אגודת הדיאלקט האמריקאי הכריזה לא מזמן על בחירתה, הצפויה למדי, במילת העשור – Google. מילת השנה לשנת 2009 הייתה tweet (הפועל ושם העצם). אילו היתה נערכת תחרות דומה למילת השנה בתקשורת הכלכלית, אין שום ספק מי היתה הזוכה בתואר מילת השנה, וסביר שהיתה מועמדת מובילה למילת העשור – בועה.

המילה בועה, בהקשר של עלייה במחירי נכסים שעל פניו נראית לא מבוססת על משתנים ריאליים, אמנם איננה מילה חדשה, כמו שהתופעה שהיא באה לתאר אינה חדשה, אבל הפופולאריות שלה בשנתיים האחרונות מרקיעת שחקים.

בועה במחירי הנדל"ן היא ההסבר למשבר הפיננסי האחרון. פקיעת הבועה הקודמת, המכונה בועת הדוט.קום, היתה החטא הקדמון שגרם לאלן גרינספן להשאיר את הריבית בארה"ב נמוכה מדי זמן ארוך מדי. החשש מבועה נוספת צריך להיות שיקול מכריע של סטנלי פישר בקביעת הריבית, ועוד ועוד. אולי יש אמת בטענות האלו, למרות שיש בהחלט כלכלנים חשובים שחולקים על כל אחת מהן.

בכל מקרה, התקשורת עוסקת כמעט בלעדית בסוג אחד של בועה - בועה אופטימית. הרעיון שמאחורי מודל הבועה הוא פחות או יותר כזה: מאיזושהי סיבה לא ברורה הציבור מאמין שהמחיר של נכס מסוים, נניח דיור, יעלה. האמונה הזו מביאה משקיעים רבים לקנות דירות - תהליך שמעלה את מחיר הדירות. העליה הזו במחיר מחזקת את האמונה שמחירי הדיור ימשיכו לעלות, מה שמגדיל את הביקוש, וכך הלאה, עד שיום אחד כולם מבינים שהמחירים מוגזמים, וכולם מנסים להיפטר מהדירות שקנו, מה שמביא לצניחה במחירי הדיור ול"התפוצצות הבועה".

אלא שאת אותו הסיפור ממש אפשר לספר בכיוון הפוך – מודל הבועה הפסימית. גל של נבואות פסימיות שמגשימות את עצמן.

אם התקשורת תרמה להיווצרות הבועה במחירי הנדל"ן, היא יכולה באותה מידה ממש לתרום להיווצרותה של בועה פסימית, שגם אותה כנראה נוכל לזהות רק בחוכמה שלאחר מעשה. ההתלהבות הכללית שאחזה בתקשורת לתאר את מוראות "המיתון הקשה ביותר מאז השפל הגדול", לא שונה מההתלהבות מ"הכלכלה החדשה" של ימי בועת הדוט.קום.

מהעיתונות הכלכלית חמורת הסבר ביותר שהזהירה מהצונאמי הכלכלי, עד למדריכי "כך תשרוד את המיתון" שהסבירו איך לנפוש בזול או איך לחסוך בחשבון החשמל - כולם יכלו, ועדיין יכולים, לתרום להתנפחותה של בועה פסימית.

כדאי להזכיר: אכן היה חשש כבד שהמיתון יחמיר בצורה משמעותית, אבל זה לא קרה. כמעט בכל מדד – אבטלה, תוצר מקומי, מדדים בבורסה, המשק הישראלי עבר מיתון קל יחסית. ירידה של אחוז וחצי בצריכה הפרטית היא מצערת, והממוצע בוודאי מסתיר מאחוריו לא מעט סיפורים קשים, אבל ההשוואה לשפל הגדול של 1929, שעלתה אינספור פעמים, היתה הגזמה פראית.

נראה שכולם מחפשים עכשיו את הבועה הבאה. איפה שוב תצמח אופוריה שתסתיר מכולנו את האמת המרה שמתחת לפני השטח? אבל הדרך להתמודד עם החשש מאופוריה נוספת שתביא להתנפחות של בועה, איננה להניד את המטוטלת אל הקיצוניות השנייה. פסימיות מוגזמת יכולה לגרום לא פחות נזק מאופוריה. גם זה לקח שצריך ללמוד מהשנתיים האחרונות.