הרבה לפני שסדרת הטלוויזיה "הפואטיקה של ההמונים" עלתה לאוויר, הקדימו אותה הראיונות החושפניים שהעניק ירון לונדון למוסף "סופשבוע" ב"מעריב": הוא סיפר שם לאורנה קדוש על חיבתו לכפות רגליים של נשים, על החוויה המינית הראשונה שלו, על הזיות האונס ועל הפנטזיות המיניות שלו עם גברים.

חצי שנה אחר-כך, כאשר החל שידור הסדרה (עשרים פרקים על המין בחברה הישראלית), נחשף הפער שבין גילוי הלב של לונדון מעל דפי העיתון ובין מה ששודר. הסדרה עצמה היתה, בסופו של דבר, "צנועה וחסודה" בהרבה מן הציפיות שיצר המשחק המקדים של לונדון.

הביקורת החריפה ביותר שנשמעה על הסדרה נוגעת לטריוויאליות של החומר, והטענה שאין בה, בעצם, שום חידוש. זו היתה הבטחה שלא מומשה, קבע איל דותן מהעיתון "העיר". לונדון, לטעמו, כיוון נמוך מאוד: "מה הערך של התוכנית הזאת למי שמחובר לאינטרנט, למי שביקר בחנות סקס לפחות פעם אחת בחייו, למי שהוציא מהספרייה כמה וכמה ספרים כחולים, לעשרות אלפי הישראלים שביקרו במועדון סקס בארץ או בחו"ל, או אפילו למי שקרא כמה מהספרים הבולטים שיצאו בשנים האחרונות בעולם המערבי?".

ירון לונדון ענה לדותן במכתב אישי. מלבד זאת הוא מוכן לומר, ולא בפעם הראשונה, שהוא מודע לאילוצים של ערוץ מסחרי, ושאכן, הסדרה מכוונת למכנה משותף סביר, ולא רק לקוראי "העיר".

ואילו חניתה אדמוני-אטון, העורכת, עונה לדותן: "סקס זה לא רק האקט עצמו, זה לא העיקר. העיקר זה איך אתה קולט את עצמך, ומה שקשור לחיים שלך. בסדרה כולם נורא ישראלים – הזקנים, החיילים, והכוונה היתה לעשות סדרה על איך ישראלים מתייחסים למין, לא רק איך הם עושים אותו. אולי זה היה צריך להיות הכיוון המודגש מראש, ואז הציפיות היו אחרות".

אורי שנער, מנכ"ל זכיינית הערוץ השני קשת, ששידרה את הסדרה, לא מקבל גם הוא את טענת הטריוויאליות: "אני לא יודע כמה פעמים אנשים בארץ נחשפו למישהו שמשנה את מינו, או כמה אנשים הסתובבו במועדונים ברחבי העולם, או כמה פעמים דיברו בפתיחות עם אנשים קשישים על חיי המין שלהם. אני לא חושב שאי-פעם במדינת ישראל נעשה ניסיון כזה, התייחסות אינטלקטואלית ובוגרת למשמעות של הסקס". ובסופו של דבר, הכל עניין של ציפיות.

בכלל, אפשר היה לצפות שסדרה בערוץ מסחרי העוסק במין לאורך עשרים פרקים תיקרא, אולי, "איזה מין ישראלים", או שם קליט ורומז אחר, אבל לסדרה שערך והגיש ירון לונדון בערוץ 2 קוראים "הפואטיקה של ההמונים", שורה מתוך שיר של פול ואלרי, וזה כבר יוצא דופן, בהחלט מפתיע, ואולי אפילו קצת מבלבל. קשת השקיעה הרבה בסדרה התיעודית הזו: עורכת ובמאי יקרים ומהטובים בשוק, חדרי העריכה הטובים ביותר, וגם התקציב היה לא קטן: כל פרק עלה בסביבות 30,000 דולר. לא תקציב ענק, אבל בהחלט מכובד. אגב, במקור היה התקציב גדול יותר, אבל צוות ההפקה, ובראשו המפיקה נורית קידר, למודי הפקות ארוכות טווח עם לונדון, הצליחו לחסוך חלק ממנו.

הבמאי, ערן ריקליס, והעורכת, חניתה אדמוני-אטון, נשכרו כדי להעניק לסדרה מראה שונה מזה של סדרות תיעודיות נפוצות. לשם כך הוספו גם קטעי הסקרים, שמלווים את הסדרה לכל אורכה ובוצעו על-ידי מכון מחשוב. הם כוללים מדגמים של כ-500 איש, המשיבים לשאלות המלמדות על חיי המין של הישראלי. כך למדו הצופים שמרבית הישראלים איבדו את בתוליהם בגיל 19 או עשרים, וארבעים אחוז מן הישראלים מקיימים יחסי מין שלוש פעמים בשבוע.

אדמוני-אטון קיבלה ביומה הראשון בחדר העריכה 175 קלטות, בתוכן 93 דמויות המספרות על חיי המין שלהן. לדבריה, בשבוע הראשון לא יכלה לדבר מרוב הלם, לא רק בגלל ההיקף העצום של החומר, אלא גם בגלל התוכן שלו.

העורכת היתה אולי המומה מחומר הגלם, אבל מי שצפה בסדרה זכה ברוב המקרים לראות טפח ולא טפחיים, ולפעמים אף פחות מזה. זה גם חלק מהביקורת כלפי "הפואטיקה של ההמונים". אנשי המערכת אומרים שצולם חומר נועז ביותר, שיכול היה למלא סרט כחול באורך מלא לפחות, אבל הוא נותר ככל הנראה על שולחן העריכה. ישנם הרבה הצלות, טשטושים ודיבובים.

אין זו הנחה פרועה שסדרה שעניינה סקס תראה גם לפחות חלקים ממנו, אבל בקשת לא תיכננו סדרה פורנוגרפית או סקסית לשמה. לכן, לעתים מטעמי אסתטיקה, טושטשו גם צילומי תקריב מסוימים. לא כולם קיבלו בקלות את הוויתורים שנעשו בחדר העריכה. אדמוני-אטון התאכזבה: "לי זה קצת חרה. אנחנו לא צריכים להיות הצנזור של המדינה. היה בכך משום פיחות בהעזה של הסדרה. הורדנו צילומים של פנים, הצללנו, שינינו את הפתיח, שהיה במקור מעניין ונועז הרבה יותר, והפכנו אותו למשהו מכוסה, ולכאורה אסתטי יותר". מן הפתיח, כך מספרים, הושמט למשל צילום של ויברטור ענק.

וכך, מי שציפה לפורנו רך בערוץ השני התאכזב למדי. הבעיה במקרים כאלה היא לא בעיה משפטית, כפי שניתן אולי לחשוב. רולי קלינגר, היועצת המשפטית של קשת, אומרת שהאילוץ המשפטי היחיד לגבי "הפואטיקה של ההמונים" הוא שעת השידור: "תוכנית המיועדת למבוגרים בלבד תשודר אחרי השעה עשר בלילה, וזו תקנה של הרשות השנייה".

גם ללא הגבלות משפטיות נוספות נהגה המערכת ברגישות רבה לגבי צנעת הפרט. כל המרואיינים בתוכנית נתנו את הסכמתם לשידור, גם כאשר עסקו בראיונות בעניינים אינטימיים ביותר. אבל המערכת של "הפואטיקה של ההמונים" הלכה עוד צעד לקראתם, צעד, שיש מי שיאמר מפחית מההישג העיתונאי של התוכנית, ואולי גם פוגם במראה שלה: במלה אחת – רחמים. המערכת צינזרה על דעת עצמה חלק מהצילומים, כדי למנוע חשיפה של מרואיינים.

"מדובר בדיני נפשות", אומר לונדון. "גם אם המרואיין חתם על כך שהוא מתיר פרסום של פניו, ואחר-כך הוא  מתקשר לומר שהתחרט, שירצחו אותו – לא אקח על עצמי את האחריות, גם אם קיים סיכוי שהוא משקר. לו הייתי משוכנע שצילום כזה ישנה את פני החברה לטובה, לא הייתי שועה לבקשות כאלו. אבל כיוון שלא מדובר במקרים כאלו, לא היה לי קושי מצפוני לוותר", הוא מסביר. לונדון מספר גם על צילום מסיבת רווקות, שבה השתעשעו הכלה וחברותיה "באופן בוטה" בגופו של חשפן שהופיע בפניהן. הקטע לא שודר, כדי שלא להרוס את חיי הנישואים הטריים של הכלה.

מנכ"ל קשת, אורי שנער, שההחלטה בסופו של דבר היתה שלו, צידד בכך, למרות ההוצאה הכספית הכרוכה בשינויים: "לפעמים היה צורך להוציא עוד 5,000 או 10,000 דולר כדי לעשות דיבוב לבחורה לסבית שלא רוצה שיזהו אותה, ובהחלט מדובר בדילמה מוסרית. היו כמה מקרים כאלו, וההחלטה תמיד היתה ללכת לקראת האנשים האלה".

חלק מן האנשים שנחשפו לעיני המצלמה של לונדון לא התחרטו, לפחות לפי שעה: סאמי ג'בר, אחד ממשתתפי הסדרה, שנחשף בה כדראג קווין, דווקא מרוצה מאוד מאופן הטיפול של הסדרה בסקס. הוא, שעשה את השינוי הנועז באורח חייו, מרוצה פחות מהקטעים הפרובוקטיביים, אלה שמתקרבים אך בקצת לציפיות של אייל דותן מ"העיר".

שנער חשש תחילה מתגובות שליליות, בגלל "פוריטניות של סקטורים שונים בחברה הישראלית". אבל "הפואטיקה" התקבלה בשקט יחסי. אולי אפילו יותר מדי בשקט. הביקורות היו מעורבות. חלק מהביקורת נוגע לקצב הסדרה – הראיונות האטיים והארוכים, לעתים באופן מוגזם. גם חלק מאנשי המערכת אומרים, אמנם בדיפלומטיות, שאולי היה צורך בעריכה שונה, קצבית יותר, עם הדגשים אחרים.

הפרקים אינם אחידים באיכותם. אולי קשה לצפות מסדרה ארוכה כזו לאחידות, אבל בכל זאת הפערים גדולים. רותה קופפר מ"הארץ" מסכימה שהסדרה אינה אחידה, אבל אומרת שהיו בה גם רגעים מרגשים וגם רגעים לא מתחסדים. ככל שעברו יותר פרקים, אומרת קופפר, איפשר לעצמו לונדון פחות "צהוב" ויותר התמודדות אמיתית עם כל מיני נושאים. כדוגמה היא מביאה את הפרק "חמדת נשים", שבו נחשפו זוג לסביות שסיפרו על קשיי המגורים יחדיו.

ויש מי שמביא, לאחר השידור, את זעקת המקופחים. ד"ר יוסי זיידר, פסיכותרפיסט וסקסולוג, רואיין בסדרה, אך לדעתו החמיץ לונדון זווית חשובה: "איך יכול להיות שבסדרה של עשרים פרקים על סקס לא מקדישים אפילו פרק אחד לטיפול מיני? זה נושא חשוב ממדרגה ראשונה. הרי מדובר בשירות לציבור, ואחד המסרים היה צריך להיות – יש אנשי מקצוע, אל תשמרו את הבעיות שלכם בבטן".

לונדון, מצדו, אומר שהסדרה אינה דידקטית, וזו אינה מטרתה. משעמם להושיב קבוצה של מומחים שיעסקו במין, והיו כבר הרבה סדרות כאלו: "'הפואטיקה של ההמונים' היא סדרה אימפרסיוניסטית, בהחלטה מודעת". על אותו אימפרסיוניזם, לעתים עד כדי חוסר בהירות, אומר ריקליס, הבמאי, שההקשרים של הסדרה אינם תמיד ברורים, כדי לאפשר למוחו של הצופה לעבוד. "אם בפרק אחד מופיעה זונה ואחריה מופיע משורר, קשה לקשר ביניהם. יש מקומות שדנים בנושא ספציפי, אבל אנחנו נהנינו דווקא מהקישורים הפחות ברורים, וזה חלק מהאופי של הסדרה".

כמו הפקות טלוויזיה אחרות, עברה הסדרה דרך ארוכה מאז שנולד הרעיון ועד שהושלמה עריכתה. הרעיון לסדרה שכל עיסוקה מין היה של מנכ"ל קשת, אורי שנער. בחו"ל נעשו בעבר סדרות כאלו, ושנער זוכר במיוחד שלוש מהן, שהיו מבחינתו נקודת מפנה: בריטית, צרפתית ואוסטרלית, כל אחת מהן ניגשה לנושא באופן שונה לחלוטין, אבל הרעיון שעמד מאחוריהן הוא שקסם לו: "עיקרון שדומה לזה של העיתון 'פנטהאוז' בזמנו – עם נערת אמצע, אבל גם עם כתבות רציניות. דרך הפריזמה של הסקס ניתן לעשות מסה סוציולוגית".

הרעיון הוצע ללונדון, ומכאן התגלגל הלאה. לונדון מקבל חופש פעולה רב בקשת, הוא עובד עם צוות קבוע משלו, והדבר משפיע על ה"תפירה" של הרעיונות. יש לו הזכות, וגם ניתנת לו היכולת, להיות מה שמכונה "עלה התאנה התרבותי על ערוות הערוץ השני": הוא אחד היחידים שלא צריך לחשוב כל הזמן על שיקולי רייטינג או רווח כלכלי.
הגישה של עלה התאנה הניבה לא רק הצלחות, אלא גם כשלונות, כמו התוכנית "מסמך", שגרמה הפסדים גדולים. אבל במקרה של סדרה שעניינה סקס, אפשר לחשוד בלונדון שציפה שיצליח סוף-סוף לחדור לקהל שבעבר לא הכיר אותו. כל זאת בלי לאבד את האיכות שאיפיינה את עבודותיו בעבר. שנער טוען שאם לונדון לא היה מקבל את הרעיון, הוא לא היה מציע אותו לאף אחד אחר.

מהרגע שהוצע הרעיון ללונדון ועד ארבעת חודשי העריכה המפרכים שעברו על אדמוני-אטון, עבר הרעיון גלגולים רבים. ההתחלה היתה בישיבות צוות ארוכות, במטרה לגבש ולמקד את הרעיונות. שנער חשב בכלל על משהו אחר, יותר כרונולוגי, אולי אפילו דידקטי, אבל לונדון לקח את זה למחוזות אחרים, באופן אינטואיטיבי.

כמה מהרעיונות התגבשו תוך כדי עבודה, כמה מהם אפילו על שולחן העריכה. למודעה בעיתון שהזמינה אנשים להשתתף בתוכנית חדשה שעוסקת במין ענו שמונים איש. שלושת התחקירנים ריאיינו חמישים מתוכם, "רובם פסיכים או סתם שקרנים". יחד גיבשו ערימות של נושאים. נורית קידר מספרת על הרבה התלבטויות – הרי הכל בעצם מתקשר למין, אז במה כדאי לגעת? האם להתייחס לפילוסופיה, לזקנה, למוזיקה, לקולנוע, והרי את כל הנושאים צריך לקשר לא רק למין, אלא גם למין ישראלי?

לישיבות צוות ממושכות דינמיקה משלהן, לא כל שכן לישיבות שעוסקות בנושא טעון כמו מין. היו ויכוחים, לעתים עד דמעות, כמו למשל בנושא האלימות המינית. הרעיון שזכה לתמיכת הצד הגברי של המערכת היה לערוך עימות של אנס מול נאנסת. הנשים עמדו על דעתן שאסור לעסוק בנושא שאינו במובהק מיני אלא אלים. בסופו של דבר החליט לונדון שלא ליישם את הרעיון. לאחר שצומצם מספר הנושאים החלה עבודת התחקיר בשטח.

שלושת תחקירני הסדרה, גידי יהושע, עדי שטרסמן ומוני מרדכי, חיו ונשמו מין, לא תמיד על-פי טעמם האישי, במשך שמונה חודשים, ונעו על הגבול הדק שבין עיתונאות לאנתרופולוגיה. מרדכי: "כולנו חושבים שאנחנו מבינים גדולים במין, ולכל אחד ישנן האמיתות שלו. בתקופה הזו למדנו המון, לא רק על תופעות, גם על עצמנו".

גם יהושע וגם מרדכי מצביעים על תחושת מועקה, שהתפתחה אצלם עם חלוף החודשים. מקורה של התחושה הזו, על-פי לונדון, בהבנה הפתאומית של האומללות שבמיניות האדם. בסך-הכל לא עסקו התחקירים בחדוות המין או בתשוקה גדולה, אלא במסכנות של המין על תופעותיו השונות: נערות ליווי, חשפניות, מכורים לסרטים כחולים, סאדו-מזוכיזם.

ובכל זאת, לא רק מועקה אלא גם פתיחות רבה יותר התפתחה אצל התחקירנים. "בהתחלה הייתי נכנס לתוך חנות סקס בחשש גדול", מתוודה יהושע, "ואחרי תקופה הייתי יכול להיכנס גם לבית-זונות כמו לחנות מכולת. יותר קל לדבר על זה, הופכים ליותר חופשיים, לפעמים אפילו יותר מדי".

אדמוני-אטון: "כולנו נכנסנו למין קטע של גילוי לב, אתה מרגיש משוחרר יותר, אתה מרגיש שהתקשורת שלך עם העולם משתפרת, ולא כל-כך מהר אתה רוצה לחזור לעולם האמיתי".

האם גם הצופים הגיבו בדרך דומה? בערוץ המסחרי שם המשחק הוא שיעורי צפייה. אבי ניר, סמנכ"ל השיווק של קשת, מצביע על רייטינג יציב למדי, שנע בסביבות ה-15%. לא שובר את שיאי הרייטינג, אבל בהחלט לא רע לשעות עשר וחצי ואחת-עשרה בלילה. ניר מסכים שמדובר בלקיחת סיכון מצד קשת, אבל ההימור לדעתו הצליח. בניגוד לחשש, לא היתה בעיה מצד המפרסמים. שנער מאמין שאם לא היה מדובר בלונדון, היתה אולי נוצרת בעיה. מישהו מאנשי המערכת של "הפואטיקה" אמר: "זה נחמד מאוד להיות עלה תאנה תרבותי וכל זה, אבל סוף-סוף תוכנית של ירון שמצליחה למכור גם פרסומת".

רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת

גיליון 11, אוקטובר 1997