"פעמיים הסכמתי לעסוק במשהו שקשור בפוליטיקה", אמרתי ליצחק מרדכי ימים ספורים לאחר הבחירות, "בפעם הראשונה ובפעם האחרונה". בכך ביטאתי בתמציתיות את תחושתי בתום שלושה חודשים שבמהלכם סייעתי ליו"ר תנועת המרכז יצחק מרדכי במערכת הבחירות של 99', במסגרת עבודתי בחברת ארד-תקשורת.
כמעט 15 שנה אני עוסק בתקשורת בתפקידי עיתונאות ודוברות מגוונים, ומעולם לא חשתי מוזר כל-כך כמו בשלושת חודשי הקמפיין. זו היתה לי התנסות ראשונה בתחום המפלגתי המובהק, אמנם כיועץ תקשורת מקצועי, לאחר שנים של שירות בדובר-צה"ל ובייעוץ תקשורתי לשלושה שרי ביטחון. הפעם עסקתי בדוברות של גוף שאינו מצוי בקונסנזוס.
ככל שהתקופה היתה זרה ומוזרה לי, היא היתה גם מרתקת ומשכילה. נחשפתי לעולם הפוליטי (האכזרי מאוד) ולפנים של התקשורת שלא הכרתי. הזדמן לי לערוך תצפית על התקשורת ולגלות בה צדדים שלא ידעתי. בשורות הבאות אנסה להאיר תופעות שהבחנתי בהן, המחייבות, להערכתי, תשומת לב ודיון בקהילת התקשורת:
▪ לכל אורך מסע הבחירות הצליחה מפלגת המרכז להיתפס בתקשורת כמפלגה השלישית בגודלה, וזכתה בחשיפה רבה (חיובית ושלילית) בסדר גודל דומה לזה של ישראל-אחת והליכוד. ממש עד השבוע האחרון, גם לאחר שהסקרים חזו למפלגה פחות מעשרה מנדטים, היא המשיכה להיות "הסיפור החם" של ההתמודדות.
▪ את מפלגת המרכז, שלהערכתי תרומתה ותרומתו של העומד בראשה לשבירת התיקו ולחילופי השלטון עוד יילמדו בשיעורים על תולדות הפוליטיקה הישראלית, סיקור כתבים ללא רקע וללא הכשרה בתחום הפוליטי. כבר בתחילת מסע הבחירות הבחינו כלי התקשורת שמפלגת המרכז היא "סיפור", והצמידו לה כתב במשרה מלאה. לכל הכתבים האלה (מוכשרים וראויים) זו היתה הפעם הראשונה לסקר תחום פוליטי, על היתרונות והחסרונות הטמונים בעובדה זו.
▪ בליכוד ובציבור אוהדיו טוענים שמעולם לא התייחסה התקשורת בזלזול רב כל-כך לראש ממשלה כשם שהתייחסה לבנימין נתניהו. זו טענה נכונה, אולם יש לזכור כי מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה כנתניהו. אם לחטוא בהכללות, אפשר לומר כי כל בר-דעת יכול היה להתרשם שהתקשורת, על ענפיה, פעלה להפלתו של בנימין נתניהו. ראש הממשלה היוצא אף סייע בכך בהתגרותו בתקשורת, בציונים שנתן לכתבים ובשימוש האסטרטגי שעשה בהתקפות על התקשורת כמנוף להמרצת פעיליו ותומכיו. לא "אהבת ברק" הניעה את יחסם של כתבים ועורכים לנתניהו, אלא תחושתם ש"אחריותם הציבורית" מחייבת אותם לתרום להפלתו.
משנראה היה, בשלבים מוקדמים של המערכה, שיצחק מרדכי יכול לנצח בגדול, התייצבה התקשורת לצדו ותמכה בו בחלקה. כשהתברר שברק יכול לנצח התייצבה התקשורת לימינו וחבטה במפלגת המרכז ובעומד בראשה ללא רחם. כותבי המאמרים וציירי הקריקטורות לא השפיעו על מרדכי, משום שמשלב מסוים חצו הביקורת והכתיבה את גבולות הטעם הטוב, עד כדי פגיעה בכבוד האדם וחירותו ובסעיף הנוגע לזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר. יותר מעיתונאי אחד אמר לי במהלך מערכת הבחירות שהוא כותב ופועל כ"אזרח מודאג" ופחות כעיתונאי, וכי מדובר "בילדים של כולנו".
▪ קראתי ועיינתי בעשרות רבות של כתבות, מאמרים וקריקטורות הקוראים למרדכי לפרוש כיוון שמועמדותו פוגעת בסיכוייו של ברק. העיתונות ביקשה להטיף למרדכי מוסר וללמד אותו מה עליו לעשות. לעומת זאת, לא קראתי אף מאמר אחד לרפואה הקורא לבנימין בגין לפרוש היות שמועמדותו פוגעת בסיכויי נתניהו. כאיש תקשורת שאיננו נמנה עם חוגי הימין – אני מודאג.
בעוד שאצל בנימין נתניהו ההתקפה על התקשורת היתה צעד מתוכנן והוא השתמש בה כב"נשק אסטרטגי" לחיזוק דימוי הנרדף והמוקצה וכמנוף להמרצת הפעילים והבוחרים, הרי שאצל מרדכי הביקורת על התקשורת, כפי שבאה לידי ביטוי כמה פעמים בקמפיין, היתה תוצאה של כעס אמיתי ושל תחושה לא נוחה מתפקוד העיתונות. "מה הדרך? מה הדרך?", דחקה התקשורת במפלגת המרכז; "מה הדרך? מה הדרך?", הקשה בנימין נתניהו על מרדכי בעימות הטלוויזיוני המפורסם. כשסיימו 14 צוותים מקצועיים, עם אישים מהשורה הראשונה בכל תחום, לגבש את מצע מפלגת המרכז – התקשורת כמעט לא גילתה עניין.
במשך שלושה חודשים, בעשרות סיורים ברחבי הארץ, ליוותה התקשורת את הקמפיין של מרדכי בהצקות: "האם בכוונתך לפרוש? מתי תפרוש? האם תיענה לפניית ברק?". אלו היו השאלות לאורך כל הדרך ולא היה בלתן.
▪ בראיון שהעניק ל"סופשבוע" של "מעריב" שלושה ימים לפני הבחירות, ופורסם לאחריהן, אמר היועץ האמריקאי של ברק, ג'יימס קארוויל, כי מרדכי ומפלגת המרכז אותרו כסכנה לברק שיש לטפל בה. זו ההחלטה שנפלה במטה ברק. את תוצאות ה"טיפול" חשו היטב במפלגת המרכז. את העבודה ביצעה התקשורת: פרשנים, בעלי טורים, כתבים, עורכים ומפיקים. הטכניקה היתה לזרוע דיס-אינפורמציה בדבר חבירה כביכול של המרכז לישראל-אחת, וכך להרחיק את הליכודניקים מהמרכז ולשמר את אנשי העבודה בבית. כמעט מדי יום תידרכו אנשי ישראל-אחת את העיתונאים על "חבירה קרובה" של יצחק מרדכי ושל "המרכז" לישראל-אחת. במקביל פירסמה לשכת נתניהו "מידע סודי", שלפיו עומד מרדכי להסיר את מועמדותו. תעשיית התקשורת המניפוליטיבית הזו גרמה לכך שאנשי ליכוד שעברו למפלגת המרכז חזרו לליכוד, ואנשי עבודה שביקשו לתמוך במרדכי ובמרכז המתינו להם בישראל-אחת. כחבר קיבוץ שעסק בפרק מחייו בגינות נוי, אני יודע שיש קושי להנביט דשא רענן בצלם של אילנות גבוהים. נסיונה של מפלגת המרכז לקנות אחיזה בתווך שבין הליכוד לעבודה היה משימה קשה. ממעל הסתירו הצמרות את אור השמש, ומתחת לפני השטח פגעו השורשים העבותים בשתיל הרך. וכך, לאורך כל מערכת הבחירות דחקו נתניהו והליכוד את "המרכז" אל השמאל ואל ישראל-אחת, ומנגד העניקו האחרונים חיבוק דוב. כל הכחשותיהם של מרדכי ושל רביעיית המייסדים של המרכז לא הועילו, ותעשיית הדיס-אינפורמציה פרחה. בשטח המצב היה שונה: 135 סניפים, רבבות ומאות אלפי תומכים, כנסים גדולים בכל עיר, אולם התקשורת בשלה.
▪ בדמדומי ממשלת נתניהו, כשיצחק מרדכי התלבט על המשך דרכו הפוליטית, חזר פרשן פוליטי ידוע בקול-ישראל מדי בוקר על המנטרה "שובר שוויון", וקרא למרדכי לפרוש מהליכוד ולתרום את תרומתו לשבירת התיקו הפוליטי המשתק אותנו מאז 77'. מהרגע שמרדכי פרש מהליכוד (ולא בשל המלצותיו של הפרשן), ובמשך כל תקופת הקמפיין, שינה זה את דעתו ופנה להסביר מדוע על מרדכי "לחבור" לברק. וכך במשך שלושה חודשים, מדי בוקר, באדיקות מעוררת הערצה. ערב אחד התקשרתי אליו ושאלתי אם יוכל לכבדנו בנוכחותו, ואולי יואיל פעם אחת לשמוע גם דברים מפי מפלגת המרכז. הפרשן המלומד קידם בחיוב את ההזמנה, אולם פגישה לא התקיימה.
▪ "אף פעם לא פגשתי את יצחק מרדכי", שח לי בטלפון גדעון סאמט, בעל הטור מ"הארץ". "תבוא בשבוע הבא", השבתי. בעל הטור הגיע, נכנס ליצחק מרדכי והתחיל להסביר לו מדוע הוא (מרדכי) לא מבין כלום, כיצד הוא מחבל בסיכוי להפלת נתניהו, ומדוע הוא מתמהמה להתחבר לאהוד ברק. פה ושם הצליח גם מרדכי לומר כמה משפטים. סאמט ניסה כיוון אחר: "ייתכן שזה עדיין מוקדם מדי שתחבור, אולם אני מבקש לדעת, האם ממש לקראת הבחירות תפרוש מן המירוץ?". סאמט לא אהב את השיחה. הוא חש שמולו ניצב אדם שאינו מקבל את "המובן מאליו" שעליו ערכו דיונים בהנהלת "הארץ". גם מרדכי לא אהב את ההטפה, וגם אני, שנכחתי בשיחה, לא חשתי בנוח. על מנת לנסות לשבור מעט את המתיחות, סיפרתי למרדכי שהוא וסאמט בעצם שירתו יחד בממשלת נתניהו: מרדכי כשר ביטחון וסאמט כקונסול כללי. לסאמט נגמר החוזה עם ממשלת נתניהו ולמרדכי נגמרה הסבלנות. סאמט לא היה מרוצה מההשוואה. ימים ספורים אחר-כך פירסם עוד מאמר ביקורת בוטה נגד מרדכי, כשהוא מצטט מ"שיחת הרקע", אחת המוזרות ביותר שבהן חזיתי בקריירה הקצרה שלי כדובר.
▪ במהלך קמפיין 99', מעמדת התצפית שלי, ראיתי כיצד ניתן לערוך כתבת טלוויזיה בצורה מגמתית, כיצד ניתן לתת ביודעין כותרת המסלפת את האמת ולצאת זכאי אצל עורך-דין טוב, כיצד להתאים את הכותרת של הכתבה במוסף בעמוד 8 לתוצאות הסקר שבעמוד 10. למדתי עוד שבחלק מהמקרים זו "תעמולת בחירות" ובחלק אחר של המקרים זו "אקטואליה קשה" או "זכות הציבור לדעת" או "חובתו". כך, למשל, ביום שבו הודיע יצחק מרדכי על כוונתו למנות שר ערבי בממשלה שיקים, לא שודרה הידיעה בקול-ישראל בנימוק של העורכת שיש בה משום תעמולת בחירות, וזאת אף שכתבי הרדיו ראו בה ידיעה חדשותית. 24 שעות מאוחר יותר הודיע ח"כ יוסי שריד כי לא יישב בממשלה שלא יהיה בה שר ערבי, ואותה עורכת ראתה בה ידיעה ראויה לשידור. או, לדוגמה, ערוץ 2 שידור במשך שבוע תמים שמרדכי מקבל מסרים מברק לחבור אליו, וכל יום הכחיש זאת מרדכי בקולו. כעבור שבוע, במסיבת עיתונאים שבה הודיע מרדכי שהחליט להמשיך במירוץ, הזכיר כי חודשיים לפני כן קיבל הצעות לחבור לישראל-אחת אך דחה אותן. "מאז אינני עוסק בכך", הטעים מרדכי. במהדורת החדשות של ערוץ 2 באותו ערב נאמר: "מרדכי מאשר הערב את הפרסומים שלנו בשבוע האחרון ואומר, היו הצעות ודחיתי אותן". ערוץ 2 השמיט את העובדה שההצעות למרדכי הגיעו חודשיים לפני כן. שאר כלי התקשורת הדגישו שמדובר בהצעה מלפני חודשיים.
▪ התקשורת צריכה לדווח ולא לחנך", לימדוני עורכי "על המשמר" זצ"ל, אחד מבתי-הספר הטובים ביותר לעיתונאות שפעלו במדינת ישראל. במסע הבחירות של 99' יכולתי לעקוב מי מדווח ומי מנסה לחנך. סידור העבודה הנכון הוא: בעמודי הפובליציסטיקה לחנך, ובעמודי החדשות לדווח. רק חלק קטן מכלי התקשורת הצליח לשמור על סידור העבודה הזה ולדווח באופן נקי וללא התחכמות.
▪ יותר מפעם אחת בקמפיין הזה, בדרך-כלל בסיורים בצפון, נזכרתי בידידי כתב קול-ישראל אילן רועה ז"ל. נזכרתי בדברים שאמרתי לזכרו ברדיו יום לאחר שנפל במארב מחבלים בלבנון. סיפרתי על זן העיתונאי שאתה פוגש כשאתה חוצה את חדרה צפונה או את גדרה דרומה. יותר עיתונאות, יותר שטח, פחות ציניות, פחות תחכום, יותר כבוד למקצוע ופחות התלהמות. ישנו אקלים עיתונאי אחר מעבר לציר תל-אביב-ירושלים. חשתי אותו גם הפעם.
▪ ▪ ▪
מסע הבחירות היה לי גם מסע עיתונאי בחברה הישראלית המתחדשת במלאת לה יובל. ראיתי עושר מופלג ומצוקה נוראית ופגשתי ראשי מפלגות מקומיות וראשי סניפים וכתבי מקומונים (יש אלפים כאלה). ובכל אלה התוודעתי שוב אל עמי ואני חייב לומר שאני די מבסוט, לא צריך להחליף את העם, הוא כבר החליף את ראש הממשלה.
אבי בניהו, בעבר כתב צבאי. ראש ענף קשר לעיתונות בדובר-צה"ל ויועצם של שלושה שרי ביטחון. עובד במשרד ארד-תקשורת
גליון 21, יולי 1999
תגובה: מוזר
פסקה משעשעת אך מופרכת לגמרי כתב עלי אבי בניהו ברשימה "אני מודאג" ("העין השביעית", גיליון 21). אחת מדאגותיו המגוונות צצה בשיחה שהיתה לי עם יצחק מרדכי לפני הבחירות. היא נראתה לבניהו "אחת המוזרות ביותר שבהן חזיתי בקריירה הקצרה שלי כדובר". בכלל, ב-15 שנות עבודתו בתקשורת לא הרגיש, לדבריו, "מוזר כל-כך" כמו בשלושת חודשי הקמפיין. הוא כתב שבמהלך השיחה בקושי הצליח מרדכי לומר כמה משפטים. את רוב הזמן גזלתי לו בשידור שיפרוש מהמירוץ לראשות הממשלה. עד היום לא מצליח, כנראה, הדובר המסור לראות את המוזרות האמיתית באותה תקופה: המועמדות המשונה של המנצח בעיני עצמו.
למרדכי היתה שהות לומר כל מה שרצה בתשובה לשאלה מדוע דבק במועמדותו חסרת השחר. זמן היה. תשובות לא היו. כי לא היה אז, כידוע, משהו מוזר יותר מאשר אותן תחזיות הזויות של העדפת מרדכי ב"הצבעה אסטרטגית" לקראת סיבוב הבחירות השני שאליו כלל לא יגיע. ולא היה צורך בשיחה עם מרדכי כדי להתרשם כך. פגשתי אותו כדי לא להמשיך לכתוב על העיקשות הכפייתית ההיא מבלי לשמוע עליה ישירות גם מפיו. מה שנראה לדובר המודאג כ"הטפה" היו נסיונות חוזרים, נטולי תוצאות, לחלץ ממרדכי בדל הסבר משכנע.
בניהו הצטרף לשיחה וזע על כסאו באי-נוחות כפי שהיה נוהג כל יועץ נאמן של פוליטיקאי השקוע בהתחפרות כה מנוגדת לשכל הישר. כזכור היטב, גם את אוזני חבריו לצמרת המפלגה לא הצליח לסבר, עד שנאלץ בלילה האחרון ("באשמורת השלישית") להיכנע לעובדות. לכן, באופן לגמרי לא מוזר, חזרו השאלות לאותו עניין יחיד שעליו – והרי לא על הדרך הפוליטית של תנועתו – היה טעם לבקש הבהרות. לשווא.
אל הלקחים ברשימתו יכול יועץ התקשורת לצרף את זה: כשאתה דוחף עמדה מוזרה, גם של איש שוחר טוב, אל תתפלא אם תחוש בלי הרף "מוזר כל-כך".
גדעון סאמט
הכותב הוא חבר מערכת "הארץ"
גליון 22, ספטמבר 1999