אחרי חצי שנה שבה לא קיים מסיבת עיתונאים, בחר נשיא ארה"ב ברק אובמה להעניק בתחילת פברואר ראיון בלעדי בן 36 דקות לסטיב גרוב, שריאיין אותו גם כשעוד היה מועמד לנשיאות. גם מישל אוסטין ברוקס סיקרה את הבחירות לנשיאות, וכיום מסקרת את פעילות הנשיא בבלוג "Obama Today", ואת דרך החיים הדמוקרטית האמריקאית בבלוג By The People"". היא מתגאה בכך ש"אם הנשיא יוצא לסיור בחו"ל, הרבה פעמים אנחנו נהיה הראשונים שמשיגים ציטוט ממנו".

אוסטין ברוקס אינה עיתונאית, היא עובדת מדינה שכותבת באתר America.gov של מחלקת המדינה האמריקאית, במסגרת משרד הקהילות החברות של לשכת תוכניות המידע הבינלאומיות (IIP). מטרת ה-IIP היא "לערב קהלים בינלאומיים בסוגיות של מדיניות חוץ, חברה וערכים כדי לסייע ליצור סביבה עם פתיחות לאינטרסים הלאומיים של ארה"ב". במלים יותר פשוטות: משרד הסברה. גם סטיב גרוב אינו עיתונאי: הוא מנהל החדשות והפוליטיקה של יו-טיוב, אתר שיתוף הסרטונים של גוגל. הוא אפילו לא חיבר את השאלות בעצמו – גולשי יו-טיוב העלו אותן לאתר, דירגו אותן, וגרוב השתמש באלה שדורגו הכי גבוה.

נשיא ארה"ב ברק אובמה. אריזונה, 18.2.09 (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

נשיא ארה"ב ברק אובמה. אריזונה, 18.2.09 (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

עיתונאי וושינגטון יהפכו למיותרים?

הנשיא הראשון של האינטרנט עוקף את התקשורת המתווכת ומדבר ישירות אל אומת האינטרנט. מסקנה ברוח זו עלתה גם מכתבה מקיפה שפירסם קן אולטה ב"ניו-יורקר" על יחסיו הבעייתיים של אובמה עם התקשורת (הכתבה זמינה רק למנויים). עיתונאי שסיקר את הבחירות ב-2008 סיפר שם על תחזית לעגנית שהשמיע מנהל התקשורת של הבית הלבן, דן פייפר. עיתונאי וושינגטון, חזה פייפר, יהפכו למיותרים כשהנשיא ימסור את ההודעות שלו ישירות באתרים כמו יו-טיוב.

הדרכים שבהן הממשל האמריקאי משתמש ב"סושיאל מדיה" (מדיה חברתית; פלטפורמות תקשורת חברתיות-קהילתיות כמו פייסבוק, יו-טיוב וטוויטר) היו נושא הביקור שלנו, קבוצה של כשלושים עיתונאים זרים, בוושינגטון הבירה ובקליפורניה בחודש פברואר במסגרת משלחת שיזם משרד העיתונות הזרה של מחלקת המדינה.

יו-טיוב, שציין לאחרונה חמש שנים להיווסדו, נתפס כאתר שמשמש בימה של כיף ושיגועים – "התינוקות הצוחקים והכלבים על סקייטבורד הם חלק גדול ממה שהוא יו-טיוב", בלשונה של אוליביה מה, מנהלת חדשות בצוות החדשות והפוליטיקה של האתר. אבל בחירות 2008 נתפסות שם כנקודת מפנה, שבה החל האתר להיתפס גם כמוקד של התרחשות ופעילות פוליטית וחברתית – מתיעוד מועמדים ברגעים מביכים ועד לחומרים רשמיים מתוך צוותי מסעות הבחירות. 7 מתוך 16 המועמדים לנשיאות הכריזו על מועמדותם בסרטון ביו-טיוב. אנשי הקמפיין של אובמה לבדם העלו בתקופת הבחירות למעלה מ-1,800 סרטונים, שזכו ביחד ליותר מ-110 מיליון צפיות.

"כשהאתר הוקם ב-2005, אני לא חושבת שהוא תוכנן להיות כיכר העיר הגלובלית, אבל זה מה שהוא נהיה במובנים רבים", אומרת מה. "הבחירות הן מה שגרם לאנשים להתחיל לחשוב על יו-טיוב בצורה אחרת, הם הבינו שזה מקום שאפשר ללכת אליו ולמצוא תוכן ומידע פוליטי רציני, הם יכולים לחפור בו וללמוד עוד על המועמד שהם רוצים להכיר, ולהחליט אם להצביע בשבילו. נוצרה מערכת אקולוגית חדשה בין המועמדים, התקשורת המיינסטרימית ויו-טיוב, והתפתחו שם יחסים מורכבים, כשהמועמדים עוקפים את התקשורת ומעלים את התוכן שלהם ישירות ליו-טיוב, מדברים לראשונה ישירות אל הבוחרים, אנשים שלא יכלו להגיע לעצרות שלהם. הם לא היו צריכים לעבור דרך תוכניות הבוקר של יום ראשון כדי להעביר את המסר שלהם".

אוליביה מה, מנהלת חדשות בצוות החדשות והפוליטיקה של יו-טיוב (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

אוליביה מה, מנהלת חדשות בצוות החדשות והפוליטיקה של יו-טיוב
(צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

"העיתונות היא חלק חשוב מהתקשורת"

הקשר הישיר בין פוליטיקאים לקהל הבוחרים הפוטנציאלי שלהם הוא מבורך, אבל לא נטול בעיות. אם יו-טיוב מגיע לכל-כך הרבה אנשים, למה לפוליטיקאי להעביר את החומרים שלו דרך פילטר עיתונאי, שבוחר רק את החומרים שנראים לו, מציב אותם בהקשר שנראה לו וגם מעביר עליהם ביקורת? ולמה לאזרח לצרוך את החומרים הללו דרך פילטר עיתונאי עם אג'נדה סובייקטיבית, ולא באופן ישיר? אני שואל את אובמה שאלה ביו-טיוב, והוא עונה עליה. אני קורא על רפורמת הבריאות בפוסט של אוסטין ברוקס. בשביל מה צריך את ה"ניו-יורק טיימס" או את CNN?

"אף אחד לא טוען שעיתונאים לא צריכים להמשיך למלא אותו התפקיד שהם ממלאים כעת. התפקיד הזה חיוני בהחלט והוא חשוב כשהיה – לתת הקשר למידע הזה, לעשות לו בדיקת עובדות, לדרוש מהם אחריותיות (accountability)", אומרת מה.

דברים דומים השמיע באוזנינו מייקון פיליפס. פיליפס היה סגן מנהל מחלקת הניו-מדיה בקמפיין הבחירות של אובמה, חבר צוות המעבר של הממשל החדש, וכיום הוא מנהל הניו-מדיה בבית הלבן. "אני חושב שמדיה חברתית פותחת חלון רחב של הזדמנויות לדבר עם התקשורת, עם עיתונאים מסורתיים, עם עיתונאים אזרחים ועם אנשים רגילים מהציבור. עם החלון הזה מגיעות הרבה יותר הזדמנויות, ואנחנו בהחלט מתמקדים בניסיון להשתמש במדיה החברתית כדי לשתף את התקשורת המסורתית.

"[דובר הבית הלבן] רוברט גיבס הצטרף לאחרונה לטוויטר. הוא משתמש במדיה חברתית לתקשר עם כתבי הבית הלבן, כי הם משתמשים במדיה חברתית לתקשר זה עם זה, להפיץ את הסיפורים שלהם ולבצע תחקירים. מדיה חברתית היא לא אלטרנטיבה לתקשורת המסורתית, אלא הרחבה של הערוצים והדרכים השונות שבהן אנחנו מתקשרים. כל ארגון, תאגיד ומלכ"ר משתמשים בכלים הללו. אני חושב שיש ציפייה בציבור שהבית הלבן כארגון יעשה אותו דבר".

גם פיליפס, כשעומת על-ידי העיתונאית ההודית סברה צ'נדורי עם הטענה שעלתה בכתבה ב"ניו-יורקר" ולפיה ממשל אובמה משתמש במדיה החברתית כדי לעקוף את העיתונות, השיב: "לעיתונות המסורתית, מה שמכונה המעצמה הרביעית, יש תפקיד חשוב – לדרוש אחריותיות מהמדינה ולהסביר סוגיות לציבור. הם חלק חשוב מהתקשורת פה".

נשיא ארה"ב ברק אובמה בראיון עם אתר יו-טיוב, ביו-טיוב (צילום מסך)

נשיא ארה"ב ברק אובמה בראיון עם אתר יו-טיוב, ביו-טיוב (צילום מסך)

העיתון של הבית הלבן

ה-IIP פעילה בשלל פלטפורמות ניו-מדיה, וביניהן בלוגים באתר America.gov, סרטונים ופודקאסטים, צ'טים עם גולשים ועדכונים ושיחות בפייסבוק ובטוויטר. "אם אתה בסין או ברוסיה, פייסבוק זו לא הפלטפורמה הנכונה", מסביר ביל מיי ממשרד המעורבות החדשנית ב-IIP, ומספר שכשאובמה ביקר באפריקה, השגרירויות המקומיות ביקשו מהאזרחים לסמס שאלות לנשיא ("לא לכולם יש אינטרנט באפריקה, בגאנה יש חדירה של 3%, אבל הסלולרי חזק"), וזה השיב לשאלות הנבחרות בפודקאסט של שש דקות. השגרירויות יצאו מהאירוע הזה עם מאגר טלפונים סלולריים של התושבים. כשמזכירת המדינה הילרי קלינטון ביקרה בגאנה, תושבי המדינה עודכנו על כך בסמס.

מישל אוסטין-ברוקס החלה לעבוד ב-IIP ב-2003, תחת ממשל בוש. היא סיקרה שלוש מערכות בחירות לאומיות, האחרונה שבהן לנשיאות 2008, כולל דיווח מהוועידות של שתי המפלגות ודיון בסוגיות פוליטיות רגישות שעלו על סדר היום הציבורי.

"היינו צריכים לוודא כל הזמן שאנחנו מאוזנים", היא מספרת על סיקור בחירות 2008. "אם כתבנו משהו על ביטוח הבריאות, לא יכולנו להגיד שהדמוקרטים דנים בנושא הזה בלי להגיד, 'והנה מה שהרפובליקאים חושבים על זה'. אם היו הערות על אובמה במהלך המירוץ, היינו דואגים לאזן את זה עם מקיין. דאגנו תמיד שמומחים יאשררו את הדברים. לא יכולתי להגיד, 'הציבור מאמין שהכלכלה היא הכי חשובה', הייתי צריכה לגבות את זה בסקרים או לעשות ראיונות, ובוושינגטון הבירה יש שורה ארוכה של מומחים שהבאנו שידברו איתנו, שישתתפו בצ'טים, שיציגו את העובדות בשבילנו".

לרגע אפשר לשכוח שאוסטין-ברוקס היא עובדת מדינה, ולחשוב שהיא העיתונאית המושלמת, תמונת תשליל של עיתונאית ברשת הפרו-רפובליקאית פוקס-ניוז. לדבריה, "ידענו שיהיה הרבה עניין בקרב קהלים זרים לקבל מידע בשפה פשוטה מאוד על מירוץ מאוד-מאוד מורכב, משהו שיהיה אמין, יגיע ממקור אמין ולא יהיה מוטה, מה שלא קל כשהמעסיק שלך הוא ממשלת ארה"ב".

הממשל צריך להיות פתוח ושקוף, אבל אולי כשאתם מדברים ישירות עם האנשים, אתם גורמים להם לחשוב שהם לא צריכים תיווך, ובכך פוגעים בתקשורת?

אוסטין-ברוקס: "אתה צריך ללכת לפייסבוק שלנו, לשאול את השאלה שם ולראות מה יגידו. יש לנו כותבים, הם עיתונאים לשעבר. זה בעייתי, כי אנחנו משלמים להם. אבל הם אמורים לדווח אמת. בבחירות 2008 כיסיתי את הבחירות, הייתי בוועידות של הדמוקרטים ושל הרפובליקאים, כתבתי על עמדתו של אובמה על הנשק, סיקרתי מישהו שהיה הבוס שלי, ולא קיבלתי אף תלונה".

האם העיתונות לא צריכה להיות עצמאית, כזו שאינה בעלת חוב לרשויות? אנחנו רק מציגים מידע, אומרת אוסטין-ברוקס, העיתונות היא זו שצריכה לבדוק את העובדות.

בניגוד לאוסטין-ברוקס, מה מיו-טיוב אינה מתיימרת לערכים עיתונאיים: "הראיון עם הנשיא אובמה לא היה בהכרח עיתונאי. לא שאלנו בהכרח את השאלות שעיתונאי היה שואל, אלא ניסינו לחוש אילו סוגיות מעניינות אנשים, ולקבל עליהן התייחסות מהנשיא. זה מאפשר לאנשים לשמוע את המסר המלא, ולא בהכרח גרסה מקוטעת, סאונדבייט שאולי יראו בחדשות בכבלים".

אבל זו יחצנות.

"זה אכן מסר, זה מאפשר לפוליטיקאים להעביר את המסר שלהם – זה לגמרי נכון. אבל זה מאפשר לאזרחים לשמוע את הקול שלהם, לקבל תחושה של מי בעצם האנשים הללו. הרבה מהסרטונים לא היו סרטוני יחצנות ריקים ומתוסרטים, אלא איך זה להיות על האוטובוס עם אובמה, מה הוא עושה כשהוא הולך לביקור בעיר מסוימת. זה נתן תחושה של מה זה להיות מועמד".

ביל מיי ומישל אוסטין-ברוקס, עובדי ה-IIP (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

ביל מיי ומישל אוסטין-ברוקס, עובדי ה-IIP (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

 היה שם במקרה

יו-טיוב אחראי במידה רבה לקטיעת הקריירה הפוליטית המבטיחה של הסנטור הרפובליקאי ג'ורג' אלן. ב-2006 הוא היה הפייבוריט בהתמודדות על כהונה נוספת בסנאט מול הדמוקרטי ג'ים ווב, וכבר אז נחשב לבעל סיכויים טובים להיות המועמד הרפובליקאי לנשיאות ב-2008. עד שבעצרת בחירות זניחה הוא הצביע על אחד האנשים בקהל, קרא לו "מקאקה", כינוי גנאי בעל ניחוח גזעני לכהי עור, והוסיף, "ברוך הבא לאמריקה ולעולם האמיתי של וירג'יניה!". האיש, שקאר רמנוג'ה סידארת, אמריקאי יליד וירג'יניה, כהה עור ממוצא הודי, העלה תיעוד של הדברים ליו-טיוב ושלח את אלן לגלוּת בפריפריה של גופי המחקר, הפוליטיקה והשתדלנות.

סידארת אינו עיתונאי – הוא היה פעיל של המתמודד הדמוקרטי ווב, ותיעד את הקמפיין של אלן בשליחותו. לא-עיתונאים תמיד היו שם לתעד התרחשויות: צלם חובב צילם את אחד מסרטוני החדשות המפורסמים בעולם, ההתנקשות בנשיא קנדי, בזמן שרוב צוותי החדשות לא מצאו עניין בשיירה וחיכו לה בנקודת היעד. הצילום הדיגיטלי המיידי ופלטפורמת ההפצה היו-טיובית העבירו את התופעה מהשוליים למרכז. היא שייכת למה שמכונה "citizen journalism" (עיתונות אזרחים), לא-עיתונאים שמשתתפים במעגל החדשות באמצעות הבאת עדויות להתרחשויות (כמו הסרטון של סידארת), בדיקת עובדות בתכנים עיתונאיים, חיפוש מידע במסמכים גלויים, תחקירים ופובליציסטיקה.

"אנחנו מאמינים שעיתונאים-אזרחים, או עיתונאים שמשתמשים באינטרנט, זכאים לאותן הגנות כמו עיתונאים משנות השבעים שהסתובבו עם פנקס", אומר אלק רוס, יועץ בכיר לחדשנות במחלקת המדינה האמריקאית. "לבלוגר במצרים מגיעה אותה הגנה כמו לעיתונאי בלונדון". רוס מתכתב עם דברים שאמרה חודש לפני כן הבוסית שלו, מזכירת המדינה הילרי קלינטון, בנאום בזכות החופש האינטרנטי הגלובלי, שכוון למדינות כמו סין ואיראן. בהקשר הזה, "עיתונות אזרחים" היא פחות עיתונות ויותר אקטיביזם חתרני במדינות רודניות, כמו השימוש של האופוזיציה האיראנית בטוויטר וביו-טיוב כדי לארגן ולהפיץ מידע על אירועי מחאה אחרי הבחירות.

גולשים מעלים ליו-טיוב עשרות אלפי סרטוני חדשות ביום, ואלה זוכים למאות אלפי כניסות. קטיגוריית החדשות והפוליטיקה של האתר גדלה ביותר מ-650% בשנתיים האחרונות. עם זאת, מה לא משתמשת במלה "עיתונאים": "אנחנו אף פעם לא משתמשים בביטוי 'עיתונות אזרחים', אנחנו לא חושבים שזה מתאים, כי עיתונאי הוא מישהו שהוכשר לכך, איש מקצוע שיש לו כישורים מסוימים ומבין את עקרונות הליבה של העיתונות.

"מישהו שבמקרה צילם מטוס שנוחת בנהר ההדסון – אנחנו מעדיפים בשבילו את המונח citizen reporter. האדם הזה אינו בהכרח עיתונאי – מה שהוא עושה זה לתעד אירועים חדשותיים. יש לזה ערך עיתונאי עצום, אבל זה לכשעצמו זה לא בהכרח לעסוק בעיתונות. התפקיד של העיתונאים הוא לתת לזה הקשר, לעשות את הדיווח, לברר מה קרה, כל החפירה העמוקה האמיתית. אנחנו מאמינים שהערך של השתתפות האזרחים בתהליך איסוף החדשות הוא חשוב מאוד, וזו התפתחות שמשנה את כללי המשחק. זה חיובי, וזה מרחיב את היכולת של גופי חדשות לסקר יותר חדשות".

הכותב היה אורח מחלקת המדינה והשגרירות האמריקאית בישראל במשלחת לארה"ב

לדיון ותגובות בבלוג "חדר 404" >>