בסוף חודש מאי חתם איש העסקים הרוסי ולדימיר גוסינסקי על עסקה, שלפיה ירכוש 25 אחוזים ממניות "מעריב אחזקות" תמורת 85 מיליון דולר. השקעתו של גוסינסקי התבצעה לפי שווי חברה של 255 מיליון דולר, שווי הגבוה ב-120 אחוזים ממחירן של מניות "מעריב" בבורסה, גם לאחר שטיפסו ב-77 אחוזים מאז תחילת השנה. מחיר העסקה גבוה כמעט פי עשרים מהמחיר שבו רכשה משפחת נמרודי את השליטה ב"מעריב" מידי יורשיו של רוברט מקסוול לפני שש שנים.
ולדימיר גוסינסקי (46) הוא יו"ר "הקונגרס היהודי הרוסי". הוא מחזיק באחת מקבוצות התקשורת המרכזיות ברוסיה, "מוסט", שכוללת ערוץ טלוויזיה ציבורי (NTV), המשודר בארץ, ערוצי טלוויזיה בכבלים באירופה ובאסיה וכן שידורי טלוויזיה בלוויין. "מוסט" מחזיקה גם בכמה עיתונים מרכזיים ברוסיה, מגזין משותף עם "ניוזוויק" ומדריך טלוויזיה. החברה פעילה גם בתחומי הבנקאות, הנדל"ן והביטוח.
גוסינסקי התחרה על העסקה עם איש העסקים האמריקאי רון לאודר. נציגו של עופר נמרודי בעסקה היה עורך-הדין רם כספי. כספי הוא גם זה שביצע את עסקת "מעריב"-מקסוול בסוף שנות השמונים. כמו בעיסקת מקסוול, הקפיד כספי גם הפעם שאם השליטה על התאגיד של גוסינסקי תעבור לידיים אחרות, יוצעו המניות למכירה. לאחר שנסגרה העסקה עם גוסינסקי, כינס נמרודי את בכירי העובדים ב"מעריב" וסיפר להם עליה. הוא הסביר שהעדפת גוסינסקי על לאודר נבעה משתי סיבות: הראשונה, המחיר הגבוה שהציע גוסינסקי, והשנייה, הסכמתו לא להיות מעורב בעריכת העיתון. רון לאודר ידוע בקרבתו לראש הממשלה וכך גם מי שייצג אותו במשא ומתן עם נמרודי, עורך-הדין יצחק מולכו.
חברת "הכשרת היישוב" רשמה לעצמה רווח הון חד-פעמי של 187 מיליון שקל בעקבות העסקה. את הכסף שנכנס מייעדת, בין השאר, "מעריב אחזקות" להשקעות ולהתרחבות בתקשורת האלקטרונית והכתובה בישראל ומחוצה לה. חברת "מעריב" יכולה, אם תרצה, לרכוש מגוסינסקי את עשרת האחוזים שלו בחברת מת"ב, ובכך להגיע לשליטה של 24 אחוזים בחברה. כמו כן יש תוכניות להשקיע בתחום לווייני התקשורת, להעברת שידורי טלוויזיה דיגיטליים (די.בי.אס). פרויקט חדש נוסף של "מעריב": הוצאת המהדורה העברית ל"נשיונל ג'יאוגרפיק".
▪ ▪ ▪
רכישת רבע ממניות "מעריב" על-ידי גוסינסקי מעוררת את שאלת הלגיטימיות של בעלות זרה על כלי תקשורת ישראליים. אמנם, פורמלית, המקרה של גוסינסקי אינו מייצג משום שהוא קיבל אזרחות ישראלית, אבל ניתן בצדק להיאחז בו לצורך העניין הנדון כאן, משום שעיקר עסקיו וחייו בחו"ל.
אחרי שכמעט כל ענפי המדיה והטלקומוניקציה בארץ מוחזקים בשותפות עם בעלי הון זרים, נכנס גם גוסינסקי לתחום העיתונות הכתובה. הדלת הזו כבר נפתחה בעבר, על-ידי רוברט מקסוול ששלט ב"מעריב" בתחילת שנות התשעים לתקופה קצרה וגם על-ידי הבעלים של ה"ג'רוזלם פוסט", קונרד בלאק. גם העיתון "אנשים" הוא בבעלות המיליארדר היהודי טד אריסון. הוצאת עיתון "הארץ" באנגלית גם היא בשיתוף עם בעלות זרה, "הראלד טריביון" שבבעלות "וושינגטון פוסט" ו"ניו-יורק טיימס". בעליו של העיתון "מקור ראשון" לא ידוע לציבור, אם כי ההנחה הרווחת היא שאף הוא זר.
בכל חברות הכבלים בישראל מושקעים בעלי הון זרים. בחברת "תבל", לדוגמה, שותפות חברת האחזקות האמריקאית-אירופית יו.פי.סי וחברת הכבלים האמריקאית הגדולה בעולם טי.סי.איי. במת"ב שותף גוסינסקי בעשרה אחוזים והחברה נסחרת בבורסה האמריקאית. מחצית ממניות "עורק", השולטת בשבעים אחוז מ"ערוצי זהב", מוחזקות על-ידי חברת התקשורת האמריקאית "סאותווסטרן בל".
גם בערוץ השני יש מאחזים של בעלות זרה. ב"טלעד", שבה שותף "מעריב" ב-18 אחוזים, מחזיקה חברת "שמרוק" ב-23 אחוזים מהמניות. "שמרוק" מבקשת כבר תקופה ארוכה למכור את מניותיה ב"טלעד". עוד שותף ב"טלעד" הוא מנדל קפלן, המחזיק ב-14 אחוזים מהחברה. בחברת "קשת" שותף ויליאם נגל ב-8 אחוזים. שותפים זרים יש גם ברדיו האזורי, לדוגמה: 30 אחוז מ"קול הים האדום" באילת ו-13 אחוזים מ"קול העמקים" הושקעו על-ידי ג'ונתן קליין, נשיא סי.בי.אס-טי.וי. בעלי הון זרים מושקעים גם בתחנות רדיו לא חוקיות, כגון ערוץ 7 והרדיו הפיראטי בחיפה.
רון לאודר עוד לא אמר את מלתו האחרונה בתקשורת הישראלית. מקובל להעריך שהוא יהיה אחד המתמודדים על הערוץ המסחרי החדש. לאודר מחזיק בבעלות על כמה תחנות טלוויזיה במזרח אירופה. בארץ הוא מחזיק ב"אולפני הבירה", שמספקים שירותים לחברת-החדשות של ערוץ 2, ומפיקים ומשדרים, בין השאר, את ערוץ הספורט בכבלים. לאודר גם זכה, לאחרונה, במסגרת קבוצת מוזס-לאודר, במכרז על מכירת הפרסום בקול-ישראל. כניסה של לאודר ל"מעריב", מסתבר, היתה יכולה לפגוע בסיכוייו להתחרות על זכיון הערוץ המסחרי החדש. על-פי החוק, לבעלי עיתונים אסור להחזיק יותר מ-24 אחוזים מזכיין טלוויזיה.
לכאורה, יש לראות בהשקעות חיצוניות בתקשורת הישראלית מגמה עסקית חיובית כמו בכל ענף פיננסי אחר, ויחד עם זאת הרווח וההפסד של כלי תקשורת טוב איננו נמדד רק במאזן הכלכלי, אלא גם בתרומתו העיתונאית למרקם הדמוקרטי הישראלי.
"מעריב" של נמרודי הוא כבר תקופה ארוכה יעד לכניסת משקיעים זרים. בניגוד למשפחות מוזס ושוקן, עסקיו של נמרודי אינם מתבססים על עיתונות ומו"לות. "מעריב" היא חברה-בת של חברת "הכשרת היישוב", ששולחת את זרועותיה לזירות עסקיות מגוונות. "מעריב" הוא עוגן חשוב מאוד לעסקיו המגוונים של נמרודי. בראיון שהעניק גוסינסקי למוסף "כסף" של "גלובס", אמר את הדברים הבאים: "לנו יש רק מבחן אחד: מבחן התוצאה. עד כמה העיתון נפוץ? מה אחוזי הצפייה בערוץ הטלוויזיה? רק דבר אחד מעניין אותי - תפוצה גדולה, ואם העיתון טוב, אם ערוץ הטלוויזיה טוב, יש תפוצה טובה".
כשביקש גוסינסקי לבצע את עסקת התקשורת הראשונה שלו בארץ, נתקל בחשדנות רבה: בדצמבר 97' קיימה מועצת הכבלים בדיקה קפדנית של קשריו העסקיים ברוסיה, לפני שאישרה לו לרכוש 10 אחוזים ממת"ב.
ללא קשר לגוסינסקי דווקא, יש הסבורים שצריך לעצור בחקיקה כל בעלות זרה על תקשורת ישראלית. במאמר שפרסם העיתונאי מתי גולן ב"גלובס" כתב: "אצלנו הכירו בכך שיש נכסים שאינם ככל הנכסים. כמו, למשל, חברת התעופה הלאומית או חברת החשמל. גם כאשר יופרטו חברות אלה, יחולו על הבעלים הפרטיים חיובים והגבלות, הנובעים מההכרה שמצבנו הבטחוני המיוחד מחייב שלא יוכלו לעשות בנכסים אלה ככל העולה על רוחם. תקשורת בכלל ועיתונות בפרט הם חיוניים ורגישים לא פחות מחשמל ותעופה. מתן אפשרות לגורמים זרים להשתלט על אמצעי התקשורת עלול ליצור מצב שאנשים, שאינם אזרחי המדינה, יוכלו לקבוע מי יהיה ראש הממשלה ואפילו מה תהיה מדיניותה של הממשלה... מאוד חשוב וחיוני, לכן, שהמחוקק הישראלי יזדקק לעניין זה ללא דיחוי ויקבע בחוק איסור מוחלט על מכירת אמצעי תקשורת חיוניים, או חלקים מהם, לגורמים זרים".
האם אין במאמר שפרסמת דרישה בלתי דמוקרטית?
אני חושב שזה לא דמוקרטי לאפשר לאדם מבחוץ לפקח על התהליך הדמוקרטי בארץ. זה לא דמוקרטי!
ואכן יוזמה פרלמנטרית ברוח עמדתו של גולן היתה בתקופת שליטתו של מקסוול ב"מעריב", אך היא לא הושלמה. מוביל המהלך אז היה יוסי שריד, שמשוכנע גם היום שיש מקום לחקיקה כזאת: "לא ייתכן שגורלנו יהיה קשור בגורלם. לא צריך למנוע טוטאלית, צריך לאפשר להם אחוזי מינימום כדי שלא תהיה להם השפעה על מדיניות העיתון".
אין אח ורע לחקיקה מסוג זה בשאר המקומות בעולם.
במדינה שלנו יש רגישות מיוחדת להתערבות של גורמים זרים. אני לא יודע אילו אינטרסים אותם אנשים מייצגים.
▪ ▪ ▪
מעורבות בעלי הון זרים בכלי תקשורת ישראליים החלה בסוף שנות השמונים. התקדים המפורסם ביותר היה ב-88', כשמקסוול החל את השתלטותו על "מעריב". בעקבות השינויים בבעלות, הפסיק עידו דיסנצ'יק לכהן כעורך העיתון. דב יודקובסקי מונה לעורך אחראי וליו"ר מועצת המנהלים, ואדם ברוך לעורך. השלמת הרכישה הסתיימה בספטמבר 91', שבועות אחדים לפני מותו המסתורי של מקסוול.
דב יודקובסקי: "העיתון הושפע לטובה משליטתו של מקסוול. 'מעריב' היה במצב ירוד כלכלית ותפוצתית. מקסוול אפשר למערכת לרכוש מכונת דפוס מן המשוכללות בעולם, וזה אפשר לשנות את הפורמט, להדפיס בצבע ולשנות את הנוסחה. השליטה היתה לפרק זמן קצר מאוד, שבו לא היתה לו שום התערבות בעיתון, ומיד זה הגיע לסוף. כל הדברים הללו תלויים בעורך העיתון, ובכל אופן הדברים לא הגיעו לעמוד במבחן".
אדם נוסף שהיה מקורב למקסוול היה רומן פריסטר, כיום מנהל בית-הספר ללימודי תקשורת "כותרת". פריסטר נשלח על-ידי מקסוול לסייע לו להרחיב את רשת התקשורת שלו במדינות מזרח אירופה. פריסטר: "ישנם שני סוגים של בעלי עיתונים, 'הנדז און' ו'הנדז אוף'. מקסוול מאוד התערב בעיתוניו ובכללם ה'דיילי מירור' הבריטי. במדינות מזרח אירופה היתה רגישות אדירה. עד אז לא היתה להם עיתונות חופשית. מאוד פחדו שם שבעל הון יתחיל להכתיב להם".
יוסף (טומי) לפיד, חבר מערכת "מעריב", היה שליחו של מקסוול בהונגריה וביוגוסלביה: "מעולם, שום בעלים של 'מעריב' לא התערב במה אני כותב - לא מקסוול, לא נמרודי ואני מקווה שגם לא גוסינסקי וכל עוד שזה כך, הבעלות היא עניין כלכלי. אם היה נעשה ניסיון כזה הייתי עוזב את העיתון".
חוקר התקשורת יחיאל לימור סבור שלמקסוול היתה השפעה על התקשורת המקומית: "כניסת מקסוול ל'מעריב' האיצה את תהליך הפופולריזציה בעיתונות הישראלית. כשמקסוול קנה את 'מעריב', הוא זה שהחליט על הפיכת העיתון לטבלואיד, מה שגרם למלחמת הטבלואידים. ההשלכות לא באו לידי ביטוי רק בצד העיצובי, אלא גם בצד התוכני".
השתלטות סוערת יותר היתה באפריל 89'. רשת "הולינג'ר" שמרכזה בקנדה (ששולטת, בין השאר, על היומון הבריטי "דיילי טלגרף") רכשה מידי ההסתדרות הכללית את ה"ג'רוזלם פוסט". נשיא "הולנג'ר", דייוויד רדלר, מינה את יהודה לוי לנשיא ומו"ל העיתון. העיתונאים במערכת הסתכסכו קשות עם לוי (שלפני כן לא היה לו כל ניסיון בעיתונות), וטענו כי הוא מתערב בעריכה. שיא הסכסוך היה בינואר 90', כאשר 25 עיתונאים הגישו ליהודה לוי מכתבי התפטרות, לאחר שצנזר את מאמר המערכת של העיתון נגד ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר.
הירש גודמן הוא כיום סגן נשיא ה"ג'רוזלם פוסט", לאחר האיחוד שהתבצע לפני חודשים אחדים עם ה"ג'רוזלם ריפורט", שאותו הוציא לאור. הוא עזב את ה"פוסט" חצי שנה לפני כניסתו של יהודה לוי. גודמן: "יהודה לוי, שהיה מאוד מודאג מה'שמאלניות' של העיתון, שם לו למטרה להפוך את העיתון לימני. רדלר היה בסך-הכול איש עסקים. קונרד בלק (הבעלים של "הולינג'ר"; ב"ק) אמנם ידוע כשמרן, אך ידוע גם שהוא לא מתערב".
ביולי 92', זמן קצר לאחר שרכש נמרודי את "מעריב", קיים משא ומתן מתקדם עם דיוויד רדלר על כניסה לשותפות ב"מעריב". בסופו של דבר נתקע המשא ומתן.
ההתעניינות בתקשורת הישראלית לא פסקה. קונצרן העיתונות הבינלאומי של רופרט מרדוק, סייע להקמת המקומון התל-אביבי "לעניין". משקיעים זרים וחברות מחו"ל נכנסו לשותפות עם חברות ישראליות, שהשתתפו במכרזים לקבלת זכיונות לתחנות טלוויזיה בכבלים ולערוץ המסחרי. תוך זמן קצר חל שינוי מהותי בדפוסי הבעלות והשליטה על אמצעי תקשורת רבים בישראל.
▪ ▪ ▪
עיתונאי "מעריב" אינם יודעים עדיין כיצד תשפיע עליהם עסקת גוסינסקי, אך נראה כי מעתה יהיה עליהם להתרגל לנורמות חדשות, לפחות בכל הקשור לסיקור מעשיו של המחזיק ברבע ממניות מקום עבודתם. הנה רק בינואר 97' כתבו עפר שלח ובן כספית בכתבת תחקיר משותפת על איווט ליברמן את הדברים הבאים: "גוסינסקי - בנקאי, מיליארדר... היה מבכירי אנשי הקשר שבהם נעזר ליברמן בארגון פגישותיו במוסקבה, כולל יצירת הקשר עם ראש לשכתו של ילצין ושירותים קטנים בהרבה... אין שום עדות לטובת הנאה אישית שהשיג גוסינסקי, או מישהו אחר מאנשי הקשר של ליברמן, כתוצאה מקשריו עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, או למשהו לא חוקי אחר. יש יותר מרמז לדרך לא ממש שקופה לציבור שבה מתנהלים יחסי הכלכלה בין ישראל לרוסיה, שמטרתו המוצהרת של ליברמן היא להעמיד אותם על יותר ממיליארד דולר בשנה. תגידו שגם בארצות-הברית משתמשים בכירי הממשל הישראלי בקשרים הטובים של יהודים עשירים, וזה נכון. אבל באמריקה האיזונים והבלמים והשקיפות שהזכרנו למעלה, הם דבר מובן מאליו. ברוסיה לא".
במרץ 97' כתבה סימה קדמון בטור השבועי שלה ב"מעריב", תחת הכותרת "הגז הזה מסריח": "בביקורי ההכנה שעשה ליברמן ברוסיה... הוא נעזר ביהודים עשירים, בראשם מיליארדר בשם ולדמיר גוסינסקי. גוסינסקי הוא בעליו של 'מוסט בנק', בנק שמגלגל את כספי הק.ג.ב... לפני כמה חודשים קנה מונופול הגז הרוסי 'גזפרום' עשרות אחוזים בעסקי התקשורת של גוסינסקי. על רקע זה תמוהה עוד יותר מעורבות של ליברמן בעסקת תשתית של מיליארדים, שיש לה נגיעה ישירה עם ידידו, ולדימיר גוסינסקי... במקרה הטוב מדובר כאן במנהל לא תקין... הוא יתקשה להכחיש את קשריו עם גוסינסקי ואת מעורבותו בעסקה הגדולה הזאת".
סיקור מסוג זה על-ידי שלושה מבכירי העיתונאים ב"מעריב" נראה היום בדיוני, לאור מה שפורסם ב"מעריב" ב-29.5.98. בגליון יום שישי הקצה עורך העיתון יעקב ארז עמוד שלם בעמודי החדשות לדבריו של גוסינסקי. גוסינסקי הגיב לכתבת תחקיר עליו שהתפרסמה באותו יום עצמו ב"ידיעות אחרונות". העמוד ב"מעריב" התחלק לשניים. בחלק העליון הופיעה כותרת גדולה: "גוסינסקי: הכתבות נגדי - ביטוי לתחרות בלתי הוגנת מצד מו"לים של עיתונים". מתחתיה הופיעו דבריו, בצורת ראיון, שעליו לא היה חתום איש. כששאלתי את מארק מאירסון, נציגו של גוסינסקי בארץ, אם הוא יודע מדוע אף אחד לא היה חתום על הראיון, ענה: "יעקב ארז ערך את הראיון. הסבירו לנו שהעורך לא חותם על ראיונות". החלק השני של העמוד החל בכותרת: "התשובות שלא תוכלו לקרוא ב'ידיעות אחרונות'". גוסיניסקי החליט לענות על כל השאלות שכתב "ידיעות אחרונות", שלמה אברמוביץ, שאל אותו, אבל בעיתונו הוא.
את תגובתו של יעקב ארז לא ניתן היה להשיג. מי שהגיב היה דווקא עופר נמרודי, והוא עשה זאת במוסף "הארץ": "גוסינסקי פנה ל'מעריב', ביקש לפרוש את עמדותיו והסביר ש'ידיעות' תוקף אותו בעקבות העובדה שהוא החליט להשקיע ב'מעריב' סכום עתק וכי הוא מבקש מ'מעריב' לפרסם את תגובותיו. 'מעריב' לא מצא סיבה שלא להיעתר לבקשתו". מוזר שדווקא עופר נמרודי החליט להגיב ולא מי שממונה על עריכת העיתון, והרי נמרודי הכריז בזמנו על התנתקותו מכל מעורבות בעריכת "מעריב" כל עוד מתנהל המשפט נגדו. האם נמרודי הוא זה שצריך להיענות לדרישה של גוסינסקי לכבוש עמוד שלם בדפי החדשות ולהפוך אותו למונולוג?
וזו תגובת נמרודי ל"העין השביעית": "זו בעיני גישה מקורית. מר גוסינסקי הסביר שהשאלות שהוצגו לו היו מגמתיות ולכן תשובות הולמות יכולות היו להינתן על-ידו רק מעל דפי עיתון שלא היה לו עניין להכפישו ולהציג דברים באור מגמתי".
מעצם תגובתך למוסף "הארץ" משתמע שאתה הוא זה שנענית לבקשתו של גוסינסקי לפרסם את תגובתו ב"מעריב". האין זה מתפקידו של עורך העיתון?
עורך העיתון, יעקב ארז, הוא זה שנענה לבקשתו של מר גוסינסקי, אך לפני שנתן את תשובתו, התייעץ עמי.
ביקורת רבה נכתבה בעיתונות הרוסית על גוסינסקי ועל גיוס התקשורת שבבעלותו לקידום האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלו. בין השאר צוין כי גוסינסקי הטיל את מלוא כובד משקלו לטובת הגנרל אלכסנדר לבד בבחירות לכהונת המושל של חבל קראסנויארסק בסיביר. כמו כן נכתב כי גוסינסקי פתח במערכה אישית נגד סגן ראש הממשלה, אנטולי צ'ובאייס, לאחר שלא זיכה אותו במכרז כלכלי, ולצורך כך גייס את כלי התקשורת שבבעלותו. עוד נכתב כי בתחילת השנה החליט גוסינסקי לגייס את כל האימפריה שלו לקדם את סיכוייו האלקטורליים של כלכלן צעיר בשם גרגורי יבלינסקי בבחירות לפרלמנט. כשנשאל על כך בראיון עיתונאי ברוסיה, הוא השיב: "כן, אני אעשה ככל יכולתי למענו, זה איננו סוד". גוסינסקי גם לא הכחיש את התגייסותו למסע הבחירות של ילצין, וטען כי עשה זאת כדי להגן על הדמוקרטיה ברוסיה.
נמרודי: "שוב, קשה להשתחרר מן הרושם ש'ידיעות אחרונות' ו'הארץ' מודאגים ומבוהלים מכניסתו של משקיע אסטרטגי, הנחשב לאחד מענקי התקשורת בעולם, המכיר באיכויותיו וסגולותיו של 'מעריב' ומוכן להשקיע בו מאות מיליוני שקלים, ומכאן נסיונות הסרק של המתחרים למתוח ביקורת לא עניינית ולא הוגנת במטרה לנסות ולחבל בשגשוגו ובהצלחתו של 'מעריב'".
עיתונאי בכיר ב"מעריב" שמבקש לשמור על אנונימיות אומר: "ב'מעריב', כמו בכל עיתון אחר, קיים חשש ממצב שבו חופש הפעולה של עיתונאים ייפגע. שוק העיתונות יכול לעבוד כקרטל, כשהבעלויות מועטות וצולבות לכבלים ולערוץ 2. האם הכניסה של גוסינסקי מגדילה את הסיכון? מצד אחד זה עוד שחקן וזה טוב, מצד שני אתה לא מכיר אותו".
טומי לפיד: "במישור העקרוני אני חסיד מושבע של הקפיטליזם. אי-אפשר לומר, 'לא בבית-ספרנו'. אם מישהו משקיע כסף בעיתון שאני עובד בו, זה טוב לעיתון. אני לא יודע שום דבר על אדון גוסינסקי. עד עכשיו לא קראתי עליו שום דבר בעייתי, שפוסל אותו להחזיק מניות בעיתון".
דב יודקובסקי: "זה דבר טבעי. יש גלובליזציה בעולם. אני בדעה שזה לא צריך להיות לגמרי בלי מגבלות. לא הייתי רוצה שעורך יהיה אמריקאי, אירופי, לא מעורה. הייתי עושה מגבלות מסוימות, לא הייתי נותן שליטה טוטאלית. צריך לזכור", מסביר יודקובסקי גם את הצד השני של המטבע, "שאם ז'אן פרידמן היה קונה את 'דבר', הוא היה מציל את העיתון מסגירה".
מלבד תהיות על עברו ואופיו של גוסינסקי, קשה היה למצוא דברי ביקורת אצל העיתונאים והמו"לים המתחרים על עצם העובדה שאיל תקשורת חיצוני השקיע בעיתון ישראלי. סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות": "זהו שוק לכל דבר, שאפשר לפתוח אותו. לפעמים משקיע זר יכול להיות יותר טוב. הדבר היחיד שיש להישמר ממנו הוא קבוצות תקשורת מהסוג הצהוב מאוד, למרות שבארץ אני צופה להן כישלון עסקי".
גם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", לא רואה פסול עקרוני בבעלות זרה: "יותר טוב בעלים טובים מחו"ל, מאשר בעלים לא טובים מישראל. אם גוסינסקי היה קונה את 'מעריב' בבורסה, אז מישהו היה אומר משהו? יש חברות בעלות מוניטין בעולם, שאם הן היו מוציאות לאור עיתון בארץ, לא הייתי מרגיש רע".
נמרודי: "ככל שמדובר בהשקעה שנושאת אופי של מיעוט בחברה וחוסר רצון מצדו של מר גוסינסקי להשפיע על התוכן המערכתי, אינני רואה בעיה. ברצוני להזכיר, כי מר גוסינסקי הוא אזרח ישראלי ולכן לא מדובר ב'בעלות זרה'".
חוקר התקשורת יחיאל לימור מזכיר כי התופעה בלתי נמנעת, ומשקפת תהליכים כלכליים גלובליים. הדבר מוצא את ביטויו גם בתחום תעשיות הלוואי של התקשורת: פרסום ויחסי-ציבור.
העסקה האחרונה של רכישת רבע ממניות "מעריב" מצמצמת עוד יותר את המשקיעים הישראלים הפוטנציאלים בעיתונות ישראלית. ערכה העדכני של חברת "מעריב אחזקות" הוא 340 מיליון דולר, וזה עוד כאין וכאפס לעומת הערך של "ידיעות אחרונות" לאחר עסקת פישמן. לימור: "העסקות הגדולות רק ממחישות את מה שצפוי לנו. מחיר כרטיס הכניסה עלה, ופירוש הדבר שבעתיד הזירה תישאר עם מעט מאוד שחקני פנים, ולכן יופיעו עוד שחקנים חיצוניים".
האם עלול להיגרם נזק ממשי למקצוע העיתונות בארץ כתוצאה מהחדירה הזרה?
השאלה שתמיד נשאלת היא, את מי משרתים העיתונים? את הקהל, או את הגורם העסקי? בעלות זרה עלולה להגדיל את הבעיה, בעיקר כי אין לאותם בעלים זרים נגישות לשפה ולתכנים, ועניינם הוא רק בכסף. בעלים כאלה יכולים לדחוף לכיוון פופולריזציה, כלומר למכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי להגדיל את הרווחים. הסכנה השנייה היא בגורמי תקשורת, שישרתו מטרות כלכליות ופוליטיות. ראה מקרה הרסט, ברלוסקוני, ופרננדו דבלו.
חוקר התקשורת דב שנער רואה את הדברים מעט אחרת: "מקסוול לא השפיע יותר מנמרודי. הבעיה היא מקורות הכסף והריכוזיות העולמית. ארגונים מעטים מאוד שהולכים וגדלים: מרדוק, ברטלסמן, ברלסקוני. זה לא עצם הבעלות הזרה, השאלה היא מי הם הבעלים הזרים, אילו עוד אינטרסים יש להם?"
התהליך הוא דו-סטרי. בשנים האחרונות החלה תעשיית התקשורת הישראלית להתעניין בשווקים חיצוניים. חברת מת"ב, לדוגמה, שהגיעה כמעט למיצוי פוטנציאל השוק בארץ, החלה לפעול בספרד ובפולין. חברת "תבל", כך פורסם לאחרונה, מתכוונת להרחיב את פעילותה מחוץ לגבולות הארץ.
בעידן שבו כל ילד עם מחשב ביתי ומדפסת יכול להוציא לאור עיתון, קשה להטיל מגבלות על העיתונות הכתובה. קשה גם לדרוש מתהליכים גלובליים לדלג על החברה הישראלית. יחד עם זאת, התקשורת אינה עסק ככל העסקים; ביסוד יומה של העיתונות עומדת שליחות חברתית, והשתלטות בעלים זרים על התקשורת הישראלית מעוררת שאלה, אם היא תהיה מסוגלת למלא גם בעתיד את תפקידה החברתי.
ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת
גיליון 15, יולי 1998