16 שעות לאחר החתימה על הסכם חברון, כשבמליאת הכנסת עוד דנו על אישורו ותשומת הלב הציבורית כוונה אליו במלואה, כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו מסיבת עיתונים. היה זה כמה דקות לאחר השעה שמונה בערב, ומהדורות חדשות של שני ערוצי הטלוויזיה קטעו את דיווחיהן ופינו את המסך לשידור חי של דברי ראש הממשלה. "ערב טוב", פתח. "לפני שישה חודשים, כשהרכבתי את הממשלה, הצבתי שני יעדים מרכזיים לחצי השנה הראשונה של כהונתה: ראשית, להתחיל את תהליך הבראת המשק, ושנית לתקן את העיוותים בתהליך השלום. ובראש הדברים – לחזק ולשפר את ההסכם שירשנו מן הממשלה הקודמת לפריסה מחדש בחברון. הערב אני יכול לבשר לכם ששני היעדים הללו הושגו. קודם כל התחלנו בהבראתו של המשק...", וכאן החל ראש הממשלה, במסיבת עיתונאים שאמורה היתה לסוב כולה על נושא הסכם חברון, לפרט הישגים של ממשלתו בתחום הכלכלי. הערוץ הראשון המשיך לשדר את הדברים, אך חברת החדשות של הערוץ השני סירבה לבלוע זאת. המגיש, יעקב אילון, שב אל המסך ובפיו המלים: "אם כן, ראש הממשלה ממשיך בדברים האלה שלו, ואנחנו נצטרף מאוחר יותר למסיבת העיתונאים הזו. בינתיים נעבור לדיווח מן הכנסת".
שיקול הדעת בהחלטה זו של חברת החדשות לקטוע את הדיווח הישיר ממסיבת העיתונאים היה של שני אנשים: ערן בן-פורת, עורך מהדורת אותו ערב, ושלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות. "זו לא היתה הפעם הראשונה שאנחנו מסרבים לשדר על-פי התסריט הרצוי על-ידי לשכת ראש הממשלה", סיפר קיטל מאוחר יותר באותו ערב. "הפעם הראשונה היתה לאחר הביקור הראשון של נתניהו כראש ממשלה בארה"ב. הנחיתה בבן-גוריון היתה בשבע בערב, והוא המתין שעה בנמל התעופה כדי שמסיבת העיתונאים שכינס שם תועבר בשידור חי. בסופו של דבר החלטנו שלא לשדר אותה – היה כבר מספיק כיסוי לעניין הביקור, ומסיבת העיתונאים היתה חסרת ערך חדשותי".
במהדורת החדשות של הערוץ הראשון שודרה מסיבת העיתונאים בדיווח ישיר. "הפעם השנייה", ממשיך קיטל, "היתה טרם אישור התקציב בממשלה, כשראש הממשלה החליט שהוא רוצה לפנות לאומה יחד עם שר האוצר, וגם אז נראה לנו שלא ממין העניין לשדר את כל נאומו", כפי שעשה הערוץ הראשון, אשר נאום ראש הממשלה הופנה למעשה למצלמותיו. "הפעם השלישית", מסכם קיטל, "היתה הערב. זכותו של ראש הממשלה לדבר על מה שהוא רוצה, אך חובתנו היא לסנן את הדברים. אין שום הצדקה לכך שחצי מהדורה תישלט על-ידי נאום לאומה של ראש הממשלה רק מפני שהוא בוחר לנאום בעת שידור המהדורה".
האם חשת שהסטייה הנושאית שלו לכיוון הכלכלי היתה ניצול לרעה של מסיבת העיתונאים הערב?
"התשובה היא כן".
איור: אפרת בלוססקי
צבי לי-דר, דובר רשות השידור, מסביר: "מבחינה מעשית לא היתה לנו בעיה להמשיך לשדר את דברי ראש הממשלה בתחום הכלכלי, אף שהוא סטה בכך מנושא מסיבת העיתונאים על חברון. הדבר השתלב במהדורה, שאורכה 85 דקות. על רקע של מהדורה ארוכה, שידור כזה אינו פוגע כל-כך במבנה המהדורה עצמה. בניגוד לחברת החדשות של הערוץ השני, לנו אין הפסקות פרסומת, יש לנו זמן בשפע, ובאותו ערב לא היה לנו שום אילוץ לקטוע את שידור מסיבת העיתונאים. בחברת החדשות מנצלים את החולשה המבנית של מהדורותיה כדי להציג עוצמה עיתונאית – למעשה יש להם רק כעשרים דקות נטו, ולכן אך טבעי ונכון וכלכלי מבחינתם לקטוע את השידור במקרה זה. אצלנו הצופה קיבל באותו ערב את מלוא החדשות של אותו יום, ובכלל זה – שראש הממשלה מבקש לנצל זמן מסך שהוקצה לו למטרה מסוימת ומדבר על נושאים אחרים. מבחינה עקרונית יש גם ערך חדשותי לעצם הבאת האופן שבו ראש הממשלה מנצל זמן מסך שהוקצה לו. מלבד המסר המובא בתוכן הדברים יש גם מסר בהקשרם. גם בכך יש משום אינפורמציה לציבור, ולפיכך איננו משמשים כאן צינור תעמולה חד-כיווני. הראיה – לאחר מסיבת העיתונאים אף הובאה תגובתו של ח"כ אברהם (בייגה) שוחט, שהתייחס במפורש לעניין אזכור הנושא הכלכלי תוך כדי מסיבת עיתונאים על חברון".
שלום קיטל מספר שרוח כעוסה למדי נושבת אליו מלשכת ראש הממשלה לאחר כל פעם שבה נעשים אצלו סינונים מעין אלה. נתניהו מרבה לארגן מסיבות עיתונאים או לנאום באירועים בסינכרוניזציה מכוונת עם מהדורות החדשות (למשל, בכנס הליכוד האחרון בסינרמה בתל-אביב נמסר לעיתונאים שנתניהו ינאם בשעה שש וחצי בערב. בפועל התחיל נתניהו לנאום כמה דקות לאחר השעה שמונה), ומניעיו לכך ברורים: שידור חי יש בו משום פיתוי מסוים לעורך החדשות לשלבו במהדורה. מצד שני, מטבעו שהוא גם מגביל קשות את מלאכתו של העורך בבחירת הקטעים הראויים לשידור. הפיתיון המושלך כאן לעורך, אם כן, עלול לעתים קרובות להתגלות כסם הרדמה, ונתניהו ואנשיו מודעים לכך ומרבים לנצל זאת.
שימושים מניפולטיביים בכלי התקשורת – קרי, ניצולם לשם גיוס תמיכה או העברת מסרים לגורמים שונים – אינם, כמובן, המצאה של נתניהו. ייחודו אינו בעצם נקיטת המניפולציות, אלא בכך שהוא משתמש בהן באופן מסיבי. מידת החשיבות שמייחס נתניהו לעיצוב דעת קהל באמצעות כלי התקשורת היא עצומה, ומעידים על כך הדברים הבאים שכתב בסוף ספרו האחרון "מקום תחת השמש": "עם השתרשות האידיאלים הדמוקרטיים והמינוח הדמוקרטי בעולם, ועם עליית כוחם של אמצעי התקשורת ההמונית, הפכה דעת הקהל הבינלאומית לזירה שבה נערכים ומוכרעים המאבקים המדיניים. בין שהמאבק צודק או מרושע, בין שהוא מוסרי ובין שיסודו בעוול – כל מי שמעורב במאבקים מדיניים וצבאיים חייב להשתדל לשכנע את העולם שמטרתו צודקת".
נראה כי דברים אלו של נתניהו חלים גם על שכנוע דעת הקהל המקומית. מדי בוקר הוא מכנס את יועציו לישיבה הדנה בהרחבה בעניין קשרי הלשכה עם התקשורת. בין יועציו, לצד "יועץ ראש הממשלה לענייני תקשורת" (שי בזק), נמצא גם "ראש אגף ההסברה" (דוד בר-אילן) – תפקיד חדש, פרי המצאתו של נתניהו עם היכנסו לתפקידו. גם מזכיר הממשלה הנוכחי, דני נווה, מקדיש חלק רב מזמנו לענייני הסברה, ונתניהו עצמו מתראיין לכלי תקשורת בארץ ובעולם בתכיפות חסרת תקדים. כמוסבר בספרו של נתניהו, יותר משאנרגיה יוצאת דופן זו נועדת להיענות לצמאון כלי התקשורת למידע, היא באה לעשות בהם שימוש. הלשכה לא רק מעבירה מידע, היא בעיקר מעבירה מסרים, וכתוצאה מכך היא אינה נמנעת אף ממסירת מידע שמהימנותו מפוקפקת כדי להפיק רווח פוליטי. הדוגמה המובהקת ביותר בחודשים האחרונים היא הצהרותיה במהלך המו"מ על הסכם חברון.
"בכל מהלך המו"מ על חברון עשתה לשכת ראש הממשלה עבודת תעמולה מובהקת", מספרת כתבת "ידיעות אחרונות" נעמי לויצקי. לרושם זה שותף כתבו המדיני של הערוץ השני, עמנואל רוזן: "המו"מ, הזה התנהל על מעט נושאים והרבה תדמית. התקשורת היתה כתובת ראשית לחיזורים ולהעברת מסרים פנימיים, בעיקר לשני גורמים: הימין והמתנחלים, שכדי לשכנעם ציידו אנשי נתניהו את התקשורת ב'עובדות' לכאורה, שלפיהן ההסכם המושג טוב יותר מקודמו, והקהילה הבינלאומית – המסר שהועבר לה שוב ושוב היה ש'הפלסטינים הם אלו שמעכבים את חתימת ההסכם, והאמריקאים מבינים היטב את מצוקתנו בעניין'. בשלב מסוים נמאס לאמריקאים לשמוע זאת, ולמשך זמן-מה הדבר אף עירער את היחסים איתם".
עיקר המניפולציה התבטא בהצגת הפלסטינים כמי שמעכבים ללא סיבה מובנת את חתימת ההסכם, בעוד שבפועל התנהל איתם מיקוח נוקשה וענייני על סוגיית המרדף החם. מבט לאחור על עמודי החדשות של אותם ימים מעלה מספר לא קטן של דיווחים שבהם גרסת נתניהו ואנשיו הופרכה באותו דיווח עצמו, כשנבדקה אצל מקורות מן הצד השני. כך, "ידיעות אחרונות" מיום 29.11.96 מדווח: "נתניהו: 'עיכוב התהליך נובע באופן ברור מהצד הפלסטיני. בתחילה חשבנו שערפאת מחכה לסיום הבחירות בארה"ב, אחר-כך חשבנו שהוא מחכה לוועידת קהיר. יותר ויותר מתברר שעל אף שהפערים לא גדלו, בצד הפלסטיני כאילו נתקבלה החלטה לעכב את המשא-ומתן". באותו יום אמר ערפאת: "ישראל אמנם הגישה נוסח חדש, אבל עדיין קיימת הבעיה של המרדף החם – לא נוכל לקבל את הדרישה הישראלית".
כידוע, בסופו של דבר נענה נתניהו להתנגדות הפלסטינית למרדף חם, וויתור זה היה אחד מן הגורמים המרכזיים שהאיצו את המו"מ לעבר סיומו.
הסתייגות פלסטינית נוספת שהוצגה בתחילה על-ידי נתניהו כעיכוב בלתי ענייני של חתימת ההסכם, ולאחר מכן החליט הוא עצמו להיענות לה, נגעה לפתיחתו של רחוב א-שוהדא: גם בשעה שהפלסטינים עמדו על דרישתם זו, דיווח "ידיעות אחרונות" ב-16.10.96 ש"בצד הישראלי הביעו אתמול אופטימיות רבה לגבי הסיכוי לחתום על הסכם חברון 'תוך 48 שעות', אבל ערפאת טען כי הדרך עוד ארוכה. גורמים בירושלים האשימו את ערפאת כי הוא מעכב את השיחות כחלק מטקטיקה שמטרתה לסחוט ברגע האחרון עוד הישגים מדיניים". 48 שעות לאחר מכן כתב עקיבא אלדר ב"הארץ": "לשכת ראש הממשלה מספרת לטלוויזיה שהכל מוכן לחתימה. יש כבר תאריך, וההזמנות לטקס בדרך לדפוס. באותה שעה מודיע ערפאת בעמאן שהכל תקוע. אבל איזה עיתון ישראלי יעדיף את גרסתו של המניפולטור ערפאת, כאשר נתניהו, מנהיג הידוע באמינותו, שולח את שר החוץ שלו לבשר שההסכם הוא עניין של ימים, אולי שעות?". שבוע לאחר מכן הופיעה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת "חברון: דרישת ערפאת לפתוח רחוב מעכבת את ההסכם". מסכם את העניין באופן מאיר עיניים אלוף בן, עד לאחרונה כתבו המדיני של "הארץ": "תאר לך שאני מציע לקבוצת פלסטינים לקנות את הדירה שלי בחצי מיליון דולר, והם מוכנים לשלם לי רק חמישים אלף דולר. אז אני יוצא לתקשורת ואומר: 'הפלסטינים מעכבים את ההסכם!'. זה בדיוק מה שלשכת ראש הממשלה עשתה כאן".
זאב שיף, פרשנו הצבאי של "הארץ", מצביע על מקרה חברון כעל אחת הדוגמאות להתמסרות בלתי זהירה של התקשורת למסרים שהועברו אליה מן הדרג המדיני: "רובה של העיתונות הישראלית אשר כיסתה את המו"מ נפלה שבי ברעיון שהכל כבר נגמר, ובכך הכניסה את הציבור כולו לעצבנות מתמשכת". טענה דומה מפנה שיף לתקשורת על אופן טיפולה בהצהרות לשכת ראש הממשלה מן הסתיו האחרון, שפניה של סוריה למלחמה: "נתניהו, משעלה לשלטון, הצהיר כי לא ננהל מו"מ עם הסורים אם חיזבאללה יפגע בחיילי צה"ל; כי אם יימשכו הפעולות של חיזבאללה, ייפגעו גם תומכיהם; וכי ההסדר המדיני היחיד שאותו הוא מוכן לשקול בשלב זה בנושא הסורי הוא 'לבנון תחילה'. לנוכח ההצהרות הללו, הסורים עשו היערכות אחרת בגבול, והיא הולידה הערכה שלפיה הסורים מכינים עצמם לא להתגוננות אלא להתקפה. מרבית הממשלה וחלק מן המודיעין היו שותפים להערכה הזו. העיתונות, להוציא מקרים מעטים, נכנסה בעצמה להיסטריה והכניסה את המדינה להיסטריה. עיתונאים לא בדקו, למשל, מדוע בצמרת הצבא לא נכנסו לפאניקה, מדוע לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל לא ביצעו גיוסים גדולים". להערכתו של עמנואל רוזן, גם בנושא רגיש זה היתה מניפולציה של כלי התקשורת: "היה שלב שבו לממשלה היה עניין להעביר מסר שיש הסלמה גדולה בגבול הסורי. בתקופה האחרונה זה מתהפך, ומציירים תמונה מאוד רוגעת של הגבול הסורי. לא זה נכון ולא זה נכון. המסר הראשון היה ניסיון להפחיד את אסד ואת האמריקאים ולכפות מהלך מדיני שיחדש את המו"מ המדיני. המסר השני בא לאחר שנתניהו הבין שייצור ההסלמה המדומה באמצעות התקשורת היה מסוכן".
מקרה אחר שבו מסרה לשכת ראש הממשלה הצהרות מפוקפקות לכלי התקשורת מטעמים אינטרסנטיים נוגע להתייעצויותיה עם גורמי הביטחון לפני פתיחת מנהרת הכותל באוקטובר 1996. מספר יוסי לוי, כתבו הצבאי של "מעריב", שסיקר את הפרשה לכל אורכה: "המסר שהעבירה לשכת ראש הממשלה לאחר פרוץ המהומות היה מטעה משתי בחינות: ראשית, לא נמסר לגורמי הביטחון העיתוי המדויק של הפתיחה, ורק נאמר להם שהדבר עתיד להיעשות 'בקרוב'. שנית, ועיקר – גורמי הביטחון התנו את הסכמתם לפתיחת המנהרה במחווה מקבילה כלשהי כלפי הצד הפלסטיני, כלשונו של אחד מהם בדיונים: 'מוטב להבעיר גפרור ליד חבית של מים מאשר ליד חבית של אש'. 'חבית של מים' שציין ראש השב"כ, עמי איילון, לדוגמה, היתה השלמת הסכם חברון. חשוב לזכור", הוא מוסיף, "שגם גורמי הביטחון לא היו נקיים כאן לחלוטין – כשעידכנו אותם במוצאי יום הכיפורים בדבר הפתיחה הם לא הביעו התנגדות, ובמהלך יומיים תמימים שעברו עד לפרוץ המהומות לא היתה מצדם שום היערכות מיוחדת לקראת מהומות כלשהן. ועם זאת, בניסיון של נתניהו לגייס אותם לחזית אחידה איתו בהחלט היה מימד מניפולטיבי". כמו כן טענה לשכת ראש הממשלה שלא צפתה כלל את פרוץ המהומות, ועל כך השיב זאב שיף ש"הטענה כאילו הדרג המדיני הופתע ממה שאירע היא במקרה הטוב קשקוש, ואולי אפילו שקר. ממשלה זו היא האחראית להידרדרות ביחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית". שיף, להזכיר, הוא העיתונאי שחשף לראשונה את היעדרות הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומתאם הפעולות בשטחים מהישיבה שבה הוחלט על פתיחת המנהרה, וגם בנושא זה הוא עומד על חובתה של העיתונות אז שלא ללכת שולל אחר המסר שהועבר אליה, כאילו ההתייעצות היתה עם כל גורמי הביטחון: "מדוע עיתונאים אחרים לא בדקו זאת? מדוע לא שאלו למשל אם הרמטכ"ל היה בדיונים? אני אישית אמנם מרוויח מכך סקופים, אבל מבחינה עיתונאית זה מצער שלא נוהגים לבדוק את כל הפרטים".
נתניהו עושה שימוש מניפולטיבי בעיתונות גם כשהוא מבקש להדוף התקפות מבית על ויתוריו לפלסטינים. יש מתאם ישיר בין האשמות המוטחות בו בעניין זה ובין הצהרות וידיעות שהוא ואנשיו מפיצים בתקשורת בדבר אפשרות כינונה של ממשלת אחדות לאומית. כשנשמעו, למשל, לראשונה מחאות על מו"מ שניהלו ח"כ יוסי ביילין וח"כ מיכאל איתן על ניסוח מסמך עקרונות להסדר הקבע, הופצו במקביל ידיעות על מגעים בין שמעון פרס לאריאל שרון על הקמתה של ממשלות אחדות. לאחר מכן שככו ההתקפות והתפוגגה בתקשורת אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות. הרעיון עלה שוב לאחר שהסכם חברון הובא לאישור הממשלה והכנסת. יומיים לאחר התפטרות בני בגין מהממשלה הופיעה ב"הארץ" הכותרת הבאה: "מקורבי נתניהו: מינוי שר המדע מתעכב משום שנבדקת אפשרות להקמת ממשלת אחדות". בדיעבד אומר יוסי ורטר שאף שנתניהו עצמו אינו מגלה בראיונות הנערכים עימו שאיפה כלשהי להקמת ממשלת אחדות, הרי ש"נוח לו מאוד שהספקולציות הללו יופיעו בתקשורת. מצד אחד, זה מהווה לחץ על התוקפים אותו מן האגף הימני של הקואליציה, ומצד שני, זה מחזיק את האופוזיציה במתח לקראת הצטרפות אפשרית לממשלה, ובכך מרכך את מחאתה". זה גם הרושם שיש לכתב המדיני של הערוץ השני, עמנואל רוזן: "בכל פעם שיש אינתיפאדה של שרים נגד נתניהו, יוצאות הדלפות מסביבתו הקרובה על גישושים לקראת ממשלת אחדות. זה ניסיון מכוון להפחיד את השרים".
"השיקול המרכזי המוביל את הלשכה הזו הוא פוליטי-שיווקי", מסביר אלוף בן, ומדגים זאת בין השאר בנטייה שהוא מוצא אצלה להרבות בדיווחים על פניות טלפוניות של מנהיגי העולם אל נתניהו. בן מדגיש: המגעים הטלפוניים הללו מוצגים תמיד כיוזמתם של המנהיגים הזרים. הדברים הגיעו לידי אבסורד לאחר נפילת מטוס טי.וו.איי בארה"ב. מלשכת ראש הממשלה הועברה לכלי התקשורת הודעה שלפיה "הנשיא קלינטון התקשר לראש הממשלה כדי לשמוע ניחומים", ובסוגריים נזכרו להוסיף "(לאחר שראש הממשלה ביקש לדבר עימו)". מקרה דומה היה לאחר ועידת ליסבון, שבה נפגש נתניהו עם נשיא צרפת ז'אק שיראק. לעיתונאים דיווח שי בזק שבמהלך רוב השיחה היה זה נתניהו שנשא דברים, בעוד שיראק שומר על שתיקה. בדיעבד התברר שבחלק הארי של הפגישה מחה שיראק בתקיפות על הקיפאון המדיני. כך היה גם לאחר ועידת וושינגטון בנובמבר 1996, כאשר ההודעה הרשמית תיארה את פגישתם של נתניהו והמלך חוסיין כאירוע שהתנהל "באווירה נעימה", בעוד שבפועל המלך הירדני הוכיח קשות את ראש הממשלה על מדיניותו. ועוד באותו עניין – בדצמבר 1996, לאחר פגישת נתניהו עם שר ההסברה הירדני מרוואן מועשר, שלח שי בזק לכמה כתבים מדיניים הודעה רשמית שבה הופיעו ללא הקשר ברור המלים "נתניהו אמר שישראל מודעת לצורך ביציבותה ובשגשוגה של ירדן". בפועל התברר, והדבר אף פורסם בעיתונות הירדנית, שמועשר העביר לנתניהו איגרת מראש ממשלתו, עבד-אלכרים כבריטי, ובה הובעה דאגה מהמשך קיום ההתנחלויות, בהיותן גורם שעלול להגביר את האלימות בשטחים, להגדיל משום כך הגירה פלסטינית לירדן, ובסופו של דבר להשפיע לרעה על יציבות המשטר בירדן. האיגרת של כבריטי כלל לא נזכרה בהודעתו של בזק. בזק מסביר בדיעבד שאיגרות אישיות מראשי מדינות אינן נמסרות לפרסום בדרך-כלל.
לגבי שיחות נתניהו עם שיראק וחוסיין אומר שי בזק ש"מדובר בתדריכים בעל-פה שאני נותן לעיתונאים, והעיתונאים יודעים שהתדרוך הוא בעירבון מוגבל: א. אתה מתדרך לפי האינטרסים שלך, אתה מדגיש מה שחשוב לך להדגיש. בשביל זה אתה מתדרך. ב. התדרוך אמנם אמור להיות אמין וישר וכן הלאה, אבל אתה לא מסגיר סודות צבאיים וסודות מדיניים ודברים שיכולים להזיק למדינת ישראל. מובן שיש ויכוח – עד כמה אתה שומר על אמינות וכו', אבל אי-אפשר פה לקבוע עקרונות. כל מקרה לגופו". לגופו של המקרה עם שיראק, שי בזק סמוך ובטוח שנתן תדרוך אמין. הוא הוסיף: "אתה עושה בדיוק דבר שאסור לעיתונאי לעשות. אתה סומך על דיווח של הדוברת של שיראק, לא על הדיווח שלי. אתה יכול להאמין למי שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר, מבחינה אמיתית ראש הממשלה דיבר הרבה ושיראק רוב הזמן שמע אותו".
שי בזק הוא, כמובן, שם דבר אצל העיתונאים הבאים במגע עם לשכת ראש הממשלה. הביטוי "דובר ראש הממשלה מכחיש" הפך אצלם לשגרת לשון המציינת את אופיין המעין-אוטומטי של הכחשות בזק לכמעט כל ידיעה הנוגעת לנתניהו, אפילו יהיה מקורה בגורם אחר בלשכת ראש הממשלה. יש הרואים בהכחשותיהם של אנשי הלשכה זה את דבריו של זה, ולעתים אף האחד את דברי עצמו, טכניקה מניפולטיבית נוספת שבאה לפזר עמימות סביב עמדתו של ראש הממשלה בנושאים שעל הפרק. "זו שיטת עבודה ישנה של נתניהו", קובעת חנה קים מ"הארץ". הנה כמה דוגמאות: 19.1.97, שי בזק מכחיש דברים שאמר נתניהו בראיון לעיתון הצרפתי "לה פיגארו", שנסיגה ישראלית מרמת-הגולן אינה נושא למו"מ עם הסורים. 20.1.97, נתניהו מכחיש דברים שאמר בר-אילן ל"ניו יורק טיימס", שאין כמעט ספק שהפלסטינים יכנו את הישות הפלסטינית שתוקם כמדינה, והעולם יכיר בה ככזו. 26.9.96 (יום אירועי הדמים בשטחים לאחר פתיחת מנהרת הכותל: ראש הממשלה עושה את דרכו לארץ ומשוחח במטוסו עם כתבים מדיניים), דני נווה שומע ברדיו ש"מקור מדיני בכיר בפמליית ראש הממשלה מוסר כי ראש הממשלה ביקש להיפגש עם ערפאת, אך טרם נענה", וממהר למסור את הכחשתו. הכחשת נווה מגיע לזימוניות של הכתבים במטוס ראש הממשלה, אותם כתבים שרק כמה דקות קודם לכן שמעו במו אוזניהם את הדברים יוצאים מפיו של "המקור המדיני הבכיר", כלומר נתניהו, שביקש מהם להציגו כך. שי בזק, הנמצא במטוס, ממהר להכחיש את הכחשת נווה ומוסר לכתבים ש"אי-הבנה גרמה לתקלה המצערת".
פארסה זו, בין השאר, מביאה אותנו לפקפק בתיזה שההכחשות ההדדיות הן ביטוי למניפולציות, ולהעדיף הסבר מסוג זה שנותן כתבו המדיני של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר: "מה שבעיקר מאפיין את הלשכה הזו זה טמטום ועליבות. יוצאות הרבה ידיעות שאחר-כך מוכחשות – זה או טמטום של מוסר הידיעה או שללשכה לא היה יד בכך, שכן בשל התחרות, עיתונאים מרבים להקצין התבטאויות". ועם זאת, שיפר עצמו נראה קורבן של הצהרות סותרות מטעם לשכת ראש הממשלה, שהסתירה ביניהן היתה מתוכננת היטב: הוא זה שפירסם כי "מקורות בסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה" מסרו שחומר בטחוני מסווג הונח על שולחנו של נתניהו, ולפיו יעץ פרס לערפאת "לא למהר" עם חתימת הסכם חברון. לאחר שפורסמה הידיעה היא הוכחשה מכל וכל על-ידי נתניהו ואנשיו. מתאר שיפר: "לא קיבלתי סיפור ורצתי מיד לפרסם. קיבלתי מידע מכמה מקורות, וטילפנתי לפרס בשטוקהולם לקבל תגובה. הוא לא ענה. השארתי הודעה אצל עליזה גורן, ובמקביל פניתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי לבדוק פרט אחד בסיפור. ברגע שנתניהו שמע מבזק על הסיפור, הוא מיהר להתקשר מיוזמתו לפרס ואמר לו, בעודי ממתין לתגובה מפרס – 'מסתובב עליך סיפור, לי אין בזה חלק...'. פרס דרש לפרסם את הדברים שאמר לו נתניהו, ואז גורן רצה לערוץ השני, שפירסם ידיעה שאיש לא הבין. אנחנו החלטנו לפרסם את זה כסיפור שמתאר את השתלשלות העניין. ציינו שלפחות שני מקורות לידיעה באו מתוך הסביבה הקרובה ביותר של נתניהו ומגורם מקצועי נוסף שראה את החומר". והנה, כל "סביבתו הקרובה ביותר של נתניהו" הכחישה את דיווחו של שיפר. "אינני מתרשם מההכחשה", מגיב שיפר. "כבר היו מקרים שבהם באתי לעורך ואמרתי, 'הפרסום הוא מאה אחוז נכון, בדקתי, אבל דע לך שתבוא הכחשה'. למשל, אני חשפתי את הצהרת העקרונות שנוסחה באוסלו, סקופ שאותו הגדיר אורי סביר כ'סקופ העשור'. לילה לפני פרסום הסקופ, אמר לי אורי סביר בתשובה לשאלתי על נכונות העניין, 'אם תפרסם את זה תהפוך לבדיחה'. ביום שחשפתי את הצהרת העקרונות, היתה בידיעה שלי טעות קטנה אחת – 'פרס נפגש בשבדיה עם...', במקום 'בנורבגיה'. פרס מיהר לנצל זאת והכחיש הכל כך: 'אני בשבדיה לא נפגשתי עם אף אחד...'".
קיימות אפוא שתי דרכים להסביר את פרסום המידע שהיה בידי שיפר על המלצת פרס לערפאת שלא למהר לחתום על הסכם חברון: או ששמעון שיפר, עיתונאי בעל הישגים מוכחים רבים, הטעה את קוראיו, או שגורמים בלתי ידועים בלשכת ראש הממשלה ("לעולם לא אחשוף מקור, אפילו אם הוא מכחיש אותי", מצהיר שיפר) ביקשו בחשאי לשחרר לעיתונות מידע שיבאיש את ריחו של פרס בעיני הציבור.
אביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית
גיליון 7, פברואר 1997