באישור השר
"נתניהו שוקל לבטל את החוק שיגביל אותו במינוי בכירים ברשות השידור", נכתב בכותרת על שער "הארץ", המפנה לכתבה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". הדיווח מגיע לכותרת הראשית בעיתון הכלכלי, שם מדגישים העורכים היבט אחר של ההתערבות של ראש הממשלה בחוק השידור הציבורי: "נתניהו מטרפד את רפורמת ארדן ברשות השידור; עלות העיכוב – 400 מיליון שקל".
"ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו שוקל לערוך שורה של שינויים משמעותיים בחוק השידור הציבורי, ובכללם גם בסעיפים הנוגעים לאופן המינוי של בכירי הרשות. משמעות דחיית הרפורמה היא הפסד לקופה הציבורית של כ-400 מיליון שקל, משום שעלויות השכר לכ-1,600 העובדים יוטלו על הציבור", נכתב בתמצית על שער "הארץ".
מדובר, מציינים אמיר טייג ונתי טוקר ב"דה-מרקר", בהתנהלות צינית של ראש הממשלה. כשהדבר התאים לאינטרסים הפוליטיים שלו, הוא תמך בהליך החקיקה שיזם ארדן, וכעת, כשהתנאים השתנו, הוא מחבל בו. "לפני הבחירות נתניהו היה צריך את הציבור [...] כעת הציבור כבר פחות מעניין. מעניין יותר להשקיט את עובדי רשות השידור, לתת לשר המקורב אופיר אקוניס הישג כלשהו, ולחזור לשלוט ברשות השידור".
מעבר לנתונים הכלכליים, סוגיית השליטה ברשות היא המשמעותית והעקרונית. "ההישג המרכזי של ארדן היה ניתוק אפקטיבי בין הדרג הפוליטי לבין הנהלת הרשות ונטרול גורם הסיאוב המרכזי שפגע בעבודת הרשות. אך נראה שניתוק מסוג זה, ומתן עצמאות לרשות, אינם לרוחו של נתניהו", כותבים טייג וטוקר. "ההערכות הן כי הוא מתכוון לבצע תיקוני חקיקה כך שתחזור לידיו השליטה במינויים".
אם ההערכה של "דה-מרקר" תתממש (היא מבוססת על כך שנתניהו החליט שלא למנות את 12 חברי מועצת התאגיד החדש), לא יהיה זה אסון, אלא אסון בשידור חוזר. נתניהו כבר היה באותה סיטואציה בדיוק לפני כחמש שנים: גם אז החזיק בתיק רשות השידור. גם אז הרשות היתה אחרי מהלך חקיקה דרמטי שנועד לנתק אותה מהשפעה פוליטית (מהלך שתועד בסרט המצוין "המדריך למהפכה") ובעיצומה של רפורמה. ההנהלה המסואבת בראשות ג'ו בראל הודחה ונדחקה, והשידור הציבורי עבר לפסי הבראה, אחרי שהופנם כי מצב שבו לפוליטיקאים יש מהלכים ברשות לא רק מביא לכשלים ושחיתויות נקודתיות, אלא מסאב את המנגנון כולו ומביא לשיתוקו.
אלא שנתניהו דאג לחבל בתהליך באגרסיביות: הוא הביא להתפטרותם של היו"ר המוערך והמנוסה משה גביש והשר הממונה יולי אדלשטיין (מהלך יוצא דופן בפני עצמו), לקח את תיק הרשות לעצמו ושינה את החוק המתוקן כך שיוכל להשפיע במישרין על בחירת מנהל לרשות. או אז החדיר נתניהו את אנשי שלומו ומקורביו לדירקטוריון הרשות ומינה ליו"ר את אמיר גילת, מי שעברו המקצועי כולל עבודה עבור נתניהו כיחצן, אבל לא ניסיון ניהולי שאפילו מתקרב לזה של ניהול גוף עם תקציב של כמיליארד שקל ומאות רבות של עובדים. גילת פתח את הדלת לאנשי בראל, שחזרו לנהל את הרשות, ומשם החל תהליך הידרדרות שבסופו הגיע השידור הציבורי לשפל היסטורי עם ההחלטה לסגור את רשות השידור בחקיקה.
גילת, יוני בן-מנחם, זליג רבינוביץ' ומיקי מירו פרשו מתפקידיהם בקול דממה דקה, אחרי שהפכו סמל לסיאוב וניוון של מערכות ציבוריות – אבל נתניהו חזר ללא היסוס לזירת הפשע כשר התקשורת על אף שהוא מי שהיה האחראי הישיר לפרק ההשחתה האחרון של השידור הציבורי במדינת ישראל.
הנה כך תיאר זאת אורן פרסיקו ביולי 2011:
טענות בדבר השפעה פוליטית על רשות השידור מלוות אותה מיום היווסדה, אולם לאחרונה חשה קבוצה של עיתונאים ברשות כי לאחר תקופה של עצמאות נרחבת באופן יחסי, הגוף שבו הם מועסקים נתון ללחץ פוליטי הולך וגובר. יש ברשות מי מגדיר זאת כ'חשש מחזרה לימי יוסף בראל הלא עליזים'. השליטה הפוליטית ברשות השידור מובנית. הרפורמה המתוכננת ברשות מוקפאת, נכון להיום, וממתינה למימון ממשרד האוצר, מה שמחזק את תלותם של עובדי הרשות המאוגדים בממשלה. במקביל, תיקון לחוק רשות השידור שונה על-ידי הממשלה הנוכחית, כדי למנוע את ביטול תלותם של מנהלי הרשות בה".
כדאי לקרוא שוב את הכתבה ההיא כדי להבין את גודל האבסורד: כיצד משחזר ראש הממשלה בנימין נתניהו את המהלכים שהביאו לקריסתה של רשות השידור – הגוף שכבר שנים כושל מלמלא את תפקידו ההיסטורי, ושבתעשיית התקשורת שוררת הסכמה גורפת כי במצב תקין הוא אמור למלא תפקיד מרכזי כמוביל איכותי וערכי.
טייג וטוקר מסיימים את טור הפרשנות שלהם כך:
שנה אחרי שאושרה בחקיקה, ניתן להסיק עתה כי הרפורמה הנרחבת ברשות השידור לא נעשתה מתוך רצון אמת לשרת את הציבור. מקורה של הרפורמה בפוליטיקאי שאפתן וחזק שזיהה הזדמנות אלקטורלית, ובראש ממשלה ציני שיודע כי כל חקיקה ניתנת לשינוי בהתאם לאינטרס המשתנה שלו. בזירה כזאת, רפורמות אמיתיות המשנות את פני המציאות הן תופעת טבע נדירה, המגיעה רק כשכל הכוכבים בשמים מתיישרים היטב עם האינטרסים הנזילים של נתניהו. מתי זה יקרה שוב? אולי בעוד עשור".
אבל האמת היא שכל עוד הציבור לא יפנים כי מוליכים אותו בכחש חוזר, אין שום סיבה להאמין כי רפורמה כזו תקרה אי-פעם בתקופתו של נתניהו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום: קובי גדעון)
מונופול הגז
ב"דה-מרקר" מדווח אבי בר-אלי כי פרופ' מנואל טרכטנברג מהמחנה-הציוני (לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה) אמר כי "מחיר הגז בישראל כפול מבעולם – לפקח עליו מיד ולפתוח חוזים". "טרכטנברג קרא לזנוח את תשומת הלב שהוקדשה עד כה להובלת שינוי מבני בשוק הגז הטבעי, ולהתמקד בפן התמחור של הגז ובפיקוח על המונופול: 'המשק אינו תחרותי, לא יהיה תחרותי, אין סרט ואין תרחיש שאפשר ליצור משק תחרותי. לא נוכל לרבע מחדש את המעגל ולא ניתן לחזור אחורה. אבל צריך כעת, בעדיפות הראשונה, להתמקד בהפעלת סמכותה של המדינה בנושא המחירים [...] אוי לנו אם נתפשר, זו תהיה בכייה לדורות".
ב"כלכליסט", שבימים האחרונים מוביל את הסיקור בנושא, שעו לעצתו של טרכטנברג ומתמקדים במבנה ההסדר הנוכחי: "נתניהו מוותר לדלק ולנובל גם במאגרי הגז הקטנים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "המתווה להסדרת שוק הגז מבוסס על מכירת מאגרי כריש ותנין כדי ליצור תחרות. כעת דורשות דלק ונובל-אנרג'י שיותר להן להחזיק במאגרים עוד שלוש שנים עד מכירתם, במקום כשנה כפי שדרש האוצר. החשש הוא שבעוד שלוש שנים כבר ייחתמו החוזים למכירת גז מלווייתן, וכריש ותנין לא יוכלו עוד ליצור תחרות ממשית. הקבינט המדיני צפוי לאשר את המתווה שיציג נתניהו". עוד כותב גוטמן על "3 ח"כים עם אינטרסים בגז": יואב גלנט, משה כחלון ואלי כהן.
ובמלים אחרות: אחרי שבשבוע שעבר קרעו ב"כלכליסט" את המסכה מעל הנימוקים המדיניים והבטחוניים של נתניהו לכניעה לתכתיבי חברות הגז, היום מדגימים שם כיצד גם הסכם הכניעה מתכרסם עוד ועוד על-ידי החברות. אגב, הגם שאין ויכוח בין עיתונאי הגז בעיתונים הכלכליים כי המונופול הוא בעיה חמורה עבור ישראל וכי חייבים לטפל בו בדרך זו או אחרת, ב"גלובס" ממשיכים לסקר את הנושא מנקודת מבטו של המונופול. "מתווה הגז: מה דורשת המדינה מהחברות", היא הכותרת בתחתית עמוד השער של העיתון. מסגרת בעמ' 3 (הדי כהן) לוחצת על הממשלה לסגור עניינים מול חברות הגז ("ישראל וקפריסין היו צריכות לחתום על חוזה הייצוא בשנה שעברה ולא לחכות עד השנה"), והכתבה המרכזית (הדי כהן) מוקדשת לבלון ניסוי ממשלתי מטעמו של גורם אנונימי, הבא לשכנע בתמיכה במתווה הנוכחי ("המדינה דורשת אופציה לכפות בעתיד תחרות"). המצוטטים בכתבה הן חברות הגז, נתניהו, ולשם האיזון שטייניץ, האוחז באותה עמדה.
בידיעה אחרת ב"דה-מרקר" מציין בר-אלי כי קרן ההשקעות של ג'ורג' סורוס רכשה חבילת מניות בשווי 118 מיליון דולר בנובל-אנרג'י, השותפה הראשית במונופול הגז: "יש הרואים בהשקעה משום תמרור אזהרה לאינטרס הציבורי בישראל, בעיקר לנוכח האג'נדה הפוליטית האנטי-ישראלית לכאורה של סורוס, שאף קרא בעבר שלא להשקיע במניות של חברות ישראליות". פירוש רש"י עבור מי שלא עשה את ההקשר: קרן הפילנתרופיה של סורוס היא מהסדינים האדומים של פעילי הימין הרודפים אחר ארגוני שמאל (לצד גופים כמו קרן פורד והקרן-החדשה). "נתניהו: 'לא מתרשם מהמתקפה הפופוליסטית בנושא הגז'", נכתב בכותרת הידיעה הנוספת בעמוד.
ובינתיים, ב"ישראל היום"
ב"ישראל היום" מתפרסם היום דיווח על הוויכוח הציבורי סביב מונופול הגז. ברם, בלי להזכיר את הוויכוח. "נתניהו: אעשה הכל כדי שהגז יזרום", נכתב בכותרת הידיעה, המכילה, לצד ציטוטים של ראש הממשלה, גם ציטוטים של שר האנרגיה יובל שטייניץ, האוחז בדעה זהה לזו של ראש הממשלה. בחינמון לא מתפרסם דיווח על הטיפול הממשלתי ברשות השידור.
הכותרות הראשיות
כל העיתונים מדווחים בכותרותיהם הראשיות על פיגוע טרור שהתרחש אתמול בירושלים: ערבי דקר שוטר מג"ב ליד העיר העתיקה בירושלים ופצע אותו באורח אנוש. גם שלשום התרחש פיגוע טרור לאומני, וגם אתמול דיווחו על כך כל העיתונים בכותרותיהם הראשיות – להוציא "הארץ", שבחר להקדיש את הכותרת הראשית לדיווח אחר ("יעלון אישר שיפוץ מתחם לקראת הקמת התנחלות אסטרטגית"). בדף הפייסבוק של העיתון התנהל דיון על ההחלטות העריכתיות הללו בין מו"ל "הארץ" עמוס שוקן לבין שי (שמאי) גליק, פעיל השתקה עצמאי שכוכבו דרך לאחרונה:
גליק: "עמוס שוקן, הביקורת אתמול עזרה. היום זה כותרת ראשית. וכשצריך לפרגן מפרגנים. כל הכבוד".
שוקן: "הביקורת לא עזרה ולא נעליים. אתה אף פעם לא מקשיב ורק חוזר כמו תוכי על אותן שטויות. הבחירה בכותרת ראשית לא תלויה רק בתוכן הידיעה שנשקלת כמועמדת לכותרת הראשית, אלא בעיקר מול ידיעות אחרות שיש באותו יום. לכן הבחירה בכותרת הראשית בראשון היתה נכונה".
גליק: "עמוס אתה קולט מה אתה אומר לי? יותר חשוב התנחלות מאשר פיגוע?".
שוקן: "או צונאמי ביפן".
גליק: "כן צונאמי ביפן מאשר פיגוע. נכון בעיני זה עיוות מוסרי. מצטער. וגם בעיני עורכי מעריב ידיעות וישראל היום . אז אתה יותר חכם מכולם. כנראה".
שוקן: "זאת הבעיה: אנחנו פחות חכמים מעורכי מעריב ידיעות וישראל היום".
פעיל הימין שי גליק ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן בדף הפייסבוק של העיתון (צילום מסך)
טרור
"טרור הבודדים" היא הכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות". "לעצור את ההידרדרות", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ" ("ללא אופק מדיני או נכונות ישראלית לשרטט אופק כזה, רצף הפיגועים עלול להסלים [...]").
"בכוח הם לא ישיגו שום דבר", נכתב בכותרת טור הפרשנות של חיים שיין, המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום" לצד הדיווח על הפיגוע אתמול. "רק תמימים בתוכנו מסוגלים עדיין להאמין שהפלשתינים ישלימו עם מדינת הלאום של העם היהודי. התשובה לשאלה 'הלנצח תאכל חרב'? היא 'כן'", כותב הרב הד"ר, בניגוד לעמדתו הרשמית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, התומך (לעתים) בפתרון שתי המדינות ("נתניהו: שלום יושג רק דרך מו"מ ישיר", נכתב בכותרת ידיעה היום בחינמון). מי אמר שאין פלורליזם ב"ישראל היום"?
מלחמת תרבות
גם ב"ידיעות אחרונות" עוסקים במורת רוח של אזרחים מתכנים שאינם פטריוטיים. "ראש עיריית נס-ציונה חילק לבוגרי י"ב ספר לימוד על האסלאם – ועורר את זעם ההורים: 'למה לא ספר על מורשת ישראל?'", נכתב תחת הכותרת "הורים נגד ספרים" בעמ' 8 של העיתון.
"הרוחות סוערות בנס-ציונה לאחר שראש העירייה הוותיק, יוסי שבו, העניק לכ-600 בוגרי כיתה י"ב בעיר את הספר 'פרקים בתולדות הערבים והאסלאם'", כותב מאיר תורג'מן ומקפיד לציין ששבו הוא "ליכודניק שרוף" ואלוף-משנה במילואים (לשעבר מושל עזה והציר הכלכלי בקהיר), כלומר אינו חשוד בשמאלנות (גם אם בהמשך הציטוט של שבו מסתננת נימה תבוסתנית ושבו אפילו מזכיר את המלה "דו-קיום": "זהו ספר חובה בכל אוניברסיטה. הידע שספר זה מקנה תורם ליצירת שפה משותפת וסובלנות בינינו לבין הערבים. ככל שנדע יותר, כך נפחד פחות ונבין שבתקופות העבר התקיים דו-קיום בין היהודים למוסלמים").
תורג'מן מספק גם ציטוטים מתגובות ההורים המוחים (המקור, כמובן, הוא בפייסבוק): "זהו, הילדים שלנו כבר מכירים את מורשת ישראל, את פרקי הגבורה והתקומה, שראש העיר מעניק להם ספר על הערבים, על הקוראן? אני בסיום י"ב קיבלתי את התנ"ך. אפשר לתת ספר על מורשת רבין, או ספר של גיבור ישראל אביגדור קהלני, שהוא תושב העיר. אני הייתי בעד לדבר עם הערבים, להבין אותם, אבל אחרי 'צוק איתן' הבנתי שהם חופרים לנו מנהרות לתוך הבתים". ציטוט נוסף: "לא נראה לי שהערבים מחלקים לתלמידים שלהם ספרים על היהדות. אנחנו חושבות לאסוף את הספרים ולהחזיר אותם. שבו הוא ראש עיר מצוין והוא ליכודניק וימני, אבל במקרה הזה היתה לו תקלה".
ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", מאכילים את הקורא בכפית ומספקים בסוף הידיעה הסבר מפיו של שבו: "אם הורים כותבים דבר כזה, אנחנו בבעיה קשה. מחר יבקשו לפסול את לימודי הנצרות. אני לא רוצה להשתמש במלה שבה השתמש עודד קוטלר, אבל משהו קורה בעם הזה, בניו של עם הספר, אם התגובות מיד מתלהמות נגד ספר לימוד. אני רואה איך זה מתקשר ישירות למלחמת התרבות שאנחנו עוברים בימים אלה".
ואם מישהו עדיין לא הפנים, מעל לידיעה על סערת הפייסבוק בנס-ציונה ממוקמת ידיעה (יואב בירנברג ואיתמר אייכנר) על פגישה שנערכה אתמול בבית הנשיא בין שרת התרבות מירי רגב ל"נציגי האמנים". "פגישה, לא פיוס", נכתב בכותרת.
יוקר המחיה
"לא חשוב כמה אתם מרוויחים – תוכלו לקנות דירה בתוכנית כחלון", מבטיחה הכותרת הראשית של "גלובס". "זוג ללא דירה או יחיד מעל גיל 35 – אלו הקריטריונים היחידים לזכאות לתוכנית 'מחיר למשתכן' של שר האוצר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של אודי חודי. "המשמעות: גם העשירונים העליונים יוכלו להשתתף בהגרלה בתוכנית. כחלון במסלול התנגשות עם החרדים כיוון שהקריטריונים מנוגדים להסכמים הקואליציוניים".
ב"מעריב" כותב בן כספית על תככים ומריבות במפלגתו של כחלון.
החברה החרדית
ב"ידיעות אחרונות" משתמשים היום בצדק בסטמפה האדומה של "תחקיר" על שער עיתון ושער המוסף היומי. התחקיר של אריאלה שטרנבך ויהודה שוחט מזעזע דווקא בשל מה שנראה כמו הקלות הבלתי נסבלת של השגת המידע שבבסיסו: כל מה שהיה צריך זה פשוט מישהו שישאל את השאלות. "שלחנו נערה חרדית שעברה אונס או אם שילדיה הותקפו על-ידי פדופיל לספר על כך לרבני ערים, שכונות וקהילות ולשאול בעצתם", מתארת כותרת המשנה את שיטת הפעולה.
"עשרות רבנים ברחבי הארץ משתפים פעולה בהשתקת מעשי תקיפה מינית ופדופיליה בקהילות חרדיות", נכתב בכותרת המשנה על שער "24 שעות", המפנה לכתבה. "הם מתרצים, מצדיקים, מוצאים נסיבות מקלות, מאשימים את הקורבנות, וחלקם זוכים לטענתם לגיבוי מהמדינה. את הכל הקלטנו בחודשים האחרונים היישר מפי הרבנים. התוצאה המזעזעת לפניכם".
"הרבנים בקהילות החרדיות, וגם בחלק מהציבור החרדי-לאומי, הם אלה שמתווים את הדרך ומייעצים לצאן מרעיתם כמעט בכל תחומי החיים. כשהם מבקשים לטייח, אין כמעט מי שיפעל באופן עצמי. בחודשים האחרונים, בעקבות יותר מדי סיפורים קשים, ביקשנו לבדוק ישירות מול הרבנים, חלקם רבני ערים שמתפרנסים מהמדינה, כיצד הם מטפלים בתלונות על עבריינות מין. כל אחד מהם קיבל פנייה מנערה שסיפרה על אונס או מעשים מגונים שבוצעו בה על-ידי רב, מורה או אבא של חברה טובה. במקרה אחר נשלחה 'אמא' שביקשה להתייעץ לאחר שבנה או בתה הותקפו בידי פדופיל.
"התגובות המזעזעות לימדו על בורות, אבל גם על גישה מגוננת כלפי העבריינים ואדישה במקרים רבים מדי כלפי הקורבנות. ההשתקה השיטתית והטיוח הם תוצאה של העדר הכשרה מתאימה לרבנים, ובמקרים רבים גם של שוביניזם מובנה בחברה וברבניה. אף על פי שבשנים האחרונות חל שיפור מסוים במודעות של הרבנים לבעיה, מתוך 27 שאליהם פנינו, רק מעטים המליצו להגיש תלונה במשטרה, והמיעוט שבמיעוט באמת דאג למתלוננת או לילדים שנפגעו.
"יצוין שגם במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית לא ממליצים מיד על תלונה במשטרה. מדובר בהתמודדות קשה וכואבת, שמחזירה את המתלוננות אל הטראומה. אך במקרים של פדופיליה לא אמורה להיות בכלל שאלה לגבי התלונה, וגם במקרים של אונס ותקיפה מינית יש צורך לטפל. חלקם הגדול של הרבנים לא ראו זאת כך. 'יש לו אשה וילדים, למה שיסבלו?', אמרו. 'זו נפילה חד-פעמית', הוסיפו רובם. 'זה יפגע לך בשידוכים', איימו במרומז. תירוצים כאלה ניתנים כמעט מדי יום לעשרות נפגעות תקיפה מינית בחברה החרדית".
"לצערי", כותבת שטרנבך בבוקסה המלווה את הכתבה, "פגיעות בילדים שכיחות יותר במגזר החרדי מסיבה פשוטה – אין הרתעה. אף אחד לא ידווח עליך, מקסימום תקבל נזיפה או אזהרה".
לצד המוני התיוגים השליליים שהחברה החרדית סובלת מהם, בצדק או שלא בצדק, מוצמדים לה גם סטריאוטיפים חיוביים. אחד הבולטים שבהם הוא ערבות הדדית וקהילתיות אכפתית. הגילויים בכתבה של "ידיעות אחרונות" משרטטים את גבולותיה של הערבות הזו. המוטיב החוזר העולה מן הכתבה הוא של איש איש לנפשו – הרבנים בכתבה חוזרים וממליצים לנפגעי עבירות מין שלא להתלונן או לחשוף את התוקף, על אף שבכך הם מכשירים עבורו את הקרקע לתקוף קורבנות נוספים:
הרב: "אסביר לך. אם חס וחלילה את היום לא בתולה, זה עלול להפריע לך. אבל אם נשארת בתולה, ואם זה לא ברמה גמורה של אינוס אלא פיתוי, לעניות דעתי אל תתלונני".
א': "אולי הוא עושה את זה גם לחברות אחרות?".
הרב: "זו סיבה להתלונן, אבל חייך קודמים לחיי אחרות. כי בעולם החרדי זה יכול לפגוע בך בהרבה תחומים. לכן, אם זה עומד על הרמה הזאת, שנשארת בתולה וזה לא אינוס גמור, תתרחקי, שני את עצמך".
ענייני תקשורת
תזכורת. "זכות אבות היא הדבר היקר ביותר והקיומי ביותר בחייו של יהודי", נכתב במאמר המערכת של "המבשר", הקורא "להרחיק ממנה כל מה שפוגם בה ומעיק עליה – ובדורנו הזה, זו צרת אותם מכשירים טכנולוגיים שמסוגלים להוביל את המחזיקים בהם לשאול תחתיות רוחני. הדברים אינם פשוטים, ולא בכדי שבים וחוזרים עליהם בכל עת מצוא מרנן ורבנן גדולי ישראל, בהפצירם בכל יחיד ויחיד: אנא, למענכם ועבור נפשכם, למענכם ובעבור ילדיכם והדורות הבאים אחריכם – התרחקו מן האינטרנט לסוגיו, לצורותיו, לאיצטלותיו ולעטיפותיו; והתרחקו כמטחווי קשת מכל המכשירים שמובילים אליו, בשמותיהם ובכינוייהם לרוע".
חרטה. העיתונים מדווחים כי משרד החוץ הסיר את הסרטון שלעג לכתבים הזרים שדיווחו מעזה במהלך מבצע "צוק איתן".
שווא. "ספרו של כתב הבריאות של ערוץ 2 יואב אבן, 'הצד שלו', המגולל את פרשיית המעצר שלו בחשד לאונס, שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות – שובר שיאי הורדה ברשת", נכתב בידיעה לא חתומה ב"ישראל היום". "אבן העמיד את הספר להורדה בחינם כדי להעלות לדיון ציבורי את נושא תלונות השווא, וכדי לקדם העמדה לדין ואכיפה של מתלוננות שמעידות לכאורה עדות שקר", נכתב שם עוד – זאת על אף שהתיק, כפי שהכותב האנונימי מציין בעצמו, לא נסגר מחוסר אשמה, וממילא לא נקבע כי המתלוננת העידה עדות שקר. למעשה, הקביעה של "ישראל היום" (ואבן עצמו, ככל שהדיווח מדויק) היא בגדר הוצאת דיבתה של המתלוננת ועילה עבורה להגיש תביעת דיבה נגד העיתון.