"ביקורת הפסיקה, כמעט כפסיקה עצמה, היא מרכיב חיוני במרקם הדמוקרטי בכללו", כתב לפני כמה שנים פרשן "הארץ" לענייני משפט פרופ' זאב סגל. באיזו מידה מתקיימים דברים נכוחים אלו בעבודתם העיתונאית של סגל עצמו ושל עמיתו מ"מעריב", משה נגבי, ככל שהדבר נוגע לביקורת הפסיקה של בית-המשפט העליון?

עיון בטוריהם הפרשניים מן השנים האחרונות מלמד כי בערך שלושה מכל ארבעה טורים שכתבו מצטטים את פסיקות בית-המשפט העליון, לרוב בשבתו כבג"ץ, כאילו גדול שהם נתלים בו לשם ביקורת על גורמים ממסדיים אחרים. כמו כן אין השניים נמנעים מלחלק שבחים לדמותם האישית של שופטים עליונים בולטים, ביניהם אהרון ברק ("כושר ניתוח נדיר של שיקולים רלוונטיים והכרה עמוקה בכבוד האדם וחירותו" – סגל), יצחק זמיר ("אדם מאופק, סובלני ונעים הליכות" – נגבי), שלמה לוין ("מחזיק במוסרות הערכיות" – סגל) והנשיא לשעבר מאיר שמגר ("האיש הנכון במקום הנכון" – נגבי).

ייאמר מיד כי אין עסקינן כאן בגילויים של "נאמנות עיוורת", בלתי עניינית לחלוטין: נראה כי ביסוד אהדתם של שני משפטנים נאורים אלה את בית-המשפט העליון ואת שופטיו מצויה דעתם הכנה עליו כמתווה "עקרונות יסוד של חברה מתוקנת" (נגבי) וכמופקד על "שמירת זכויות פרט" (סגל), במדינה שמרובים בה אישים ונסיבות המאיימים על הערכים האלה. תמיכתם גלויה במגמתו הנוכחית של בית-המשפט העליון להרחיב את היקף ביקורתו השיפוטית על מעשי חקיקה של הכנסת והתנגדותם להתקפות פוליטיקאים עליו אינן פרי של חנופה לשמה, אלא שיקוף נאמן של דעתם הם על טיבו וכוחו הראוי.

ועם זאת, מאחר שיחסם האוהד של השניים לבית-המשפט העליון מושתת על ערכים דמוקרטיים ואף ליברליים, ביקשנו לבדוק את היקף הביקורות שהפנו אליו, אם בכלל, ואת עוצמתן, במקרים שבהם היווה מטרה לביקורת בשם אותם ערכים עצמם.

איור: אפרת בלוססקי

איור: אפרת בלוססקי

ראשונה היא הביקורת מתקופת שליטתו של צה"ל על אוכלוסייה אזרחית מתקוממת בשטחים, עת הוגשו לבג"ץ עתירות רבות נגד צווי גירוש וצווי אטימה והריסה של בתים. נטען אז כלפי בג"ץ כי גילה פסיביות שיפוטית בלתי מוצדקת כשנמנע מלקבל טענות נגד חוקיותם של אותם צווים, ולעתים אף לא התייחס לטענות כאלה כלל. אלו היו בעיקר טענות בשמו של המשפט הבינלאומי: סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה אוסר לחלוטין "העברה כפויה" של בני אדם מן השטח הכבוש; סעיף 53 באותה אמנה אוסר החרבת נכסי מקרקעין השייכים ליחיד או לרבים, "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה", וסעיף 33 באותה אמנה, כמו גם סעיף 50 לכללי האג, אוסרים הטלת עונש קולקטיבי. מטעמים שנויים במחלוקת דחה בג"ץ את ראיית הסעיפים האלה כאוסרים גירושים, הריסות או אטימות של בתים, אישר למעלה מ-500 גירושים ו-150 הריסות או אטימות והקים עליו בכך ביקורת ציבורית ואקדמית. עוד נטען נגדו כי הוא סטה בנושא זה מהלכות שקבע הוא עצמו בעניין חשיבות מתן פירוש מצמצם לדבר חקיקה המתיר פגיעה בזכות יסוד (לענייננו: בגירוש – זכותו של אדם לישיבת קבע בארצו, לקורת גג, למקור פרנסה, ובהריסת/אטימת בתים – זכותו של אדם לקורת גג, זכותו שלא להיענש על מעשה שלא ביצע, זכותו שלא לשאת בעונש אכזרי או לא אנושי). סייגים עקרוניים שפיתח בג"ץ בנוגע לפגיעה בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי או חופש התהלוכה נעדרו לחלוטין בטיפולו בעתירות אלו של תושבי השטחים, וגם על כך נמתחה עליו ביקורת משפטית כבדת משקל.

ב-1981 פירסם משה נגבי את ספרו "כבלים של צדק", המוקדש כולו לנושא זה. נגבי כותב בו כי הוא "מברך בלב שלם על מעורבותו של בג"ץ בשטחים המוחזקים" (עמ' 165), וכמה פסקאות לפני כן הוא מדגיש: "בזכות מעורבותו של בג"ץ בשטחים נשמר אופיו ההומניטרי של הממשל הצבאי הישראלי, והודות לכך נמנעה הכפשתם המוסרית של המפעל הציוני ומדינת ישראל" (עמ' 164). תשע שנים אחר-כך, במאמרו "הכיבוש, האינתיפאדה והדמוקרטיה הישראלית", דחה נגבי את הביקורות על גישתו הסבילה של בג"ץ, בנימוק שהן משקפות "ציפיות לא ריאליות מבית-המשפט", בהיותו כפוף למצב חוקי שאין הוא מוסמך לשנותו. ברוח זו הבליט נגבי בפרשנויותיו המשפטיות מיני "פירורים של קדמה" שזרק לעתים בג"ץ אל העותרים אליו, כגון הענקת זכות טיעון למשפחת מחבל בטרם הריסת ביתה, או חיוב הצבא למסור לבני משפחתו של עציר פלסטיני שנהרג במהלך חקירת השב"כ את ממצאי בדיקת הניתוח שלאחר המוות. נגבי הציג עמדות אלו כתרומה המרבית שיכול היה בית-המשפט העליון להעניק לשמירת זכויות האדם בשטחים. במרץ 1994 כתב נגבי על מאיר שמגר דברים המייצגים יפה את עמדתו בנושא: "כשופט גרס שמגר כי חיילי ומפקדי צה"ל נושאים עימם, גם מעבר לקו הירוק, את החובה לציית לכללי משפט ומוסר בסיסיים ולנהוג על-פיהם גם בבואם במגע עם אוכלוסייה אזרחית עוינת. לכן, למשל, כפה על צה"ל לעכב פיצוץ ביתו של טרוריסט עד למתן אפשרות לבעל הבית לפנות לבג"ץ".

גם בפרשנויות העיתונאיות של זאב סגל מאותה תקופה שולטת מגמה לחלוק שבחים לבג"ץ על מעורבותו בהפעלת התקנות, מבלי לבקרו על כך שהוא נמנע מלבחון לעומק את עצם החוקיות שלהן. במאמר שפירסם ב"הארץ" באוגוסט 1989, שהוקדש כולו לשבח בג"ץ על החלטתו להעניק זכות טיעון לאדם טרם הריסת ביתו, קבע סגל כי ההחלטה משקפת "נכונות מצד בג"ץ להגביר את מעורבותו השיפוטית בבחינת פעולותיהן של הרשויות, כדי לשמור שיקוימו בשטחים העקרונות הבסיסיים של צדק טבעי". נכונות זו, הוסיף, היא "ערובה לשמירת זכויות הפרט" והוכחה נוספת לכך ש"בג"ץ הוא המעוז הבטוח ביותר שיש לפרט בריבו עם רשויות השלטון". סגל לא עסק במאמר זה במידת הצדק והחוקיות שבעצם הסנקציה של הריסת בית. הוא הדין במאמר בשם "הממשל הצבאי בצבת היחסיות" (מרץ 1993), ששיבח את בג"ץ על החלטתו להתיר למפקד צבאי להמיר אטימת ביתו של רוצח באטימה חלקית של שני חדרים בלבד. היתר זה "מלמד", כתב סגל, "כי לא לעולם יעמוד חוסנם של שלטונות הצבא בפני זכויות האדם". יש לציין כי במסגרת מגמה זו עצמה לא נרתעו סגל ונגבי מלבקר לעתים את בג"ץ בנושאי שלילת זכות טיעון והימנעות מבחינת האפשרות לנקוט סנקציה חמורה פחות. ביקורתו של נגבי על פסק הדין בעניין 400 מגורשי החמאס (אף היא נטולת השגות על אישורו של בג"ץ את עצם סנקציית הגירוש) היא אחת העדויות הספורות לכך.

ביקורת נוספת המופנית לעתים כלפי בית-המשפט העליון בשם זכויות האדם נוגעת לקנאותו היתרה ל"זכויות יסוד של האליטות" – כגון חופש הביטוי, חופש המידע והזכות לפרטיות – בהשוואה למאבקו המתון יותר, לעתים אף המתון מדי, על שמירת זכויותיו של "אזור הדמדומים" – זכויותיהם של נאשמים, עצירים, אסירים, ילדים ועובדים. יצוין כי גם נגבי וגם סגל כותבים הרבה יותר על הסוג הראשון מאשר על הסוג השני. שניהם מקדישים מספר רב יותר של טורים לנושאים כמו חשיפת מידע על אישים בצמרת המדינית והבטחונית (נגבי) או פגיעתן של האזנות סתר בזכות לפרטיות (סגל) מאשר לנושאים כמו הצפיפות בבתי הכלא ותנאי מעצרם של קטינים (יוצא מכלל זה מאבקו המרשים של נגבי בדו"ח ועדת לנדוי על היתריו המפורשים לאלימות בחקירות בטחוניות של השב"כ. בשיחה עימי הודה סגל כי יחסו לדו"ח זה סלחני יותר, והדברים גם משתקפים בכתיבתו על נושא זה, במאמרו "חוק השב"כ וטיבו" מינואר 1996, שבו הוא מסתפק בקריאה כללית "למציאת שביל זהב בין הגנה על בטחון המדינה לבין הגנה על חירויות הפרט", מבלי לבקר את דו"ח לנדוי כדוגמה לסטייה משביל שכזה). נסיבה מקלה מסוימת אפשר למצוא בעובדה כי מטבע העבודה העיתונאית הרציפה עוקבים השניים בעיקר אחר סוגיות משפטיות הנמצאות במרכז ההתעניינות הציבורית האקטואלית. עם זאת, בפרשת מס הבורסה בינואר 1995 התמקדו שניהם בעילות האפשריות לביטול המס – סגל בפגיעה בזכות לקניין ונגבי בהפרת הבטחה מינהלית קודמת שלא להטיל את המס – ולא התייחסו כלל לעובדה שמס כזה עשוי לעזור לשכבות החלשות – גם זו זכות יסוד לכל דבר.

להוציא נזיפה אחת של נגבי מספטמבר 1994 על הכרת בג"ץ בסמכותו של השב"כ לאסור פגישות עצירים עם סניגור למשך שבועות, לא נמצאה במאמריהם של שניים ביקורת משמעותית על מדיניות בית-המשפט העליון בנושא שמירת זכויות "אזור הדמדומים". אצל סגל ניכר בתחום זה הקו שנקט נגבי בנושא מעורבות בג"ץ בשטחים – הוא שיבח את בית-המשפט העליון והציג אותו כמי שכפוף למצב חוקי ומינהלי בלתי רצוי. כשפירסם מאמרים על ריבוי המעצרים טרם הרשעה ("כתב אישום חריף נגד המשטרה"), על הקשר בין "מכת מדינה" לבין מעצר עד תום ההליכים ("מכת מדינה וזכויות נאשמים") ועל ביצוע חוקן באסירים נגד רצונם לשם גילוי סמים ("סמים וכבוד האדם"), היה זה בעקבות פסיקות של בית-המשפט העליון, והמאמרים ביטאו תמיכה בהן. כמו כן לא נמצאה אצל השניים ביקורת על מדיניותם של חלק משופטי בית-המשפט העליון, ובכללם השופט ברק, שהרחיבה בשעתה את האפשרויות לנקוט מעצר עד תום ההליכים והגבירה את היקפו.

בעיית הסחבת הנודעת בבית-המשפט העליון, המתבטאת בהמתנה ארוכה מהגשת העתירות ועד ההכרעה, לא זכתה לביקורת בכתיבתם העיתונאית של נגבי ושל סגל. הוא הדין בשאלת סמכותו הבלעדית של נשיא בית-המשפט העליון לקבוע את הרכבי השופטים, שפרופ' סטיב גולדשטיין מהאוניברסיטה העברית ביקר אותה בשעתו. בהקשר זה יש לציין כי השניים נוטים להימנע מלתת בטוריהם משקל לביקורות אקדמיות שונות המופנות כלפי בית-המשפט העליון – כמו, למשל, ביקורתו של פרופ' דוד קרצ'מר מן האוניברסיטה העברית בעניין מדיניות בג"ץ בנושא הריסות או אטימות של בתים, ביקורתה של פרופ' רות גביזון, גם היא מן האוניברסיטה העברית, על מגמת ה"אקטיביזם השיפוטי" של בית-המשפט העליון כיום, או ביקורתו של פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב על מדיניות בג"ץ בנושא הגירושים. לגיליון מיוחד של כתב העת "Israel Law Review" משנת 1989, שהוקדש כולו לביקורת משפטית על דו"ח ועדת לנדוי, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון, לא נמצא בטוריהם של השניים כל אזכור.

נפנה כעת לבחינת עוצמתה של הביקורת שהפנו נגבי וסגל כלפי פסיקות בית-המשפט העליון באותם מקרים שבהם מצאו שהיא אינה תואמת את "עקרונות היסוד של חברה מתוקנת" או את "זכויות הפרט". כאן יש מקום להבחין בין השניים ולציין את חריפותו היתרה של הראשון, הגם שסגנונו התקיף בדרך-כלל עובר עידון יחסי בביקורתו את בית-המשפט העליון. ביקורתו האחרונה, למשל, על החלטת בית-המשפט העליון במשפט הבנקאים לפטור את הנאשמים מעונש מאסר פתחה בציטוט דברים שאמר בשעתו השופט ברק על "תחושת חוסר השוויון" שהותירה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא להעמיד את הבנקאים לדין, והמשיכה בטון אפולוגטי משהו: "לא נעים, אבל נדמה שכדברים האלה בדיוק מתבקש כעת לכתוב על סלחנות בית-המשפט העליון". סוג זה של התרככות אינו מאפיין את כתיבתו של נגבי בבואו לבקר שרים, מפכ"לים וחברי-כנסת. אפשר אמנם לטעון כי לזכותם של השופטים עומד משך כהונתם הארוך יותר, כמו גם הכבוד לרשות השופטת, אך מעניין כי נגבי עצמו הבהיר, בשיחה עימי, שאין הוא מתרשם מטענות כאלה וכי הוא רואה את כל הרשויות כיעדים לגיטימיים לביקורת חריפה. מצד שני, אף שנגבי נוטה תכופות להרחיב את דברי הביקורת שלו מגופו של עניין לגופו של האדם המבוקר ("השבוע שוב טען חריש, בזחיחות דעת אופיינית...", "אין זו הפעם הראשונה שנחשפת התהום הפעורה בין עולם השררה של רבין לעולם הנורמות של ברק"). ביקורתו מרוסנת לחלוטין כשהיא מופנית נגד פסיקתו של שופט עליון, ולרוב היא גם תסויג בדברי שבח על דמותו של השופט. כמו כן מרבה נגבי בביקורתו על בית-המשפט העליון להסתמך על פסיקה קודמת של בית-המשפט העליון עצמו: כך, למשל, בביקורתו על פסק הדין בעניין 400 מגורשי החמאס, השבחים למדיניותו המסורתית של בג"ץ ("קודש הקודשים של המערכת המשפטית בישראל") ולעומד בראשו, מאיר שמגר, תופסים מקום נרחב הרבה יותר מזה שתופסות השגותיו על האישור שנתן בג"ץ לשלול את זכות הטיעון של המגורשים.

על חריפות הביקורת של זאב סגל את הפסיקות של בית-המשפט העליון ניתן ללמוד מהשוואה בין שני מאמרים שכתב. ב"להסיר את המסך", מנובמבר 1993, יצא סגל בקריאה להסרת האיפול על הליך הבחירה של הוועדה למינוי שופטים בשמו של חופש המידע – זכות יסוד שכיחה למדי בכתיבתו בשנים האחרונות ("חיסיון עיתונאי בחקיקה מפורשת" ו"המשטרה נגד העיתונות", אוגוסט 1989; "הזכות לדעת מי יהיה שר הביטחון", מאי 1996, ועוד). פחות מחודש לאחר מכן דחה בג"ץ עתירה על החלטת הוועדה להמשיך את האיפול. סגל הסתפק במלות הסתייגות מתונות, באומרו כי זוהי קביעה שאיננה נקייה מספקות", ואף ציין לשבח את פסק הדין לאור מדיניותו הידועה של בג"ץ בעניין: "המקסימום שלו יכולים היו לצפות העותרים... היה כי בג"ץ יאמר דברים שמהם תשתמע הסתייגות מסוימת מהחלטת הוועדה, ולכך אכן זכו העותרים אתמול". בעניין אחר דחה בג"ץ, בשם עקרון טובת הילד ותוך פגיעה בחופש הדת, את עתירתה של אם לאפשר לה לחנך את ילדיה לפי תורת עדי יהוה. סגל, שחופש הדת ויחסו לסמכויות האורתודוקסיה היהודית בישראל גם הם מן הנושאים השכיחים בכתיבתו, הסתפק בציון שיקול אפשרי נוסף, מבלי להתייחס לפגיעה בחופש הדת. "שאלה היא, כמובן, אם מתן משקל מכריע לרצון שלא לחשוף את הילדים לעדי יהוה לא יפגע בטובתם הכוללת. טובתם הכוללת יכולה למשל להיות בחזקת האם, אפילו קיימת אפשרות שייחשפו לאמונה דתית אחרת מלבד היהדות". בראיון שערכתי עימו במהלך הכנת כתבה זו הצביע סגל על פסק הדין הראשון של בית-המשפט העליון בעניין הביציות המופרות של הזוג רוט-נחמני כדוגמה לפסק דין שביקר. עיון ברשימה שפירסם לאחר מתן פסק הדין מלמד כי ביקורתו הסתכמה בציטוט עמדת שופט המיעוט, צבי טל, וזו של השופט המחוזי חנוך אריאל, ובציון האפשרות החוקית לקיום דיון נוסף בהחלטה, ולא משום פגם כלשהו שיש בה אלא בשל "חשיבותה, קשיותה וראשוניותה". בעניין זה נציין כי החלטתו של שמגר לקיים דיון נוסף היתה בעייתית ביותר מבחינה משפטית – הן מבחינת פירוש חוק בתי-המשפט והן מבחינת הפגיעה בערך סופיות הדיון – ונראה כי שני הפרשנים, שתמכו בהחלטה זו, הקלו בקשייה יתר על המידה.

יש הקושרים את הנימה הרכה שבה מבקר סגל את פסיקות בית-המשפט העליון לקרבה האישית שבינו לבין כמה משופטיו. בעתירה שהגיש סגל לפני כשנה אפילו פסלו עצמם השופטים ברק ולוין מלדון בה, בשל "ידידות רבת-שנים עם העותר". לא לנו לקבוע אם יש ממש בהסבר זה, אבל נעיר כי מעיון במאמריו של סגל עולה כי הוא מרבה לצאת להגנת ברק: לפני כמה חודשים, כשהופנתה נגד ברק ביקורת קשה על מכתב ששלח ליו"ר הקודם של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ דדי צוקר, ובו המלצות בנוגע לקבלת "חוק יסוד: חופש העיסוק", כתב סגל כי "ניתן להבין את צעדו כשביקש לתרום לרשות המחוקקת מפרי עבודתו, נסיונו ושיקול דעתו המקצועי. תרומה של הרשות השופטת בטרם גיבושה של הצעת חוק איננה צריכה להיחשב כפגיעה בוטה בעקרון עבודת הרשויות, היא יכולה אף לתרום לגיבושה של חקיקה ראויה יותר"; כשביקרו בכנסת את מגמתו של ברק להרחיב את סמכויות בג"ץ, יצא סגל ברשימת שבחים לברק כ"ראשון לשופטים מכל בחינה עניינית אפשרית"; בעניין המחלוקת שפרצה בין ברק לשר המשפטים הקודם, דוד ליבאי, בעקבות מחאתו הגלויה של ליבאי על העונשים הקלים מדי לדעתו שמטילים שופטים על אנסים, פירסם סגל הסתייגות מלומדת מטענה זו, תוך השוואה עם המשפט האמריקאי, וציין את הכנסת כגורם שממנו עשוי לבוא הפתרון (נגבי הביע בעניין זה תמיכה מפורשת בעמדתו של ליבאי). סגל גם מקבל ללא סייג את תיזת ה"מהפכה החוקתית" של ברק ומשלב אותה רבות בטוריו, ללא כל התייחסות לפולמוס המתנהל סביבה.

התרשמותנו היא כי כל אלה אינם אלא ביטוי לחפיפה אמיתית של דעות, מה גם שטענתו של סגל בעניין הלגיטימיות של מכתבו של ברק לצוקר היא, בפשטות, נכונה. הקרבה המופרזת היחידה בין סגל לבין בית-המשפט העליון התבטאה בהיענותו לבקשת המוסד, עם מעברו למשכנו החדש, לכתוב עבורו חוברת על מקומו בשיטת המשפט הישראלית. ההתאמה המוגזמת היחידה בין כתיבתו העיתונאית של סגל לבין דעתו של ברק עולה ממעקב אחר רשימותיו בנושא החלטת בית-המשפט העליון שהכירה בסמכות כל הערכאות לבטל חוקים הנוגדים חוקי יסוד.

למחרת קבלת ההחלטה השווה אותה סגל לפסיקה אמריקאית ישנה ה"נחשבת בספרות למלאכת מחשבת ולתרגיל גאוני". הוא הניח כי תהיה זו "תרומה מרכזית לפיתוח עקרונות הדמוקרטיה", ונמנע מלבקרה. ארבעים יום לאחר מכן הופיע השופט ברק בפני חברי ועדת חוקה חוק ומשפט והבטיח להם כי למרות ההחלטה, רק בית-המשפט העליון יוסמך לבטל חקיקה של הכנסת, וגם זאת לעתים נדירות ועל-פי קריטריונים מחמירים. יומיים אחר-כך כתב על כך סגל: "זוהי מגמה ראויה... עצם יכולתה של ערכאה נמוכה להצהיר על אי-יישום חקיקה במקרה נתון אינה רצויה. הכרעה כה רגישה, מן הראוי שתתקבל רק על-ידי ההכרעה העליונה".

בשיחתי עימו הסביר סגל כי המדיום העיתונאי מטבעו מגביל את יכולתו לכתוב בהרחבה ובעומק. הוא מפנה לפעילותו האקדמית, שבמסגרתה ביקורתו את פסיקת העליון רחבה וחריפה יותר. בעניין הסגנון שבו כתב על פסק הדין בעניין נחמני טוען סגל כי "כל שופט יבין שזו ביקורת". על כך אפשר לומר, בלשונו של סגל עצמו, כי "המרקם הדמוקרטי בכללו" ייפגע כאשר "ביקורת הפסיקה" של הערכאה העליונה תישמר רק לכתבי-עת אקדמיים או לכנסים מקצועיים, או כאשר הביקורת העיתונאית תיכתב בצפנים המובנים לאנשי מקצוע בלבד. דומה כי היכולת לתאר ולבקר כל פסק דין בבירור, בתמצות ובפשטות היא בגדר דרישה הכרחית מפרשנות משפט עיתונאית, וסגל עצמו ידע לעמוד בה היטב – למשל, בביקורת שכתב על פסיקת השופט שמגר בעניין ההסכם הקואליציוני בין העבודה לש"ס – ביקורת שבה תיאר את עמדת שופט המיעוט, אהרן ברק, וטען בעדה.

פער חמור בין ביקורתו העיתונאית של סגל לבין ביקורתו האקדמית התגלה בדצמבר 1992 ובינואר 1993 בנושא אישורו של בג"ץ את גירוש 413 אנשי החמאס: באוניברסיטת תל-אביב פעל סגל לארגון כנס אקדמי שבו נישאו הרצאות ביקורתיות ביותר של אנשי משפט כנגד אישור זה שנתן בג"ץ; אך ב"ידיעות אחרונות", שבו כתב אז סגל פרשנויות משפטיות, הוא נמנע מלבקר את פסק הדין והסתפק בביאורים משפטיים ניטרליים לחלוטין, בנוסח "החלטת בג"ץ מאמש נושאת עימה תוצאה כוללת. משמעותה אינה רק התרת גירושם המיידי של אלה שגורשו עתה. גירוש זמני לתקופה מרבית של שנתיים יוכל להתבצע בעתיד, לפי החלטת מפקדי כוחות צה"ל בשטחים גם במקרים אחרים". גם כשפרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש, ביקרה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה, נמנע סגל מלתמוך גלויות בעמדתה אלא כתב: "אם מסרב פרקליט המדינה להגן על עמדה המקובלת על היועץ המשפטי, חזקה עליו שלא יחזיק במשרתו כנגד רצונו של היועץ".

התמונה העולה מפרשנות המשפט בעיתונות הישראלית היא של כותבים המשמשים מעין שופר למדיניותו השיפוטית של בית-המשפט העליון. שני הפרשנים ממעטים לבקר את בית-המשפט העליון ומתרככים בבואם לעשות זאת, כאשר נגבי מצטייר כנועז יותר מבין השניים. יש להדגיש כי אין פירושו של דבר שסגל ונגבי מגלים נאמנות אופורטוניסטית עיוורת כלפי פסיקות בית-המשפט העליון, וככל הנראה מדובר בקרבה אמיתית ועמוקה בין עמדותיהם הכנות לבין עמדותיהם של שופטי בית-המשפט. התוצאה היא שקול הפרשנות המשפטית בעיתונות הישראלית הוא חדגוני, ויש לו זיקה רעיונית עמוקה מאוד עם נשוא כתיבתם. תרומה כלשהי לגיוון תמונה תוכל, אולי, לבוא מ"ידיעות אחרונות", שאיננו מעסיק כלל פרשן קבוע לענייני משפט.

גיליון 4, יולי 1996