ליל שבת, 21 בנובמבר. היומן השבועי של הערוץ הראשון עומד, כדרכו, על משמר הדמוקרטיה, תרבות השלטון והסדר הציבורי. בראיון תקיף (אם לא תוקפני) מתבקש ראש הממשלה להגיב על חשדות לפגיעה בנורמות דמוקרטיות בתוך מפלגתו. בעניין אחר חושפים אנשי "היומן" את העומדים מאחורי היוזמה לחוק חנינות בשנת החמישים ומניעיהם האפשריים. בהמשך פונה העורך והמגיש, ישראל סגל, לטפל בתופעות עבריינות קשות ובראשן פרשת הרצח המזעזע של תמר ברז.

הכתבה זוכה לכותרת "פרשת הרצח ברמת-גן. מסמך - פרופיל של רוצח". טוב, לא בדיוק רוצח, אפילו בדמוקרטיה הישראלית הנאבקת כעת על פרצופה (אם לא על קיומה ממש), בית-המשפט הוא עדיין הרשות היחידה המוסמכת לקבוע אשמתו הפלילית של אדם. אבל נא לא לבלבל את סגל עם עובדות יסוד, שהרי הנה הוא כמעט עוטה בפנינו גלימתו של פרקליט, ומנופף מול פרצופנו המשתאה ראיות תביעה ממש: "אנחנו חושפים בפעם הראשונה את העדויות שנתן במשטרה ואנו רוצים להגיד שהעדויות קשות מאוד, ואפילו אולי ממליצים להרחיק את הילדים ממרקע הטלוויזיה".

העדויות אמנם קשות וכוללות ערבוביה של חומר מצולם חדשותי, סרטי וידיאו משטרתיים מתוך חדר החקירות, וקטעים מתוך השחזור שערכה המשטרה עם החשוד במקום מציאת הגופה.

האירוע, כאמור, מזעזע, ובהחלט ראוי להיבחן בתשומת-לב, אולם נראה שלמערכת "היומן", בעזרתם האדיבה של גורמים במשטרה, דחוף לגבש עמדה דווקא בעניינו של החשוד. טרם הוגש כתב-אישום ובוודאי עוד לא נקבעו השופטים, אך אל תיתנו לזוטות ממין אלה להפריע להליכי מיצוי הדין העממי. נורמות התנהגות נאותות? שמירה על זכויות יסוד? אל תצחיקו את "היומן". בטלוויזיה החיים פשוטים יותר.  שבץ קטעים מתוך החקירות - הודאה ברצח, שחזורו, התייחסויות מזלזלות כלפי הנרצחת, והבעת השלמה עם המעשה ועם המניעים; הוסף לכך דברי פרשנות של פסיכולוג קליני ועדות אופי של בעל פאב שכונתי על רקע צילומי תקריב פרצופו של החשוד, עתים מגחך בבהמיות, עתים מיוסר; דווח על התפטרותו ("מטעמים מוסריים", כדברי הכתב גיא פלג) של סניגורו הראשון של החשוד; שלב אמירות של בני המשפחה החודרות את הלב בכאבן העצור - והנה פרשת התביעה כולה על רגל אחת. כמעט וכל שנותר הוא לגזור את הדין, שהרי "היומן" כבר קבע: לפנינו רוצח. העדויות אמנם קשות, אך קשות הן גם הפגיעות בנורמות ציבוריות תקינות, הגובלות בעבירות פליליות ממש, הפעם מצדו של "היומן" עצמו.

צריך לזכור: הכנסת מצלמות וידיאו לחדרי החקירות נועדה להגביר את הפיקוח על דרכי החקירות ולשמש, בראש ובראשונה, אמצעי לבית-המשפט לוודא שעדויות והודאות לא הוצאו בכפייה מחשודים כפי שנטען והוכח לא פעם; הן לא נועדו לספק חומר טלוויזיוני לוהט ליומן של הערוץ הראשון, אלא שאנשי "היומן" אינם מסוגלים להתגבר על היצר ורותמים דווקא את אמצעי הפיקוח לפגיעה בהגינות ההליך שלשמה הותקנו.

אל תקלקלו את שביעות רצונם של אנשי "היומן" מ"הישגם" המקצועי, בנימוק שיש להיזהר בהתרשמויות משחזורים משטרתיים - ולו רק בגלל התקדימים הידועים שלימדו שלאמינות ההתנהגות המוקרנת בסרט לא תמיד יש קשר למציאות (למשל, שחזורו המשכנע של סולימן אלעביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס, את מקום וצורת הטמנת הגופה; שחזוריהם של רוצחי דני כץ בתחילת שנות השמונים על תיאור הרצח ומקום הנחת הנרצח שנמצאו גם הם בלתי נכונים, ועוד).

אולי תצטנן מעט שמחתם של אנשי היומן אם נזכיר כי יסודה של עבירת הסוביודיצה הוא בפרסומם של דברים הקשורים בעניין פלילי ואשר יש בהם להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. "סוביודיצה?", יאמרו לנו, "והרי העבירה הזו כבר מזמן פשטה את הרגל נוכח היחס הביקורתי והשימוש המוגבל שנעשה בה". ובכל זאת, למרות הביקורת וההצדקה לצמצם את גבולות האיסור, יש לבחון את ההיגיון היסודי לקיומו. מה לנו משפיע יותר מעשיית שימוש פומבי אינטנסיבי בתיעוד משטרתי של מהלכי חקירה, שצפוי להיות מוגש אם וכאשר יתקיים ההליך הפלילי בבית-המשפט? ומה על הנזק שעלול להיגרם לנאשם אם יתקיים משפט זוטא על החומרים הללו ואם יוחלט שלא לקבלם כראיה? למעשה, גם אנשי "היומן" אמורים לדעת זאת; הקוד האתי של רשות-השידור ("מסמך נקדי") מורה על כך במפורש.

הגשת החומר ערוך (ומבושל?) אל שולחן השבת של הצופים, במנותק מהקשר משפטי כלשהו ובהעדר התמונה הראייתית כולה, מקשה גם על המתנגדים המובהקים ביותר להפעלת חוק הסוביודיצה מלטעון כי אין כאן כדי לבסס עמדה עוינת כלפי החשוד המסוים הזה. הדלפה של חומר חקירה איננה סתם עוד הדלפה. היא מסכנת את האינטרס של הציבור כולו בצורך להבטיח בירור שיפוטי ראוי של כל אשמה, ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. גם בשיטה של שופטים מקצועיים אין זה מצב בריא, כשמכינים את דעת-הקהל לתוצאה משפטית מסוימת. גם אם אין חוששים מהשפעה ישירה על השופטים, יש בהחלט לחשוש מפני אובדן אמון הציבור בבית-המשפט אם התוצאה תהיה הפוכה. יש חשש נוסף: שחשודים יסרבו בעתיד לשתף פעולה בחקירה בפני מצלמות שקלטותיהן ישודרו לציבור כולו.

התנהגות עורכי היומן במקרה זה פגעה לא רק באינטרס הציבור אלא גם בזכויות האדם. יש לנהוג כבוד באדם גם כשהוא חשוד ועצור, כפי שאכן מצווה חוק המעצרים. זכותו של אדם להליך משפטי הוגן איננה פגה גם כשהוא חשוד במעשה מחריד ומתועב. אם אמנם יימצא אשם אין אלא להצטרף לדעת אמה של תמר ברז ולדרוש כי יירקב בכלא. אולם החובה להגן על זכויותיו כחשוד ועצור, ובכלל זה זכותו להגינות בהליך המשפטי, וזכותו שהנעשה בחדר החקירות ישמש לצורכי המשפט בלבד - עומדת בעינה. הרצון לעיסוק תקשורתי בעבריינות לסוגיה, ובתופעות שמדרבנות אותה, אינו גובר על חובה זו.

שחר גולדמן הוא תלמיד לתואר שני במשפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 12, דצמבר 1997

תגובה

שחר גולדמן תקף בחריפות את "היומן" והאשים את עורכיו ב"משת"פיות" עם גורמים במשטרה במטרה להפליל את החשוד ברצח תמר ברז ("העין השביעית" מס' 12). ציטוט: "למערכת היומן, בעזרתם האדיבה של גורמים במשטרה, דחוף לגבש עמדה בעניינו של החשוד". קביעה זו היא חסרת שחר. לו היה הכותב מברר את המידע עם דובר המשטרה, או למצער טורח, כמתבקש מכללי האתיקה העיתונאית, לבקש את תגובתי, היה מתברר לו שאת כל חומרי החקירה העביר לנו דווקא סניגורו של החשוד, למורת רוחם של גורמים במשטרה.

כיוון שהמאמר כולו מבוסס על הנחת יסוד חסרת שחר זו, הרי ממילא כל ה"תובנות" וכל ה"מסקנות" שנבעו ממנה, בטעות יסודן. ציטוט: "נורמות התנהגות נאותה? שמירה על זכויות יסוד? אל תצחיקו את 'היומן'". כללי אתיקה נאותים? שמירה על זכויות יסוד? זכות התגובה? אל תצחיקו את מר גולדמן.

ישראל סגל, ירושלים

הכותב הוא עורך "יומן", ערוץ 1

גיליון 13, פברואר 1998