האם ממלאת התקשורת את תפקידה כעיניו ואוזניו של הציבור באולם בית-המשפט? בחנו שאלה זו ביחס להכרעת בג"ץ בפרשת בר-און בנוגע לראש הממשלה. בפרשה בכללותה וגם בפסק-הדין היה עניין ציבורי רב. בין השאר עמד למבחן שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ועלתה השאלה אם בפועל נהג היועץ בראש הממשלה כבכל חשוד אחר, כפי שהצהיר, או שמא זכה ראש הממשלה ביחס של העדפה לטובה בהשוואה לאזרחים מן השורה.
תוצאתו הסופית של פסק-דין זה ידוע לכל והיתה גם צפויה מראש – בג"ץ החליט לדחות את העתירה להעמיד את נתניהו לדין, וזאת לאחר שלא מצא שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה (שלא להגיש כתב-אישום) לוקה בחוסר סבירות קיצוני. עם זאת, תוכנו ודרך הנמקתו של פסק-הדין, ובו כמה קביעות חשובות שחלקן אף עומד בניגוד לטיפולם של היועץ המשפטי ושל פרקליטת המדינה בפרשה זו, נותר מחוץ לרוב הדיווחים, ולפיכך גם סמוי בעין הציבור. נפנה ראשית אל פסק-הדין עצמו.
פסק-הדין המרכזי של שופטי הרוב ניתן על-ידי השופט אליעזר גולדברג. בהנמקתו חידד השופט גולדברג את ההבחנה בין שני היבטים נפרדים בפרשה, שבמסגרת כל אחד מהם באופן עצמאי ניתן, תיאורטית, לבסס חשד להפרת אמונים פלילית מצדו של ראש הממשלה: הראשון הוא המניע שהוביל את ראש הממשלה להחליט למנות את עו"ד בר-און לתפקיד, והשני – ידיעתו של ראש הממשלה על קנוניה מסוימת שנרקחה בין דרעי לבר-און.
על ההיבט הראשון כתב השופט גולדברג, תוך התייחסות ביקורתית לדו"ח רובינשטיין: "לצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין ח"כ דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות, במסגרת ההיבט הראשון, לשאלה אם ראש הממשלה 'הפנים' את אזהרתו של עו"ד אבי-יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני, שעליו עמדה הפקליטות המדינה". קרי: בניגוד לדו"ח רובינשטיין, אפשר לדידו של גולדברג שמניעו של ראש הממשלה למנות את בר-און היה פסול ונגוע בהפרת אמונים, אפילו לא ידע על הבטחה כלשהי שניתנה על-ידי בר-און לדרעי.
בהמשך הדברים מוכיח השופט גולדברג את רובינשטיין וארבל על שלא התעמקו מספיק בשאלת המניע למינויו של בר-און: "נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה למניעיו של ח"כ דרעי לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה כי גישה זו נבעה מן התפיסה שהנחתה אותם, שיש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין ח"כ דרעי לבר-און. זאת על אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש הממשלה לציפייתו של ח"כ דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו".
איור: עדי רווה
המחלוקת בין גולדברג לבין רובינשטיין וארבל חודרת אף לגוף דיונו של השופט בשאלה, אם נמצאה תשתית ראייתית מספקת להעמיד את נתניהו לדין במסלול המניע למינוי. גולדברג קובע כי תשובה חיובית על שאלה זו חייבת להתבסס על תשובה חיובית לשתי שאלות נפרדות. השאלה הראשונה: האם הראיות שנמצאו מצביעות לכאורה על כך שראש הממשלה מינה את בר-און כדי לספק את האינטרס האישי של ח"כ דרעי כנאשם פלילי? גולדברג מעיין בדו"ח ארבל ומפיק ממנו תשובה חיובית לשאלה זו. השאלה השנייה: האם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית-המשפט? כתב השופט: "דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה היא כי הסבריו של ראש הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם ייוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר". אין יסוד להנחה כי הסברו של ראש הממשלה, שלא הניח את דעתם של רובינשטיין וארבל, היה מניח את דעתו של בית-המשפט. ומכאן קביעתו של גולדברג לגבי מסקנת היועץ והפרקליטה, שאין די ראיות להוכחת המניע הפסול במשפט פלילי: "ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני".
מה שמשתמע בבירור בביטוייו העדינים של השופט גולדברג הוא כי אילו הלכו רובינשטיין וארבל בדרך הניתוח ששירטט, היה מקום להגשת כתב-אישום נגד ראש הממשלה.
הדיווחים התקשורתיים על פסק-הדין העלימו רובם ככולם את ביקורתו זו של גולדברג על רובינשטיין וארבל. בדיווחו של משה ריינפלד מ"הארץ" לא היה לה זכר, וכך גם בדיווחיהם של עדנה אדטו מ"ידיעות אחרונות", רותי שילוני מערוץ 1 ודנה וייס מערוץ 2. יש לציין לשבח את שמואל מיטלמן מ"מעריב", היחיד מבין הכתבים שהביא בהרחבה קטעים מפסק-הדין, לרבות כמה מקטעי הביקורת על החלטת היועץ. שוחחנו עם כל הכתבים הללו, ורובם הצביעו על מגבלות המקום (עיתונות כתובה) והזמן (עיתונות משודרת) שחייבו אותם להתרכז בדיווח התוצאה הסופית של פסק-הדין.
אין אנו מתעלמים מן האילוצים הטכניים שנתונים בהם כתבי המשפט, ואנו רחוקים מלצפות מהם לדווח על כל תוכנו של פסק-הדין. כך, למשל, ניתן לגלות הבנה מסוימת להעדרו של דיווח על הקביעה העקרונית שניתנה בפסק-הדין של השופט גולדברג, שלפיה אין להבחין בין אישי ציבור ובין בני-אדם מן השורה לעניין בדיקתה של התשתית הראייתית המספקת להגשת כתב-אישום. בהחלט ניתן למקם דיווח שכזה במשבצותיהם של הפרשנים לענייני משפט, ומצער להיווכח כי כל הפרשנים שפירסמו דברים באותו יום – משה נגבי וחיים משגב ב"מעריב", זאב סגל ב"הארץ" ורון שפירא ב"ידיעות אחרונות" – התעלמו לחלוטין מקביעה חשובה זו, כשם שהתעלמו מסוגיה חשובה אחרת שנדונה בפסק-הדין: מהו משקל הראיות המצדיק הגשת כתב-אישום בפלילים.
יחד עם זאת, כשמדווחים כתבי המשפט על פסק-דין בעל חשיבות ציבורית, בהחלט ניתן לצפות מהם לדווח עליו באופן שישקף את מהלכיו העיקריים ויעניק תמונה מהימנה על דעת השופטים בשאלות החשובות שעלו בו. ואילו סוגיות חשובות שהן מורכבות יותר ומחייבות ניתוח משפטי מדוקדק, ניתן לצפות כי תבואנה לידי ביטוי במאמריהם של הפרשנים המשפטיים. נראה שבמקרה הנדון ניתן היה לעמוד במשימה זו אף במסגרת האילוצים הטכניים השונים שהיו נתונים בהם כתבי המשפט, ולראיה ברצוננו להציג דיווח תמציתי אפשרי על פסק-דינו של השופט גולדברג:
"בג"ץ החליט היום לדחות את כל העתירות בפרשת בר-און. בעתירה להעמיד לדין את ראש הממשלה קבע השופט גולדברג בדעת הרוב שהחלטת היועץ בעניין נתניהו איננה לוקה בחוסר סבירות קיצוני שמחייב לבטלה. עם זאת גולדברג מבקר את הנחתו של רובינשטיין, שלפיו נחוץ היה להוכיח קשר בין דרעי לבר-און לשם העמדת נתניהו לדין, וקובע שמספיקה לכך הוכחת ידיעתו של נתניהו שנאשם בפלילים לוחץ למינוי בר-און לתפקיד מתוך אינטרס אישי".
משה ריינפלד מ"הארץ" טוען שאין לראות בעובדה שהשופט גולדברג סבור שהיועץ שגה בהנחותיו הבסיסיות משום מתיחת ביקורת. הבחנה סמנטית זו נראית לנו לא משכנעת, אך אפילו אם נאמץ אותה – עצם שלילתו של גולדברג את הנחת העבודה הבסיסית של רובינשטיין לא בא לידי ביטוי בדיווחו של ריינפלד. ריינפלד אומר שאינו זוכר מי אחראי לכך.
לעתים הופיעו בדיווחים התקשורתיים על פסק-הדין כמה טעויות. "הארץ" יצא בכותרת גדולה: "בג"ץ: ההחלטה שלא להעמיד את נתניהו לדין – סבירה". כותרת דומה, "מסקנה סבירה", היתה בראש אחת הפסקאות בדיווח שב"ידיעות אחרונות". גם כתב קול-ישראל, מיכאל טוכפלד, שידר כי "השופטים פסקו ברוב דעות שהחלטת היועץ המשפטי איננה חורגת ממבחן הסבירות". להגנת דיווחים אלה יש לציין כי היה שותף להם בריכוך ניסוחיו של השופט גולדברג גם השופט אור, שבשלהי פסק-דינו כתב על החלטת היועץ המשפטי לממשלה: "משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במתחם הסבירות, די בכך כדי שבית-משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו". יחד עם זאת, שריר וקיים פסק-הדין של גולדברג, עצמו, שבו, כאמור, לא זו בלבד שאין כל תיאור של החלטת היועץ כ"סבירה", אלא שהיא אף זוכה לביקורת כמצויה בתחום האפור, ומשתמע כי היתה שגויה. טוכפלד, בתגובה, אינו מביע חרטה ומסרב להבחין בין אפור ללבן: "קביעה כי התנהגות מסוימת מצויה בתחום האפור אינה מהווה בהכרח ביקורת על החלטה או על התנהגות. אדרבה, מבחינה משפטית, כל עוד ההתנהגות מצויה בתחום האפור ואינה מגיעה לתחום 'השחור', הרי היא כשרה לחלוטין. זו משמעותה של חזקת החפות. מה שאינו שחור – הוא לבן".
טוכפלד עיוות בדיווחו את פסק-דינו של השופט גולדברג פעם נוספת כשציטט ממנו, כביכול לגבי שאלת המניע של ראש הממשלה למינוי בר-און, את המשפט: "נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספיקה לכך, כמפורט בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי". דא עקא, שמשפט זה של גולדברג נאמר בפסק-הדין לגבי שאלה נפרדת לחלוטין – שאלת ידיעתו של ראש הממשלה על קנוניה כלשהי בין דרעי לבר-און. לגבי שאלת המניע המשיך השופט גולדברג, לאחר המשפט המצוטט על-ידי טוכפלד, והראה כי היתה תשתית ראייתית להעמדה לדין – ההפך מדיווחו של טוכפלד. תגובתו של טוכפלד: "נכון הוא שדברי השופט גולדברג, 'נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך', מכוונים לשאלה אם היה ראש הממשלה מודע לקנוניה בין ח"כ דרעי לבין עו"ד בר-און, ולא לגבי השאלה אם המניע למינוי מבחינת ראש הממשלה היה סיפוק רצונו של ח"כ דרעי, ואז אכן די היה במודעותו או בעצימת עיניו לטיב מניעיו של דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. אולם הקביעה כי משתמע בבירור כי לשיטתו של גולדברג יש תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין עומדת בניגוד מוחלט לדבריו, כי אין לראות את הערכתם של היועץ ושל הפרקליטה כבלתי סבירה באופן קיצוני". תגובה זו מעידה על חוסר הבחנה בין השאלה אם החלטת היועץ והפרקליטה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ובין השאלה אם יש תשתית ראייתית מספקת להעמדת נתניהו לדין. על השאלה הראשונה אמנם השיב השופט גולדברג בשלילה, אולם על השנייה – בחיוב.
אלא שההחמצה התקשורתית הגדולה ביותר בנושא זה היתה של פרשני המשפט. להוציא את ד"ר רון שפירא ב"ידיעות אחרונות", שהבליט יפה את חוסר שביעות רצונם של שופטי הרוב משיקול דעתו של היועץ המשפטי בפרשה, לא היה כל איזכור לאותה מחלוקת אצל זאב סגל, וכן אצל חיים משגב, שבין דבריו שפורסמו ב"מעריב" ("מלכתחילה לא היה כלום בסיפור הזה") תחת התיאור "פרשנות" לבין התייחסות משפטית רצינית לפסק-הדין אין כל קשר. משה נגבי ציין אמנם בעניינו של נתניהו שבג"ץ "איננו ממהר לאמץ את מסקנתו של רובינשטיין, כי אין די ראיות לביסוסו של החשד הזה בבית-המשפט", אך לא הוסיף ביאור לקביעה נכונה זו. אצל זאב סגל לא נמצא ולו רמז לכך שבג"ץ הביע אי-שביעות רצון מטיפולו של היועץ המשפטי בפרשה. סגל אמנם הקדיש לפרשה מאמר מפורט ימים ספורים לאחר מכן, אבל מהיבט אחר, החביב עליו ביותר – חופש המידע. הוא תקף שם את סירוב בג"ץ להתיר את פרסום חומר החקירה של המשטרה וחוות הדעת של שלושת פרקליטי המיעוט כהחלטה ה"מקפחת את האפשרות של הציבור להכיר את כל הרלבנטי בפרשת בר-און". לאמיתו של דבר, גם סגל ועמיתיו קיפחו את אפשרות הציבור להכיר את כל הרלבנטי בפרשת בר-און, ופגעו בכך בזכות הציבור לקבל מידע, שהיא כידוע "זכות שברירית, שחובה להיאבק עליה בכל פעם מחדש" (סגל).
מרדכי קרמינצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. אביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית
גיליון 10, אוגוסט 1997
החמצה גדולה?
האם ממלאת התקשורת את תפקידה כעיניו ואוזניו של הציבור באולם בית-המשפט – זו השאלה שבה נפתח מאמרם של מרדכי קרמניצר ואביאל לינדר "ההחמצה הגדולה" ("העין השביעית", גיליון מס' 10, אוגוסט 97'). במאמר נמתחה ביקורת חריפה על אי-התייחסותם הנאותה של כתבי משפט ושל פרשנים משפטיים לנקודה אחת בפסיקת בג"ץ בפרשת בר-און, שניתנה ביום 5.6.97. ומהו אותו חטא שחטאנו כולנו, מי יותר ומי פחות, מלפני הביקורת? שלא התייחסנו לחוסר שביעות רצונם של "שופטי הרוב", כדברי המבקרים, משיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שבו כידוע לא התערב בג"ץ. הכותבים אינם מהססים לקבוע שבאי-ההתייחסות היתה "החמצה גדולה". האומנם?
הפסיקה שניתנה באותו יום הורכבה מארבע החלטות שונות, שנגעו להיבטים שונים של הפרשה. ואלה הן: בשאלת ההעמדה לדין פלילי של ראש הממשלה ושר המשפטים; בעניין העברת שר המשפטים מכהונתו; נימוקים לדחיית העתירה להקמת ועדת חקירה בנושא; נימוקים לדחיית העתירה לחשוף את חומר החקירה המשטרתית, את מסמך סיכום החקירה המשטרתית ואת "חוות דעת המיעוט" בפרקליטות, שצידדה בהעמדה לדין של ראש הממשלה באשמת הפרת אמונים. ההחלטות מחזיקות 76 עמודים. הרכב בג"ץ כלל חמישה שופטים, ובחלק מן ההחלטות ניתנת דעת מיעוט בסוגיה זו או אחרת. את כל המכלול הזה אמורים היו להקיף כתבי המשפט ופרשנים.
אני, מחנה קטן, הפכתי והיפכתי, שקלתי והחלטתי להאיר את מה שנראה היה בעיני עיקר. כתבתי (בפרשנות ב"הארץ", 16.6.97) שפסיקת בג"ץ, שנמנעה מהתערבות בהחלטות היועץ המשפטי, הינה הוכחה לריסון השיפוטי שהשופטים גזרו על עצמם. מזאת קל להסיק שהשופטים לא התערבו, חרף העובדה שדעתם לא היתה נוחה מההחלטה שלא להעמיד לדין. אכן, לא התייחסתי לדברי השופט אליעזר גולדברג, שבהם היתה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה, שכן סברתי שמה שחשוב הוא להבהיר לקוראי "הארץ" שבג"ץ איננו מאשר את ההחלטה או מביע שביעות רצון ממנה, וכי אי-התערבותו יסודה בריסון שיפוטי שגזר על עצמו.
אגב, לשימת לב המבקרים: שלא כדבריהם במאמר שפירסמו כאן, אין למצוא בפסק-הדין "חוסר שביעות רצונם של שופטי הרוב משיקול דעתו של היועץ המשפטי", אלא דברים מפי השופט גולדברג בלבד. השופטים האחרים מצטרפים לדברים, בלי להתייחס במפורש לנקודה שהיא כה חשובה בעיני הכותבים. השופט תיאודור אור, משופטי הרוב, מקדיש את פסק-דינו לחיזוק גישת אי-ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי, שעליו האחריות ולו הסמכות להחליט, כאשר "ההערכה של סיכויי ההרשעה על-פי חומר זה אינה קלה ואינה חד-משמעית".
במחשבה שלאחר מעשה, ייתכן שטוב היו עושים הכותבים – כתבים ופרשנים – לו הזכירו את הביקורת שהושמעה נגד היועץ במפורש. במאמר שפירסמתי לאחר ההחלטה לסגור את התיק נגד אביגדור ליברמן ודוד אפל ("תיק לא סגור", "הארץ", 8.9.97) הזכרתי את הדברים במפורש, כשהם בבחינת הלקח שהיה על היועץ ללמוד ולהבהיר את מה שלא הובהר בהחלטתו על המניע של ראש הממשלה למינוי בר-און. אלא שמכאן ועד לטיעון שבלי זאת החמיצו הדיווחים והפרשנויות על החלטת בג"ץ את העיקר – רחוקה מאוד הדרך.
לא היתה בהתעלמות זו "החמצה גדולה", ובמידה רבה לא היתה התעלמות כלל. המחברים מזכירים משפט אחד ממאמרו של משה נגבי ב"מעריב" (16.6.97), שציין כי בג"ץ אינו ממהר לאמץ את מסקנת רובינשטיין שאין די ראיות לביסוס החשד, ומתעלמים ממשפטים נוספים כגון: "בג"ץ אפילו לא אומר שמסקנת היועץ באשר למחסור בראיות היא סבירה... הסיבה היחידה לדחיית העתירות איננה אפוא השתכנעות השופטים בטוהר מידותיו של ראש הממשלה, ואפילו לא הסכמתם עם הערכת היועץ שאין די ראיות נגדו – אלא רק העובדה שהערכה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות". אני הסתפקתי כאמור בהדגשת העובדה – בכותרת הפרשנות ובמאמר – שאי-ההתערבות יסודה רק בריסון עצמי, וזאת בלי לציין במפורש את דברי הביקורת מפי השופט גולדברג, שהמבקרים היו מציינים בדיווח התמציתי שהם מציעים.
הדיווחים התקשורתיים על פסק-הדין לא "העלימו", כטענת המבקרים, את הביקורת על רובינשטיין, אלא שהמדווחים סברו שזה איננו הנושא העיקרי. הנושא העיקרי היה דחיית העתירות כולן, על כל הנושאים שהן העלו. נושא מרכזי היה הריסון השיפוטי שגילה בג"ץ מול טיעונים נמשכים על כך שהוא "מנהל את המדינה". ביקורת על היועץ המשפטי, כאשר אין השופטים מתערבים בהחלטתו בגין העדר אי-סבירות קיצונית, פירושה גם שטענתו איננה מפליגה או מהותית בעיני בית-המשפט. ביקורת בג"ץ יכולה להיות גם מס שפתיים לתירוץ אי-ההתערבות, וכך לא סברתי, ואינני סובר, שהביקורת בלא התערבות הינה עיקר העיקרים.
הכותבים משלמים, לדעתי, "מס שפתיים" באומרם שהם אינם מתעלמים מהאילוצים הטכניים שנתונים בהם כתבי המשפט. הם מתעלמים מהם. חזרתי ועיינתי בדיווחי הכתבים, ואני סבור שהיה בהם כדי לשקף את רוב העיקר. מבקרים בעיתון כ"העין השביעית", שבו ביקורת העיתונות אמורה להיות מקצועית, צריכים להיות ערים מאוד למגבלות זמן ומקום, ולמה שמעניין את הציבור, ולאו דווקא את חכמי המשפט שביניהם. באשר לעיתונאים: פרופ' קרמניצר, מחשובי החוקרים במשפט הפלילי, דורש מהם לכתוב את מה שהוא מעוניין לקרוא, ולא את מה שמעניין את הציבור הרחב שאליו מדברים הכתבים.
באשר לפרשנים: קרמניצר, ולינדר עימו, קראו את פסק-הדין ברוב שלווה ונחת, ודלו סוגיות שחשיבותן רבה מאוד: למשל ההבחנה האפשרית בין אישי ציבור לבני-אדם מן השורה באשר להגשת כתב-אישום בפלילים. הפרשנים כולם – עו"ד משה נגבי, ד"ר חיים משגב, ד"ר רון שפירא וכותב שורות אלה – התעלמו מנקודות אלה הואיל וכתבו פרשנותם לעיתון יומי. חזקה על הכותבים שהם יודעי שלעיתונים יש מגבלות מקום וזמן וכי הפרשנות צריכה להיכתב ולהימסר בלחץ זמן גדול. ביקורת המתעלמת מן המציאות, בעיתון המיועד גם לעיתונאים למען יבחנו דרכם, חוטאת לעיקר ואיננה מאפשרת להסיק מסקנות. כל הנקודות החשובות האלה ימצאו להן מסגרות מתאימות אחרות.
המבקרים טוענים שאנו, הפרשנים, קיפחנו את זכות הציבור לקבל מידע. נהפוך הוא. אם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אעיד על פרשנותם של נגבי ושפירא, שאותה קראתי וחזרתי וקראתי. למיטב שיקול דעתי, בהכרת קוצר הזמן והיריעה, עשו הפרשנים עבודה ראויה. המבקרים טוענים שעסקתי במה שחביב עלי במאמר שהופיע ב-17.6.97 – זכות הציבור לדעת – וטענתי ששופטי בג"ץ אינם רוצים לדעת את העובדות, ואילו אני קיפחתי את זכות הציבור לדעת. אין אלה פני הדברים, כפי שביקשתי להראות. חבל שמבקרינו מקפחים את זכות הציבור שאיננו מתמחה בתחום המשפט, ולא קרא, רובו ככולו, את פסק-הדין, ומטעים אותו לחשוב שאכן היתה "החמצה גדולה". החמצה כזו לא היתה, ולא נותר למבקרים אלא להמתין להזדמנות נוספת, שמא תזדמן. אלא שבטרם יעשו כן, ראוי מאוד כי יזמנו עצמם למערכת עיתון כדי שיכירו באמת את אילוציה ואת אילוצי הכותבים.
זאב סגל
הכותב הוא פרופסור-חבר למשפטים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב והפרשן המשפטי של עיתון "הארץ"
גיליון 11, אוקטובר 1997
כל-כך לא עיתונאים?!...
עפר ואפר אני לרגלי פרופ' מרדכי קרמניצר והסטודנט אביאל לינדר, אשר מנתחים את החלטת בג"ץ בפרשת בר-און ("העין השביעית" 10, אוגוסט 97'), והמגיעים למסקנה שהפרשנויות והדיווחים התקשורתיים בעקבות הפסיקה החטיאו את העיקר וחטאו לזכות הציבור לקבל מידע שלם ומדויק. אף קטונתי מלהתווכח עם הבנתם המשפטית העמוקה, ההופכת את מכלול הדיווחים והפרשנויות שפורסמו לאחר הפסיקה, ובהם גם הכתבה ששידרתי ביומן הצהריים של קול-ישראל שעתיים לאחר פרסום פסק-הדין, ללא יותר מאשר "החמצה גדולה".
אולם בכל זאת, עם כל הבנתי הדלה, ארשה לעצמי להעיר כמה הערות, גם כיוון שאני יודע כי להערותי אלו שותפים כמה מהמוזכרים במאמרם של קרמניצר ולינדר ואחרים מביני דבר בעולם המשפט.
ותחילה למימד המשפטי: אף שבג"ץ החליט לדחות את העתירה להעמיד את נתניהו לדין, לאחר שלא מצא כי החלטת היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה שלא להגיש כתב-אישום לוקה בחוסר סבירות קיצוני, השניים מנסים כעת לצייר את המטרה סביב החץ שנורה ולא פגע... חלילה לי מלהאשימם בכוונה פוליטית כלשהי העומדת מאחורי המאמר, ואולם קשה להשתחרר מן הרושם כי באמצעות פרשנויות סיבוביות מתפתלות של פסקה זו או אחרת והתעלמות מפסקאות אחרות שאינן תומכות בגרסתם, הם מבקשים להוציא מפסק-הדין בכל מחיר את המסקנה שראש הממשלה אכן ראוי להעמדה לדין. נכון הוא שאמירתם אינה משוללת כל יסוד והיא אפשרית במידה, ואולם בטרם יטילו על התקשורת את אשמת השטחיות והעלמת המידע, ראוי הוא שיבדקו כיצד הפרשנות המשפטית שהם מציעים, אחת מתוך כמה וכמה פרשנויות אפשרויות, הופכת ביקורת משתמעת של השופט גולדברג לאמירה פסקנית חד-משמעית שעם כל הרצון הטוב, אינה כתובה כלל בפסק-הדין!
קרמניצר ולינדר מתבססים על ביטויי הסתייגות של השופט גולדברג, מצטטים מהם ומיד מובילים את הקורא למסקנה הנוחה להם, כאילו זו המסקנה היחידה המתבקשת מקריאת פסק-הדין. טכניקה ידועה.
הנה כמה דוגמאות:
בהתייחסם לדיון שמפתח השופט גולדברג בשאלה אם המניע של ראש הממשלה למנות את בר-און היה סיפוק רצונו של דרעי, מצטטים השניים מפסק-הדין את הפסקה הבאה:
"נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה [...] לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה כי גישה זו נבעה מן התפיסה שהנחתה אותם, שיש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין ח"כ דרעי לבר-און, זאת על אף שדי היה במודעות (או עצמית עיניים) של ראש הממשלה לציפיות של ח"כ דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו".
לציטוט הזה הם מקדימים פרשנות משלהם: "בניגוד לדו"ח רובינשטיין (ההדגשה שלי; מ"ט), אפשר לדידו של גולדברג שמניעו של ראש הממשלה למנות את בר-און היה פסול ונגוע בהפרת אמונים, אפילו לא ידע על הבטחה כלשהי שניתנה על-ידי בר-און לדרעי.
בניגוד לדו"ח רובינשטיין?! כדאי שהשניים יעלעלו שנית בפסק-הדין, ואולי אז תיגלה לעיניהם פסקה נוספת, שאותה אין הם מצטטים, ובה כותב גולדברג: "בסופו של דבר הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה שהמניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו. למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו". וגולדברג ממשיך ומצטט את החלטתו של רובינשטיין:
"...קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה".
מכאן שניתן אף לתהות על המינוח שקרמניצר ולינדר מעדיפים להשתמש בו: "...השופט גולדברג מוכיח את רובינשטיין וארבל על שלא התעמקו מספיק בשאלת המניע למינויו של בר-און...".
נראה כי השניים מרחיקים לכת כאשר הם מייחסים לדבריו של גולדברג משמעות של תוכחה, שכמוה כמעט כנזיפה, שוב כדי לצייר את המטרה סביב החץ.
דוגמה בולטת יותר ניתן למצוא בציטוט נוסף, הבא לנתח את הדיון שמפתח השופט גולדברג בשאלה, אם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און יתקבלו על דעת בית-המשפט. קרמניצר ולינדר החליטו כי "אין יסוד להנחה כי הסברו של ראש הממשלה, שלא הניח את דעתם של רובינשטיין וארבל, היה מניח את דעתו של בית-המשפט". ולהוכחת דבריהם, כביכול, בא ציטוט מפסק-הדין לגבי קביעתם של היועץ והפרקליטה, כי אין די ראיות להוכחת המניע הפסול במשפט פלילי: "ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני". ומסקנת השניים חד-משמעית: "מה שמשתמע בבירור מביטוייו העדינים של השופט גולדברג הוא כי אילו הלכו רובינשטיין וארבל בדרך הניתוח ששירטט, היה מקום להגשת כתב-אישום נגד ראש הממשלה".
חד וחלק. קרמניצר ולינדר אפילו אינם מסייגים את דבריהם כהצעה של אופציה פרשנית אפשרית ל"ביטוייו העדינים" של גולדברג, כלשונם, ומובילים את הקורא, שוב, למסקנה חד-צדדית שאולי היא נכונה, אך קיימת גם סבירות רבה כי איננה נכונה. למשל, ניתן להעלות על הדעת גם כי גולדברג אינו קובע חד-משמעית שיש תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין, אלא מציע דרך ניתוחית שונה של התשתית הראייתית. הא ראייה שהוא אינו הופך את החלטתם של רובינשטיין וארבל אלא, אדרבא, קובע כי אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. ניתן לתהות על כך כי לו סבר גולדברג שבדרך הניתוח ששירטט היה מקום להגשת כתב-אישום נגד נתניהו, מדוע נמנע, אם כן, מלהפוך את ההחלטה על פניה ולקבל את העתירה. משלא עשה כך, ניתן לומר שמשקלם של הדברים שונה בתכלית השינוי ממה שמנסים קרמניצר ולינדר לכפות.
כותבי המאמר אף תוקפים את הדיווח שלי בקול-ישראל ש"השופטים פסקו כי החלטת היועץ והפרקליטה איננה חורגת ממתחם הסבירות", ומגנים אותי על שלא הבעתי חרטה לאחר שהסבו את תשומת לבי כי השופטים אינם מתייחסים להחלטה כ"סבירה", אלא מבקרים אותה כמצויה בתחום האפור. השניים כותבים כי אני מסרב להבחין בין אפור ללבן.
לי דווקא נראה שקרמניצר ולינדר מסרבים להבחין בין אפור לשחור. איתן אני בדעתי כי אין זה נכון להעניק למונח "תחום אפור" משמעות דמגוגית שמקובל לייחס לו, דהיינו, מה שהציבור מבין כ"עסקה אפורה" או כמשהו שיש בו מהבלתי כשר. אדרבה, השופט גולדברג עצמו אומר בפסק-הדין: "כל עוד מצויה סבירות ההחלטה בתחום האפור – לא יתערב בית-המשפט בהחלטה".
אין לי אלא לחזור על הדברים שהם הואילו, בהגינותם, לצטט מתגובתי המפורטת שהועברה, אך כמובן לא פורסמה במלואה: קביעה כי התנהגות מסוימת מצויה בתחום האפור אינה מהווה בהכרח ביקורת על החלטה או התנהגות. מבחינה משפטית – כל עוד התנהגות מצויה בתחום האפור ואינה מגיעה לתחום ה"שחור", כשרה היא לחלוטין. זו משמעותה של חזקת החפות. מה שאינו שחור – מבחינה משפטית הנו לבן, וכל עוד אין חשד מגובש יש חזקה של חפות מפשע.
מתגבר אצלי החשש שהכותבים מתוסכלים מהעדר אמירות נחרצות יותר בפסק-הדין של גולדברג, אולם במקום לומר זאת (ובכך למתוח ביקורת לגיטימית על פסק-הדין), הם מעדיפים לתקוף את העיתונות שלא מילאה את ה"חסר" בדיווחיה ובפרשנותה. אך דומני שאילו היתה עושה זאת – היתה חוטאת העיתונות לתפקידה ולחובתה.
וכאן אני מגיע להיבט השני, התקשורתי. קרמניצר ולינדר דורשים ממני ומעמיתי, אף שהם מכירים במגבלות הזמן והמקום המאלצים אותנו להתמקד בעיקר ולזנוח את הטפל, לדווח באופן שישקף את התמונה המהימנה על דעת השופטים בשאלות רבות-החשיבות הנדונות לעיל. הדוגמאות שהביאו השניים להתקפתם עלינו דווקא מוכיחות כי ביצענו את מלאכתנו ללא דופי. הדיווח על פסק-הדין היה מדויק, ממצה ונועד לא למסגרת של יום עיון או סמינריון למשפטים, אלא לאוזניה של מסעודה משדרות, לימור מצפון תל-אביב, אבי מרחביה ובני החייל. אותם מעניינת התוצאה הסופית ואולי אף מעט פרשנות של מה שהוביל לתוצאה. השורה האחרונה ואולי זו שלפניה בלבד. והתוצאה כידוע היתה דחיית העתירה וקביעה כי החלטתם של ארבל ורובינשטיין אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, ומה שהוביל אליה היא הדרך הניתוחית שהובעה בכתבות ברדיו ובעיתון.
מה שקרמניצר ולינדר מציעים אינו אפילו דעת מיעוט בין שופטי בג"ץ. אף אם ניתוחם נכון, וכבר הקדמתי ואמרתי כי אינו חורג ממתחם הסבירות, אין לו מקום בדיווח ממצה ומסכם. במפגש האולטימטיבי בין עיתונות למשפט – המטרות שונות וכך גם ההתייחסות. האם היה עלי, במסגרת שלוש דקות הדיווח שהוקצו לי בנושא (אגב, שלוש דקות הן פי שניים מאורכה של כתבה ממוצעת ברדיו), לוותר על דיווח על דעת המיעוט של השופטת דורנר, למשל, כדי להציע את הפרשנות של קרמניצר ולינדר?! ואין לשכוח כי במסגרת בג"ץ באותו יום היה על הכתבים להתייחס לעוד כמה שאלות כבדות משקל: שאלת העמדתו לדין של שר המשפטים או פרסום ההחלטות בעניין מסירת חומר בחקירה וכדומה. אם כבר היה מקום להדגשה של דעה שונה השופכת אור אחר על הפסיקה הסופית, על השורה שלפני האחרונה, האם פסק-דינה של השופטת דורנר אינו בעל חשיבות גדולה יותר מהיבט שולי שאף הוא נתון לפרשנויות שונות?
התקפתם של פרשני המשפט לוקה אף בחוסר הגינות מסוים. מה שמותר לפרופסור מלומד למשפטים ולסטודנט מלומד קצת פחות מותר גם לפרשנים רבי ידע וניסיון. אין הכרח, כפי שציינתי קודם לכן, לקבל את הדברים כפי שהם מציגים אותם, ומותר בהחלט להתבסס על הדגשים אחרים. זה היפה בפסק-הדין. זה היפה במערכת המשפט בכללותה.
דווקא הדיווח האלטרנטיבי שמציעים השניים מוכיח כי עיתונאות אינה הצד החזק במאמרם. הם מבקשים מאיתנו לומר כי "גולדברג מבקר את הנחתו של רובינשטיין, שלפיה היה נחוץ להוכיח קשר בין דרעי לבר-און לשם העמדת נתניהו לדין". אך אנו, העיתונאים, לא נוכל לומר דבר שאינו מופיע לא בחוות דעת היועץ, לא בפסק-הדין, ואף עומד בסתירה למה שכותבים קרמניצר ולינדר בפתח מאמרם.
עיתונאי חייב בדיווח אמיתי ומהימן, מדויק וממצה. לא פעם מתלבטים כתבי המשפט בסוגיית ה"תרגום" של פסק-דין הכתוב בלשון משפטית עשירה ומלומדת ללשון "מדוברת", שתהיה מובנת לכל. לא תמיד עושה הציטוט המדויק חסד עם המאזין או הקורא. לעתים מזומנות לא מבין האדם את אשר רוצים ממנו. גם התפלפלות משפטית סבוכה רחוקה היא מאיתנו מרחק אלפי מילין. תפקיד הכתב לגשר על פני הפערים הללו. תפקידו להביא את רוח הפסיקה ואת עיקרי הדברים בצורה מהימנה ושווה לכל נפש. כתב שאינו עושה כך, מרחיק מעליו את הקהל שאליו הוא פונה ומחטיא את מטרתו.
את זאת היה על כותבי המאמר להבין בטרם תקפו את העיתונאים. שוב, ייתכן כי הדרך שבה הם רואים את פסק-הדין לגיטימית, אך מכאן ועד להכפשת הדיווח התקשורתי של כמעט כל הכתבים והפרשנים שדיווחו על פסק-הדין בעניין בר-און צריך להיות מרחק רב. את המרחק הזה, משום מה, עשו השניים ב"קפיצת דרך" בלתי מובנת.
הדבר מזכיר לי את האנקדוטה המפורסמת הקשורה בוויכוח שניהל ראש הממשלה המנוח מנחם בגין בכנסת בעת הדיון בהסכמי קמפ-דייוויד עם אחד מראשי האופוזיציה דאז. "אני יודע שאינך היסטוריון", אמר בגין לחבר-הכנסת, "אבל כל-כך לא היסטוריון?!". על משקל דברים אלה אני פונה לפרופ' קרמניצר ולמר לינדר: אני יודע שאינכם עיתונאים, אבל כל-כך לא עיתונאים?!...
מיכאל טוכפלד
הכותב הוא כתב קול-ישראל בכנסת. בעבר היה כתב לענייני משפט
גיליון 11, אוקטובר 1997