ישראל היא נקודה זעירה על מפת התקשורת הגלובלית, אבל היא מושפעת ממנה מאוד. קיים מתח בין ערוצי הטלוויזיה של הכפר הגלובלי, המביאים איתם מעין תרבות אוניברסלית, ובין הצרכים המקומיים בתקשורת. כמו רוב מדינות העולם כך גם ישראל חשופה לעשרות, ובעתיד הקרוב למאות ערוצי שידור שאין לה עליהם כל שליטה או השפעה. אבל ישראל היא דוגמה למדינה קטנה, שיש לה צורך חיוני לטפח את זהותה התרבותית, את יצירתה המקורית, את שפתה ואת מורשתה.
עדות לדילמה מורכבת זו, בהקשר המקומי, מצויה כבר בהמלצה הראשונה של דו"ח ועדת פלד. הוועדה ממליצה לאמץ את עקרון "השמים הפתוחים", עם סף כניסה נמוך למעוניינים ועם אפשרות לכל ספק תוכן להציע את שירותיו לציבור בתנאים של תחרות שווה. לכאורה שוק חופשי, מסחרי ופתוח, השקפה הרואה את התקשורת כעסק ככל עסק אחר, אבל לא כך; לא רק שהוועדה ממליצה להבטיח בחוק את עידוד היצירה המקורית, אלא היא אף קובעת, למשל, את הצורך בכמה ערוצי כבלים ייעודיים שהיא מגדירה את ייעודם.
הוועדה ממליצה על חמישה ערוצים ייעודיים שימומנו על-ידי פרסומות. הגדילה הוועדה עשות בהמלצותיה בענייני רדיו, שם היא ממליצה "לנקוט לאלתר את הצעדים הנדרשים על-פי חוק כדי לאפשר מתן רשיון שידורי רדיו כל-ארציים לבעל רישיון המבקש לאפיין את שידוריו כשידורי דת ומסורת". כלומר, שוב אין הכל כל-כך פתוח ופלורליסטי.
ישנם עניינים בתחום התוכן שהמדינה רוצה להשפיע בהם, בניגוד לרעיון המנחה של הדו"ח – להשאיר את ההתפתחויות לכוחות השוק ותחרות שווה. ואכן, אם רוצים לתת ביטוי בתקשורת לקבוצות מיעוט תרבותיות ואתניות, אין בכך כל רע. צריך רק להיות ערים לקושי ולסתירה בין הרצון לקיים שוק תקשורת חופשי ובין הרצון להשפיע על כיוונו, בין השאיפה לליברליזם ולכלכלת שוק חופשי ובין היצר השלטוני לרכז בידיו את הכוח. מכאן גם המסקנה המתבקשת ששידורים אינם סחורה ככל סחורה אחרת.
ישנם לפחות עוד שלושה גורמים המשפיעים על תוכני השידורים: הטכנולוגיה, המימון והרגולציה. הלוויינים, הכבלים האופטיים, השידורים הדיגיטליים, האינטרנט, השילובים הקרובים של וידיאו-טלפון-מחשב, וידיאו על-פי דרישה, כל אלה ועוד הם שינויים טכנולוגיים המשפיעים על התכנים, הן במישור הגלובלי והן במישור המקומי. אופי המימון – אגרה, פרסומות, דמי מנוי או תמיכה ממשלתית – ישפיע אף הוא באופן משמעותי ביותר על תוכן השידורים. ולבסוף כמובן הרגולציה, זו הרשות המקצה תדרים, מעניקה רשיונות, מפקחת על המחירים ומבקרת את הבעלויות הצולבות.
הקושי בכל אלה הוא למצוא את שיווי המשקל הנכון והמתאים ביותר לישראל; אותו איזון אשר יצליח ליצור אינטגרציה בין הטכנולוגיה, הכלכליות והרגולציה שתשרת את הציבור בישראל בצורה הטובה ביותר. המופקדים על הנושא יצטרכו לגבות את החלטותיהם במחקרי שוק, בתחזית ובמעקב מעודכן על ההתפתחויות הטכנולוגיות ודרכי המימון המשפיעות על התכנים. מתברר כי עקרון השמים הפתוחים, המשאיר את ארגון התקשורת לכוחות השוק בלבד, אין בו די. כמו חינוך, בריאות וביטחון שהמדינה מבטיחה לאזרחיה, כך היא חייבת להבטיח את האינטרסים שלהם בעידן האינפורמציה.
המדינה צריכה ויכולה להתערב בתקשורת ברמת הפיקוח והרגולציה. הפתרון המוצע בדו"ח ועדת פלד – הקמת רשות לאומית לתקשורת – הוא פתרון ראוי, בשל הצורך בגוף מרכזי של מומחים מקצועיים שיפתח מדיניות תקשורת כוללת המתחשבת בכל הפרמטרים שהוזכרו לעיל. המצב היום הוא שעל נושאי התקשורת ממונים לפחות שלושה שרים. זה מצב בלתי אפשרי, המעקר כבר בנקודת ההתחלה כל ניסיון לגיבושה של מדיניות כוללת ומתעדכנת בתחום כה מורכב. גוף מרכזי כזה אסור שיעסוק ישירות בתכנים, אלא רק בגיבוש מדיניות, ברישוי ובבקרה.
אחת הבעיות המרכזיות היא עניינו של השידור הציבורי בכל אלה. בתוך עשר שנים לכל היותר יהיה השידור הציבורי עוד ערוץ במערכת רב-ערוצית, וחשיבותו תלך ותפחת. כבר היום אנו עדים לשחיקה גוברת והולכת בצפייה בו. ממוצע הצפייה בערוץ השני בזמן צפיית שיא הוא כפול מאשר בערוץ הראשון, ועל-פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, הצפייה בו פחותה גם מסך כל הצפייה בשידורי הכבלים. אפילו משדרי החדשות, ספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית, נצפים פחות מאשר אלו של הערוץ השני. באירופה ירד נתח הצפייה בערוצים הציבוריים מ-82% ב-1984 ל-46% ב-1994, ומגמת הירידה נמשכת.
מגמה זו מביאה איתה דילמה קשה. מצד אחד זקוק הערוץ לאחוזי צפייה שיספיקו לשכנע את הציבור בחיוניות תשלום האגרה. באירופה מדברים על מינימום של 25%. מצד שני, כדי להגדיל את נתח הצפייה צריך לגלוש לשידור פופולרי ובידורי, והרי זו אינה מטרתו של השידור הציבורי. הכנסת פרסומות לערוץ ציבורי אף היא עומדת בניגוד למטרותיו. פרסומת מעודדת חד-ממדיות וכניעה להעדפות הצופים. טלוויזיה ציבורית חייבת להיות מערכת רב-ממדית. מה שיקרה הוא שבמקום גיוון בשידור נקבל העדפות בידוריות. במדינות שבהן קיימת שיטה מעורבת של מימון, כמו בגרמניה למשל, הוכח שהיא מגבירה מאוד את הנטייה לפעול בצד התוכניתי כמו בתחנות המסחריות.
השאלה היא כיצד ניתן להבטיח כי במערכת של רשות שידור ציבורית יוקצה מקסימום של התקציב למימון תוכניות, כך שיופק מגוון של תוכניות איכותיות ורלבנטיות, מן הסוג שלא ניתן יהיה למצוא בערוצים אחרים של רדיו או טלוויזיה. בערוץ 4 הבריטי קרוב ל-85% מן התקציב מוקדשים להפקת תוכניות, בבי.בי.סי כ-45%, ואילו אצלנו רק כ-25%.
כדי לבחון ברצינות הראויה את מפת השידורים העתידית של ישראל, צריך לתמוך את הכוונות בממצאים ובמחקרים מקצועיים שייקחו בחשבון את הנתונים הכלכליים והטכנולוגיים ואת השפעתם על הדבר החשוב ביותר – התוכניות. דרך הקמתו של הרדיו האזורי היא דוגמה מאלפת לניסיון להגשים רעיון בלי שנבדק די הצורך, והתוצאות לא איחרו לבוא.
לסיכום, יש לזכור כי שוב איננו בודדים בעולם התקשורת הגלובלית. בעידן האינפורמציה, לכל הסובב אותנו יש השפעות שאין לנו שליטה עליהן. אולי כמעט לא חשוב מה נעשה, הדינמיקה של כוחות השוק החיצוניים תכתיב, כנראה, ממילא את ההתפתחויות הפנימיות.
פרופ' ארנון צוקרמן עומד בראש הוועדה הבודקת את המעמד השידור הציבורי בישראל
גיליון 9, יוני 1997