במתח שליווה את מסיבת העיתונאים שבה נמסרו מסקנות היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות בפרשת בר-און, נבלעה עובדה מעניינת. אליקים רובינשטיין אישר למעשה שדן אבי-יצחק הוא המקור שהביא לחשיפת הפרשה בתקשורת. רובינשטיין לא התכוון מראש לעשות זאת; הוא הוכשל על-ידי נחום ברנע. בהקריאו את פרק הדו"ח שעסק בתפקוד התקשורת אמר היועץ המשפטי: "בסופו של דבר, מילאה התקשורת תפקיד חיובי בחשיפת נושא קשה וכאוב. כמובן, לשם כך היה צורך במקור, שבמקרה דנן החליט החלטה מאוד לא רגילה".

מאוחר יותר שאל העיתונאי נחום ברנע את רובינשטיין למה התכוון כשכינה את החלטתו של אבי-יצחק – להעיד נגד לקוחו – "לא רגילה". "כשאמרתי לא רגילה", השיב רובינשטיין, "(התכוונתי) באמת למה שתיארת, למצבו של עו"ד מול לקוחו, אני לא אכנס מעבר לכך, זה מסור לעו"ד דן אבי-יצחק". כך, מתוך הבלבול של רובינשטיין בין העד המרכזי של המשטרה לבין המקור של איילה חסון, ניתן האישור הפומבי שהשניים הם אחד.

עו"ד אבי-יצחק יצא מהפרשה, לפי שעה מכל מקום, על תקן על האזרח הנאמן שנקט צעד יוצא דופן וסיכן את שמו ומעמדו ופנה לתקשורת כדי לבער את השחיתות. זה מעניין, כי עו"ד אבי-יצחק אינו אוהב בדרך-כלל את האופן שבו העיתונות מסקרת עניינים שהוא מעורב בהם. עד כדי כך אינו אוהב, שבשנים האחרונות לקח את העניינים לידיו, ויותר ויותר הוא משגיח על הסיקור בעצמו. יש לו עיתון-בית שבו הוא מסוגל להשפיע מה ייכתב על אודותיו, מתי ועל-ידי מי. זהו עיתון גדול ושמו "מעריב". בעיתון הגדול ממנו, "ידיעות אחרונות", יש לאבי-יצחק לקוחות נכבדים הדואגים לשמור על שמו הטוב. לאחרונה נכשל נסיונם למנוע פרסומים לא מחמיאים עליו, אבל בעתיד עשוי הדבר לבוא על תיקונו, אם ינצח אבי-יצחק במאבק המשפטי שהוא מנהל למען לקוחות אלה על השליטה ב"ידיעות אחרונות".

את העיתונים וכלי התקשורת האחרים מרתיע עו"ד אבי-יצחק מטיפול אגרסיבי בו או בלקוחותיו באמצעות אזהרות על הגשת תביעות דיבה, או תלונות סוביודיצה. מצד שני, הוא עצמו משפיע על סיקור משפטים שהוא מנהל באמצעות הזנת כתבים במידע ובפרשנות. כשמוסיפים לכך את העובדה שאבי-יצחק עמד מאחורי חשיפת פרשת בר-און, ומאחורי פרסומים מסוימים מאז שנפתחה החקירה, אין מנוס ממסקנה שהוא אחד האנשים המשפיעים על התקשורת הישראלית, ודרכה על האווירה הציבורית ועל המערכת הפוליטית.

את קו פרשת המים ביחסי השנאה-אהבה של עו"ד אבי-יצחק עם העיתונות ניתן לסמן ביום שבו קיבל עליו לייצג את אריה דרעי. עד אז אבי-יצחק התכתש עם העיתונים; מפעם לפעם איים בתביעת דיבה בעניין כלשהו, מפעם לפעם נעקץ בכתבה שעוררה את רוגזו. אבי-יצחק היה פרקליט בעל שם עוד לפני שייצג את דרעי, אבל לא הרבה להופיע מיוזמתו בתקשורת. תיק דרעי הביא למפנה: אבי-יצחק הבין, כנראה, שכדי להתמודד עם הסיקור העוין של "ידיעות אחרונות" כלפי לקוחו, עליו לגייס לטובתו את העיתונים וכלי התקשורת האחרים, או לפחות להרתיע את העיתונאים שאינו יכול להעביר לצדו. נראה שההתנסות הזו גרמה לו להתוודע אל מקורות כוחה של התקשורת.

אירוע הכניעה הראשון של העיתונות מתועד בעמ' 4 של "מעריב", ה-18 בפברואר 94'. נפרש שם מכתב תגובה חריף של אבי-יצחק לכתבתה של עינת ברקוביץ' אשר התפרסמה במוסף "מעריב" כחודש קודם לכן. הכתבה, שעסקה בצוות עורכי-הדין של דרעי, תיארה את אבי-יצחק – באמצעות שלל דוגמאות בלתי מחמיאות – כפרקליט קטנוני וגאוותן. במכתב התגובה טען אבי-יצחק ש"רוב רובם של הדברים האמורים בכתבה זו הינם פרי המצאה ודמיון בלבד, ואין להם קשר כלשהו למציאות או לעובדות הנכונות. יתר על כן, לגבי חלק גדול מן הדברים אני אף מתקשה להאמין כי מישהו מסר אותם לגב' עינת ברקוביץ', ויותר קרוב אני לחשוב כי אין הם אלא פרי דמיונה שלה, דמיון עצמאי ומרקיע שחקים".

ברקוביץ' גילתה את המכתב המשמיץ אותה מקצועית ואישית, ללא תגובתה, רק כשקראה אותו בעיתון. מכתבו של אבי-יצחק הגיע למערכת "מעריב" שלושה ימים לאחר פרסום הכתבה של ברקוביץ'. היא עמדה על כך שביכולתה להוכיח את כל מה שכתבה. עורך המוסף, אמנון רבי, הונחה על-ידי עופר נמרודי לנהל מו"מ עם אבי-יצחק כדי לסיים את הפרשה בשקט. בתיה פלדמן תיארה בשבועות "שישי" כיצד ייבש אבי-יצחק את רבי שעתיים בחדר ההמתנה, רק כדי לומר לו שהוא עומד על כך שתגובתו תפורסם במלואה במוסף, לא במדור מכתבי קוראים, וללא תגובתה של ברקוביץ', שאם לא כן ישקול לגשת לבית-המשפט. בסופו של דבר הוריד עופר נמרודי הוראה לעורך הלילה לפרסם את המכתב במיקום שבו פורסם. על-פי פלדמן, טענו יעקב ארז ואמנון רבי מאוחר יותר שלא ידעו כל כך.

אחרי פרסום מכתבו של אבי-יצחק נעכרו היחסים בין ברקוביץ' לעורכיה, ובעקבות עוד כמה תקריות עזבה סופית את "מעריב". אחת התקריות האחרונות היתה גם היא בעניין אבי-יצחק. ברקוביץ' הציעה לעורכיה לסקר עבור מוסף האקטואליה את משפט דרעי. לפני שנענתה בחיוב בדקו ראשי "מעריב" עם דן אבי-יצחק אם מקובל עליו שברקוביץ' תהיה אחראית לסיקור.

איור: ארנון אבני

עוד קודם לכן היה לאבי-יצחק קשר עקיף לעיתון: אשתו, נעמי, פירסמה בשנות השמונים מדור ב"מעריב" של סיפורים מבתי-משפט. שני ספרי ילדים מפרי עטה יצאו בהוצאת מעריב, וגם הרומן הבא שלה למבוגרים ייצא שם בקרוב. כלתם של הזוג, יעל אבי-יצחק, עבדה בדסק הירושלמי של העיתון. לפני כשנתיים דיווחה על פרצה בחוק שתאפשר לאהוד אולמרט לסגור את האוריינט-האוס. הניסוח היה "בדיקת 'מעריב' העלתה ש-". באותו זמן היה דן אבי-יצחק אחד מיועציו המשפטיים של אולמרט.

הזיקה המשפחתית לא מנעה מ"מעריב" לסקר את אבי-יצחק גם בנימה ביקורתית לפני שהתהדק הקשר בינו ובין נמרודי. אחרי אחת מפלישות המתנחלים לבתים במזרח ירושלים תיאר הכתב יוסי לוי כיצד פרקליטם, אבי-יצחק, שוחח ארוכות מתוך מכוניתו המחוממת עם מפקד המחוז, חיים אלבלדס, שעמד בגשם. אבי-יצחק לא היסס אחרי הפרסום להתקשר ללוי ולמחות שלא היו דברים מעולם, אבל זה השיב לו שצפה בו בעצמו, ממכונית שחנתה ממול. "מעריב" גם דיווח כיצד התיש אבי-יצחק ארבע שעות את ועדת הכנסת בטיעוניו נגד הסרת חסינותו של רפאל פנחסי.
הקשר בין אבי-יצחק לעופר נמרודי התהדק מאז ש"מעריב" שכר את שירותיו של הפרקליט במשפט דיבה גדול שהוא עצמו מנהל נגד "כל העיר", ומאוחר יותר גם לסנגר עליו בפרשת האזנות הסתר. מאז הפך עו"ד אבי-יצחק לכוכב זוהר בשמי המשפט הישראלי, כפי שהוא נשקף בדפי "מעריב". דבריו באולמות המשפט ותמונותיו מחוצה להם הובאו בהרחבה ובהבלטה רבה, לא רק כשזה נוגע לנמרודי ול"מעריב", אלא גם למשפט דרעי. "כמו שהדברים נראים עכשיו", נכתב ב"מוסף לשבת" של "מעריב" ב-23 בספטמבר 1994, "התובע יהושע רזניק בצרות. כבר שנים הוא מנהל את תיק החקירה של דרעי, ובכל זאת הופעתו בבית-המשפט מעוררת עצבנות, לחץ וחוסר שביעות רצון. ומולו, הסניגור דן אבי-יצחק מנהל חקירה ממוקדת ונינוחה ומתבל אותה בהקנטות המוציאות את רזניק פעם אחר פעם משיווי משקלו".

דוגמה נוספת מיום 25.4.95 אינה מזכירה את סגנונו המתיש והקטנוני של אבי-יצחק, כפי שתואר ב"מעריב" בעניין פנחסי, ותחת זאת משווה לו אופי של רצינות וקפדנות המביאות לידי הצלחה: "שמולביץ', שנראה מאושש ומחויך עם כניסתו לאולם, איבד את רעננותו בחקירתו הנגדית המתישה, על-ידי סניגורו של דרעי, עו"ד דן אבי-יצחק. הוא נדהם לשמוע מהסניגור שהוא עדיין חבר הנהלת עמותת משתכני הר-שמואל. 'הפתעת אותי', אמר". אף שהידיעה כולה הוקדשה לסיקור עדותו של שמולביץ', היא לוותה בצילום גדול ומחמיא של אבי-יצחק מחייך למצלמה, ובצילום קטן בהרבה של שמולביץ' עצמו.

מיני-הישגים של אבי-יצחק במהלך המשפטים המסוקרים על-ידי "מעריב", למשל פסילת עדות משה ויינברג במשפט דרעי או דחיית בקשת ההגנה במשפט הדיבה נגד "כל העיר" לחשוף את שכרו של תחקירן "מעריב" רונאל פישר – מובאים ב"מעריב" בהבלטה יתרה. מהצד האחר, מהלכים משפטיים חשובים שאינם נוחים ללקוחותיו של אבי-יצחק במשפטים אלו, כגון עדות שר החקלאות לשעבר אריק נחמקין במשפט דרעי, לא דווחו ב"מעריב" כלל. לסיקור מן הסוג הזה, לאורך זמן, יש השלכות מעבר לליטוף האגו של הפרקליט המצטיין. כך לפחות מאמין אבי-יצחק עצמו, כפי שאפשר ללמוד מדבריו בתוכנית "שטח הפקר", 26.3.97, שדנה בתופעה המתפתחת של אנשי ציבור השוכרים יחצנים ללוות את משפטיהם. "אין לי צל של ספק ששופט מושפע מתקשורת מסיבית", אמר אבי-יצחק. באותה תוכנית הוא גם גילה את דעתו על העיתונאים: "מנסיוני במשך עשרות שנים, הרמה המקצועית של כתבי המשפט, אם ניתן לה ציון, היא בין מינוס אחת לאפס. רובם ככולם אינם אנשי מקצוע, והם מתעצלים לעשות את העבודה. הרבה כתבים מדווחים על משפטים כאשר לא היו בכלל באולם בית-המשפט". גם אם עורך-הדין המלומד צודק בביקורתו לגבי כמה מהכתבים, אין לו על מה להלין. הוא עצמו מסר לכתב "מעריב", שלא נכח באולם, דיווחים מהדיון. הכתב יהודה גולן, ששימש כמה פעמים כתב מחליף במשפט דרעי, הביא ציטוטים נרחבים מדבריו של אבי-יצחק אף שלא נכח באולם. צריך לציין שלא מופק פרוטוקול משפט ביום הדיון, אלא רק למחרת במקרה הטוב, כשהידיעה בעיתון כבר מודפסת. יהודה גולן בתגובה: "הוא ממש לא הכתיב. יש דיונים ארוכים שיושבים ויוצאים באמצע, אז אחר-כך אני שואל מה התרחש במהלך המשפט. בסך-הכל החלפתי במשפט דרעי כארבע פעמים. דיברתי גם עם התובע, יהושע רזניק, פעמיים. פעם אחת דיברתי עם נבות תל-צור ופעם אחת עם דן אבי-יצחק".

דן אבי-יצחק זוכה ב"מעריב" לעתים לקבל מראש ידיעות שבהן הוא מוזכר, לאשר אותן לפרסום או לערוך בהן שינויים. בדרך-כלל הדבר נעשה באמצעות הפאקס במשרדו. כשידיעות עוברות מדן אבי-יצחק ל"מעריב" או להפך, הן עשויות לעבור מפעם לפעם גם דרך עופר נמרודי. תגובת "מעריב": "הטענה כאילו עיתון 'מעריב' נוהג להעביר לעיונו של עו"ד דן אבי-יצחק ידיעות הנוגעות לו אישית בטרם פרסומן אינה נכונה. עו"ד אבי-יצחק הינו אחד היועצים המשפטיים של עיתון 'מעריב'. במקרים שבהם זקוקה מערכת 'מעריב' לעצה משפטית לפני פרסום ידיעה, כדי שהפרסום יעלה בקנה אחד עם הוראות החוק, היא פונה לעו"ד אבי-יצחק או לעורכי-דין אחרים לפי הנסיבות. עו"ד אבי-יצחק מסרב ליתן עצות משפטיות ל'מעריב' בנושאי ידיעות כאמור, במקרים שבהם הוא סבור כי עלול להתעורר ניגוד אינטרסים".

גם עו"ד אבי-יצחק בתגובתו מכחיש שהוא עובר על ידיעות הנוגעות בו טרם פרסומן: "לעתים אני מתבקש, כיועץ משפטי של העיתון, לערוך בדיקה משפטית של כתבות. אם מדובר בכתבה הנוגעת לי אישית, או בכל מקרה של חשש אחר לניגוד אינטרסים – אני מסרב לעשות כן".

ההשפעה שהשיג אבי-יצחק על הפרסומים ב"מעריב" לא סיפקה אותו במה שקשור למשפט דרעי, והוא תידרך כתבים מכלי תקשורת אחרים המסקרים את המשפט (זו תופעה מקובלת בין עורכי-דין וכתבים). עו"ד אבי-יצחק: "אני נמנע מלתדרך כתבים מיוזמתי. בדרך-כלל אני נמנע מכך גם כשאני מתבקש לכך על-ידיהם או על-ידי הלקוח. הדבר ידוע היטב לכל כתבי המשפט המסקרים משפטים שבהם אני מופיע, הוא בבחינת 'מן המפורסמות', וכתבים התרעמו על כך לא פעם. גישתי זו נובעת הן מהשקפתי העקרונית והן משום שלדעתי הרמה המקצועית של חלק מכתבי המשפט היא כה נמוכה, כך שממילא אין סיכוי שיבינו הסברים משפטיים סבוכים או שיידעו להעבירם לקהל הקוראים. באותם מקרים נדירים שבהם אני נענה לבקשה להסביר לכתב נקודה זו או אחרת – ואלה מקרים נדירים – אני מדייק בהסבר ונותן אותו בצורה מלאה, אובייקטיבית וללא 'צבע'. גם דבר זה ידוע והוא מן המפורסמות בקרב כתבי המשפט, הסומכים על דברי ויודעים שלעולם לא אטעה אותם". כתבים מעידים שאבי-יצחק יצר עימם קשר מיוזמתו כמה וכמה פעמים, כדי להסב את תשומת לבם למהלכים משפטיים, וזאת גם במקרים שבהם הכתבים נכחו בדיון.

אבי-יצחק הגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על עבירות סוביודיצה לכאורה שעברו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". הפרסום ב"ידיעות אחרונות" עסק בעדותו הצפויה של שר החקלאות לשעבר נחמקין במשפט דרעי. הפרסום ב"הארץ" היה לקראת עדותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, שמעון שבס, והופיע בטורה של חנה קים, שכתבה שאם שבס יעיד בבית-המשפט את אשר מסר בחקירתו במשטרה, "הוא יהיה בעיה". אבי-יצחק העביר את העתק מכתב התלונה ל"מעריב", והעיתון פירסם אותו בהרחבה. בתשובתו ליועץ המשפטי לממשלה הצביע עורך "הארץ", חנוך מרמרי, על עבירות סוביודיצה לכאורה במכתבו זה של אבי-יצחק. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, גרס כי בפרסומים האמורים של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היה כדי להשפיע על העדויות העתידות, והזהיר את עורכי שני העיתונים כי עברו לכאורה עבירת סוביודיצה וכי אם יתמידו בפרסומים כאלה, יינקטו נגדם הליכים. חנה קים: "אני מניחה שהמטרה של דרעי, דרך אבי-יצחק, בהוצאת נשק הסוביודיצה מהנפטלין, היתה לשגר אזהרה לשאר העיתונאים: מי שיהיה בסדר ויאמץ את התדריכים של אבי-יצחק, לא יתלוננו נגדו בגין עבירה על חוק הסוביודיצה. מי שלא ינהג כך, מסתכן בתלונה על כל מלה לא זהירה".

השימוש בחוק הסוביודיצה היה לגיטימי מבחינת אבי-יצחק. הוא רק שכח לדאוג לריסון עצמי גם ב"מעריב": בידיעה מאת הכתב שמואל מיטלמן נכתב כי סניגורו של דרעי "הצליח לערער את מהימנותו" של עד המדינה. התובע במשפט דרעי התקומם על הדיווח והתלונן אצל בן-יאיר. בבירור שנערך הסתבר שהניסוח המקורי של מיטלמן היה שאבי-יצחק "ניסה לערער את מהימנותו". לדיווח המגמתי, כפי שהבין היועץ המשפטי מתגובת "מעריב", אחראית "יד נעלמה של מאן דהוא במערכת, שלא נכח באולם בית-המשפט". העניין הזה זיכה גם את "מעריב" באזהרה של נקיטת הליכים בגין סוביודיצה (מקבץ התלונות מופיע בספרו של משה נגבי, "חופש העיתונות בישראל").

שיטתו הבדוקה של אבי-יצחק למניעת פרסומים פוגעים בו או בלקוחותיו היא שיגור מכתבי אזהרה בתביעת דיבה. הוא אינו מהסס לעשות זאת גם כאשר העניין העומד להתפרסם נכון מבחינה עובדתית. שוב, מבחינתו זה צעד בהחלט לגיטימי. עורכים ויועצים משפטיים שמקבלים מכתב כזה מאבי-יצחק נוטים לנקוט זהירות וקפדנות יתר לפני פרסום הידיעה, אם בכלל.

בדצמבר 85' פירסם העיתונאי משה הורביץ בשבועון "כותרת ראשית" מעשה מופלא: עו"ד אבי-יצחק השיג לעצמו מכונית מרצדס מפוארת, שמחירה היה קרוב ל-100 אלף דולר, תמורת 30 אלף דולר בלבד. לשם כך השתמש באדם בשם אילן אמויאל שנרשם כבעל המכונית, אשר הובאה לארץ כמונית, ולכן היה מחירה שליש ממכונית זהה בשוק החופשי. למעשה שימשה ה"מונית" את עו"ד אבי-יצחק בלבד, ואמויאל שימש נהגו הפרטי. בעקבות פניית "כותרת ראשית" לקבלת תגובה, נקט אבי-יצחק שני צעדים. ראשית, דאג שעל גג המרצדס יותקן מיד שלט מואר של מונית ("כובע", בלשון הנהגים), ושנית איים בתביעת דיבה לא רק על "כותרת ראשית", אלא גם על עיתונים אחרים שרצו לטפל בסוגיה לאחר הפרסום בשבועון. העיתונים אכן לא פירסמו דבר בנושא.

בעקבות הפרסום ב"כותרת ראשית" פתחו חוקרי המכס בחקירה, שהביאה לכך שהמפקח על התעבורה החליט לבטל את רשיון המונית שניתן לאמויאל. הוגשה עתירה לבג"ץ בשמו של אמויאל, באמצעות משרד עורכי-הדין שפאר-את-סיטון. זמן קצר קודם לכן הביא עו"ד אבי-יצחק לזיכויו המלא של אחד השותפים במשרד זה, חגי סיטון, במשפט שהמדינה ניהלה נגדו על אשמה של מסירת עדות שקר במשפט נגד בעלי מוסך בירושלים. לפני שבג"ץ נתן את החלטתו, אייל אבי-יצחק, בנו של נשוא כתבה זו, הסיע במכונית המרצדס אנשים ברחבי ירושלים והחתים אותם על הצהרה יוצאת דופן שלפיה נסעו במונית זו תמורת תשלום ואפילו קיבלו שירות אדיב. בג"ץ לא התרשם מהמהלך ודחה את העתירה.

בפרשת בר-און הביא עו"ד דן אבי-יצחק לכאורה למיצוי את השפעתו ויכולת ההשפעה שלו על התקשורת. הידיעה הראשונה על מינויו הצפוי של רוני בר-און פורסמה יום לפני המינוי בפועל. זאת היתה ידיעה בלעדית של "מעריב" ב-9 בינואר, כלומר ידיעה שהגיעה לדפוס ב-8 בו. באותו יום, כידוע עתה, הוסרה מועמדותו של אבי-יצחק לתפקיד בהתייעצות אצל ראש הממשלה. כעשרה ימים אחר-כך דיווחה איילה חסון על פרשת בר-און. כלי-תקשורת שונים מצאו שביום הפרסום, כשש שעות קודם לכן, שוחחה חסון עם אבי-יצחק בבית-אסיה בתל-אביב. אבי-יצחק אישר את דבר הפגישה וסיפר ששיחתם נסבה על משפט האזנות הסתר בעיתונים, ולא על פרשת היועץ המשפטי.

ב-20 בפברואר, יום לאחר התפטרות אבי-יצחק מייצוגו של דרעי, סיפקה חסון ידיעת המשך שחיזקה בעקיפין את טענתה על הקשר בין דרעי לבר-און. חסון סיפרה ששבוע לפני שפורסם ב"מעריב" על מועמדות בר-און, התקשר הכתב אופיר חכם אל בר-און ושאל אותו האם נכון שהוא המועמד המוביל למשרת היועץ המשפטי. בר-און הכחיש וזמן קצר אחר-כך, על-פי חסון, טילפן דרעי אל עופר נמרודי וביקש ממנו לא לפרסם את הידיעה בדבר מינויו הצפוי של בר-און. דו"ח הפרקליטות אישר ידיעה זו של חסון. הידיעה אכן עוכבה לפרסום כמה ימים. באותם ימים התנהל המירוץ על משרת היועץ המשפטי בין אבי-יצחק לבר-און. כאמור, ביום שבו הוסרה מועמדותו של אבי-יצחק ירדה לדפוס "מעריב" הידיעה על מינוי בר-און.

כאן נשאלת השאלה, מה פתאום המו"ל, עופר נמרודי, שהשעה עצמו לכאורה מתפקיד העורך הראשי בעקבות הגשת כתב-האישום נגדו בפרשת ההאזנות הסתר, עיכב ידיעה לפרסום במשך כשבוע? תגובת "מעריב": "האפשרות שעו"ד בר-און הינו מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הגיעה לידיעת עופר נמרודי מפיו של ח"כ אריה דרעי, אשר פנה אישית לנמרודי. אך טבעי הוא שכמו"ל 'מעריב' סייע נמרודי בנסיבות אלו למערכת 'מעריב' לבצע את הבדיקות העיתונאיות הנדרשות כדי להביא את הידיעה לפרסום. 'מעריב' והעומדים בראשו לא נכנעו ללחציו של ח"כ דרעי שלא לפרסם את הידיעה, וכזכור, היא אכן פורסמה בלעדית ב'מעריב', לאחר מיצוי הבדיקות לצורך אימותה".

ב-19.2.97 חשף "מעריב", בלעדית, את הידיעה המרעישה על התפטרותו של דן אבי-יצחק מייצוג אריה דרעי. הידיעה הופיעה כציטוטים מפי מקורבי אבי-יצחק, אך למעשה היא הביאה את מכתב ההתפטרות בשלמותו, בלי שיוגד שזהו המכתב. ביומן הבוקר של קול-ישראל העלו את דרעי לשידור, והכתבת אסתי פרז הקריאה לו את מכתב ההתפטרות מלה במלה. דרעי טען שלא קיבל את המכתב, אבל ברדיו לא ממש האמינו לו. האפשרות שעורך-הדין הנכבד העביר לעיתון ולרדיו את המכתב לפני שהגיע ללקוחו לא התקבלה על דעתו, אבל בדיעבד הסתבר שאבי-יצחק העביר את המכתב בפאקס ללשכתו של דרעי בשעת לילה מאוחרת, לפני הפרסום. הידיעה הגיעה לדסק החדשות של "מעריב" ב-11 בלילה. ראש הדסק, עמוס רגב, הקריא אותה בחזרה בטלפון לאבי-יצחק, מלה במלה, והלה אישר סופית את הפרסום. למחרת שוב פרסם "מעריב" את אותם הדברים עצמם – שהופיעו הפעם כמכתב ההתפטרות כלשונו – בלוויית תמונה גדולה של אבי-יצחק המחייך ותחת הכותרת הענקית "כל מלה מדויקת ושקולה" (ציטוט מדברים שאמר אבי-יצחק ערב קודם בערוץ הראשון). באותו גיליון, בעמודי החדשות, הופיעה כתבת הלל על אבי-יצחק מאת חגי ורד. "אבי-יצחק נחשב אדם קפדן, לוחמני ולויאלי", נאמר שם, "הוא מנהל אורח חיים צנוע ולא נהנתן". שם התואר "צנוע" יופיע גם למחרת ב"מעריב", בכתבת הלל נוספת מאת טל בשן במוסף לשבת.
אבי-יצחק אכן מנהל אורח חיים צנוע, להוציא את חיבתו למכוניות מרצדס שעליה לא יכלה, אולי, טל בשן לדעת כיוון שאזכור על כך לא הופיע בארכיון "מעריב". אלא שקשה להבין כיצד כתבת דיוקן מקיפה על אבי-יצחק מכילה רק סופרלטיבים מחמיאים בנוסח "הדבר היחיד שמעניין אותו זה החוק. וכמי שהחוק הוא כל חייו – כבוד החוק ובית-המשפט חשובים לו יותר מכל דבר". בשן לא הזכירה, למשל, את הטענות על קטנוניותו של אבי-יצחק בענייני כספים למשל, פירטה רק תיקים שבהם ניצח ולא ציינה אפילו תיק אחד שבו הפסיד (ויש יותר מאחד). טל בשן: "אני פשוט לא התייחסתי לזה כי לא היה לי זמן. כתבתי את הכתבה הזאת בשעתיים בדיוק".

בכל זאת לא כתבת עליו מלה רעה.
המוצר שאני ניסיתי להביא היה ניתוח של מה פגע בו [והביא להתפטרותו מייצוג דרעי]. אני לא אוהבת לסכם קטעי ארכיון. העדפתי לדבר עם אנשים חדשים, ומה לעשות – אלה שדיברו איתי אמרו דברים טובים.

קיבלת הנחיות מיוחדות לפני שכתבת את הכתבה, או אולי נערכו בה שינויים מהותיים אחרי כן?
ממש לא.

העובדה שעו"ד אבי-יצחק פנה בפרשת בר-און נגד לקוחו, אריה דרעי, ובסופו של דבר התפטר מייצוגו, הכניסה את דרעי לצרות לא רק מבחינת הפרשה עצמה ומבחינת ההגנה בהמשך משפטו. היא גם גרמה לכך שאריה דרעי נותר בלי עיתון, זולת בטאון ש"ס "מיום ליום". מעורבותו של אבי-יצחק עצמו בפרשה הביאה לכך שהוא עבר לשיגור נרחב של אזהרות בתביעות דיבה. בניגוד לעבר, השיטה לא הוכיחה את עצמה הפעם במניעת פרסומים, אבל חילצה לפחות התנצלות אחת מהערוץ הראשון, על כך שפירסם שאבי-יצחק כביכול הקליט את לקוחותיו.

ניסיון אחר למנוע פרסומים על אבי-יצחק נעשה על-ידי תמר מוזס, מנהלת עיתון "תל-אביב", ומבעלות המניות ב"ידיעות אחרונות". אבי-יצחק מייצג אותה ואת בן-דודה, עודד מוזס, בתביעה משפטית לבטל את הנאמנות בידיעות-תקשורת, שמשמעותה העברת מניותיהם של השניים לידיהם, והוצאתם מידי הנאמנים עורכי-הדין ליבליך-מוזר ומתחום השפעתו של ארנון מוזס.

תמר מוזס בטוחה שבמערכת "ידיעות אחרונות" מנסים לפגוע, באמצעות פרסומים, בעו"ד אבי-יצחק, בגלל השירות שהוא נותן לה ולבן-דודה במאבקי השליטה על העיתון. גורמים ב"ידיעות אחרונות" טוענים שלאחרונה ניסו השניים להפעיל את השפעתם כבעלי מניות למניעת פרסומים ביקורתיים על עו"ד אבי-יצחק.

תמי מוזס, האם נכון שדרשת שלא יפורסמו דברים לא מחמיאים על דן אבי-יצחק?
השאלה שלך לא נכונה. היא צריכה להישאל, האם נכון שדרשת שלא יפורסמו שקרים על דן אבי-יצחק.

דרישתך נענתה?
אני לא אומרת שהיתה דרישה.

אז מה את אומרת?
שאין תגובה.

כפי שאפשר ללמוד מכמה כתבות שפורסמו על אבי-יצחק ב"ידיעות אחרונות" מאז התפטרותו מייצוג דרעי, כתבי העיתון לא חסכו את שבטם מהפרקליט.

לסיכום אפשר לומר שאם עד פרשת בר-און הוריד אבי-יצחק את העיתונות הישראלית על הברכיים, הרי שבסיקור הפרשה הוא הוליך אותה אל אחד ההישגים הגדולים בתולדותיה. פה ושם ניסו עיתונאים להתמרד אבל הוחזרו לתלם, בין השאר באמצעות תביעת דיבה על עשרה מיליון שקל שהגיש אבי-יצחק נגד חדשות ערוץ 2 ונגד כלי-תקשורת אחרים.

יגאל מוסקו הוא חבר מערכת "כל העיר" ואביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית

גיליון 8, אפריל 1997