הביטאונים למגוון סוגיהם רצופים בקטעים, המביעים את יחסם של הכותבים לאויב. בצד קריאות מתבקשות לניצחון, יש גם התייחסות מהותית יותר לתפיסת הערבי כאויב.

הגיליון הראשון של "במבצע", ביטאונו של גדוד חיפה של ההגנה, התפרסם בחורף תש"ח. בחומר נכלל קטע מהמסה של משה בילינסון, "טעם המערכה", שהתפרסמה במקורה בעיתון "דבר" כחודשיים אחרי פרוץ מאורעות תרצ"ו (23.6.1936). המסה, שנמצאה מתאימה דיה לפרסום גם תריסר שנים מאוחר יותר, מסתיימת בשורות הבאות:

עד מתי? כך שואלים, עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו ידון לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז בכל מחנות האויב באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרת החיים אתו ואמת החיים אתו, ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זה טעם המערכה"

אפשר שהדברים מאפיינים את האווירה בעיר מעורבת כחיפה, ואפשר שיש להם שורשים בגישה של הישוב באופן כללי. מכל מקום, בצד הנחישות אלי קרב שמובעת בקטע, המטרה הסופית מוצבת בבירור: "ואין דרך [בפני האויב] בלתי אם להשלים אתו". הבסת האויב נכרכת בכפייה עליו של רצון להשלמה אתנו. הקטע הזה, שנתפס כראוי דיו לייצג עמדה צבאית, עולה בפי יחידה צבאית נוספת בעמוד, הפותח את גיליון ספטמבר של ביטאון גדוד 54 (הגדוד 12).

ציפייה להכרה של האויב הערבי בניצחון עולה, כשהיא מהולה בהבנה מסוימת לטעות הערבית. הנה כותב, המביע ציפייה להתנהגות אחרת של האויבים – ערבים ואנגלים גם יחד, לכשיכירו בניצחון היהודים. כך במאמר הנושא את הכותרת: "אהבו את הנשק עד הנצחון", שבו פונה "רב הסמלים הגדודי אל חייליו", ומגלה: "אני בעצמי נשבעתי לממשלה זרה שאין לי קשר גזעי או לאומי אליה. ממשלה אשר לבסוף נאלצנו לאחוז בנשק נגדה ולגרשה מעל אדמתנו". הרעיון, שיש שלוחמים מקריבים את נפשם מתוך נאמנות מוטעית ומבלי להבין עד תום את האינטרסים שלהם עצמם, עשוי לשרת השלמה עתידית כלשהי של האויב הנוכחי עמנו. בתנאי, כמובן, שהוא יגלה זאת. והוא ממשיך בציטוט מברל כצנלסון, המשקף ציפייה להתנהגות אחרת של אנגלים וערבים, כשגם כאן נקודת המפתח היא היווכחותם, שלא יצליחו להכניענו (במשלט 2).

מתוך גישה, המצטיירת כמרכסיסטית משהו, מנסה כותב אחר להבין את הערבים כמעין קרבן במלחמה גדולה יותר:

[...] העולם ידע – לא הערבים נלחמים בנו אלא האמפריה הבריטית, היא שבימה את המלחמה, היא שציידה את הערבים בנשק, בתכנון ובפקוד, היא ניצלה את תמימותם של הערבים הסבורים כי בוין[1] מתכון לטובת הערבים בלבד [...]" (במשלט 1).

ה"תמימות" – יש שיראוה כהתנשאות ופטרונות, לטעמי, ראייה זו עצמה תמימה – המיוחסת לערבים, עשויה להיות פתח להבנה, הדרושה להכרה בצדקת מלחמתו של הצד היהודי.

מבט מיוחד אל האויב נחשף לעת ניצחון. יש שמבליטים את תחושת הניצחון, כשהיא מהולה בפחד סמוי, החשש "מה היה קורה אילו". כך תחת הכותרות: "בתוכנו" ו"המטרה במילה", בתארו חוויות קרב, משתף הכותב את קוראיו: "[...] מצאנו סימנים שהערבים ברחו מכאן לא מזמן [...]", וממשיך: "[...] אנו מתפלאים: איך יכלו לעזוב עמדות כל כך חזקות? [...] הסתכלתי אחורנית [...] והרהרתי בלבי כמה צרות יכלו לגרום לנו הערבים? [...]" (במשלט 2).

חיילים ישראלים בקרב על הכפר סעסע, 1.10.1948 (צילום: לע"מ)

יש שמתגלה גישה אנושית מורכבת במפגש עם האויב המנוצח. המדור "הרהורים" מתאר מפגש עם ערבייה נוצרית, שהתחולל בעקבות קרבות החטיבה בגליל:

[...] 'איפה יותר טוב כאן או שם?' ורמזה אל עבר ההרים – 'נכון. כאן' השיבה בעצמה. עניתי לה בחיוב. שאלה זו שאלה אותי ערביה שרמזה לי עתה שהיא נוצריה. ברגע זה נפקחו עיני האם חולם או ער אנוכי: נוצריה שתבוא אל יהודי ותתחנן לפניו ותשאל בעצתו ותהיה נכונה לחסדו. מתי קרה דבר כזה? [...] על רקע הרהורי חטף אלה, הסתכלתי על עצמי והזדעזעתי עד כלות הנשימה. רבון העולמים, במה זכיתי להיות חייל יהודי בדור אחרון לשעבוד וראשון לגאולת ישראל [...]" (במשלט 2).

יש עניין בעצם הדיווח על השיחה, שאין בה צד של שנאה מובהקת כלפי האויב הערבי הקונקרטי. אולם, "הרהוריו" של הכותב נוגעים בהיסטוריוסופיה, הוא איננו יכול להישאר אדיש לסיטואציה הסימבולית, הרואה דווקא בנצרות אויב היסטורי, כשבהווה מתחיל להיראות צבא יהודי, המשכיל לנצח. "נוצרייה" חסרת ישע היא הנושאת על כתפיה את המטען הסימבולי הכבד הזה. העימות המיוחד עם הערבים הנוצרים עולה בביטאונים בעקבות כיבושי ישראל בנצרת. כך ב"מיומן נצרת" (13.7.48):

[...] בראשים מושפלים עוברים הכמרים הנוצרים על יד המשורינים היהודים. יחד אתם הרכינו ראשיהם הצלבנים. זוהי הפעם הראשונה בתולדות ישראל והאנושות שהכנסיה הקטולית מכבדת את כח הפלדה של ישראל [...]" (בגליל 1).

לא כאן המקום לדון בשאלת מקומם של ערבים נוצרים לסוגיהם במאבק הערבי בפרט ובתנועה הלאומית הפלסטינית בכלל. מסתבר שהיו לחיילים ישראלים סיבות קונקרטיות לגלות יחסי עוינות או חיבה לערבים נוצרים, שעמם נפגשו.[2] כאן הכותב ביכר לוותר על ההווה ולערוך חשבון היסטוריוסופי עם הנצרות. הוא מגלה בערבים הנוצרים לא רק פלח אוכלוסייה מיוחד על בעיותיו ומורכבותו, אלא מייצגים של הצלבנים בפרט ושל הכנסייה הקתולית בכלל.

ניצחונות צה"ל עוררו כמתבקש שמחה רבה, אך נושא הביזה משלל האויב הטריד מאוד את הכותבים, בין שמדובר בממסד הצבאי, ובין שמדובר בכותבים מן השורה. הדבר עולה במישרין במדורים: "משיחת היום", "על הביזה" ו"קצת אמת על הביזה" (במבצע 5). במכתב אל חיילי גדוד 21 כרמלי א' מועלים ללא היסוס ביטויים מאפייני אווירה דוגמת: "[...] אך ריח השוד כבר עולה באוויר [...]"; והכרזות דוגמת "[...] צבא ההגנה ישמור על טוהר נשקו, מצפונו וניקיון כפיו", חתום עמיחי (במבצע 4). במאמר, שזכה לכותרת "אויה לנו ציונות" (במבצע 4), בפרק "א. אל תדבר ציונות" מדובר על החשש מפגיעה של אירועי ביזה בדמות הצבא:

החיל המתפרק ממשמעת פנימית מסיגי המוסר הופך במשך הזמן לשודד, גנב, או רוצח וכל אשר תרצו – רק חייל הוא חדל מלהיות. אנו זקוקים לצבא טוב ומוכשר לקרב ולא לצבא של כנופיות ואם גם אמיצות, כן יש בעיות עקרוניות אשר החיים הציבו לפנינו ואשר אנו פתרנו אותן רע, לכן אל תסננו עתה בין שיניכם: 'אל תדבר לנו ציונות'".

מאמר של בן ימין פונה בכותרת ישירה, "ובבזה אל תשלח ידך!" (הגדוד 12), המועצמת בשימוש במרכאות ובסימן קריאה, בסגנון שיש בו מעין ציווי מקראי, המתכתב עם מגילת אסתר.[3]

שבויי מלחמה ברמלה, 7.7.1948 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

תיאור מצמרר של התייחסות יחידותינו לאויב עולה מהקטע הבא:

הידיעות שנתקבלו מיחידותנו שפעלו בשטח עיראק סואידן הכפר ובית עפה, הרנינו את הלב. [...] החלו להביא את השבויים הראשונים, ומה רנן הלב למראיהם של 'גיבורי מצרים', חיילנו לא יכלו לעצור בעדם מלהרים יד עליהם. מנעתי זאת מאתם בהסברה כי טוב שבוי חי מהרוג. ובינתים הגיע הקצין שנלקח בשבי. בקשתו היתה שטוחה לפני שלא יולקה ואז הכל יספר. הוא הגיש לי את כספו ושעונו, דחיתים בשאט נפש, והנה הוברר כי חברינו לא התאפקו ושלחו ידם בכספו ועוד מסחר עשו בו [...] האנשים פשטו בשטח והחלו לשדוד ולבוז מכל הבא ביד החל ממשקפת ומצפן ואקדח וגמור בקופסאות סיגריות וקופסת שימורים, במקום לעסוק בהתחפרות והתבססות רצינית. בקושי אפשר היה להשתלט עליהם, כי יצרי הרכישה גדלו מנשוא. לעת ערב הותקפנו ע"י כוח מצרי גדול; הפגזה עצומה החלה, וחלק מאנשינו נפגע בפגיעות ישירות בעמדות מתותחים. חברים חיילים ומפקדים: צבא אשר כובש ובמקום להחליף את עמדותיו ולהתבצר עוסק בשוד ובחיפוש אחר מזכרות – בדמו הוא משלם" (הגדוד 12).

"הערבי הלוחם הוא אדם ברברי לא מרוסן ואכזרי. כל זה נכון. אך בסופו של דבר הוא חייל כמונו"

לכאורה, הגישה המוצגת היא תכליתנית בעליל. הכותב, איש הסגל הפיקודי בגדוד, מבכר לשכנע את נמעניו בטיעונים, כי השבוי החי מועיל בחקירה, ומבאר כי ההתמקדות בביזה גרמה להימנעות מחפירות, והובילה לפגיעות של הפגזה על חיילינו. פרשנות זו מתחזקת מהאיור המצורף (קצת מזכיר קריקטורה), שהוכתר בכותרת "שבוי חי מועיל יותר מאשר פגר מת...", שעליה נוסף הסבר: "שבויים מחכים לחקירה". אולם, קשה לטעות בנימה הביקורתית החריפה הנשענת – כך נראה – על ביקורת מוסרית חריפה על הלוחמים, שכך נוהגים, וכך תופסים את אורח חייהם הצבאי.

לעתים הביטויים העיתונאיים הופכים לחשבון נפש של ממש. במאמר שכותרתו: "מה בין קרב לרצח" (במבצע 4), בא תיאור של רצח בחור ערבי, התגובות למעשה שהתעוררו ביחידה, והתגובה החריפה של הכותב, שביכר להצניע את זהותו:

[...] שתקתי והשפלתי עיני: הנה בחור זה, צעיר ועליז כל כך... אל תלמדוני דעת! אני יודע כמוכם מה זאת מלחמה. אין היא משחק אהבים, ואין לוחמים בכפפות של משי. מטבע המלחמה כל חייל הורג ביריבו. ההרג הוא חוק המלחמה. אנו קבלנו על עצמנו חוק זה משום שלא היתה כל בררה אחרת. יודע אני מה ההרגשה שחברך נופל בקרב, מה קשה ההכרה כי מחר מחרתיים יכול לקרות לך אותו דבר עצמו [...] הערבי הלוחם הוא אדם ברברי לא מרוסן ואכזרי. כל זה נכון. אך בסופו של דבר הוא חייל כמונו [...] ורוצחים מעמידים בכל העולם לקיר. [חתום] ע.ח."

הנה כי כן, בצד ההכרה המפוכחת באכזריותו של הצד שכנגד, נדרש הצד היהודי על ידי כותביו בביטאונים להציג מוסר לחימה אחר, מוסר האמור לאפיין את העולם התרבותי והיהודי. אכן, בשנת תש"ח, כשההדים של פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות באירופה הדהדו ברמה, ואמנות ז'נבה היו עדיין בשלבי גיבוש,[4] ולנוכח פשעי המלחמה של הצד השני, יש – לדעתנו – גילוי של עוצמה מוסרית בחשיפת מה שמצטייר כפשע מלחמה. מדינאים ואנשי רוח יהודים הביעו מחאות בדרכים שונות נגד החריגות המוסריות, שאירעו בשדה הקרב,[5] ולדברים היה ביטוי בהתארגנות הצבאית לפעילות תחת גדרים משפטיים מוכרים,[6] אך לגילוי המחאה במסגרת של ביטאון צבאי דווקא, באותה מסגרת שבה הפשע – לכאורה[7] – בוצע, כשבפועל מבצעי המעשה עשויים לקרוא את הדברים, יש כמדומה ערך סגולי מיוחד.

אחד מהביטויים הספרותיים המקובלים ביותר ורבי ההשפעה בקרב הנוער הארץ-ישראלי, שנקלע לשדה הקרב, היה "אנשי פנפילוב" של אלכסנדר בק.[8] קטעים ממנו צוטטו גם בביטאוני צה"ל. נחזור על קטע שצוטט לעיל (פרק ה'): "הידעת מה זאת אהבה [...] במלחמה נולדת האהבה העזה ביותר והמשטמה העזה ביותר. האנשים שלא התנסו בכך אין להם כל מושג הימנה [...]" (במבצע 2). הקטע מצביע על היבטים פסיכולוגיים שמסביב ללחימה, וער לסכנת "המשטמה העזה ביותר". סוג מסוים של התמודדות עם סכנה זו שזור בביטאוני צה"ל.

היבט אחר של היחס לאויב קשור לשאלת כוחו ומספרו. מאמר אקטואליה ביולי תש"ח, בזמן ההפוגה (הגדוד 11), מתייחס למספרים הספציפיים של צבאות האויב ואבדותיו. "מצרים: 10.000 חיילים הפרוסים עד לאזור אשדוד-ניצנים, 600 הרוגים ו-500 פצועים; סורים: 4000 חיילים בבסיסים סמוך לגבול, 300 הרוגים ו-400 פצועים; עירקים: 200 הרוגים ו-500 פצועים; הלגיון הירדני: 3000 חיילים, לא ציין אבדות; הצבא הלבנוני: 1000 חיילים, לא ציין אבדות; 'צבא השחרור' של קאוקג'י: 2000 חיילים". בסך הכול, אלו אחוזי אבדות גבוהים למדי, ודומה כי הרצון לעודד את הנאבקים בפלישות הצבאות הערביים הסדירים לובש כאן לבוש מתמטי. אולם, לא רק שיעור הכוח והאבדות עומד כאן על הפרק. מתוך רצון להעמיד דברים על דיוקם מתאר המאמר את יחסי הכוחות בין הצבא היהודי לאויביו. כיצד נתפסה סוגיה זו בתש"ח? במאמר "אקטואליה" הובאו דברים מפי עזאם פחה:[9]

עזאם פחה אוהב להתפאר בעשרות מליוני הערבים. נכון שהישוב היהודי בן שבע-מאות אלף עומד בגבורה נגד עשרות מליונים של ערבים, גם אם המספר של עשרות הנקוט בפי המיניסטרים הערבים מוגזם [...]. אולם כל ברֿבי רב יודע, כי עתודות של מליוני אדם – ובמיוחד אם המדובר הוא בפלח מצרים ובדואי עירק, עדיין אינן עתודות צבאיות" (הגדוד 11).

היום נוטה המחקר להראות, שיחסי הכוחות, הפרופורציות בין מספרי הלוחמים הערביים ליהודים, הוטו בנרטיב הישראלי לטובת הצד הערבי כדי לייצר ולתחזק את מיתוס "מעטים מול רבים".[10] וראה זה פלא, הטיעון החדשני כביכול הרואה בצורה מאוזנת את יחסי הכוחות, ומבין כי בפועל, בשטח, עמדו מול הלוחמים הערביים בתש"ח מספרים די דומים של לוחמים, וגודל האוכלוסייה הערבית איננו הפרמטר הנכון להשוואה, מובא כבר בסקירת אקטואליה בביטאון יחידתי נידח.

ולא רק ההיבט המספרי. עוצמתו של האויב נשענת על האיכות של הפרטים, ודמותו של החייל המצרי העסיקה את לוחמי חזית הדרום:

[...] לעומת בורותו זו בכללי ההתקדמות בשטח, מצטיין החייל המצרי בכוח סבל גדול; על חללים רבים נמצא ציוד אישי, נשק ותחמושת בכמות כזאת: [...] אך כנגד כוח סבלו, ציודו ונשקו נופל החייל המצרי הממוצע לאין ערוך ברוחו מחיילנו [...] אפשר לומר כי נוסף לעמידתו האיתנה של צבאנו, היה חוסר הרוח הקרבית הגורם העיקרי למפלתו המחפירה של הצבא המצרי. [...] חוסר הרוח הקרבית – מניין הוא נובע? בוודאי שאת אחת הסיבות יש למצוא בתכונות אופיו של הלאום ושל האדם; סוד גלוי הוא כי מצרים 'עם לא עז המה'. אך בעיקר אפשר לזקוף את תופעה זו על חשבון חסרונות של משהו נוסף – מחסור באידיאל שלמענו נלחמים. המאיור המשכיל שנשאל על ידי שוביו למטרת מלחמתו עוד ידע לגמגם מעורפלות על הציונים הרוצים לכבוש את העולם 'כמו היטלר'. ספק הוא אם נימוקיו של הטוראי הפלאח שגויס בעזרת המגלב משכנעים עד כדי כך, או אם יודע הוא בכלל נימוק איזשהו ל'מלחמתו' [...]" (הגדוד 12).

בביטאון הצביעו גם על מאפיינים נוספים של החייל האויב. נקודה חשובה מאוד קשורה ליחסו לאוכלוסייה הערבית המקומית:

[...] הוא רוחק מביתו הרחוק ואין לו כל קשרים עם האוכלוסיה הערבית המקומית, שאינה רואה בו את 'האח המשחרר' אלא שונאת אותו ככובש זר ואכזר. שנאה המובנת בהחלט לאור משטר הטרור שהשליטו המצרים ב'אזורי הכיבוש' [...]" (הגדוד 12).

דברים אלו אינם מבוססים כמובן על מחקר שטח. הם משקפים את מה שנראה ללוחמים הישראליים כיחס הנכון בין צבא לבין אוכלוסיית האם שלו, זו שעליה הוא בא להגן. בהמשך התיאור עובר לחיילים מצריים ספציפיים, הסודנים:

[...] החיילים השחורים האלה, כחושים וגבוהי קומה, מצטיינים בכושר פיזי בלתי מצוי. הם נחשבים בצדק למובחרים שבצבא הנילוס. אף על פי כן מספר כתב צבאי סודני שנפל בשבי, סובלים הם מהפליה משפילה: משכורתם נופלת בהרבה משכר החייל הערבי-מצרי, הם נשלחים תמיד לקו ראשון [...]" (הגדוד 12).

הנה כי כן, הצבא המצרי מושך תשומת לב בלתי רגילה, לא רק משיקולים מודיעיניים, המצווים על הכרתו כנתון מודיעיני, הכרה שעשוי להיות לה ערך צבאי, ודומה שאף לא מתוך סקרנות הגיונית לנוכח הדמויות הבלתי מוכרות, שלפתע פתאום מאיימות על ביתנו. הכרתו משמשת תמונת ראי לערכים הרצויים בעולמם של הכותבים.

ערביי הגליל עוזבים את כפריהם, 30.10.1948 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

עזיבת הכפריים הערביים את מקומות מושבם לכדה את מבט החיילים ועוררה תגובות, ניתן לומר אמוציונליות, בכתיבתם. כך נכתב בביטאון של פלוגה מסייעת:

[...] מה ידענו על אודות ערביי א"י? ידענו שזהו עם מזרחי טיפוסי, עם כל הכלול במושג מזרחי. ציוריות חיצונית, עצלות, נח לכעוס, מתלהב לזמן קצר. עם משועבד במשך דורות ע"י עריצים מבפנים וכובשים מבחוץ. אבל בכל זאת, חשבנו את ערביי א"י לעם. [...] דורות של כפריים ואנשי אדמה ממש, באיזה מהירות עזבו את אדמתם. הן ברוב המקומות לא היתה סכנה ישירה לכפרים שנעזבו [...] הראיתם דוגמה בהיסטוריה שאכר עוזב את אדמתו?" (גדוד 1).

הדברים אינם מגלים אמפתיה, ומן הסתם הם יזכו לפרשנויות שונות על ידי גורמים שונים. מכל מקום, התופעה עמדה לנגד העיניים, והחייל המתבונן, כבר בשלב המלחמה עצמה, הבין כי "ברוב המקומות לא היתה סכנה ישירה לכפרים שנעזבו", והביע על כך תימהון מהול בבוז.

"לו היה קרב אויב אל ביתי זה, שאני כה מתגעגע אליו עתה, כלום הייתי נוטשו בבהלה ובמרוצה – ורץ להציל את נפשי באבדי את כבודי, או..."

אפשר שמקופל בקטע האחרון מבט משווה לישובים היהודיים, שנאסר לפנותם וגילויי ההימלטות מהם היו מועטים, ואפשר שיש בו גם מבט פנימי סמוי לעם היהודי, שגלה מארצו, ולפי תפיסה מקובלת גורש ממנה בכוח הזרוע ולא עזבה מרצונו. מכל מקום, ההשוואה בין עזיבת הערבים, לבין מה שמצפים מהצד היהודי במלחמה, איננה מפורשת. לעומת זאת, בקטע הבא מושווה הבית האישי של החייל באספקלריה של זיכרונותיו לבית הערבי הנטוש, שאותו הוא מגלה אחרי הכיבוש. כך ב"הרהורים עם הכיבוש" (הגדוד 9). הוא פותח בהצגת הנסיבות: "אני מסתובב ומשוטט בכפר א. הכבוש. תפקידי – לשוטט כה וכה, ולשים עיני בסביבה, בבתים הערביים... בבתים הערביים! [...]", וכך, מתוך הדגישו את הבית הפיסי, הוא עובר לתאר את המתווה הפיסי שלו, ומזה צומחת ההשוואה בין בתים: "[...] הבית [הערבי] הוא בית, אכן אי שם גם לי יש בית, ואמי יושבת בו, ואבי ואחי ואחיותי [...]". וכאן עולה הרהור טעון – לדעתי – על המנוסה ממנו:

בית זה, המכיל מוצגים עלובים אלה – משמש מקום מגורים לבני הדוד, אשר נסו בבהלה מן הכפר לפני בואנו הנה. ושוב עלה בעיני רוחי מראה ביתי המואר באורות של יום הבוקעים ומציפים אותו מעם החלונות הפתוחים [הבית הערבי היה נטול חלונות] [...] לו היה קרב אויב אל ביתי זה, שאני כה מתגעגע אליו עתה, כלום הייתי נוטשו בבהלה ובמרוצה – ורץ להציל את נפשי באבדי את כבודי, או... [...]" (הגדוד 9).

מה שמשווה למאמר הקטן הזה איכות ועוצמה הוא הסיום, שאיננו חד-משמעי: "אכן, עלתה בי אנחה, ויצאתי לרחובו של הכפר שהיה מואר אותה שעה באורה של שמש צהרים יוקדת, רחוב צר ומשמים זה, אשר כלבים מלוכלכים שוטטו בו עזובים, עלובים וזנבם בין רגליהם" (הגדוד 9). אין ספק, יש כאן עמדה סמויה של עליונות המנצח על המנוצח, אך בשונה מהקטע שקדם לו, היא מהולה במעט אמפתיה. אין הבנה שכלתנית למניע של הבריחה,[11] אך אין צהלת ניצחון. יש אנחה.

עמדה פחות סמויה של עליונות המנצח על המנוצח מוצגת בקטע הבא. מדובר בטקסט היתולי למחצה, על גבול הצ'יזבט, שזור במשפטים בסיסיים בערבית מדוברת. זהו סיפורו של בובו, מעין דמות מספר עממית המופיעה בין דפי 'ניב'. בהגזמה ובהפרזה רבתי המאפיינת את הז'אנר, הוא מספר על 'כיבושו' של כפר ערבי:

[...] כשהאיר הבוקר ראיתי שאני נמצא על תל החולש על כפר ערבי. במרחק של פחות ממאה מטרים הסתובבו ערבים מזוינים ושמרו [...] אבל לפני שהספקתי להוציא לפועל את החלטתי [=לברוח] נפל מידי הסטן [...] ונפלט צרור ארוך [...] לשמע הצרור עזבו את הכפר מאות ערבים, גברים, נשים וטף והתחילו לברוח בצעקות ויללות [...] לאחר שכל תושבי הכפר ברחו להרים והשתרר שקט, התקרבו אלי מספר זקנים ודגל לבן בידם. השתחוו לפני עמוקות ובקשוני לבא לקבל את הכפר תחת חסותי [...]" (ניב 3).

הכובש הבודד נענה לבקשה ומנמק: "היות ואתם נכנעתם בלי התנגדות ואנשי הכפר שלכם לא עסקו אף פעם במעשי אכזריות [...] אבל קודם אני צריך לדעת אם לא מסתתרים בכפר אנשי כנופיות [...]". כתוצאה מכך, הסגירו זקני הכפר שנים עשר צעירים כפותים ומשאית נשק, ולא זו בלבד אלא שמינוהו למושל הכפר, משרה שבה החזיק במשך יומיים שאחריהם קץ בחייו בעטיים של הפרעושים וחזר לפלוגתו כשבנוסף לשבוייו הוא מביא מספר בהמות בית ערביות ופסנתר(!) שאמור להעניק לפלוגה מעט תרבות. לא על חיבור זה לשפוט האם מדובר במעשיה סרת טעם או בפיליטון מתוחכם; מה שברור הוא שהאויב מוצג כאן אגב הלעגתו והצגתו המעוותת. לענייננו החשוב הוא שגם כאן מובלעת הפליאה על הבריחה הערבית, ובצדה מוצגת בין השיטין הערכה שיש בה מן המוסרי הגורסת כי צה"ל לא גירש ביודעין את ערביי הכפרים, ובנסיבות שנוצרו במלחמה, אלו מבניהם שלא גילו רצחנות ונכנעו זכו להישאר.

חיילים קוראים עיתון על רקע תחנת המשטרה הנטושה באום רשרש, 12.4.1949 (צילום: הנס פין, לע"מ)

לעומת ההתייחסות האינטנסיבית לצד הערבי, האויב הרשמי, הצד הבריטי אינו זוכה להתעלמות בביטאונים, אך מקומו מצומצם בהרבה. מטבע הדברים, לפני הכרזת המדינה ריחף עדיין חשש מפני אמירות אנטי-בריטיות קשות מדי, חשש שהלך ונמוג עם הזמן. בצד העוינות, מוטיב נפוץ וצפוי, עולה גם מעין האשמה, המתייחסת לחלקה של בריטניה בכל מה שקרה. העלינו את המוטיב הזה לעיל, ונוסיף דוגמה. בהפוגה, אחרי סקירה של הקרבות הקשים, הכאב והשכול, מצטיירת נקודת אור:

אולם אין רע בלי טוב. השבוע זכינו לגמר הפינוי של הצבא הבריטי. לאחר שנים של מזימות והתנכלויות, של ליבוי אש השנאה והדיכוי האכזרי נפטרנו מהשלטון הזר. על נמל חיפה הונף דגל ישראל. השער לארצנו בידינו. חיפה היא בידינו לנצח! מדינת ישראל היא תגן עליה!" (הגדוד 11).

"ליבוי אש השנאה", לערבים יש לשער, נכלל בין שאר עוולותיו של השלטון הזר, שעזב ללא שוב.

לשיר הפארודי "כבשת הרש" יש כתובת פוליטית ברורה – האו"ם ושליחו בארץ, אך בה בעת הוא מסכם את קורות המנדט הבריטי:

[...] חלוקה חלוקה, מוריסון ופיל / ספרים לבנים, מכות וגזרות, / עלה [עליה] נאסרה וגם להעפיל, / ועוד רבות הצרות הצרורות. / ספרים לבנים זה אצלנו מסורת / [...] לא יקירי, הרוזן ברנדוט, / כבר הגיע הזמן עליך לדעת, / לא יהי כאן שלום לבין העדות / כל עוד סביב בריטניה שופעת. / הארי הבריטי תקע צפורניו / בכבשה תמה חסרת יכולת, / הציב לשומר לה זאב עניו, / הלוטש עיניו אל המרכולת. / וקמו זאבים מלוא העדר / וקראו לאספה למושב ליגה, / לא חסר אף אחד כולם בחדר, / וישבו לחלקה בלי כל דאגה. / [...] וככה חולקה בלי כל דאגה. / ובבוא היו מהיותה ערוכה [?] / לארי שלחו תשדורת ברכה, / בנמוס בקשוהו לעזוב המערכה / חלקו יופרש כתום המלאכה [...]" (הגדוד 12).

תוך שימוש במדרש הידוע, המשווה את ישראל לכבשה ששבעים זאבים קמים לטרפה (תנחומא, תולדות ה'), ובמונח המקראי "כבשת הרש", רומז המחבר כי תקופה זו חלפה-עברה עם הקמת מדינת ישראל.

הערות

[1]    ארנסט בווין (1951-1888), שר החוץ בממשלת קלמנט אטלי מטעם מפלגת הלייבור, נתפס בעיני הישוב היהודי בארץ (וכן בארצות הברית), כמייצג הקו האנטי­ציוני החריף של ממשלת בריטניה. שמו הפך למעין סמל של קו זה. בקטע זה מציין הכותב את המודעות הערבית לכך שבווין מצדד בהם.

[2]    לא כאן המקום לדון בשאלת יחסם של ערבים בני הדת הנוצרית להתפתחויות בשנים הנדונות. נדגיש רק, כי בצד הירתמות בקרב ערבים נוצרים לתנועה הלאומית הערבית, הייתה נטייה להסגרת הכפרים שלהם בדרכי שלום; הלוחמים הישראלים היו ערים לכך.

[3]    כמובן בעקבות הנאמר במגילת אסתר, אלא ששם מובא כתיאור מצב.

[4]    אמנת ז'נבה הרביעית באה לעולם ב-1949, במהלך התקופה שהיה צורך ביישום משפט המלחמה על ידי צה"ל במלחמת העצמאות. להלן הערה 6.

[5]    נתן אלתרמן פרסם ב"טור השביעי" (דבר 19.11.1949) את "על זאת", המתייחס לפשע מלחמה מובהק. דוד בן גוריון ראה בשיר עוצמה מוסרית וכלי חינוכי. הוא הקריא אותו בפני מועצת המדינה הזמנית, והורה לפרסמו בקרב כל יחידות צה"ל. סיפור של ס. יזהר, "השבוי", נתפס על ידי דב סדן כ"אח בפרוזה" לשירו של אלתרמן (דבר 18.3.1949).

[6]    בפרק הראשון של עבודת הדוקטורט שלה על "מערכת השיפוט של צה"ל במלחמת העצמאות" (שטרן 2010), ענת שטרן מנתחת את חרדתו של בן גוריון מהשמועות על פשעים שונים במלחמה, בין השאר בהתייחס לאוכלוסייה הערבית, דבר שהובילו למינוי יעקב ריפתין לכתיבת דו"ח בנושא, שבו – בין היתר – המליץ על קיום פרוצדורה משפטית מסודרת בעבור הצבא המתהווה. עיבוד "חוקת השיפוט" בהובלתו של עו"ד נחום חת הייתה אמורה לעגן במסגרת עקרונות משפטיים את הנדרש לצבא. אכן, המתח בין הדרך של ארגון בעל אופי פנימי, הנוטה לאינטימיות בנושא המשפטי, לבין צרכיו של צבא מודרני, שרוב מגויסיו לא עברו דרך שורות ההגנה, לא היה פשוט.

[7]    לא בדקתי את המעשה, ואינני יודע את העובדות לאשורן. אני מתייחס אך ורק לפרסומו בביטאון.

[8]    ל"אנשי פנפילוב" של אלכסנדר בק הייתה כידוע השפעה עצומה על הפלמ"ח ויחידות בצה"ל בעשור הראשון ואף אחריו. לעיל הערה 4 פרק ה'.

[9]    עזאם פחה (פאשה) הוא עבד א-רחמן עזאם (1976-1893), מדינאי ודיפלומט מצרי, מזכירה הכללי הראשון של הליגה הערבית (1952-1945). גישתו האנטי-ציונית­-יהודית הייתה קיצונית במיוחד, וניסוחיו על היהודים ומקומם במזרח התיכון גבלו בתיעוב. לענייננו חשובה ההצהרה המיוחסת לו, הרואה את הפלישה של צבאות ערב לארץ­-ישראל כמובילה לטבח.

[10]  על יחסי הכוחות בתש"ח נכתב הרבה. באחרונה בר און, 2012. אביא את סיום מאמרו החשוב בעיניי: "האמירה הסוחפת שצה"ל ניצח את הערבים 'מעטים מול רבים' לא זו בלבד שהיא מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת להבין את גורמי הניצחון כראוי, להפיק את הלקחים המתבקשים ולראות באויב בני אדם שנהגו באורח ראוי במלחמה ולכן עשויים לנהוג באורח ראוי גם בשלום" (בר און, 2012, עמ' 152). ועדיין נשאלת השאלה, האם לא תלה בר און באמרה זו עומס יתר של כשלים בעבר ובהווה.

[11]  על אותה בריחה, שגררה את היווצרות בעיית הפליטים, נכתב הרבה. אני נוטה לקבל את הסברי יואב גלבר (גלבר, 2004, במיוחד עמ' 133-131).


הפרק "'ואין דרך בלתי אם להשלים אתו' – היחס לאויב, היחס לבריטים", נכלל בספר "כותבים 'במבצע', 'במשלט', 'במבצר' – על ביטאוני יחידות בצה"ל ב-תש"ח-תש"ט", מאת ישראל רוזנסון, שיצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2016