ייחודו של "מולדתי ארץ כנען" בולט כבר ממבט ראשון: רק עמודיו הימניים של הספר החדש, פרי עטו של פרופ' עוזי אורנן, מודפסים בעברית. מולם, בעמודים השמאליים, מובא הטקסט בערבית. וכך, עוד לפני שצוללים לתכניו, יש בספר מסר מרענן וחשוב. במיוחד בימים שבהם אמירות בוטות של שנאה והתנכרות למיעוט הערבי בישראל מציפות את השיח הציבורי, ובחוצות בירת ישראל מתרבים שלטי רחוב ותמרורים שיד ונדליסטית מחקה מהם את הנוסח הערבי.
הממד הדו-לשוני של הספר, שראה אור בהוצאת רסלינג וכותרת המשנה שלו היא "על החברה המגוונת בישראל בימינו", אינו מקרי. פרופ' אורנן אינו מסתפק בהפצת מסריו לציבור קוראי העברית. רוב המאמרים פורסמו בעבר בשבועון הערבי-ישראלי "א-סינארה". בפתח הספר מודה המחבר לעורכי העיתון על שאפשרו לו להציג את השקפותיו בפני הקורא הערבי. "הוצאת הספר בשתי השפות של הארץ היא עצמה מצביעה על ההבנה שכולנו בני ארץ אחת משותפת, וראוי שהחברה המשותפת שלנו תנהג בשוויון מלא לכל בניה", הוא כותב. "ידיעותי בשפה הערבית לא הספיקו כדי לכתוב בשפה זו. ולכן כתבתי את דברי בעברית והעורך או עוזריו היו מתרגמים אותם לערבית".
פרסום מאמריו של פרופ' אורנן, מבכירי הבלשנים בישראל, בעיתון בשפה הערבית הוא תופעה נדירה למדי בעולם התקשורת הישראלי. העיתונות העברית וזו הערבית חגות זו לצד זו במעגלים נפרדים. יש מרואיינים יהודים בערוצים הערביים וערבים בתקשורת בעברית, אבל רק מעט השתתפות קבועה. מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוני בן-מנחם פרסם בעבר מאמרים באתר הפופולרי "פאנט". בעיתונות העברית "הארץ" הוא היחיד המעניק בקביעות במה לקול הערבי-ישראלי. בעמודי הדעות שלו משתתפים, בין היתר, העיתונאי והסופר עודה בשאראת, המשורר סלמן מצאלחה, העיתונים זוהיר אנדראוס וג'קי חורי וכן עבד ל' עזב. במוסף "הארץ" בולט טורו של סייד קשוע.
"מולדתי ארץ כנען - על החברה המגוונת בישראל בימינו", עוזי אורנן, הוצאת רסלינג 2016
מעבר לכך נדרש כיום הקורא לחפש בנרות טקסטים של כותבים ערבים בעיתונות העברית. היו שנים שבהן לא חשש "ידיעות אחרונות" להעניק במה לכותבים ערבים, בהם בלט חבר הכנסת עזמי בשארה. בשנות ה-90 פורסמו מאמריו של בשארה בקביעות במדור הדעות של העיתון, שם הביע בלשונו החדה את עמדותיו בשאלת מעמדו של המיעוט הערבי, אופיה הרצוי בעיניו של ישראל – "מדינת כל אזרחיה" – והגיב על מהלכים של ממשלת ישראל.
ב-1996, כאשר מונה משה קצב כ"שר לענייני האזרחים 'הלא ישראלים'" בממשלת נתניהו הראשונה, כתב בשארה כי התפקיד מאשר את הטענה "שישנם אזרחים שהם בהגדרה אזרחים סוג ב', שאין להם זיקה ישירה, כמו לשאר האזרחים, למוסדות המדינה. הם זקוקים למתווך [...] המדינה מסרבת להכיר בהם כערבים, כלומר כמיעוט לאומי או מיעוט בעל אופי לאומי, והם אף אינם נהנים משוויון זכויות אזרחי כיחידים". באמצע העשור הקודם נעלם בשארה מהעיתון במקביל לעזיבתו את הזירה הפוליטית ואת ישראל, כאשר חמק מהארץ כשהועלו נגדו חשדות שריגל למען החיזבאללה.
קולו של בשארה, ראוי להדגיש, לא היה הקול הערבי היחיד שזכה לחשיפה ב"ידיעות אחרונות" בעשור האחרון של המאה הקודמת. מי שידפדף בעיתוני התקופה יגלה כי גם בעיצומו של גל הטרור בשנת 1996 ראו ב"ידיעות אחרונות" צורך להביא לא רק תגובות של אישים יהודים. כך היה, לדוגמה, לאחר פיגוע ההתאבדות בכניסה לדיזנגוף סנטר בתל-אביב בערב פורים במרץ באותה שנה, שבו נרצחו 13 ישראלים ו-125 נפצעו. העיתון הקדיש כפולת עמודים לשאלה כיצד תוכל החברה הישראלית להתמודד עם גל הפיגועים. לצד המגיבים היהודים שולבו גם דבריו של השייח' נימר דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית, שקרא להתמודד עם האירוע באמצעות התקווה והאופטימיות.
"אני שואב את האופטימיות מאמונה עמוקה שהשלום הוא הבסיס הרחב והחזק שעכשיו מנסים לפגוע בו", צוטט השייח', "העתיד שייך לכל מי שמאמין בתקווה, בשלום ובדו-קיום. התקווה היא כל חיינו. לא ניתן להפוך אותה לטרגדיה. אנחנו פשוט חזקים יותר". שילובו של איש דת ערבי בולט ברשימת האישים שהתבקשו על-ידי "ידיעות אחרונות" להציג לציבור דרכי התמודדות תודעתיים עם איום הטרור היה משמעותי. קול מסוג זה נעדר בדרך כלל מעמודי העיתונים העבריים מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, וגם היום הוא נדיר למדי. וגם בעיתונים הערבים קשה למצוא מאמרים של כותבים יהודים.
מתוך הספר
פרופ' עוזי אורנן לא ישמח כמובן למצוא את עצמו מוגדר בשורות אלה כ"כותב יהודי": מאז שנת 1998 הוא עומד בראש עמותת "אני ישראלי", השואפת להכרה בלאום הישראלי, הכולל את כל אזרחי המדינה ללא קשר לאמונתם הדתית. ב-2007 פנתה העמותה לבית-המשפט בדרישה לאפשר רישום במרשם האוכלוסין של הלאום "ישראלי". בין הפונים היו גם אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול, עאדל קעדאן ואחרים. הפנייה נדחתה בבית-המשפט המחוזי, ואחר-כך גם בעליון.
בדחותו את הערעור כתב השופט עוזי פוגלמן: "כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתם של המערערים לפסק דין שלפיו הם משתייכים ללאום הישראלי, נדרשים הם להוכיח בקריטריונים אובייקטיביים את דבר קיומו של לאום זה. דיון זה כרוך בשאלות יסוד של מדינת ישראל, של העם היהודי, של הציונות ושל תפיסות שונות של לאום ולאומיות. לחלק משאלות אלה ניתן אולי למצוא תשובות בגדר הקונצנזוס הציבורי, וחלקן עודנו נתון במחלוקת עזה. המקום הטבעי לדיונים הללו אינו בין כותלי בית-המשפט, אלא בזירות אחרות של השיח הציבורי והכתיבה האקדמית".
אורנן, בן 93, פעיל בשיח הציבורי בסוגיה זו עוד מימי המנדט הבריטי, כאשר היה בין מקימי "הוועד לגיבוש הנוער העברי", תנועה שראתה בבני הארץ גרעין של אומה חדשה עם ארץ ושפה משלהם – ללא קשר ליהודי העולם. המשורר אברהם שלונסקי העניק להם את הכינוי "כנענים", שדבק בהם מאז. לאחר הקמת המדינה הקים את "הליגה למניעת כפייה דתית", ומאוחר יותר כאמור את "אני ישראלי". כל זאת במקביל לעבודתו המדעית רבת השנים בתחום הלשון, הנמשכת גם היום, הרבה לאחר גיל הפנסיה, בפקולטה למדעי המחשב בטכניון. ראיון מקיף עם אורנן, שנערך על-ידי דליה קרפל, הופיע בשנה שעברה במוסף "הארץ".
השיח הציבורי והתקשורתי נמשך גם במאמרים ובספר החדש. במאמר "דמוקרטיה ולאומיות" הנכלל בספר (עמ' 135–132) מותח אורנן ביקורת חריפה על ציפי לבני, שאמרה בבית-ספר תיכון בתל-אביב (המועד אינו מוזכר במאמר) כי מדינה פלסטינית כאשר תקום תהיה בגדר "פתרון לאומי" לערביי ישראל. "זוהי הכרזה אנטי-דמוקרטית", כותב אורנן, "כי הדמוקרטיה והרעיון הלאומי כרוכים זה בזה. אינך יכול לקיים דמוקרטיה ולסלק ממנה חלק מאחיך האזרחים".
מתוך הספר
כך גם דבריו של אהוד אולמרט, שאמר באותה תקופה בוועידה יהודית בינלאומית שהוא "קודם כל יהודי ורק אחר-כך ישראלי". כותב על כך אורנן: "מי צריך ראש ממשלה המכריז שהוא מחויב יותר לקשרי הדת שלו ולקשרי המוצא האתני שלו יותר משהוא חייב ללאום של המדינה שלו [...] הרי זו בגידה בתפקידו ובמחויבות הרשמית היחידה שלו. תארו לעצמכם שג'והן קנדי, הנשיא הקתולי של ארצות-הברית בשנות ה-60 של המאה שעברה, היה אומר 'אני קודם כל קתולי ורק אחר-כך אמריקאי' [...] הרי באותו יום היה מוכרח להתפטר ולחזור בבושת פנים לביתו הפרטי".
אורנן יוצא גם נגד השימוש בדת במאבקים לאומיים, ומפנה את אמירתו לשני הצדדים בסכסוך. "לפעמים המאבק שהדת נאבקת למען מטרותיה מתחפש למאבק כאילו למען ערכים לאומיים", הוא כותב. "זו איננה אמת. מלחמה למען פתרון לאומי אינה יכולה להיות כרוכה בציוויים דתיים המלאים שנאה ונושאים מוות לכל מי שאינו הולך בדרכיה [...] בהקשר של חיינו, הדבקות באסלאם הקיצוני עלולה לשבש את הכוונות הטהורות של המאמינים בחופש לאומי, שהוא חייב להיות גם חופש דתי" (עמ' 86).
אך לא רק בענייני האזרחים והלאום, ישראלים ויהודים עוסק הספר. גם בעניין תקשורתי מובהק: השפה. בעיקר בשאלת הפער בין השפה הערבית המדוברת לזו הספרותית, הנלמדת בבתי-הספר. הוא מתאר את הפרדוקס הכרוך בכך באמירה ששמע מפי הנזיר הנוצרי האח יוחנן אליחי: "כשנשיא לבנון משוחח עם ראש הממשלה שלו הם מדברים בעאמיה (ערבית מדוברת), אבל כשילד מכיתה ו' כותב פתקה לחברו באמצע השיעור – הוא כותב בפוצחה (ערבית ספרותית)". לא רק מי שלמדו ערבית ימצאו עניין באבחנותיו בנושא הזה, היוצר פערים ומערים קשיים תקשורתיים גם על דוברי השפה מילדות.
עמדותיו של אורנן בנושא הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי היו בעבר ומהוות גם היום דעת מיעוט, כמו גם מאמציו להביא להפרדה בין דת למדינה. אך גם מי שלא מאמץ את תפיסותיו המקוריות אינו יכול שלא להעריך את מאמציו ודבקותו רבת השנים בהעשרת השיח הציבורי בישראל ובפעילות אזרחית, חוץ-פרלמנטרית, לקידום רעיונותיו. במתכונת המקורית הדו-לשונית מעניק הספר "מולדתי ארץ כנען", הזדמנות לכל אזרחי המדינה, לא רק לדוברי העברית, להיחשף לרעיונותיו ותובנותיו.