זוכרים את האופן שבו הסתיימה השערורייה שחוללה החלטתו של ראש הממשלה לאסור על ביצוע עבודות תחזוקה ותשתית ברכבת בשבת – החלטה שבדיעבד הביכה את נתניהו בגלל הטענה שניתנה ללא סמכות? מי שחילץ אותו מהמצוקה היה שר העבודה והרווחה חיים כץ, שממקום שהותו בחו"ל בישר שהוא היה זה שנתן את ההוראה בשיחה שניהל עם נתניהו.

מלה של כץ היא מלה כמו שמלה של נתניהו היא מלה. הגרסה התקבלה והתירה את הפלונטר ורק אזרח חשדן כמוני פיקפק באמינותה. החשד החולני הזה מנקר בי גם עתה, כשאני שומע את ח"כ דוד ביטן מצהיר שרק ביוזמתו וללא התערבות כלשהי של נתניהו הוא מוביל מהלך שנועד לסרס, אם לא לשרש מעיקרו, את "כאן" – תאגיד השידור החדש שעל הקמתו החליטו הממשלה והכנסת.

מנקודת מבטו של אזרח חשדן, כשם שנתניהו זיגזג והסתבך בעניין עבודות הרכבת בשבת, כך הוא נע קדימה ואחורה בעניין הקמת תאגיד השידור החדש. וכשם שלפני חודש וחצי נאלץ להסתייע באחד משרי הליכוד כדי להיחלץ מהתסבוכת שיצרה התנהלותו, כך הוא משתמש עתה באחד מחברי מפלגתו כדי לשבש, או לחסל ממש, מהלך שנעשה באישורו. ואם כדי להשיג את התוצאה הרצויה לו (ברגע זה) עליו לפזר ספינים, להפריח גרסאות סותרות או ליצור מצגי שווא – חזקה על הציבור שלא יתרגש מכך.

מי שלא אמורה להשלים עם התנהלותו המתעתעת של נתניהו היא קהילת התקשורת הישראלית. עליה החובה לשמור על גחלת הדיבור האמין במרחב הציבורי, שבלעדיו לא ייתכן לקיים כאן לאורך ימים חברה דמוקרטית של ממש. ממנה מצופה לתווך לציבור את המציאות כפי שהיא (לפי מיטב מצפונה), בוודאי כשמושא הסיקור שבו מדובר הוא התקשורת עצמה והמעשים המגונים שמבצע בה ראש הממשלה.

הזיגזג שבו מתזז נתניהו את תאגיד "כאן" חשוף לעין השמש, ולא קשה לזהות אותו ולעקוב אחריו. לאחר שהשלים עם המהלך שהוביל השר גלעד ארדן ב-2014 לפירוק רשות השידור והקמת "כאן", התחרט ראש הממשלה. לאחר הבחירות האחרונות הוא הדיר את ארדן מתיק התקשורת, נטל אותו לעצמו והחל לתקוע מקלות בגלגלי המיזם: הוא עיכב את ההליכים שנועדו להוציאו אל הפועל, השתהה בביצוע המנויים הכרוכים בכך וביולי השנה אף הגיע (באמצעות שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת) לסיכום עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן על דחיית מועד הקמת התאגיד בשנתיים – עד ל-2018. הנימוק שנתן: התאגיד אינו מוכן לעלות לשידור בתאריך המקורי (אוקטובר 2016).

אלדד קובלנץ (צילום: איה אפרים, הטלוויזיה החינוכית)

הודעת ראשי התאגיד כי הם מוכנים לעמוד בלוח הזמנים המקורי לא הרתיעה את נתניהו: הוא הציג חזות מיתממת של מי שנוהג במקרה זה מתוך אינטרס ציבורי מובהק, ושרק הקשיים הטכניים שבהם נתקלים כביכול ראשי התאגיד מניעים אותו לדחות את הקמתו בשנתיים. בעקבות השגות שהושמעו בכנסת ובתקשורת הוסכם על תאריך יעד חדש: ינואר 2017, ואם יהיה צורך – אפריל 2017.

אלא שחודש לאחר מכן חשף נתניהו את מניעיו האמיתיים: בפגישה עם עיתונאי רשות השידור אמר שהוא מצטער על הקמת התאגיד. "הוא חמק מתחת לרדאר בזמן מבצע 'צוק איתן'", נימק, כשהוא מגייס את מצב החירום הביטחוני לתירוץ מחדלו, ובלשונו הזריזה שאינה מהססת לומר דבר והיפוכו הוסיף כעבור רגע: "ומה יהיה אם כל עיתונאי התאגיד יהיו מארגון שוברים-שתיקה?". המרצע נשלף: נתניהו הודה במו פיו שדעתו אינה נוחה מרעיון פירוקה של רשות השידור והקמת התאגיד החלופי. הוא חושש מההרכב האנושי המתגבש בתאגיד החדש ומהטיותיו האידיאולוגיות.

אין ביטחון שבכך תמו נימוקיו של נתניהו לטרפוד ארגון התקשורת החדש, כשם שיש לקחת בחשבון שמחר יבצע תפנית נוספת בעמדותיו ויספק לה הסברים מזדמנים חדשים. מה שרלבנטי לשיפוט מהלכיו בעניין זה הוא הפער הבלתי נסבל בין הגרסאות שהוא משמיע לבין מניעיו האמיתיים, וההשפעה ההרסנית של התנהלותו על כלל השידור הציבורי ועל המרחב התקשורתי כולו.

ברגע זה ברור שראש הממשלה אינו מעוניין בהקמת התאגיד ומחפש דרכים ומבצע מהלכים שנועדים להשיג את יעדו. המהפך בעמדתו נובע מכשלונו לעגן במבנה התאגיד החדש מוקדי שליטה פוליטיים (כפי שהיו ברשות השידור) ומתסכולו מזכייתם של גיל עומר ואלדד קובלנץ בתפקידי מפתח בארגון. באופן פלאי פועל לשם כך, במקביל, ח"כ דוד ביטן.

ביטן מצהיר אמנם שהוא פועל ביוזמתו שלו, ללא שום תיאום עם ראש הממשלה, ונתניהו גם נמנע מלהצהיר על תמיכתו בה, אך בדרך מסתורית, נדירה, מהלכו של יו"ר הקואליציה חופף לחלוטין את רצונו וכוונותיו של נתניהו. בקרב השרים והח"כים של הליכוד הוא מוצא תמיכה במהלכו, ולפי דבריו מובטח לו אף רוב בכנסת להוצאתו אל הפועל.

הנימוק שבו משתמש ביטן להצדקת יוזמתו הוא נימוק כלכלי, וזאת כדי לקעקע את תמיכתו המוצהרת של שר האוצר כחלון בהקמת התאגיד. אמש אף הציג ביטן תחשיבים כדי לשכנע שתוכניתו תחסוך לאוצר המדינה כ-2 מיליארד שקל.

גם מבלי לבחון את תקפותם של הנתונים והתחזיות שמציג ביטן, צף הרהור: האם הבחירה בנימוק התקציבי נולדה במוחו של ח"כ טירון (זו כהונתו הראשונה של ביטן בכנסת), או שהיא שאבה השראה ממוחו של פוליטיקאי ממולח ומנוסה שלא מעט ממנהיגי העולם שנפגשו אתו התרשמו שיושרה אינה תכונתו המובהקת?

מכל מקום, גם ביטן מדבר בכפל לשון: בעוד שאת מהלכו הוא מנמק בטעמים תקציביים, התפלק לו, אתמול בראיון בגל"צ, טעם אחר: "יש לנו הרגשה מסוימת שהתאגיד הזה לא הולך להיות תאגיד ציבורי כפי שהחוק רואה אותו. החוק אומר שיפעל תאגיד ציבורי שיפנה לכל גווני האוכלוסייה ולכל הנושאים, ואנחנו לא רואים את זה ככה".

ממעמד של חיה נרדפת שעיתונאים אורבים לה יומם וליל נהפך בנימין נתניהו לקיסר תקשורת כוחני שעיתונאים חרדים למוצא פיו

"אתה רואה שם יותר מדי שמאלנים?", שאל אותו המראיין, רזי ברקאי, וביטן השיב: "לא קשור. הוא לא הולך לפעול כפי שהחוק אומר שהוא צריך לפעול. אתה רואה את ההרכב של האנשים שמתקבלים".

תנועת המלקחיים של נתניהו-ביטן כבר הצליחה להטיל טרור על כלי התקשורת בשידור הציבורי ולערער את בטחונם של עובדיהם באמונתם המקצועית וביציבות תעסוקתם. ראשי תאגיד "כאן", מאות העיתונאים והעובדים שכבר גייסו וכל מי שמתכנן להימנות עמם או להיות איתם בקשרי עבודה שואלים את עצמם עכשיו אם המיזם הזה אכן יקום.

ספק דומה אוחז בעובדי רשות השידור, המוסיפה לפעול, ובאנשי הטלוויזיה החינוכית, שאמורים להסתפח לתאגיד החדש. גם חיילי ועובדי גלי-צה"ל תוהים מה יעלה בגורל התחנה לאחר שוועדה בראשות אודי אדם, מנכ"ל משרד הביטחון, הגישה חוות דעת בעניין זה, שנותרה משום מה סודית (כשמערכת "העין השביעית" ביקשה לקבל עותק של הדו"ח נמסר לה במפתיע שבעצם לא מדובר בדו"ח אלא בטיוטה של דו"ח, ועל כן אין למוסרו).

לא רק עובדי השידור הציבורי שרויים במועקה. כלל ארגוני התקשורת מושפעים מהתנהלותו של נתניהו ושליחיו. עובדי ערוץ 2 וערוץ 10, כמו גם עיתונאי קבוצת "ידיעות אחרונות" ורוב העיתונים האחרים, חשים היטב בשנים האחרונות את הבל נשימתו של ראש הממשלה בעורפם. הם מודעים לכך שהתנהלותם המקצועית משפיעה על מצב רוחם של נתניהו וסביבתו הקרובה, ושיש לכך השלכות ישירות על החלטותיו השלטוניות (בעיקר בהיותו שר התקשורת). התוצאה הבלתי נמנעת: צנזורה עצמית ושיקולים זרים שמפעילות המערכות העיתונאיות ברוב כלי התקשורת בבואן לסקר את התנהלות הממשלה וראשה.

ממעמד של חיה נרדפת שעיתונאים אורבים לה יומם וליל נהפך בנימין נתניהו לקיסר תקשורת כוחני שעיתונאים חרדים למוצא פיו. החזיון העלוב הזה אינו בהכרח תוצאה של תכנון גאוני של מוח שטני, אלא תולדה של מהלכים ותגובות שצמחו באקלים רעיל שבו הכזב וההטעיה הם מטבע עובר לסוחר.