העיתונות תוקפת

כמזכירו של בן-גוריון, גם טיפלתי בענייני המפלגה וגם הייתי דוברו בפועל. עד לפרשה התנהלו יחסי עם העיתונות על מי מנוחות. מדי בוקר ומדי ערב הייתי מקבל טלפונים: משלום רוזנפלד ודוד גלעדי מ"מעריב", מנחם ברש מ"ידיעות", גבריאל צפרוני מ"הבוקר", יונה כהן מ"הצופה". "מה עושה ראש הממשלה היום?"; "מה יש לך לספר לנו?"; "את מי הוא רואה היום?" וכך הלאה. הקשר שלי עם העיתונאים היה יומיומי. עם אחדים מהם נוצרו קשרי ידידות יפים. הם היו נוהגים להגיע אלי למשרד, משוחחים על הא ועל דא, ובכלל זה גם על עניינים אישיים. בשעות הערב המאוחרות היינו הולכים לשוק מחנה-יהודה ואוכלים קבאב ושישליק אצל אבו-שאול. מובן שבעניינים הפוליטיים היו חילוקי דעות ביני לבין כמה מן העיתונאים, שייצגו את הקו של מערכות עיתוניהם ולא פעם תקפו את מדיניותו של בן-גוריון. אך ידענו להפריד בין הדברים.

קו פרשת המים ביחסי עם העיתונות היה כאשר התפוצצה עתה הפרשה מחדש ובמרכזה הועמד בן-גוריון. עמדתי מול מבול של השמצות, פרסומים מטעים, דיסאינפורמציה שהוכנסה לדיווחים, וכל זאת מפרי עטם של אנשים שסברתי שהם ידידי.

בוקר-בוקר, בשעה 05:00–06:00, היו מתחילים הטלפונים לצלצל. העיתונאים היו על הקו. "האם שמעת על כך וכך?"; "מה יש לך להגיד?"; בכל העיתונים, אולי מלבד "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", שניסו פחות או יותר שלא לנקוט עמדה, הופיעו כותרות ענק והכפשות. גם עיתון "דבר", שהיה עיתון ההסתדרות והיה כפוף לבוס הגדול, לבון, לקח חלק בהכפשות. עיתון "מעריב" גויס כולו כנגד בן-גוריון. הדבר לא היה מפתיע: העורך אריה דיסנצ'יק היה מזכירו של ז'בוטינסקי, סגנו רוזנפלד היה בצעירותו בראש-פינה עם אנשי בית"ר, וכמעט כל העיתונאים היו רביזיוניסטים. סופר לי שהאיש של לבון, לוי יצחק, דאג להזין אותם ללא סוף בחומר. ההכפשות שצפו. מאמרים ראשיים, כתבות עוינות, קריקטורות של דוש. באחת הקריקטורות הוצג בן-גוריון מסב לשולחן הסעודה והוא נועץ את הסכין והמזלג בגופו של עוף בדמותו של לבון. בקריקטורה אחרת הוצג בן-גוריון כשהוא מרסק במכות פטיש את ראשו של פסל בדמותו. הכל כשר כדי לכרסם את דמותו של בן-גוריון באכזריות ורשעות.

עיתונאי "מעריב" דוד גלעדי, שנהג בפרשה בהגינות רבה יותר מזו של עמיתיו, פירסם לימים את האוטוביוגרפיה שלו ובה הוא מספר על אירועי הימים ההם מנקודת מבטו:

[...] 'מעריב' ועורכיו בתל-אביב היו לצדו של לבון, וכל מה ששלחתי לעיתון מירושלים על נושא זה היה מכונה בשם לוקשן, איטריות של יצחק נבון. ראשי מערכת העיתון היו כולם יוצאי המחנה הלאומי, שהיה לו חשבון מלא טינה עם בן-גוריון והיה להם קל בעמדה זו, כי במפלגתו של בן-גוריון נתגלע קרע עמוק ושרי ממשלתו ממפלגתו – אשכול וגולדה מאיר וארן (ולא כל-כך פנחס ספיר), הסתייגו מהלוחמנות הקיצונית שבן-גוריון נקט כנגד לבון. הם לא צידדו בו, הם צידדו בלבון, דחו בשאט נפש את ההאשמה נגדו על 'עסק הביש' ואחריותו עליו" (דוד גלעדי, "לקט, שכחה, פאה", עמ' 222)

זו היתה אחת התקופות הקשות בחיי. שרת אהב להשתמש במלה שמביעה באופן מדויק את תחושתי באותה התקופה: "פלצות". לא אחת ישבתי וחשבתי: איך עוצרים את הגל העכור הזה? לא יכולתי למצוא מנוח. המתח הנפשי היה כה גדול עד שפעם עמדתי ממש על סף דמעות.

ההתקפות על בן-גוריון בעיתונות לא חדלו. יום-יום כשהייתי מגיע למשרד, הייתי רואה את פניו מתכרכמות: "איזה סילופים!", היה אומר ודופק על השולחן ברוגז ובתסכול. ראיתיו בצערו ונזכרתי מה עלה בגורלו של מנהיג אחר, משה רבנו, אשר נוכח תלונות העם צעק אל ה' לאמור, "מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני".

כאשר חשתי שהגיעו מים עד נפש, ניסחתי מכתב לשלום רוזנפלד מ"מעריב", שקודם לכן שיגר אלי הצעה לקיים פגישה עימו ועם העורך דיסנצ'יק כדי ליישר את ההדורים.

פרטי

לשלום,

צר לי כי הפעם נאלץ אני לדחות את הזמנתך והזמנת צ'יק [דיסנצ'יק] לפגישה. אין לי הרצון לכך, ואינני מוצא בכך טעם. היו לנו – בתקופות שונות – שיחות ובירורים וחילופי דברים וחילוקי דעות, אך היה אז – מה שאין היום – בסיס של אמון לאותן פגישות. מה שעוללתם בשבועות אלה, ובהצלחה מרובה, הוא לערער אמון זה גם אצל מי שהיה סנגורכם היחיד בסביבתו.

עיתונכם נקט, בכוונה תחילה ובהכנה מדוקדקת, עמדה חד-צדדית, מוכת-סנוורים, במאמרים, ברשימות, בכותרות וגם – למרות הבטחתך – באינפורמציה. עמדה שאינה מתחשבת בעובדות ולא ברגשות הזולת, וכל זאת במסווה של הגנה על הצדק.

פתאום הפכו סדרי בראשית!

גדולים נעשו תככנים, קנוניות נרקמות במסתרים, חשכה ואפלה מסביב, והנורא מכל – רמזים המחשידים את מנהיג האומה, רמזים הנראים בעיני נפסדים ביותר, בגלל היותם מנוסחים באותה אלגנטיות מתחסדת. וציניקן אחד, שלא נרתע מ'עריפת ראשים' בממלכתו הגדולה, נהפך בן-לילה לאיוב-ישו, ושופך שבועות על גבי שבועות קיתונות השמצה, ארס ודיבה, ואתם מפיצים אותם – בתמיכה קנאית – ב-70, 80 וב-100 אלפים אקסמפלרים.

ולא זו בלבד, אלא שידידנו צ'יק הולך בעקבות 'אחרון הצדיקים' בדורנו, ומנפנף בחומר סודי ומאיים לקעקע מוסדות ארץ מתחת למנהיגי ישראל.

פתאום נתגלה לו פרצופם של מנהיגי ישראל! ולא ידע אורחם ורבעם כל הימים?

מי שם אותו? ועל מי הרים יד? ועל מי 'קידש' מלחמה?

ומי אדם המכבד את עצמו וייכנע לטרור זה?!

ידעתי כי לא ככה יכתוב מי שחייב לדאוג למה שקרוי 'יחסי ציבור'; גם ידעתי את תגרת ידכם הקשה וכי בכוחכם להכות בתופים ולהרעים בכותרות ולהבעיר ולנתץ ולהכתים ולחתוך באיזמל – אך רציתי כי תדע, שלום רוזנפלד, זאת הפעם עברתם את הגבול, ופרצתם כל סכר.

שלך,

אחרון התמימים,

(-) יצחק נבון

המכתב משקף את תחושותי באותה תקופה. בסופו של דבר לא שלחתי אותו ליעדו משום שכבר אבד אמוני בו ובחבריו, ומשום שמכתבים דומים קודמים לא הועילו.

באותה התקופה לא ידעו בציבור, ככל שהדברים נגעו לפרשה, מי הן הנפשות הפועלות. הצנזורה אסרה לפרסם את שמות המעורבים, ולכן נאלצה העיתונות לעקוף את האיסור באמצעות כינויים כגון "הקצין הבכיר", "האדם השלישי" והמסתורי מכולם: "הגבר". הכינויים הללו היו חסרי משמעות ככל שזה נגע לציבור, ומבליל העלילות וההשמצות הובן בקרבו רק דבר ברור אחד: מעלילים על לבון שנתן את ההוראה לפעולה במצרים, אך האיש חף מפשע, כפי שהוא עצמו טוען, ועובדה שאף נתגלו זיופים שמטרתם להפלילו.

ניסינו לענות, לכתוב מכתבים לעיתונים, להסביר שרק פרוצדורה משפטית יכולה להכריע בעניין. בן-גוריון נפגע מאוד מבחינה אישית, אך עיקר חששו היה שצה"ל והביטחון יפגעו.

הוא המשיך לעמוד על דעתו שיש להקים ועדת חקירה משפטית, בניגוד למערכת הפוליטית, שביקשה להימנע מחקירה שתוצאותיה הפוליטיות מי ישורן. יום אחד אמר לי השר יצחק בן-אהרון: "יצחק, תראה, תגיד לזקן, צריך לגמור את העניין. אני מציע לתת ללבון את הזיכוי וניפטר מכל העניין הזה".

אמרתי לו: "בן-אהרון, לא יכול להיות. הרי זה הרשעתו של הקצין הזה [גיבלי]!".

בן-אהרון הניף את ידו בביטול: "אה! הצדיק הגדול הזה...".


הפרק "העיתונות תוקפת" נכלל בספר "כל הדרך – אוטוביוגרפיה" מאת יצחק נבון, שראה אור בהוצאת כתר ב-2015