עשרים ושלוש מבין עשרים וחמש שנותיו הראשונות היה דבר, כשאר העיתונים בארץ-ישראל, כפוף לשלטון זר והוראותיו המחמירות בנושא הפיקוח על העיתונות. בשנים הראשונות לא הייתה זו צנזורה במובנה החוקי, אלא פקודות ותקנות של הנציב העליון הבריטי ולשכת המודיעין של ממשלת המנדט. ב-1933 נכנסה לתוקפה "פקודת העיתונות" המנדטורית. מ-1939 ואילך, במשך כמעט תשע שנים, הופעלו בארץ תקנות מחמירות של הצנזורה הצבאית הבריטית.

כפי שתואר בפרקים הקודמים של הספר, לממשל הבריטי בארץ הייתה לעיתים "יד קלה" על הדק סגירת עיתונים – יהודים כערבים – בשל פגיעה בו, לדעת בכיריו, ו/או חריגה מהוראות. לא אחת שררה בין העורכים התחושה שסגירת עיתון עברי באה לאזן סגירת עיתון ערבי.

עד 1939 לא הייתה חובת הגשה מוקדמת של החומר לבדיקה והעונשים הוטלו בדיעבד – על פרסומים שהיו. מפרוץ מלחמת העולם השנייה ואילך השתנו הכללים.

עם פרסומה של "פקודת העיתונות" בשנת 1933, הוענקה לנציב העליון שורה של סמכויות ביחס לקבלת אישור על הוצאת עיתון, סגירתו במקרה של חריגה מסמכות ו/או "סיכון שלום הציבור" ועוד נושאים הקשורים להופעתם של עיתונים, תנאי-סף של עורכים, ידיעת שפות וסנקציות נגד עורכים, עיתונים ובתי דפוס שהדפיסו אותם. כאמור, לא נאמר בפקודה דבר על בדיקה מוקדמת של החומר המודפס.[1]

הבריטים מיהרו לפעול לפי פקודה זו, אם כי לא נקטו בשלב הראשון יד קשה כלפי העיתונות העברית, אלא הסתפקו באזהרות בלבד. כך היה בקיץ 1933, כשדבר וחזית העם (ביטאון החוגים המכסימליסטים בתנועה הרביזיוניסטית) תקפו זה את זה. ב-13 ביולי 1933 זימן אליו נציב מחוז הדרום, מר קרוסבי, את נציגי שני העיתונים והשמיע באוזניהם אזהרה "שלא להדפיס דברים המסכנים את שלום הציבור".

נציב המחוז הודיע לבאי-כוח העיתונים כי לאור הפרסומים האחרונים בשניהם, ייפה הנציב העליון את כוחו להודיע, שהוא עשוי לשקול את סגירתם לפי סעיף 19א של פקודת העיתונות – אם ימשיכו בהתקפותיהם ההדדיות. נציג דבר ביקש מנציב המחוז לציין באלו מאמרים או קטעים מדובר, והנציב השיב לו – "לא באדיבות שאפשר היה לדרוש מנציב המחוז", כפי שנכתב למחרת בדבר – כי על העיתונאים בעצמם להבין היכן הם חרגו. דבר הכתיר את הידיעה בכותרת שנשאה אופי ציני בהחלט: "דאגת הממשלה לשלום הצבור".[2]

ארבעה חודשים לאחר מכן שוב זימן מר קרוסבי את נציגי העיתונות, אך הפעם היו אלה שליחי העיתונים העבריים והערביים בתל-אביב וביפו. את דבריו הקדיש נציב המחוז להפגנות שערכו הערבים בירושלים וביפו והודיע כי פרסום פרטיהן עשוי לעמוד בניגוד לסעיף 19א בפקודת העיתונות, והנציב העליון ישקול אפשרות לסגור עיתונים שיפרו את ההוראות. את דבריו כיוון מר קרוסבי רק לעיתונאים הערבים ואל העיתונאים היהודים לא התייחס כלל.[3]

תצלום בית "דבר", כפי שהופיע ב"דבר השבוע"

צנזורה חלקית החלה מיד לאחר פרוץ מהומות הדמים באפריל 1936, אלה שהתגלגלו ל"מרד הערבי" שנמשך שלוש שנים. אמנם לא הייתה עדיין חובת מסירה מוקדמת של חומר לבדיקת השלטונות, אך אלה הוציאו מדי פעם תקנות שהלכו והחמירו על מותר ואסור. בקיץ 1936, ככל שהחריף "המרד הערבי" והעיתונים העבריים כתבו בנימה ביקורתית על התגובה הרופסת מדי לדעתם של השלטון לטרור הערבי ו/או על פעולות אחרות של הממשלה, רבו המקרים של סגירת עיתונים.

באותו קיץ נסגרו שלושת היומונים העבריים שהופיעו אז: דבר, הארץ והבוקר. דבר נסגר לשבוע בתחילת אוגוסט 1936 לאחר שפרסם ידיעה על אפשרות של הגבלת העלייה היהודית על-ידי הבריטים. מבחינת השלטון זו הייתה ידיעה "מתסיסה", העלולה "לסכן את שלום הצבור".

במאמר מערכת סתום-למחצה שפורסם בדבר באמצע ספטמבר 1936, נכתב כי העיתון נאלץ לעקוב אחר מאמציה האחרונים של הממשלה (הבריטית) לדכא את הטרור הערבי ב"פה סתום", ונאסר עליו להביע דעה, להשיא עצה, אפילו לרמוז. "המצב קשה אפילו מ'צנזורה צבאית', קבע דבר, שכן "צנזורה מוחקת שורה, מלה, ביטוי, לפעמים אפילו מחניקה רעיון, אך איננה סותמת את הפה לחלוטין". מן הדברים עולה, כי נאסר על העיתון לפרסם פרטים על פגישת הנציב העליון עם ראשי הערבים, שהובאו בעיתונות הערבית ונאסרו לפרסום בעיתונות העברית. דרך זו של התנהלות – קבע דבר – לא תרגיע את הרוחות ביישוב היהודי ולא תגביר בו את האמון בממשלה.[4]

כדי להמחיש את הסיטואציה של "פה סתום", ראוי להביא הוראה ששוגרה באותו חודש עצמו, ספטמבר 1936, לכל אחד מעורכי העיתונים היהודים, על-ידי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. העברית הלא-תקנית – במקור:

נתבקשתי להודיעו שמיום קבלת מכתב זה אין להזכיר בעתונו באופן ישר את השם או את לאומיותו של מי שהוא מאותם האנשים המארגנים עתה בארץ הזאת התנגדות מזוינת לכוחות הצבא והמשטרה; כמו כן אין לפרסם כל ידיעה או הודעה שכאילו יצאה מאנשים כאלה.

ההוראה הזאת מתיחסת ביחוד לפעולותיו של אדם הידוע בשם פאוזי אל-קאוקג'י.

במקרה שלא ישים לב לאזהרה זו, לא יהסס הנציב העליון לאחוז בפעולה תכופה נגד אותו העורך.

עלי להוסיף שאין לפרסם בעתונו כל דבר בקשר עם המכתב הזה, לא בצורה ציטטה ולא בצורת באורים באופן ישר או בלתי ישר.

בדבר הובא המסמך לידיעתם של ארבעה מהעורכים, שראשי התיבות של שמותיהם הם : ח.ש. (חיים שורר), ד.פ. (דן פינס), מ. ב-ן (משה בילינסון) וק.ב. (קלמן בר-לב).[5]

משה בילינסון על שער "דבר לילדים", 1936

לקראת סוף ספטמבר פורסמה בלונדון "פקודת המצב הצבאי", שלפיה  הועברו סמכויות חירום למפקד הצבאי העליון של הצבא הבריטי בארץ-ישראל, לרבות בנושאי צנזורה.[6] ואכן, על העיתונים הוטלו הגבלות שונות, בעיקר כאלה הנוגעות לפרסומים על "הצד השני" – ובמקרה של העיתונים העבריים,  על הצד הערבי.

עד 1939 סבל דבר, וכמוהו גם עיתונים אחרים, מאכיפה גוברת והולכת של לשכת המודיעין הממשלתית, ששיאה היה סגירתם של עיתונים לימים ואף למספר שבועות. העיתונים מצאו דרכים עוקפות, כדי להתגבר על ההגבלות והסגירות. דבר, בייעוץ משפטי צמוד, החזיק מספר רישיונות להוצאת עיתונים, וכשנסגר, מיד הופיעו תחליפים שונים, והדברים סופרו בפרקים הקודמים.

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוטלה על העיתונות בארץ צנזורה צבאית מלאה. ב-3 ספטמבר 1939 פרסמה לשכת המודיעין הממשלתית שורה של הוראות חדשות, שמילות המפתח שלהן היו: "צנזורה מוקדמת לפני הפרסום של כל חומר שיופיע בעתון יומי, שבועון, ירחון או בכל עתון אחר שהוא".

ראוי להדגיש את המילה כ ל. ההוראות החדשות הבהירו כי על עורכי העיתונים למסור לבדיקה מוקדמת כל חומר עיתונאי שהוא, לרבות מדורים מקצועיים, קטעי ספרות ושירה ומודעות. על החומר להימסר בשני עותקים, לא בכתב יד ולא בהדפסת מכונה, אלא ב"עלי הגהה" מודפסים, כפי שיופיע מאוחר יותר בעיתון.

החומר חייב להימסר מדי יום לפני השעה 6 בערב. הצנזורים יחתימו את עלי ההגהה באחת משלוש חותמות: אושר, אושר עם תיקוני הצנזורה, נפסל. עותק אחד של ההגהות יימסר למערכת העיתון והעותק השני יישאר בידי הצנזור.

במערכת ההגבלות הזאת הייתה קרן אור אחת, שהעיתונאים ראו בה לעג לרש: "הודעות רשמיות של לשכת המודיעין הממשלתית, הודעות לעתונות וכל חומר אחר שיימסר לעתונים ע"י לשכת המודיעין הממשלתית – לא יהא צורך למסור לצנזור".[7]

*    *    *    *

ההתמודדות בין מערכת דבר – ויש להניח שכך היה גם במערכות עיתונים אחרים – לבין הצנזורה בעת מלחמת העולם השנייה דמתה למסע שאינו נגמר ובווייה-דולורוזה תקשורתית. חיים שורר, חבר המערכת שהיה ממונה על הקשרים עם הצנזורה, יחד עם דן פינס, תיאר את הלילות הארוכים, רבי המתיחות, בתנאי ההאפלה (בגלל חשש מהפצצות אויב), כשהחומר הועבר לצנזורה וחזר קטוע. לפעמים הצנזורה צדקה, אך לרוב החלטותיה "עוררו תמיהה ולעתים היא הדהימה בחוסר טעם או במגמה הנראית לנו שלילית, זדונית, ולפחות – מוטעית".[8]

פרשה תקשורתית סבוכה ומתסכלת התנהלה סביב האישור שהלך והצטמק לייצר ידיעות עיתונאיות משידורי רדיו. עם תחילת המלחמה, ההפסקה בקבלת עיתונים מחוץ-לארץ וצמצום המידע מסוכנויות הידיעות, נעזרה מערכת דבר, יותר ויותר, בקליטת חדשות משידורי הרדיו השונים. "קַשָּׁב" קלט חדשות ומידע אחר ממקלט הרדיו ועיבד אותם לחומר מערכתי. הצנזורה אסרה עד מהרה על הבאת ידיעות שמקורן ברדיו האויב הגרמני ולאחר פחות משנה, עם הצטרפות איטליה לגרמניה הנאצית, נאסר שימוש כלשהו בחדשות שמקורן איטלקי. גם ברית המועצות, הנֵיטראלית באותו זמן, נפסלה, בגלל הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שנחתם בינה לבין גרמניה. הבריטים כעסו על הרוסים ואסרו אפילו לפרסם תמונות של מנהיגי ברית המועצות.

כרזה לרכישת "דבר" (אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית)

איסור תמוה הוטל על שידורי הרדיו הצרפתי, אפילו בעת שצרפת הייתה בת בריתה של בריטניה, ולפני שנכבשה על-ידי הגרמנים. הנימוק הבריטי: דעתם של הצרפתים קלה, ידיעותיהם לא מנופות ולא אחראיות ולעתים מוגזמות...

לא עבר זמן רב והצנזורה הבריטית הלכה צעד גדול קדימה (ואולי אחורה) ואסרה על מערכות העיתונים לפרסם ידיעות, שמקורן בתחנת רדיו כלשהי, לרבות הבי.בי.סי הלונדוני רב היוקרה. שורר סיפר, כי הוא ועמיתיו ערערו על האיסור הזה בפני הצנזור הראשי ונדחו על ידו בטענה הבאה: מניין לכם שבאמת קלטתם בשידור את רדיו לונדון?... לא עזרו תשובותיהם שהסתמכו על קולותיהם המוכרים של הקריינים ואפילו לא צלצולי ה"ביג-בן" שפתחו כל שידור – האיסור נשאר בעינו כל ימי המלחמה.[9]

כל מילה שפורסמה בעיתון הייתה חייבת לעבור בדיקה צנזוריאלית. זלמן רובשוב סיפר, בעת שהגן על פרסום דברי השבח שכתב על ז'בוטינסקי ביום שלאחר מותו (וראו לעיל), כי "הידיעה [על מות ז'בוטינסקי] הגיעה אלי בשעה מאוחרת והרגעים עד מסירת החומר לצנזור לא היו רבים".[10] אף קטעי ספרות ושירה עברו את עיניהם הבוחנות של צנזורים יודעי עברית – יהודים ואנגלים. בכל מקרה של ספק, הופעל עפרונו הכחול של הצנזור.

הצנזורים פסלו מאמרים, רשימות או קטעים מהם בכל תחום כמעט. בראש וראשונה אסרו על חשיפת סודות צבאיים, כגון היכן בדיוק פגעו פצצות שהטילו מטוסים איטלקיים על חיפה ותל-אביב. זה הובן והתקבל. אלא שבמקרים רבים הם אסרו על אזכור כלשהו של מתחים בין ערבים ליהודים, בטענה שפרסום כזה יכול ללבות את הרוחות. נאסר אפילו לכתוב, כי מועצת פועלי חיפה מעודדת התארגנות של פועלים, ופועלים כאלה אינם חוששים מהפצצות, כפי שקרה לפועלים לא מאורגנים. דברים אלה מפי מזכיר מועצת פועלי חיפה, אבא חושי, נמחקו מידיעה שהגיש דבר ב-20 בינואר 1942. נמחקו גם דבריו שאם המאבק המקצועי במספר מפעלים לא יניב תוצאות, עלולה לפרוץ שביתה. שביתות בעת מלחמה נראו לצנזור כדבר שלא יעלה על הדעת. הצנזורה גם ריככה דברים "קשים" מדי לדעתה. כשבאותה ישיבה של מועצת פועלי חיפה הועלתה דרישה לשלטונות לשחרר את מעפילי אניות המעפילים "דריאן" הכלואים במחנה עתלית – החליף הצנזור את המילה "דרישה" במילה "בקשה".[11]

הפאטרייה שוקעת בנמל חיפה (נחלת הכלל)

מחאות, אפילו בלבוש ספרותי, נמחקו ללא רחם. פרשת טביעת אניית הגירוש "פאטרייה" בשלהי 1940, גרמה לצנזורים הממשלתיים הרבה עבודה והם מחקו על ימין ועל שמאל. המשורר שמשון מלצר כתב במרי-לבו, לאחר שנודע כי לפחות 200 מעפילים טבעו, ואלה שניצלו (כ-1,500 במספר) הובלו למחנה המעפילים בעתלית, שיר בן 10 בתים, שכותרתו הייתה: "לכאורה אני חי כרגיל".

בבתי השיר תיאר המשורר את חייו הרגילים לנוכח האסון שאירע למעפילי "פאטרייה". מסקנתו היא שמדובר לא בו, אלא באדם אחר:

לִכְאוֹרָה אֲנִי חַי כָּרָגִיל וְעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה תְּדִירָה,
מְדַקְדֵּק בִּשְׁמִירַת הַבְּרִיאוּת וּמְבַקֵּר בְּקֻפַּת הַחוֹלִים
וְנוֹשֵׂא אֶת עֵינַי לַמָּרוֹם לְזוּנָן בִּמְזִיגַת הַתְּכוּלִים,
וְאוֹכֵל וְהוֹלֵך וְשׂוֹחֵק – בְּכִסְּלֵו הַ'תִּשָׂ"א לַיְּצִירָה.

וְאוּלָם לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא אֲנִי הָעוֹשֶׂה אֶת כָּל זֶה.
לֹא אֲנִי הַחוֹבֵק לָרַעֲיָה, לֹא אֲנִי הַנּוֹשֵׁק לַתִּינוֹק.
כִּי אֲנִי הַמּוּרָד מִסְּפִינָה, אֲנִי הַמּוֹבָל לַצִּינוֹק,
וְחַיַּי הַגְּלוּיִים עַד הַיּוֹם – רַק חֲלוֹם וְדִמְיוֹן וּמַחֲזֶה.
- - -
הַיָּמִים בְּכִסְלֵו הַ'תִּשָׂ"א, לִכְאוֹרָה אֲנִי חַי כְּרָגִיל.
וְאוּלָם לַאֲמִתוֹ שֶׁל דָּבָר לְבָבִי כִּקְדֵרָה שְׁבוּרָה.
וְאָרוּר הַשָּׁלֵם בִּלְבָבוֹ! וְהַיָּד הַשּׁוֹבְרָה – אֲרוּרָה!
צְדָקָה לֹא תַּצִּיל עוֹד מִמָּוֶת – וּמָה עוֹד וּמִי עוֹד יַצִּיל?

הערה: הַ'תִּשָ"א – הכוונה לשנת תש"א לפי הלוח העברי, (1940/41).

השיר כולו נפסל, ועל דפי ההגהה שלו הושמה חותמת שחורה באנגלית: "הפרסום נאסר על-ידי הצנזור".[12]

בחלקי השיר שלא הובאו לעיל יש אזכורים לאזעקות, לריצה למקלט, וגם ללוויות של חללי הספינה הטבועה. בבית האחרון שהובא כאן, ישנה שורה שספק אם הובנה על-ידי הצנזור: "וארור השלם בלבבו! והיד השוברה – ארורה!" מותר להניח כי הצנזור חשב שהמשורר התכוון בחציה השני של השורה לאנגלים, אלה שעמדו לגרש את המעפילים שהועלו על "פאטרייה" לארץ-גזרה (האי מאוריציוס באוקיינוס ההודי). אלא שהוא טעה והזעקה הופנתה פנימה, ליד שהניחה את הפצצה באונייה, כדי לחבל בה אך מעט, כדי שלא תוכל להפליג עם המגורשים. מטען החבלה הונח בידי אנשי ה"הגנה", והפיצוץ חרג מהמתוכנן והטביע את "פאטרייה". הדבר גרם לזעזוע גדול בארץ ולהאשמות כלפי פנים.[13]

בין פסילותיה של הצנזורה באותה שנה, 1940, היה גם קטע מספר שעתיד היה להיות אחת מיצירות ה"קנון" של תקופת המאבק – "מבין החומות" מאת "אסיר עברי", כשמאחורי הכינוי הסתתר משה זליצקי, לימים כרמל, אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל. הכותב סיפר על הכלא, בהיותו אחד מ-43 (מ"ג) אסירי ה"הגנה" שנדונו למאסר ממושך בשלהי 1939 וישבו בכלא עכו ובמחנה מזרעה שבסמוך לו למעלה משנה.

מערכת דבר הוסיפה את המילים האלה בפתח רשימתו של זליצקי, מתחת לשם העט "אסיר עברי": "חבר בתנועתנו אשר גורל התהפוכות בעולם ובישראל הביאו לבית הכלא".[14]

בחודשים פברואר עד אפריל 1942 הרבתה הצנזורה לפסול מאמרים, ידיעות וקטעים שעסקו בנושא "סטרומה", אניית המעפילים שטבעה (למעשה טובעה) בים השחור וכל 770 נוסעיה, למעט אחד, ירדו למצולות. הסופר יעקב רבינוביץ' הגיש לעיתון מאמר בשם "הערות קלות", שעסק בשיר של יל"ג (המשורר בן המאה ה-19 יהודה לייב גורדון) "במצולות ים". הוא ביקש להשוות בין מקרה טביעתן של אם ובת בשיר לבין ה"שמונה מאות" שטבעו והצנזור לא טעה בסברו כי הוא מתכוון למעפילי "סטרומה" (בעיתונים נמסר תחילה, בהכללה, שמספר הטבועים הגיע ל-800). לאחר מכן הוא התייחס במאמרו לענייני דיומא שונים והביא ציטוטים בנושאי סבל ונקם מיל"ג וביאליק.

שלושה רבעים מהמאמר הארוך נפסלו ונותרו ממנו קטע פה וקטע שם. בדיקה בעיתון בשבועות שלאחר הפסילה מגלה, כי המערכת נאלצה לוותר על המאמר כולו.[15]

נתן אלתרמן כעורך לילה בעיתון "הארץ" (צילום: אברהם סוסקין, אוסף מכון לחקר תנועת העבודה על שם פנחס לבון)

מי שעבר בדיקות מדוקדקות במיוחד על-ידי הצנזורה היה המשורר נתן אלתרמן, וידועים לנו שלושה מקרים, שבהם נפסלו שיריו, או חלקים מהם. אחד מהם פורסם לאחר מאבק של מערכת דבר. המדובר באחד משירי "הטור השביעי" הנודעים ביותר – "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה".

אלתרמן כתב את השיר זמן קצר לאחר בוא האונייה "חנה סנש" לחוף נהריה, בליל חג המולד (25 בדצמבר) 1945. השיר נכתב בימים האחרונים של שנת 1945, ואולי ממש בתחילת 1946. זהו שיר רב-עוצמה, על הבחורים המצפים למעפילים על החוף, אלה "הנושאים את עמם עלי שכם" וכל-כולו שיר הלל להעפלה, עם שורתו שהפכה לסיסמה לאומית – "לחיי הספינות שבדרך". בעיני הבריטים, כידוע, הייתה ההעפלה "הגירה בלתי-לגאלית" שיש להילחם בה ולעצרה.

אין פלא שהצנזור פסל את השיר כולו, שאמור היה להתפרסם בדבר, בגיליון יום שישי, 4 בינואר 1946. אלתרמן לא הסכים כנראה לכתוב שיר אחר ולפיכך נפקד מקומו מן העיתון, שלא כמנהגו בימי שישי זה קרוב לשלוש שנים.

שבוע לאחר מכן, ב-11 בינואר, הופיע במקום הקבוע שיר אחר שלו, שאמנם עסק בעלייה, אך לא בהעפלה ("1500", מספר רישיונות העלייה החודשיים החוקיים שהבריטים ביקשו מהערבים הסכמה לנתינתם). "נאום תשובה", לפי שעה, היה עצור ונצור במגירות הצנזורה. בתחילת השבוע שלאחר מכן נערך משא-ומתן בין מערכת דבר לצנזורה, והשיר הותר לפרסום. הפרסום עצמו היה, באופן חריג, לא ביום שישי, אלא ביום שלישי, 15 בינואר 1946, במקומו הקבוע בטור השמאלי למעלה, אלא שהיה בכל זאת שוני: העמוד כולו הוקדש לנושאי עלייה וקליטה, תחת הכותרת: "העליה לארץ זכות ולא חסד". אלתרמן שינה כמה שורות בשיר, והוציא שתי מילים מהכותרת, אולי לפי דרישת הצנזורה. לפי עדותו של לוי שוורץ, מפעילי עלייה ב', הצנזור היהודי שטיפל בשיר הנ"ל, הביא את הנוסח הפסול למשורר באופן אישי, לאחר שהותר לפרסום, והדבר היה בבית-הקפה "כסית" בתל-אביב.[16] לפי גרסה אחרת, נמצא השיר הפסול על-ידי הצנזורה בין ניירותיו של עורך "דבר" זלמן רובשוב והוא נמסר לאלתרמן בשנת 1959 על-ידי רעייתו של רובשוב, רחל כצנלסון-שזר.[17]

צילומו של הנוסח הפסול מופיע בספר "הטור השביעי", כרך א', מהדורת תשל"ז, בין העמודים 32 ו-33.

חלפו רק חודשיים והצנזורה פסלה שיר נוסף של אלתרמן – "אדמת ביריה", שאותו כתב המשורר בעקבות הדרמה שהתחוללה בביריה, מצפון לצפת, באמצע מרס 1946. הבריטים גילו "סליק" ליד ביריה, היאחזות של הפלמ"ח, עצרו את כל אנשיה והורו "להוריד" את היישוב. כוח צבאי התמקם בו. אלפי צעירים יהודים, רובם חברי תנועת הנוער העובד שהיו בדרכם לעלייה המסורתית לתל-חי, הופנו לביריה והקימו את "ביריה החדשה". לאחר שעזבו שוב השתלט הצבא על המקום ושוב הגיעו רבים. לבסוף הצבא הבריטי ויתר.

אלתרמן הגיע למקום יחד עם מפקד המבצע מטעם ה"הגנה", יוסף רוכל-אבידר ואשתו הסופרת ימימה טשרנוביץ. בשובם לתל-אביב כתב אלתרמן טור בשם "אדמת ביריה", שהדגיש את העובדה שלא ניתן לקרוע את הצעירים היהודים ממנה. הצנזורה פסלה את השיר והוא הודפס לאחר מספר חודשים בספר השנה של העיתונאים, תש"ו-1946.[18]

פסילה נוספת של אחד משירי "הטור השביעי", מתייחסת להתקפה חריפה של המשורר על פעילותו של אצ"ל נגד הבריטים בקיץ 1944. המקור היחיד לתיאור הפרשה הוא ספרו של חביב כנען, "מלחמתה של העיתונות"[19] ופרשה זו אינה מוכרת למומחי אלתרמן ויצירתו. לפי כנען, אלתרמן כתב נגד אצ"ל, והבריטים דרשו לקבל את השיר במקור ובתרגום לאנגלית. הם אישרו את רובו ותבעו להשמיט ממנו את הבית האחרון, שבו קבע המשורר כי חטאו הגדול של אצ"ל אינו במה שהוא עושה נגד הבריטים, אלא בתחמושת שהוא מבזבז, שעוד תהיה דרושה בעתיד.

לכך לא הסכימה מערכת דבר והשיר לא הופיע בעיתון.[20]

*    *    *    *

הצנזורה הבריטית פסלה ידיעות, מאמרים וקטעי ספרות ב"דבר" לעיתים קרובות ביותר, ועל כך יכולים להעיד תיקים עבי-כרס המצויים במכון לבון בתל-אביב, שבו נאספו אוצרותיה של תנועת העבודה ודפי "דבר" המצונזרים בכלל זה. אנשי המערכת לא ויתרו בנקל, ולא אחת התווכחו על מילה או על כותרת. כי זאת לדעת, בשלב מסוים דרשה הצנזורה מעורכי הלילה להעביר אליה לא רק את הידיעות עצמן, אלא אף את הכותרות. תחילה היא הסכימה שהכותרת תתבסס אך ורק על טקסט המופיע בידיעה. מאוחר יותר דרשו הצנזורים לראות ולאשר כל כותרת שהיא ואפילו את גודל האות!

כרזה לקידום מוסף "דבר השבוע", יולי 1946 (אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית)

הוויכוחים הליליים על אופי הכותרת וגודל האות נמשכו לעיתים שעות. חיים שורר סיפר, שהגיעו הדברים לידי כך, שפעם סער הוויכוח בגלל פסיק. דבר הגיש מאמר שכותרתו הייתה "על תעמולת הכזב ומטרות המלחמה". הצנזורה דרשה לכתוב: "תעמולת הכזב, ומטרות המלחמה"...[21]

הצנזורה גם מינתה את עצמה לפוסקת אחרונה בנושאים שאין בינם לבין מצב המלחמה ו/או סודות צבאיים שיש להסתיר ולא כלום. בראש וראשונה מדובר היה בפסילה של כמעט כל חומר שהוא בנושאים פוליטיים שיש להם זיקה למשולש היחסים הבריטיים-יהודיים-ערביים. "הספר הלבן", שאותו כינה דוד בן-גוריון "ספר המעל", היה בבחינת "מלטה יוק" בעיתונות של שנות הארבעים. אסור היה להזכירו. אסור גם היה לכתוב "מאורעות הדמים" על אירועי השנים 1939-1936, אלא רק "מאורעות". הפסילות הגיעו עד לאבסורדים ממש. שתי דוגמאות: מערכת דבר שלחה לצנזורה ידיעה תמימה על גניבת תפוזים באחד מפרדסי המושבה רחובות. הידיעה נפסלה בטענה המעניינת הבאה: מי שיקרא את הידיעה יחשוב בוודאי שהגנבים הם ערבים, ואין לפרסם דברים העלולים להרגיז, לפגוע או להסית עם אחד נגד משנהו...

אפילו ידיעה תמימה על הצגה חדשה בתיאטרון "אוהל", בשם "והילד איננו" טופלה במספרי הצנזור. בינואר 1942 עמד התיאטרון להעלות את המחזה, שתורגם מרוסית על-ידי אברהם שלונסקי. התיאטרון הזמין עיתונאים לחזרה הגנראלית ובין השאר סופר להם, כי המחזה עבר ביקורת קפדנית על-ידי הצנזורה והותר רק לבני 16 ומעלה. המילים "המחזה עבר ביקורת קפדנית על-ידי הצנזורה" נמחקו, אף שמדובר היה בנושא תרבותי ולא צבאי.[22]

בין המוזרויות של הצנזורה הייתה גם זו - הפעלת מספרי הצנזור נגד מידע הקשור לעלייה בתפוקת החלב בארץ. ידיעה שעסקה בתנובת ענף הבקר לחלב, באורך של פחות מ-100 מילה, נחתכה בשלושה מקומות ונשאר ממנה רק שליש מהטקסט. נמחקו, בין השאר, הפרטים ה"ביטחוניים" הבאים: "במשך 10 חודשי 1942 הראשונים הגיע כלל תפוקת החלב ל-41 מיליון ליטר, לעומת 34.6 מיליון ליטר באותה התקופה בשנה החולפת". כן הוסתרה העובדה שבמשקים היהודיים הייתה העלייה גדולה אף יותר.[23]

מובן יותר היה הקיצוץ בן מילה אחת בנאומו של יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, בטקס בתל-חי, במלאות 23 שנים (1943) לקרב הנודע. הוא דיבר על גיבורי תל-חי ועל ממשיכיהם, בני הנוער, שתפקידם "להילחם על הזכות לקומם את בטחוננו ואת זכותנו למולדת ולעצמאות".[24] המילה האחרונה – נמחקה.

ועוד שורה של איסורים חמורים: אסור היה לפרסם מילה וחצי מילה על עבודה עברית ועבודה ערבית, וגם לא על מצב כלכלי קשה של משפחות יהודיות. אם יפורסם בעיתון שיש אנשים הסובלים מחרפת רעב בארץ, טענה הצנזורה, זה יוריד את המורל וגם יכול לשמש נשק לאויב. מנאום של פנחס רוטנברג, שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הועמד בראש הוועד הלאומי ותבע מהיישוב להילחם ב"חרב הרעב", הוצאו המילים "רעב" ו"חרב הרעב" והן הוחלפו במילים "מצוקה" ו"מצוקת האבטלה".[25]

הרולד מקמייקל, הנציב העליון הבריטי החמישי שמונה על ארץ ישראל (נחלת הכלל)

על האנגלים אסור היה לכתוב דברים רעים, וגם לא דברים טובים מדי, שמא לא תובן הכוונה. ומעשה שהיה בכתב דבר בגליל, שתיאר משפט רצח, שבו הואשם אדם שרצח את קרוב משפחתו. במהלך המשפט הזילו רבים מהנוכחים באולם דמעות לשמע פרטי הטרגדיה ואף השוטרים האנגלים נראו כשעיניהם דומעות. פרט זה נמחק מהידיעה, שהרי שוטרים אנגלים אינם בוכים![26]

לא אחת ניהלה מערכת "דבר" מאבק שנמשך ימים עם הצנזורה לפרסם ידיעה או מאמר שנפסלו. כך היה עם ידיעה על שריפה ביער בלפור הסמוך לגניגר, שהוצת על-ידי ערביי הסביבה (כך סופר בידיעה) והצנזורה טענה שאינה יכולה לאשר את הידיעה בצורתה זו. העיתון לא ויתר, ואחרי ארבעה ימים הופיעה הידיעה בשלמותה, ובסופה אף הודגש, שאין זו הפעם הראשונה שביער זה, הסמוך לנצרת, מתחוללות שריפות "והעבריינים אינם באים על עונשם". "האם אין לשלטונות האפשרות לשים קץ להפקרות הזאת?" שאל העיתון.[27]

הפסילות המרובות של הצנזורה בדבר ובעיתונים אחרים הולידו את הרעיון להוציא פרסום מיוחד, מחתרתי, שבו יובא מידע "פסול" וחסוי, שהבריטים אינם מעוניינים שיראה אור. כך בא לעולם העיתון אשנב, שהופיע בשנים 1947-1941, ונחשב לביטאון ה"הגנה", אף שבפועל לא היה כזה, והוצא על-ידי חוגים אקטיביסטים במפא"י. עורכו הראשון ומתווה הקו שלו היה לא אחר מאשר ברל כצנלסון, עורכו הראשי של דבר.[28]  כעורך בפועל שימש אליעזר ליבנשטיין (לבנה), מאנשי ההסברה של ה"הגנה" ומשתתף קבוע בדבר.

סיפר מאיר (מוריק) בראלי, עיתונאי צעיר ב"דבר", ששימש כעוזרו של ליבנשטיין: "החומר הושג ללא קושי. סובבתי במערכות העיתונים ואספתי את הידיעות שנפסלו על-ידי הצנזורה והן הופיעו בשבוע שלאחר מכן באשנב".[29]

אשנב גם פרסם ידיעות ומאמרים מהעיתונות האנגלית, בגנות ממשלת המנדט והצנזורה שהיא מטילה אפילו על דברי מדינאים הנישאים בפרלמנט בלונדון. העיתונים בארץ לא הורשו לפרסם דברים אלה, משום אהדתם היתרה לצד היהודי. באחד המקרים, לאחר לחץ של אנשי דבר, הותר לפרסם דברים שהושמעו בפרלמנט בלונדון בנושא הארץ-ישראלי, בתנאי שיובאו נאומיהם של התומכים בציונות והמתנגדים לה במידה שווה.[30]

בידיעה נדירה שהותרה לפרסום סיפר דבר כי בפרלמנט בלונדון הוגשה שאילתא ביחס לצנזורה בארץ-ישראל. הציר ליפסון שאל, מדוע לא התירה הצנזורה בארץ לפרסם את עמדת הממשלה ביחס להצהרת בלפור ואת דבריו – כמסתבר, האוהדים – של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל. בתשובתו אמר סגן שר המושבות, מר האל, שאין לו מידע בנדון והוא "יעשה חקירה ודרישה אצל הנציב העליון". הציר ליפסון שאל: "האם הייתה זו צנזורה צבאית או פוליטית, והאם המיניסטר יבהיר בכל הבהירות לצנזור שכוונת ממשלת הוד מלכותו היא להחזיק במדיניות 'בלפורית'?". סגן השר האל השיב שהוא ימתין לתוצאות הבדיקה.[31]

אנשי "דבר" חשו עצמם לא פעם מקופחים, דווקא בשל מעמדו של העיתון והחשבתו ל"עיתון הרשמי" של הנהגת היישוב. באחד מימי המלחמה תורגם לעיתון מאמר מכתב העת ניו לידר, ביטאונה של מפלגת העבודה הבלתי תלויה באנגליה. המאמר הוגש כדין לצנזורה ונפסל כולו, בשל חשיפתם כביכול של סודות צבאיים.

היקשו אנשי דבר בפני הצנזור: "מה ההיגיון? המאמר הרי פורסם באנגליה, ואם יש בו נזק – הנזק כבר נגרם! האם אתם סבורים כי האויב הנאצי יקרא מאמר זה בעברית, בעיתון ארצישראלי, לאחר שהגיע אליו בלי ספק המקור האנגלי?"

על כך השיב הצנזור תשובה ניצחת: "אין דומה דבר לדבר. כמה קוראים יש כבר לניו לידר? מעטים. ואילו ל'דבר' יש רבבות קוראים, ולכן יש להקפיד אתו הרבה יותר מאשר עם שאר העיתונים".

ואכן, לאנשי דבר הוברר לא אחת, שמה שנפסל אצלם אושר לעיתונים אחרים, בעלי השפעה פחותה, משום ששלטון המנדט סבר כי פרסום בדבר מסוכן יותר.[32]

*    *    *    *

מלחמת העולם השנייה הסתיימה ודומה היה שעתה גם יגיעו לסיומם מצב החירום והגבלות הצנזורה. אלא שהבריטים לא מיהרו לבטל את התקנות המחמירות וייתכן שצפו את הנולד, שכן מסתיו 1945 ואילך חזר מצב החירום בשל המרי היהודי המתגבר. בארץ-ישראל היהודית שרר תסכול רב בשל העובדה, שהממשלה החדשה שעלתה לשלטון לאחר הבחירות הכלליות ביולי 1945, ממשלת ה"לייבור" (מפלגת העבודה), אשר ראשיה תמכו בעבר בביטול חוקי "הספר הלבן", המשיכה במדיניות העוינת ואף הרחיבה אותה.

באוקטובר 1945 הקימו שלוש המחתרות – ה"הגנה", אצ"ל ולח"י – את תנועת המרי העברי – ופעולות חבלה נגד מתקנים של השלטון המנדטורי, המשטרה והצבא היו כמעט עניין יום יומי. זאת, בנוסף ל"מלחמה על המים" – ניסיונם של הבריטים לבלום את גל ההעפלה המתעצם.

בסוף 1945 שוב הונפה חרב הסגירה על דבר. הדבר נבע מסיבה ייחודית, שלא הייתה כדוגמתה בעיתונות העברית לפני כן: קריקטורה שנתפסה על-ידי השלטונות כעוינת. יתר על כן, הקריקטורה אושרה להדפסה על-ידי הצנזורה ולאחר שראתה אור החליט הצנזור הראשי, בהוראת המזכיר הראשי (מס' 2 בממשלה לאחר הנציב העליון) לסגור את העיתון!

קריקטורה מאת אריה נבון שהביאה לסגירת "דבר", 23.11.1945 (אתר "עיתונות יהודית היסטורית", הספרייה הלאומית)

אריה נבון צייר קריקטורות לדבר זה כ-12 שנים, והיה מקובל ואהוב בכל חוגי הציבור. בקווים פשוטים הגיב על נושאי השעה, לעיתים ביד אוהבת ולא אחת בסרקזם ובציניות. ב-14 וב-15 בנובמבר 1945 התקיימו בתל-אביב עצרות מחאה והפגנות נגד הודעתו של שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על הגבלות חדשות במסגרת "הספר הלבן". בווין כלל בדבריו אזהרה כלפי הפליטים היהודים באירופה, שביקשו לעלות לארץ-ישראל, למרות האיסורים הבריטיים: "אם היהודים, על כל סבלותיהם, יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור – נשקפת תגובה אנטישמית כללית".[33] הצהרה זו חיממה את האווירה עוד יותר.

התוצאות היו קשות: 6 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו בהפגנות בתל-אביב, ביניהם ילדים רבים. אריה נבון צייר קריקטורה שגרמה לסגירת העיתון לשבוע (עליה סופר בפרק הקודם).

דבר ערער על ההחלטה והדברים התגלגלו והגיעו עד לונדון וזכו אף להתייחסות בפרלמנט הבריטי. בשאילתה שהופנתה לשר המושבות, שארץ-ישראל המנדטורית נמצאה תחת חסותו, נשאל השר איך ייתכן הדבר ששני עיתונים נסגרו לאחר שפרסמו חומר שאושר על-ידי הצנזורה המקומית (העיתון השני היה המשקיף – הוא נסגר על פרסום מאמר, שאושר). סגן שר המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס השיב בשם השר, כי לאחר בדיקה התברר שהטיפול בנושא היה תקין. העיתונים קיבלו הודעה כי נכנס לתוקפו נוהל חדש, לפיו האחריות על הפרסום היא עליהם בכל מקרה, ובמקרה הספציפי האמור, ההודעה הועברה לעיתונים שלושה ימים לפני הפרסום.

בדבר גילו ומצאו כי סגן השר לא דייק: הקריקטורה הוגשה לצנזור, אושרה, וההודעה על הנוהל החדש הגיעה למערכת רק לאחר פרסומה. ואין זה עדיין הכל. עורכי העיתונים היהודים בארץ ישראל הודיעו לממשלת המנדט, כי אין הם יכולים להסכים בשום אופן לעיקרון החדש, "עיקרון אשר במידה שהדבר ידוע, אין כדוגמתו בשום ארץ נאורה", כדברי תזכירם של עורכי העיתונים לממשלת המנדט.[34]

העורכים הוסיפו ששום אדם בר-דעת אינו יכול לקיים את אשר הממשלה מבקשת, דהיינו שלאחר אישור הצנזורה לפרסום ייטול עליו העורך את האחריות, ואם פקיד פלוני יחשוב לאחר הפרסום (המאושר!), שהדבר אינו תקין, ייענשו העורך ועיתונו. "נוהל זה אילו הוכנס", כתבו העורכים בסיום תזכירם, "לא היה מתפרש אלא כרצון להטיל מבוכה ופחד על העתונות הארצישראלית, וכל המכיר עתונות זו לא יתפלא כי היא מתנגדת לכך".[35]

שלא במקרה, ככל הנראה, יום אחד לאחר הפרסום הזה בדבר, פרסמה ממשלת המנדט "תקנות לשעת חירום", שהחמירו מאוד את היחס לעיתונות, שכן ארץ-ישראל כולה נכנסה למשטר חירום.

הבריטים לא ויתרו על כוונתם להטיל את אשמת הפרסום על עורכי העיתונים, אפילו הוא אושר על-ידי הצנזורה ודבר חיפש דרכים לעקוץ אותם על התנהגותם. בתחילת פברואר 1946 נפלה לידו הזדמנות נאותה. בעיתון המקצועי של העיתונאים באנגליה, וורלד פְּרֶס ניוז, סופר מה קרה באיי התעלה הבריטיים ג'רזי וגראנסי מיד לאחר כיבושם על-ידי הגרמנים בספטמבר 1940. מתברר כי הגרמנים כינסו את עובדי שני העיתונים המקומיים בשפה האנגלית ומפקד חיל המצב הגרמני תבע מהם לחתום על הצהרת נאמנות לרייך הגרמני, שבסעיף ב' שלה נאמר: "הגשת הגהות העתון לצנזורה אינה פוטרת את העורכים מאחריות מלאה לצורתם ותוכנם של הדברים המתפרסמים בעתונם".

אותו עיתון מקצועי לונדוני עשה את ההקשר, וציין כי לא מכבר הופעל נוהל דומה נגד שני עיתונים יהודיים בארץ-ישראל, שלמרות אישור הצנזור נסגרו בצו השלטון, "והמעשה הנ"ל אירע, כידוע" – הוסיף מחבר הדיווח בדבר – "בשלהי שנת השחרור, 1945" (רמז עבה להתנהגות בריטית נלוזה באותה שנה בה השיגה, יחד עם מעצמות אחרות, את הניצחון על גרמניה הנאצית).[36]

אי-סגירת עיתונים בהמשך אותה שנה, וכן בשנים הבאות, יכולה ככל הנראה להעיד שהעמידה האיתנה והביקורת עזרו. הבריטים נקטו בדרך האזהרות, והצנזורים מחקו הרבה, אך מיעטו להשתמש ב"נשק יום הדין" – סגירת עיתונים. וחרף זאת, עיתונאים מקומיים וזרים שהגיעו ארצה לא הסתירו את מורת רוחם. עיתון הערב הלונדוני הנפוץ איבנינג סטנדרד תקף בשלהי נובמבר 1946 את הצנזורה בארץ-ישראל וכתב: "הצטברו נגד צנזורה זו הוכחות חותכות על חומרות-הבל העוברות כל גבול. מוסד זה רחוק מלשרת את המטרה אשר לה הוקדש – השכנת השלום. על-ידי העלמת דברים וסילופם הוא יוצר בעצם את הבערות אשר ממנה ניזונים החשד ואי הסדר בארץ-ישראל".[37]

הייתה בכך האשמה חמורה – ובעיתון בריטי דווקא - כלפי ממשלת המנדט שבאותה עת נלחמה בארגוני המחתרת היהודיים, שבהפעלת צנזורה המשתמשת ב"חומרות-הבל", רק מחמירה את המצב.

אשר לאריה נבון, הוא המשיך לאייר, ולעיתים גם לעקוץ, את השלטון. בקריקטורה שהופיעה ב"דבר" ב-1 בינואר 1946, במיוחד (זה לא היה ביום שישי כמקובל), נראה תינוק שעל חיתולו כתוב "1946", המציץ מעבר לפינת הרחוב ושואל בתמיהה? "אין עוצר?" – רמז לעוצר שבוטל לרגל השנה החדשה. הקריקטורה עוררה עניין רב, והפלשתין פוסט כתב עליה אפילו ידיעה קצרה.[38]

*     *    *    *

בקיץ 1947 הועלו בעיות הצנזורה בארץ-ישראל בכנס עיתונאים בינלאומי שנערך בפראג, בירת צ'כוסלובקיה (אז, עדיין, לא תחת המשטר הקומוניסטי). את עיתונאי ארץ-ישראל ייצגו גרשון אגרונסקי, עורך פלשתין פוסט ומנדל זינגר, כתב דבר בחיפה. אגרונסקי סיפר בהרחבה על גזירות הצנזורה ובעיקר התעכב על התקנה הדרקונית, לפיה ניתן להעמיד לדין עורך עיתון  על פרסום ידיעות שאושרו על-ידי הצנזורה. בסיכום דבריו אמר אגרונסקי: "הסמכות המדכאת של הצנזורה משמשת לממשלה אמצעי להגשמת 'הספר הלבן' של 1939, שכל היישוב בארץ-ישראל דוחה אותו... חופש העתונות פגוע מאוד בצורה שאין לשאתה עוד".[39]

על איסורי הצנזורה והקשיים שהערימה על עבודת העיתונות הקלו במידת-מה הצנזורים היהודים שהועסקו בקריאת הטקסטים שהגיעו ממערכות העיתונים. לכמה מהם אף היו קשרים עם ארגוני המחתרת. ידוע לפחות על מקרה אחד, שבו צנזור בכיר שיתף פעולה עם מערכת דבר בהערמה על הממונים עליו. היה זה אריה זיו, שלפי הסכם שהיה לו עם הרצל ברגר, מעורכי דבר, שלחה לו המערכת ידיעות וכותרות חריפות, שלא התכוונה כלל להכלילן בעיתון. "ההסדר הזה אִפשר לי להמציא לממונים עלי בירושלים הוכחות, עד כמה אנו שומרים [בצנזורה בתל-אביב] על קו המדיניות של הממשלה. על-ידי התחבולה הזאת יכול הייתי להראות לבריטים, כמה נכונה מדיניותנו להתיר לפעמים לפרסום דבר שאולי אינו נוח לשלטון, אם לעומת זאת אנחנו מגלים יד קשה לגבי חומר מסוכן באמת".[40]

בתחילת 1948, ככל שהשלטון הבריטי הכין את עצמו להסתלקות מארץ-ישראל, נחלשה הצנזורה. קרבות מלחמת העצמאות העמידו בפני מוסדות "המדינה שבדרך" אתגר צנזוריאלי מסוג חדש: צנזורה יהודית. במסגרת ה"הגנה" הוקם גוף של "מבקרים", והם עמדו בקשר עם עורכי העיתונים כדי למנוע אפשרות של זליגת מידע ביטחוני והגעתו לידיים ולעיניים של האויב הערבי.

חבלי הלידה לא היו קלים ולפחות במקרה אחד הופעלה יד קשה במיוחד נגד עיתון – במקרה זה על המשמר, עיתונה של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), שזה עתה קמה.

בתחילת אפריל 1948 פרסם על המשמר בעמודו הראשון תמונה של הכפר הערבי קסטל, בדרך לירושלים, שאושרה לעיתון מספר ימים לפני כן על-ידי הצנזורה הפנימית של ה"הגנה". אלא שמאז האישור חלו שינויים מרחיקי-לכת בזירת הלחימה והוטל איפול על קרבות הקסטל. פרסום התמונה נתפס כהפרת הוראת הצנזורה ובאותו ערב נשלחה כיתת חיילים לעצור את הדפסת על המשמר של היום הבא.[41]

התערבות "ועדת התגובה" צמצמה את הסגירה לארבע שעות.

באותה תקופה אף פשטה שמועה שכיתת פלמ"ח הגיעה לבית דבר, כדי לאכוף הוראה של הצנזורה הפנימית. אין לכך כל סימוכין, להוציא זיכרונות של אנשי הדור ההוא, ביניהם אריה זיו שהוזכר לעיל. יש המסתמכים בנדון על דבריו של חיים שורר (וראו להלן). אחד הצנזורים העיד כי שורר אמר לו, לאחר שיגור החיילים:
"אני שומע את פעמי המשיח בעצם העובדה שכוח עברי בא למערכת עתון עברי לבצע משימה ממלכתית ולהוכיח שיש שיניים לצנזורה העברית".[42]

ב-12 באפריל 1948 יצאה הוראה מהצנזור הראשי, הבריטי, אל כל הצנזורים שבשירות ממשלת המנדט על סיום פעילותה של הצנזורה הממשלתית. הוא ביקש מהכפופים לו למסור לכל הנוגעים בדבר במערכות העיתונים, שמ-30 באפריל 1948 לא תופעל עוד צנזורה. את ההודעה יש להעביר לעיתונים ב-25 באפריל.[43]

בכך הגיע לסיומו פרק – לא מפואר ביותר מבחינתם של העיתונים היהודים – בתולדות התקשורת בארץ. מ-1 במאי 1948 פעלה ברחבי היישוב היהודי רק צנזורה של ה"הגנה", שב-1 ביוני 1948 הפכה לצנזורה של צה"ל.

לצנזורה זו היו מספר היתקלויות עם העיתונים במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה, שבכמה מהן היה מעורב דבר. ביולי ובאוגוסט 1948 הפסיקה הצנזורה את הופעתם של על המשמר ושל ידיעות אחרונות, במה שנתקבל בציבור ובקרב העיתונאים כ"צנזורה פוליטית" ולא צבאית. העיתונאים, לרבות "ועדת העורכים" (שמה החדש של "ועדת התגובה" מימי המנדט), מחו נמרצות. אפילו דבר, המקורב לשלטון, לא יכול היה לעמוד מנגד. ב-20 באוגוסט סיפרה ידיעה בעיתון, כי ועדת העורכים הביעה את התנגדותה ל"כל ניסיון להטיל צנזורה פוליטית" והיא מבקשת פגישה דחופה עם שר הביטחון, ד. בן-גוריון.[44]

"דבר", 20.8.1948 (אתר "עיתונות יהודית היסטורית", הספרייה הלאומית)

לאחר יומיים נדפס בדבר מאמר מערכת בלתי חתום, שמילותיו היו: "דרכי הצנזורה בארץ בלתי מוסברים". מחבר המאמר הביע את הדעה ששיטות הצנזורה בימים הקודמים עלולה להביא לתוצאות הפוכות מהמקווה. העיתונות קיבלה על עצמה הגבלות מרצון בכל הנוגע לפרסום ידיעות בנושאים הצבאיים. אשר לצנזורה פוליטית, העיתון לא שלל אותה לגמרי. הוא כתב, בזהירות, "כי תתכן דעה כי אנו זקוקים גם לצנזורה פוליטית, אך אז טעון הדבר דיון והחלטה מוסמכת". העיתון גם הביע את הסתייגותו על סגירת בתי דפוס על חטא שחטאו העיתונים המודפסים בהם. ובסיכום: "דרכי הצנזורה הצבאית טעונות בדיקה יסודית".[45]

בסוף ספטמבר 1948 עורר פרסום בדבר את זעמו של זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית. שרף כעס על העיתון שהביא במלואו נאום של שר החוץ משה שרת, למרות שנקבע מראש שהוא חסוי. מזכיר הממשלה אף איים להטיל עונש קולקטיבי על "ועדת העורכים" והתרצה רק לאחר הסבר "מניח את הדעת" מצד דבר.

לצנזורה הצבאית הישראלית היו מספר היתקלויות עם העיתונים, ולדעתו של חיים שורר, מזכיר מערכת דבר, ולימים העורך הראשי, היא נקטה ביד רכה מדי כלפי עיתונים ועיתונאים "סוררים". יתר על כן: הבעיה לא הייתה רק צבאית, שכן יש נושאים שאינם צבאיים, אך פרסומם עלול לגרום למדינה נזק חמור. וכך הוא כתב ב-1950:

... עדיין לא הגיעה השעה לגלות פרטי-פרטים על מצבנו ותכסיסינו בימי מלחמת שחרורנו, אלא שעוד דברים רבים וחשובים השתיקה יפה להם. ונאמר בפה מלא: יש שאנו שואלים את עצמנו, אם אמנם עין הצנזורה הצבאית שלנו פקוחה דיה על כל פרסומינו בעתונות, בספרים, בנאומים. היו מקרים נכבדים מאד בחיינו, שאמרנו: "עניין זה ראוי היה לאסור פרסומו". אך על כך נענינו: 'אין זה עניין צבאי וצנזורה מדינית אינה קיימת אצלנו'".

שורר המשיך וכתב כי קשה להפריד בין התחום הצבאי לתחום המדיני. לדוגמה: מה דינו של פרסום המסכן את העלייה מארץ מזרחית כלשהי? "האם פטורים אנחנו מדאגה לגניזת הדברים שפרסומם עלול לגרום נזק גדול בקיבוץ הגלויות?".

דעתו הייתה, שאמנם שוב אין אנו נתונים בכבלי השלטון הזר והעוין, ולצנזורה שהוא הגדיר אותה "רבת מזימות או חסרת הבנה לעניינינו הלאומיים", אך אין פירוש הדברים שהכל מותר. עלינו לשים על עצמנו "מתג ורסן" מרצוננו, ולקבל עלינו גזרות והגבלות באהבה. ואין המדובר, כאמור לעיל, רק בנושאים צבאיים, אלא גם בכל עניין שיש לו נגיעה עם ענייני חוץ, היכולים לפגוע במדינה.

הוא גילה, שזמן קצר לפני כתיבת הדברים נועדו כל עורכי העיתונים עם אנשים מוסמכים שחשפו בפניהם פרטים בנושא שאין לתת לו פרסום, וכבר למחרת פורסמו הדברים בהרחבה בעיתון גדול ו"הגון" כהגדרתו (הארץ, שכך כונה בעבר?).

שורר הציע בסיום דבריו לממשלה ל"לשים חוקים על צווארנו", אחרת נגיע למצב שאנו מנפצים את השמשות בבתינו, "רק משום שלא הוכרז איום מפורש על כך, או משום מושגים מסולפים על חופש שאינו אלא הפקרות מזיקה".

דברים אלה מחזקים את מה שנאמר לעיל על שורר, בעניין כיתת החיילים שהגיעה או לא הגיעה לסגור את דבר. הוא ביטא בוודאי את הלוך-הרוחות בבית דבר, או לפחות של מקצת מעורכיו. לפיו, המדינה והעיתונות הם היינו הך, והצנזורה "שלנו" צריכה להתקבל באהבה, בניגוד לצנזורה הקודמת, של ממשלת המנדט, שהייתה אויבתן הן של "המדינה שבדרך" והן של העיתונות היהודית.[46]

הפרק "'דבר' והצנזורה" נכלל בספר "ראשית דבר" מאת מרדכי נאור, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת הקיבוץ-המאוחד

הערות

[1] על פקודת העיתונות 1933, ראו:  דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים – אמצעי התקשורת בישראל, 1990-1948, הוצאת עם עובד, תל-אביב, והאוניברסיטה העברית בירושלים, 1990, עמ' 148-146. וכן באתר האינטרנט של "העין השביעית", www.the7eye.org.il.
[2] דבר, 14 ביולי 1933.
[3] "אזהרת הממשלה לעתונות", שם 11 באוקטובר 1933.
[4] "דבר היום", דבר, 14 בספטמבר 1936.
[5] אלן טווידי, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, אל עורכי  העיתונים היהודים, ספטמבר 1936 (אין תאריך מדויק), מ"ל, 246/327 IV.
[6] "פקודת המצב בצבאי בא"י", דבר, 30 בספטמבר 1936.
[7] "הוטלה צנזורה על העתונות בארץ", שם, 4 בספטמבר 1939.
[8] חיים שורר, "במאבק עם הצנזורה הבריטית", בתוך: ד. זכאי (עורך), דבר – מאסף במלאות עשרים וחמש שנים ל"דבר", הוצאת "דבר", תל-אביב תש"י, עמ'  99-98. להלן: שורר, צנזורה.
[9] שם, עמ' 99.
[10] זלמן שזר - הנשיא השלישי, עמ' 243.
[11] לפי יריעות העיתון שהוגשו לצנזורה, 20 בינואר 1942. מ"ל, תיקי "דבר", 246/46  IV.
[12] שם, פסילה מיום 11 בדצמבר 1940, תיק e 246/34 IV .
[13] עוד על נושא כאוב זה, ראו: מרדכי נאור, הרמטכ"ל הראשון – יעקב דורי, הוצאת מערכות/מודן, תל-אביב 2011, עמ' 132-130.
[14] פסילה מיום 2 בספטמבר 1940, תיקי "דבר",   מ"ל, IV 246/34 c.
[15] פסילה מיום 8 באפריל 1942, שם, 246/64 IV.
[16] עדותו של לוי שוורץ, ראו: מנחם דורמן,  נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה, תל-אביב, 1991, עמ' 228.
[17] נתן אלתרמן, הטור השביעי, 2, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2010 (עורכת: דבורה גילולה), עמ' 351-350.
[18] על הפרשה כולה, ראו שם, עמ' 358, וזיכרונותיה של רמה זוטא, בתה של ימימה טשרנוביץ, בספר זה, בנספח "ילד עם 'דבר'".
[19] חביב כנען, מלחמתה של העיתונות – מאבק העיתונות העברית בארץ-ישראל נגד השלטון הבריטי, הוצאת הספריה הציונית, ירושלים תשכ"ט.
[20] שם, עמ' 222-220.
[21] שורר, צנזורה, עמ' 101.
[22] "הילד איננו", דפי הגהה של "דבר", שתוקנו על ידי הצנזורה, 19 בינואר 1942, מ"ל  246/64 IV .
[23] "תפוקה רבה של חלב", ידיעה מצונזרת מ"דבר", 12 במרס 1942, שם, 246/105 IV .
[24] שם, שם, 30 במרס 1943.
[25] "שיחת פ. רוטנברג עם העתונות", דבר, 5 בנובמבר 1939.
[26] שורר, צנזורה, עמ' 102.
[27] דבר, 1 בספטמבר 1944; כנען, עמ' 221-220.
[28] על "אשנב", ראו: מרדכי נאור, "אשנב - עיתון המחתרת הנפוץ ביותר", רבותי העיתונות – פרקים בקורות העיתונות הכתובה בארץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב 2004, עמ' 275-266.
[29] שיחה עם מאיר בראלי ב-1987, לקראת כתיבת המאמר, שהוזכר בהערה הקודמת. המאמר במקורו ראה אור בחוברת קשר, 1, מאי 1987.
[30] שורר, צנזורה, עמ' 102.
[31] "שאלות ותשובות בפרלמנט על הצנזורה בארץ", דבר, 28 באוקטובר 1941.
[32] שם, עמ' 104-103.
[33] אליהו שטרן (עורך), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל – תרצ"ו-תש"ז, 1947-1936, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1974. עמ' 218.
[34] "דבר היום", שם, 27 בינואר 1946.
[35] שם, שם.
[36] א-ל, "היכן קרה הדבר לראשונה", שם, 10 בפברואר 1946.
[37] "התקפה קשה על הצנזורה הארצישראלית", שם, 26 בנובמבר 1946.
[38] "מה, אין עוצר", פלשתין פוסט, 2 בינואר 1946.
[39] "עתונאי הארץ על כבילת חופש ההבעה", דבר, 16 ביוני 1947.
[40] כנען, עמ' 199.
[41] שלום רוזנפלד,  "כיתת חיילים באה לעכב הוצאת 'על המשמר'", קשר, 4, 1988, עמ' 54-50.
[42] שם, עמ' 53.
[43] צילום המכתב, אצל כנען, מול עמ' 272.
[44] "העתונות נגד צנזורה פוליטית", דבר, 20 באוגוסט 1948.
[45] מ.ד., "דרכי הצנזורה", שם 22 באוגוסט 1948.
[46] שורר, צנזורה, עמ' 104.