "התחושה, או הידיעה, שרוב מה שאנחנו רואים או שאומרים לנו הוא לא אמיתי. שמאחורי ומתחת כל פעולה או אמירה נמצאים אינטרסים ואידיאולוגיות שמנווטים את ספינת חיינו. אבל בגדול".

"אם לדייק", הוא כותב, "המדינה העמוקה היא הגופים והאנשים שאנחנו יודעים עליהם, אבל הם לא מוכרים לנו באמת, אלה שלא נבחרים ומבוקרים רק בקושי – שירותי מודיעין, יחידות סודיות של המשטרה, מעבדות הסייבר של הצבא, תאגידי ענק וכל המסדרונות המפותלים של הביורוקרטיה, עד לראשי הפשע המאורגן ועולם הבידור והתקשורת – וכל אלה מקיימים ביניהם יחסים סימביוטיים במטרה לשמר את כוחם ולהגדילו. או בקיצור, לא הליצנים של הדמוקרטיה שנבחרים כל כמה שנים, באים, צועקים והולכים כשרובם לא השאירו ולו שריטה על לוח הנצח". גם המשך הטור מומלץ לקריאה.

סימנייה

"היטלר היה מכור לסם דמוי הרואין וימיו האחרונים היו קריז מתמשך של ג'אנקי שנגמר לו החומר. הצבא הגרמני דהר באירופה מפוצץ ממריצים בזמן שלחיילים הצרפתים חילקו יין אדום. הגרמנים פיתחו מסטיק קוקאין כדי לעזור ללוחמי צוללות מתאבדים להישאר ערים. ועקרות בית התמכרו לקריסטל-מת שנמכר באופן חוקי בכדורים או בשוקולד. נורמן אוהלר כתב ספר מרתק שחושף את גרמניה הנאצית כחברה ששקעה בסמים עד הצוואר ומסביר למה זה קרה ואיך היה לראיין את ערפאת מסטול מעוגיית חשיש" (כותרת המשנה לכתבה מאת יהודה נוריאל, "7 לילות").

ענייני תקשורת

שימוש רב. "בכתבה 'דמות תנ"כית' על נחמה ליבוביץ', שפורסמה בגליון 'אתנחתא' בשבוע שעבר, נעשה שימוש רב בציטוטים מספרה של חיותה דויטש 'נחמה' בהוצאת ידיעות-ספרים", נכתב בהבהרה הנדפסת היום בעיתון "בשבע" בעקבות כתבה של עפרה לקס. לגרסה המקוונת של הכתבה נוספה הבהרה אחרת, מפי הכתבת: "בכתבה עשיתי שימוש רב בספרה של חיותה דויטש 'נחמה' בהוצאת ידיעות אחרונות. חלק מהציטוטים שלעיל מובאים ממנו, ועל כך אני מודה לה".

מגדפים. יוסי ורטר, בטורו ב"הארץ", מתייחס להודעה תוקפנית בגנות בנט שהפיץ השבוע יונתן אוריך, אחד מדובריו של נתניהו. בבואו לגנות את "הגידופים והנאצות" שהוטחו בבנט, ורטר פוסל במומו שלו ומכנה את צוות הדוברות של ראש הממשלה "חבורת פושטקים" ש"השתלטה על מערך המדיה של ראש ממשלת ישראל ואיש לא פוצה פה". הנה, פצית.