"סובלנות וחופש רוחני אינם נבחנים כאשר קיימת הסכמה ואף לא כאשר כל ציפורי הנפש שוכנות לבטח בקִנן הרגוע. סובלנות וחופש רוחני נבחנים דווקא כאשר מישהו פוגע בערך מקודש כלשהו ומדריך את מנוחת ציפורי הנפש". כך כתב ב-1960 דן הורביץ, עיתונאי שהיה לימים פרופסור לסוציולוגיה ומדע המדינה. הדברים נכללו במאמר שכותרתו "צנזורה אינה שופט אמנותי", שפורסם בעיצומו של דיון ציבורי נוקב בשאלת סמכותה של הממשלה להתערב בהקרנתו של הסרט "חולות לוהטים".

טון הוויכוח הציבורי עלה מאז והסגנון הידרדר, אבל מעבר לכך לא הרבה השתנה. המחלוקת הקולנית בין אמני ישראל לבין שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך נפתלי בנט היא רק חוליה נוספת בשרשרת עימותים שהחלה סמוך מאוד להקמת המדינה. במוקד כל העימותים עמדו ועומדות שתי שאלות: האחת, האם תפקידה של האליטה האמנותית והתרבותית להתגייס לטיפוחו של האתוס הלאומי או דווקא להשמיע קולות אחרים, מאתגרים ומתסיסים; והשנייה, שאלת סמכותה של המדינה לנווט את השיח האמנותי והתרבותי ואף לנסות לצנזר מה שנתפס בעיני השלטון כבלתי ראוי.

גם אז, כמו היום, ניצבו הממסד השלטוני ורבים מהיוצרים משני צדיו של המתרס. השלטון הישראלי, כמו מדינות רבות אחרות, מבקש לגייס את האמנות והתרבות למען טיפוחו של האתוס הלאומי. אצלנו הוביל את הקו הזה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, שציפה כי סופריה ומשורריה של ישראל הצעירה יניפו את דגלי בניין האומה וכור ההיתוך. באחד המפגשים שלו איתם בשנות ה-50 הטיל עליהם משימה: "הבו אקטואליזציה של התנ"ך!".

היו אמנים בולטים וחשובים שהתגייסו למשימה. נתן אלתרמן היה הבולט שבהם, אף כי לא חשש להשמיע לעתים קול אופוזיציוני חד וברור. אבל יוצרים רבים הנחילו לו אכזבות. בעיקר הסופרים הצעירים הבולטים של דור הפלמ"ח, שהעדיפו את חסותה של מפ"ם, מפלגת השמאל, שהיתה יריבתה העיקרית של מפא"י בשנים הראשונות למדינה. "להיות נגד בן-גוריון היה כמעט פועל יוצא אוטומטי מהיות שייך לחוגי הסופרים הצעירים", אמר לימים הסופר משה שמיר. "להוקיע את הרע, לדרוש את תיקון המציאות, לחתור אל הטוב השלם – ולשם כך להיות באופוזיציה, לבעוט בזקנים ובגדולים".

"חולות לוהטים", מודעה, 1960

ממרחקים נדמה לעתים כי באותם ימים התנהלה החברה הישראלית, כולל אמניה, בשמאל-ימין צייתני על-פי קריאות רס"רי השלטון או מתוך הזדהות מלאה עם היעדים הלאומיים. זו טעות: במציאות שיקפו עיתוני התקופה את המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות, ואילו האמנים לא הסתירו את נקודת מבטם האישית, הביקורתית. כבר בקובץ היצירות "קשת סופרים" שפירסם שירות התרבות של צה"ל ב-1949 מצאה חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין לא את הגלוריפיקציה של הקרב, אלא דווקא את כל סימני המבוכה, הספק, הפקפוק והערעור שעתידים לגבור בשנים הבאות.

באותה שנה לא היסס נתן שחם לפרסם את סיפורו "שבעה מהם", שבו תיאר חבורת חיילים עייפים, חרדים ומתוחים במשלט בודד וממוקש, השולחים שבויים ערבים לעלות על המוקשים הבלתי מסומנים, כדי שהלוחמים יוכלו להיחלץ. כאשר עובד הסיפור להצגה בשם "הם יגיעו מחר", תבעה הצנזורה לקצץ עובדה אחרונה זו, מחשש לחשיפת הפרה בוטה של אמנות בינלאומיות, וכך נעשה לבסוף.

בתקופה ההיא גם כתב ס' יזהר (יזהר סמילנסקי) את "חירבת חזעה", סיפור המתאר ללא כחל וסרק את גירושם של ערבים מכפרם. גם כשגויס יזהר לרשימת מפא"י לכנסת, בעיקר כדי לנסות להתמודד מול מפ"ם וסופריה, העדיף לתאר ביצירתו את מצוקתו ולבטיו של הצעיר הישראלי, במלחמה ובימי השגרה. ב-1958 היה ספרו "ימי ציקלג" למועמד המוביל לפרס ביאליק לספרות, אבל סופרים מן הדור הקודם מנעו זאת בטענה כי הוא מערטל את לוחמי תש"ח "מכל זיקה חיובית לעם ולמדינה".

ב-1960, כשפרצה המחלוקת על "חולות לוהטים", לא היה מדובר ביצירה אמנותית, אלא בתרבות פופולרית. "לא עוד עלילה 'ציונית' מתקתקה", תיאר את הסרט כתב "מעריב"  יובל אליצור, "לא עוד גיבורים אידיאליסטים (ומשעממים) המוכנים למות כל רגע למען המולדת; לא עוד דיאלוג המזכיר את מלות 'התקווה' [...] הפעם נראה על הבד צעירים ישראלים המבלים זמנם במסבאות, המוכנים 'לגנוב' את הגבול ולהגיע ל'סלע' (רמז שקוף לסלע האדום) כדי לגנוב מגילות גנוזות, הרוצחים בדואי בלתי מזוין, ואף הורגים זה את זה במדבר והיחיד שמצליח להימלט ניצל הודות לנדיבותו של בדואי [...] הפעם הראה אהבה, בגידה, מתח, מסתורין ומוסר השכל – הכל בסרט אחד".

דליה לביא ואורי זוהר בסרט "חולות לוהטים", 1960

הסרט צולם בארץ, על אף שהוועדה הבין-משרדית לעידוד הסרט הישראלי סירבה לסייע לו בטענה שהוא "עלול להזיק למדינת ישראל ולשמה הטוב", לשרת גורמים העוינים את ישראל ולהשפיע בצורה מזיקה על הנוער הישראלי. אבל כשהוצג הסרט לראשונה, בפסטיבל קאן, כתב המבקר נחמן בן-עמי: "אמת נכון, אין בו 'אידיאה', הוא אינו מרומם 'אידיאל', איננו מביא 'בשורה' [...] התסריט הוא בינוני, אבל יש בו לעורר עניין. הבימוי והמשחק הם בינוניים, אבל לא מצאנו בהם נקודות צורמות. הליווי המוזיקלי הוא למעלה מבינוני, ועבודת הצילום – המציגה בפנינו את נופי הנגב – היא ממדרגה ראשונה. ובסך-הכל, זהו סרט ללא ספק ישראלי, שמותר ואפשר להציג בעולם".

בן-גוריון לשר הפנים: "תראה בעצמך את הסרט – ואם תמצאו פסול – תאסור הצגתו"

כמוהו סברו גם חברי המועצה לביקורת סרטים ומחזות ("הצנזורה") שאישרו את הסרט להצגה בישראל. אבל בני משפחותיהם של צעירים שנהרגו במסעות לסלע האדום גייסו את תמיכתו של נתן אלתרמן, ושיגרו מחאות אל "גורמים בעלי השפעה במדינה ובממשלה". מהפניות הללו התרשם ראש הממשלה בן-גוריון כי הסרט "מנבל את המטיילים ומלא פורנוגרפיה ומחלל שם הנופלים". משום כך כתב לשר הפנים משה חיים שפירא: "תראה בעצמך את הסרט – ואם תמצאו פסול – תאסור הצגתו".

בתגובה קיבל בן-גוריון שיעור בדמוקרטיה ובמינהל תקין משר הפנים. השר, ראוי להזכיר, היה באותן שנים ממנהיגי המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית שהתגלגלה לימים לבית-היהודי. "ראיתי את הסרט עוד טרם קיבלתי את מכתבך", ענה לו שפירא. "הסרט הוא למטה מבינוני. אולם אין המועצה [לביקורת סרטים ומחזות] רשאית לפסול סרטים בשל ערכם האמנותי הזעום ואולי גם השלילי – זהו תפקיד המוטל על המבקרים ועל הציבור.

"בהזדמנות זו", הוסיף שר הפנים, "ברצוני להסב את תשומת לבך לכך כי אין מסמכותי להתערב בעבודת המועצה, ובוודאי שלא לאסור הצגת סרטים. אמנם המועצה מתמנית על-ידי שר הפנים והחוק אף מקנה לו את הסמכות לפטרה, אולם איסור והגבלת הצגת סרטים נתונים לשיקול דעתה של המועצה בלבד".

בסופו של דבר נמשכה הקרנת "חולות לוהטים", הזכור בעיקר הודות לנערה דליה לוינבוק ממושב שבי-ציון, שהפכה בעקבות הסרט לדליה לביא, אחת השחקניות הישראליות הראשונות שהיו לכוכבות בחו"ל. בין שחקני הסרט היו גם עודד תאומי, גילה אלמגור, אורי זוהר וצעיר ששמו יצוץ 55 שנה אחר-כך בלב מחלוקת קולנית שבעתיים על יחסי השלטון והאמנים – עודד קוטלר.

עודד קוטלר ב"חולות לוהטים", 1960

בעשורים הבאים נמשכו המחלוקות, כל אימת שאמנים ביקשו לממש את תפקידם החברתי, להשמיע קולות החורגים מהקונסנזוס הלאומי, להתסיס, להרגיז. כך היה ב-1968 סביב העלאת "את, אני והמלחמה הבאה", פרי עטו של חנוך לוין ובבימויה של עדנה שביט ז"ל, שנפטרה בימים אלה; ב-1970, בעת העלאת מופע אחר של לוין, "מלכת אמבטיה"; ושוב ב-1978, כאשר ביקשה רשות השידור להציג את העיבוד הטלוויזיוני של רם לוי ל"חירבת חזעה" של יזהר מ-1949.

יש עוד דוגמאות לא מעטות לחוליות בשרשרת העימותים הבלתי נמנעת הזו, כל אימת שהשלטון מבקש לגייס את התרבות והאמנות, לבקר ולפקח עליה. על המציאות הזו, בארץ כמו בעולם, כתב פרופ' אברהם עוז בספרו "התיאטרון הפוליטי": האינטרס של מוסדות השלטון הוא בקיומו של 'תיאטרון משמר', שתכניו יסייעו באימוץ ובשימור ערכיה של האליטה השלטת והמיתוסים המכוננים של החברה, ואשר מחזותיו לא יבטאו חתירה לשינוי. במוסדות הפוליטיים שורר תדירות החשש שהתיאטרון עלול להיות לעתים מוסד חתרני, אשר עלול לסייע ליצירת דעת קהל עוינת לשלטון ולמדיניותו.

לא רק בתיאטרון: כך בכל הזירות האמנותיות והתרבותיות. גם סופרים חוששים, בצדק, מהתערבותו הגסה של השלטון בעולם היצירה. "אני פוחד מהארגון הכולל של החיים התרבותיים של המדינה, כאשר המצנט – הפטרון – הוא המדינה", אמר המשורר חיים גורי בדיון של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות ב-1960, שבראשה ישב שר החינוך. "היחס הקבוע בין סופר ושלטון הוא יחס של ריב ומאבק – לא של לויאליות".