בתחילת דצמבר התארחה ילדה עיוורת באולפן "אברהם ויעקב" של טלעד. סייד קשוע, מבקר הטלוויזיה של "כל העיר", הכתיר את ההתרשמות שלו בכותרת "מפלצות התהילה": "במסגרת שידורי העבודה הסוציאלית שלו (של אברי גלעד; ר"א) ושל מידן הוא אירח בתוכנית ילדה חמודה ועיוורת [...] בתוכנית אפילו קונים לה כלב לברדור שמגיע לאולפן, והילדה מלטפת אותו. ברגע מסוים גלעד פונה לילדה ואומר לה שהשיער שלה מסתיר את הפנים. גלעד התכוון: מסתיר את המום, מסתיר את העיניים העיוורות. בכל זאת, כך כמו שהיא יושבת, בלי שייראו לה את העיניים, היא נראית ילדה נורמלית, ומה כבר עשינו פה? השקענו בכלב יקר בשביל ילדה נורמלית? מה, השתגענו? גלעד, בצעד שעד עכשיו אני מסרב להאמין שראיתי, מתנדב לאסוף את שערה הארוך של הילדה ולהחזיקו מאחורי ראשה. כולם עכשיו רואים שמשהו לא בסדר עם העיניים, כולם רואים איזה נשמה אברי [...] ואני הרגשתי שמישהו תולש לי את השערות אחת אחת בכאב אדיר. חוץ מזה מגיע להם, לאברי וקובי, מזל טוב: מקום שמיני בטבלת הרייטינג".
ניצול אומללות במכשיר לסחיטת דמעות מוכר עוד מתקופת תוכניות האירוח של הערוץ הראשון לפני שני עשורים. התחרות המטורפת על שיעורי הצפייה, בעיקר בין תוכניות ערוץ 2, הפכה את השיטה לתופעה ואף למגפה.
חלכאים ונדכאים מגויסים לספק את יצר המציצנות; מעין אופרת סבון מהחיים, עם דרמה, דמעות, עצב, שמחה, ובדרך-כלל גם הפי-אנד. כל עוד משחקים מנחי התוכניות בתפקיד סנטה קלאוס המביא מתנות לנזקקים, אין בכך רע, אפשר להתווכח על מידת החיוב והשלילה שבכך. כדברי פרופ' מיכאל קרן, עורך "קשר", כתב-עת בהוצאת המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל-אביב: "זו נתינה עם מחיר כבד למקבל – חשיפה ציבורית של המסכנות שלו. אחד הערכים היפים בדתות השונות, וביניהן היהדות, הוא מתן בסתר. זה מקרה הפוך. יש כאן גם הונאה, יצירת מראית עין של סיוע חברתי, כאשר לא פותרים את הבעיה עבור אחרים. זו, בעצם, מעין הגרלה".
טענה אחרת שנשמעת נגד התוכניות הללו היא שהן יוצרות תרבות סעד במקום תרבות של רווחה. המדינה משתחררת מעול הטיפול בעוני ובמסכנות, והצופה לומד לראות בעוני בעיה אינדיבידואלית ולא חברתית. אם מקובה שבאה במיוחד לפגוש את ילדיה, במימון "אברהם ויעקב", אך נאלצת להמתין בארץ ימים אחדים עד ש"יותר" לה לגלות את הסוד, בשידור ישיר, כמובן; זוג שזוכה בתכולת דירה ומכשירי חשמל; זקנה בת תשעים שזוכה לטוס עשר דקות במסוק, ביוזמת נכדתה; או דוגמנית יפהפייה, עולה מאתיופיה, שזוכה במימון מחייתם של בני משפחתה שנותרו בארץ מוצאה – כולל הבאתה לבקר אצלם ותיעוד המפגש ביניהם, אך לא פתרון הבעיה והבאת בני המשפחה ארצה – אפשר להתווכח על טוב הטעם בכך. גם טענותיהם של המפיקים, כי לציבור נמאס לראות שוב ושוב אותם פרצופים בכל תוכנית אירוח, ואילו הם מאפשרים גם חשיפה של מי שלא היה יכול להופיע באף תוכנית אחרת, נתקלות לא אחת בתגובות קשות, דווקא מצד מי שאליהם, כביכול, מכוונים היוזמים. יונה פרתוק, יו"ר ההסתדרות במרחב גליל-עליון ותושב קריית-שמונה, זועם: "אני מתבייש לראות את זה. זה מופעל רק כלפי סוג מסוים של אוכלוסייה. הכל קשור למערכת החברתית ולפערים בין עשירים לעניים. מישהו מסתכל מלמעלה, והקופים משחקים לפניו. פילנתרופיה לא בריאה לאף אחד". פרתוק מדגיש גם את האשליה הנוראית הנמכרת בתוכניות הללו. לכאורה, "כדי לפתור את מצוקותיך, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיע לטלוויזיה".
תגובת דני וסלי, עורך ומפיק "אברהם ויעקב": "את הטענה כאילו המעשים הטובים בתוכנית משחררים את הרשויות מלטפל במצוקות שבחברה יש להפנות לרשויות עצמן. העובדה שהתוכנית מאירה לרגע פינה חשוכה בחייו של אדם שהוזמן לאולפן אינה צריכה להיות בעוכרינו. להפך. המחשבה מאחורי המעשים הטובים שאנחנו עושים, מלבד הרגעים הטלוויזיוניים שהם מספקים, היא שאפילו הפקיד האטום ביותר, לאחר שצפה בערב בביתו בגילוי של נדיבות אנושית, עשוי להיות מושפע מכך למחרת בבוקר במשרדו".
צוות ההפקה של ה"ראשון בבידור" בחר שלא להגיב.
איור: הדר קמחי
הזמיר מבית-שמש
אך כנראה שגם התוכניות בעלות הכוונות הסוציאליות הללו כבר אינן מספקות. בחודשים האחרונים צמח בערוץ השני ענף חדש של תוכניות אירוח. גם הוא מנצל אומללות של אנשים, אך בניגוד לוותיקות, הוא מנצל אומללות מסוג אחר – אומללות מנטלית. בולטות בכך תוכניתה של איריס קול, המשודרת במסגרת שידורי רשת ביום שני, ו"חלומות בהקיציס" המשודרת ביום ראשון בלילה בשידורי קשת. כאן העסקה בין המשתתפים למזמינים פשוטה אפילו יותר: תמורת התערטלותם הנפשית, הם מקבלים דבר אחד בלבד: הופעה בטלוויזיה.
"חלומות בהקיציס" מזמינה מדי שבוע שלושה אורחים להתמודד על פרס, גביע. את המנצח בוחרים שני "שופטים" ידוענים מעולם הבידור. הזוכה הוא זה שמוכן לעשות את הדבר המוזר ביותר. בסוף ינואר התמודד על הגביע מרדכי ברהמי. הוא היה ה"מתמודד" השלישי בתוכנית, וכונה בידי המנחה, אייל קיציס, בשם "הזמיר". כבר במשפט הראשון ניכרו מבוכתו הרבה ומבטאו הכבד. ב"תמורה" זכה לפרצי צחוק אדירים מצד הקהל.
ברהמי סיפר כי הוא עוזר טבח באולם חתונות, ובד בבד מנסה לפתח קריירה של זמר. לאחרונה הוציא דיסק. קיציס שאל אותו, תוך התעניינות מעושה, מתי הוא מתכוון להוציא את הדיסק הבא שלו. ברהמי השיב ברצינות תהומית. לאחר מכן עלה ברהמי לבמה ושר את שירו של אייל גולן "יפה שלי". הוא אפילו לא ידע את המלים. מרוב התרגשות כמעט התעלף. אז, כך ניתן להתרשם, הבין בפעם הראשונה שהוא מושפל.
ברהמי עלה לארץ מתוניס בשנת 56'. לאחר גירושיו נקלע למצוקה כספית קשה. בדירתו בבית-שמש אין לו אפילו מקרר. כדי לקיים את עצמו הוא עובד שעות ארוכות ביום. מעסיקתו סיפרה כי הוא עובד מטבח, אך מפאת הבושה סיפר שהוא עוזר טבח. לתוכנית הגיע ברגע האחרון, כיוון שעבד עד שעה מאוחרת. לקראת ההופעה הצליח לגייס מעט כסף לרכוש בגדים חדשים ולהסתפר. מי שתיווך בין ברהמי למפיקי התוכנית היו אנשי אולפן "כוכב נולד", שהפיקו לברהמי את הדיסק תמורת כמה אלפי שקלים, אף על פי שהיה ברור להם שלאיש אין שום כשרון זמרה. מפיקי התוכנית התעקשו שברהמי ישיר את שירו של גולן, ולא שיר מקורי שלו. ברהמי לא מוכן להודות בפה מלא כי התבדחו על חשבונו. "הם פירגנו לי", הוא אומר, וכעבור כמה דקות מוסיף: "אם מתבדחים על בן-אדם, זה לא נורא. הכבוד לא משחק אצלי תפקיד".
פבלו רוזנברג, זמר, בעבר סולן להקת סטלה-מאריס, היה ה"שופט" בתוכנית: "התלבטתי אם לבוא לתוכנית, ובסופו של דבר החלטתי להגיע. היום, בתרבות הרייטינג, אתה חייב לעשות את הדברים האלה... זה מזכיר לי את הפריק'ס-שואו – כולם משלמים כסף כדי לראות את בני-האנוש הקופים. אני הקפדתי במהלך כל התוכנית לא לזרוק אפילו בדל גיחוך".
תגובת שי שטרן, מפיק התוכנית: "ההפך הוא הנכון. אנחנו נותנים מקום לאנשים מכל הסוגים והמינים לבטא את עצמם. אנו גורמים להם אושר בעצם הבמה שאנו מעניקים להם בתוכנית שלנו. לעולם אנחנו לא צוחקים עליהם. אני סבור שצופי הטלוויזיה שבעים מהסלבריטאים שעוברים מספה לספה. יש מקום לאנשים מן היישוב להופיע. התגובות שאנו מקבלים מוכיחות שאנחנו בדרך הנכונה".
מנצלים את המזרחים
גם בתוכניתה של איריס קול מופיעים אנשים מן השורה, ובקשרים לא מחמיאים. אבותיה הרוחניים הם ג'רי ספרינגר וריקי לייק האמריקאים, שהתוכניות שלהם משודרות בערוץ 3 בכבלים. בתחילת ינואר הגיע הז'אנר התמוה הזה גם לישראל. אחרי תוכניתה הראשונה של קול כתב עליה מאיר שניצר ב"מעריב": "ברור מאליו כי המרואיינים המגיעים לאולפן השידור אינם מודעים למצבם הפסיכולוגי האיום, ולעובדה שהם משמשים מטרת לעג להמון משועמם". אין ספק שלפחות מקצת הסיפורים ראויים לטיפול בהול מצד פסיכולוגים או רשויות הרווחה. תוכניתה של קול אינה המקום לפתרון בעיות קשות אלו. לעתים, לאחר שידור התוכנית, מתערער המצב, המעורער ממילא, עוד יותר. בתוכנית הראשונה השתתפו שלושה: דוד, שנשוי לרמה ובוגד בה עם שרית. על-פי עדותו של דוד, הוא שכב עם יותר מ-700 נשים.
בין דוד לקול התנהל הדיאלוג המדהים הבא:
קול: "היית מסוגל שהיא תלך ותשכב עם כל העיר?".
דוד: "ימצאו את הגופה שלה בחולות ראשון".
קול: "אבל לך מותר?".
דוד: "גבר משהו אחר. בחורה משהו אחר".
כשבוע לאחר שידור התוכנית סיפרה שרית, אשתו של דוד, לאחת התחקירניות, כי בעלה השתנה לרעה לאחר השידור, וכי התנהגותו אינה מאפשרת לה עוד לחיות במחיצתו בבית, אך אין לה לאן ללכת.
צוות התוכנית נוהג לעתים לבקר בביתם של המרואיינים לאחר השידור. מאיר צרפתי, שהשתתף גם הוא בתוכנית הראשונה, מספר שלאחר שבוע הגיעה אליו אחת התחקירניות כדי לברר "איך היו התגובות, ואם הכל אצלנו בסדר". צרפתי, שישב 12 שנה בבית-סוהר, פוחד שבנו בן ה-16, מוטי, יחזור על שגיאותיו שלו. הבן ואמו התארחו יחד עם האב באולפן. האחרון העיד שבנו מקלל את האם ללא הרף וממרר לה את החיים. במהלך התוכנית הצליחה קול לסחוט מהבן התנצלות רפה. בביקורה בבית המשפחה לאחר שבוע שמעה התחקירנית כי מוטי מצא עבודה בנמל התעופה. הוא עובד שם עד היום. צרפתי גם סיפר לה שהבן לא מפר את הבטחתו ומתייחס לאמו בכבוד. ממש סיפור חיובי.
כיצד נבחרים המשתתפים? מאגר האורחים של קול מורכב מפניות של צופים הרוצים להשתתף בתוכניתה. בכל תוכנית מקפידה המנחה למסור פעמים אחדות את מספר הטלפון למעוניינים. הצוות בוחר את האורחים בקפידה רבה, על-פי נוסחה ברורה: שני פריטים קשים או כבדים, לצד פריט אחד קליל, משעשע. כך, לדוגמה, בתוכנית אחת הופיעו זוג הורים לילד חולה אפילפסיה, אשה המתנגדת לרעיון שאחותה תשמש אם פונדקאית, ולקינוח ראיון מבודח עם זוג חברות, שהתחרו על לבו של אותו בחור. אך התוצאה היא, כהגדרתו של רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ": "היא מגייסת את אמני סטריפטיז הנפש שלה משורות המעמדות הפחות משכילים והפחות משגשגים". ומאיר צרפתי מודה: "באמת שאלתי את עצמי, למה היא תמיד תופסת את המזרחים ברשת שלה. אשכנזים אף פעם לא מביאים לשידור".
צרפתי מודע לעובדה כי התוכנית מחזקת סטריאוטיפים. לטענתו, השתתף בה משום שזו היתה התוכנית הראשונה של קול, ובאותה עת לא ידע שבהמשך "99.9% מהמשתתפים יהיו ספרדים".
צוות התוכנית של קול סירב להשיב על שאלות "העין השביעית".
▪ ▪ ▪
ייתכן בהחלט שתופעת הניצול של אומללות בטלוויזיה היא בלתי נמנעת, וכי בעתיד נצפה בסצינות חמורות ומשפילות הרבה יותר, כמיטב המסורת של תוכניות הלילה האמריקאיות. יחיאל לימור, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, מציע כללים ברורים כדי למזער את הנזק: "התנאי הבסיסי צריך להיות שכללי המשחק ידועים מראש. צריך גם להבטיח שבמקרה של תוכניות מוקלטות, תהיה שמורה זכות ההתחרטות למי שיחפוץ בכך. כמו כן, הטלוויזיה צריכה להטיל על עצמה מגבלות פנימיות, כדי שלא ייעשו דברים שחורגים מגבולות הטעם הטוב והאתיקה".
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
זה שירות לציבור
הערוץ הראשון חש שהוא אינו יכול לפגר במפעלי הצדקה לעומת ערוץ 2, וגם מני פאר נוהג להציג בעיות אנושיות ומנסה להביא לפתרונן. אבל בהתאם למזג של ערוץ 1, הכל נעשה בצורה מעודנת הרבה יותר. בסוף נובמבר בשנה שעברה, חיפש פאר הורים מאמצים לילד שהתארח באולפן. המנחה פנה למצלמה והסביר: "מאוד קשה להשיג משפחות מאמצות לילדים גדולים. אם מישהו רוצה לאמץ את אבי... אנא טלפנו עכשיו או פקססו והציעו את עצמכם". לאחר מכן התנהל בין השניים הדיאלוג הבא:
פאר: "תגיד לי בדיוק, מה אתה רוצה?".
הילד: "הורים".
פאר: "מה זאת אומרת הורים? מה זה הורים?".
הילד: "לא יודע".
השיחה עם הילד בן השבע הוקלטה לפני שידורה בשל החשש שיפלוט בטעות את שם הוריו המקוריים. הוא צולם מגבו בגלל מגבלות החוק. לאור נתוני הפתיחה, היה ברור לפאר שהאייטם לא טוב מבחינה טלוויזיונית. ואכן, בתחילה סירב לפניית השירות למען הילד, שיזם את השידור. בסופו של דבר השתכנע לנסות למצוא משפחה לילד, "תמורת" השתתפותה של ילדה בת 11, שאותה אירח לפני ארבע שנים באותו עניין. גם היא הופיעה כשהיא אינה ניתנת לזיהוי, והיום יש לה משפחה מאמצת. פאר מבחין בינו לבין שאר תוכניות האירוח המסייעות לנזקקים: "למעשה, לא מדובר כאן בילדים ספציפיים, משום שהצופים בבית לא יכולים לראות אותם ולהזדהות עימם. מה שבאתי להראות כאן היא תופעה – מדובר בילדים שהם 'חצי-מעוצבים', ולכן כמעט אף אחד לא רוצה לאמץ אותם. בעקבות שידור התוכנית יש עכשיו התעוררות בנושא. זוהי בדיוק דוגמה לכך שאנו גם כלי ציבורי שלא בא לשרת מקרה פרטי, אלא להעלות בעיות ותופעות שעולות בדרך-כלל בתוכניות תחקיר ולא בטוק-שואוס".
"המהבול של קיציס"
יעקב הרוש, מלצר ממסעדת טעמי בירושלים, השתתף ב-17 התוכניות הראשונות של "חלומות בהקיציס". ב-13 התוכניות הראשונות הופיע בקטעים מוקלטים, שצולמו בשתי פעמים שונות ונערכו מראש. בארבע התוכניות האחרונות הובא לאולפן. הרוש הופיע על תקן נושא "דבר העם", אך בעצם תיפקד כקוריוז. מבטאו המרוקאי הקל, פתיחותו הרבה ותמימותו הנדירה היוו נקודת פתיחה מצוינת לכך. הוא נחשף ללגלוג מוסווה, אך בלתי פוסק, מהמנחים, אייל קיציס וטל פרידמן.
מקבץ הצילומים הראשון נערך בפאב גלאסנוסט. כמה ימים קודם לכן שאל שי שטרן, מפיק התוכנית וסועד קבוע בטעמי, את הרוש אם יסכים להתראיין. הרוש השיב בחיוב.
שטרן שאל את הרוש שאלות ברוח התוכנית (מה דעתך על הומואים? מה עדיף, כלב או חתול?), והרוש השיב בלי לחשוב פעמיים. לאחר כמה שבועות צולם מקבץ נוסף. הרוש קיבל 400 שקל. בתוכנית ה-14 הופיע הרוש באולפן יחד עם האורחים והביע את דעתו בנושאים שונים (למה גברים לא יכולים לזייף אורגזמה?). על כל הופעה קיבל 200 שקל. בתוכנית ה-18 כבר לא הופיע.
מדוע הפסקת להופיע?
אחי, משה, דיבר איתי ואמר לי: "יעקב, לועגים לך, תפסיק עם זה, אתה מדבר שטויות". לאחי יש משפחה וילדים, לא רציתי לפגוע בו. יש לי כבוד אליו.
לא הבנת בעצמך שמתבדחים על חשבונך?
לקחתי את זה בכיף. רציתי לעשות כיף לאחרים. אני יודע שהייתי מדבר שטויות לפעמים. אין לי השכלה בכלל. בדיעבד, אני מרגיש שהסתלבטו עלי. שמעתי אנשים ברחוב אומרים: "הנה המהבול מקיציס".
למה הלכת לשם מלכתחילה?
חשבתי שאולי אני אתפוס גל – אני רווק בן 43 ואין לי כבר עניין בטעמי. אני רק מחפש לחיות. חיפשתי את האושר. אין לי אושר בחיים. עשיתי טוב לאחרים, אפילו שצחקו עלי. תמיד הייתי כזה. אבל הם ניצלו אותי.
אולי אתה אומר את זה כי אתה כבר לא בתוכנית?
מה פתאום? אני רציתי להפסיק. הרגשתי שמנצלים אותי. לא רק שצוחקים עלי, גם לא נותנים לי כסף. הרגשתי לחוץ, ואמרתי לשטרן שאני לא ממשיך.
איך אתה מסביר את העובדה שאנשים משתתפים בתוכנית הזאת?
אנשים מחפשים במה. מחפשים להופיע. בן-אדם לא יודע מה זה יביא לו. אולי פרסום, ואולי גם דברים רעים. בסוף מה שיוצא זה שמשפילים אותם בעוונטה.
גליון 25, מרץ 2000