בנימין נתניהו מגלה עקביות בעמדתו לשידור הציבורי בישראל: פעם אחר פעם הוא מנסה לחבל בו. ב-2009 שינה את חוק רשות השידור כך שיתאפשר לו להשפיע על מינויי הבכירים ולהחזיר לצמרת את כנופיית בראל שהשחיתה את הרשות. בהמשך ניסה לטרפד את הרפורמה והביא את הרשות למצב שאיפשר את החקיקה לסגירתה. את החוק החדש לא הספיק לקלקל ("חמק לו"), אבל מאז הוא עושה כל שביכולתו כדי לכפר על כך: הוא עיכב את מינוי מועצת התאגיד שאמור להחליף את הרשות (עד שבית-המשפט העליון כפה עליו לחדול מכך), ואז החל מחול שדים בניסיון לסגור את התאגיד כליל.

האובססיה של נתניהו להרוס את השידור הציבורי מעוררת התנגדות גם בקרב תומכים נלהבים שלו, אבל נדמה שבתאגיד השידור – המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר – מתאמצים לספק לו תחמושת. המינוי של גאולה אבן-סער למגישת המהדורה המרכזית עורר סערה גדולה – ובצדק. אבן-סער ראויה לתפקיד, אבל העובדה שהיא נשואה לדמות פוליטית בכירה לא יכולה שלא לעורר בהמשך ניגודי עניינים קשים. מינויים אחרים מקוממים פי כמה. בימים האחרונים התפרסם כי רצועת יום שישי של הרדיו הציבורי תכלול תוכניות של חובבת ידעונים, פרסומאי ויחצן: ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בנה נמרוד ואבי בניהו (שני הראשונים חתומים בתאגיד, בניהו עדיין מנהל מגעים).

ג'ודי ניר-מוזס-שלום היא ירושה מקול-ישראל. הטענות להטרדה מנית מצידו של סילבן שלום, בשלן חיסל את הקריירה הפוליטית שלו, חיסלו גם את ניגוד העניינים הפוליטי הברור והקשה של אשתו, שידעה לנצל את המיקרופון כדי לקדם את ענייניו של בעלה. אבל גם בלי החיסרון הזה לא ברור איזה יתרון מצאו בה מנהלי התאגיד. ניר-מוזס-שלום היא שדרנית רדודה, וולגרית ונלעגת. התוכנית האישית שלה בקול-ישראל הפכה סמל מובהק לשוחד מסך (או "שוחד מיקרופון") שאיפיין את רשות השידור והיה מהסממנים שהביאו עליה את קצה. קשה לחשוב על סיבה מלבד עמדתה כבת למשפחת מוזס ואשת פוליטיקאי בכיר שהצדיקה את שידור התוכנית האישית שלה במשך שנים כה רבות.

לצדה, כך פורסם, יגיש את התוכנית בנה, נמרוד ניר, פרסומאי. איזו מורשת עיתונאית מביא עמו הג'וניור לשידור הציבורי? ומדוע פרסומאי מקבל בימה בתחנת רדיו עיתונאית? על השאלה הזו לא יכולה להיות תשובה טובה, אבל היא מתגמדת מול השאלה בדבר ההיגיון שבמינויו של אבי בניהו, האיש שהפך למקצוע את הלהטוטנות בין עיתונות ליחצנות. גם כעת, כשהוא כותב טור ב"מעריב", הוא עובד כיחצן, בין השאר עבור דמויות וגופים מתוקשרים כמו ראש עיריית חיפה, תנובה ומכינת עלי (בניהו עצמו כותב באתר האינטרנט שלו על לקוחות "בתחומי האנרגיה, הכלכלה, הביטחון, התעשייה, המזון, התקשורת ואחרים"). את סבך ניגודי העניינים שבניהו מביא איתו לתפקיד בלתי אפשרי להתיר, מדוע להסתבך בהם מלכתחילה?

"ניגוד עניינים" היא אולי מלה חלשה מדי, עם ארומה של דקדוקי עניות משפטיים. צריך לכן להדגיש: מינוי של דמות כמו בניהו לעיסוק עיתונאי באקטואליה הוא חבלה עיתונאית וחתירה תחת זכות הקיום של שידור ציבורי. בישראל פועלים לא מעט גופי תקשורת מסחריים, והסיבה לכך שהמחוקק החליט כי דרוש גם שידור ציבורי היא כדי שיהיו לנו עיתונאים שאינם תלויים באינטרסים מסחריים, במו"ל ובמפרסמים. האם יעלה על הדעת להעסיק עיתונאי שהוא בעצמו בעל אינטרס, שמקבל שכר מהגופים שהוא אמור לסקר? זו בדיוק המשמעות של העסקת אבי בניהו כעיתונאי בשידור הציבורי. ואם בניהו לא יעסוק באקטואליה, לשם מה מביאים אותו לתחנה? כדי לחלק טיפים למתכונים?

אלו האנשים שעתידים להשתבץ ברצועת שישי של הרדיו של התאגיד. אם אלו האנשים שבתאגיד השידור יודעים לבחור, לא צריך את תאגיד השידור. אפשר היה להישאר עם רשות השידור.