זכות השתיקה

בעיתוני סוף-השבוע שעבר שמרו בן כספית ונחום ברנע על זכות השתיקה בכל הנוגע להרשעה האחרונה של ראש הממשלה לשעבר אוהד אולמרט בפלילים. הטור של כספית היה קצר מהרגיל ולא הזכיר את אולמרט כלל. ברנע לא פירסם טור. במקום זאת פורסם ראיון שערך לצד טובה צימוקי עם פרקליט המדינה שי ניצן, ראיון שהנעדר ממנו בלט עוד יותר ממה שנאמר בו.

שני העיתונאים הבכירים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ממשיכים גם הבוקר להתעלם מההרשעה האחרונה של אולמרט. כספית, הפעם בטור מורחב יותר הנפרש על פני שלושה עמודים, כותב על ענייני קואליציה, נתניהו, סכסוך העבודה של הפרקליטים בשירות המדינה ודו"ח בריטי שקבע כי אזרחי אריתריאה שערקו מהצבא יכולים לחזור למולדתם בלי שסכנה תישקף לחייהם. אולמרט נותר בחוץ. ברנע מפרסם טור רחב היקף ראשון מאז הרשעת אולמרט, שלושה עמודים בפתח מוסף החג של "ידיעות אחרונות". איראן, אובמה, פלסטינים, קואליציה, ניב אסרף ועובד נתן. בלי אולמרט.

אביב הורביץ, בעל טור ביקורת התקשורת באתר mako, קיבל אתמול תגובה מכספית על המאמר התקיף שפירסם מיד לאחר הזיכוי החלקי של ראש הממשלה לשעבר.

"המאמר הזה נכתב, כפי שאתה מציין, לאחר הזיכוי", מסר כספית להורביץ. "צריך להוסיף שלמרות שזיכוי הוא זיכוי, במקרה שלנו זה היה זיכוי של שלושה שופטי מחוזי, בראשות נשיאת המחוזי. אין זיכוי מהדהד יותר מזה. ומכיוון שבסיומו של משפט נקודת ההתייחסות היחידה היא פסק הדין, זה מה שחשבתי, זה מה שכתבתי, ואני לא מתחרט על אף מלה, כי אני לא עוסק בחוכמת הבדיעבד אלא בניתוח ההווה. באותם רגעים שאחרי הזיכוי, כשבית-המשפט אמר את דברו, זה היה המצב".

אדם נוסף הנחשב מקורב לאולמרט, פרופ' דניאל פרידמן, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו, מעניק ראיון לעיתון הבית "ידיעות אחרונות", הפעם לרגל הוצאת ספרו החדש "לפני המהפכה". בניגוד לטור אישי, בראיון אין שליטה מלאה על הטקסט. המראיינת, נחמה דואק, מפנה לפרידמן שאלה ישירה על השחיתות של אולמרט. "לגבי אולמרט נמתין להכרעת הדין בערעור", משיב שר המשפטים לשעבר. "הבעתי בעבר דעה שלא היה מקום להרשיע אותו בפרשת הולילנד, ומעבר לזה אין לי מה להוסיף".

אולי גם שני העיתונאים המזוהים ביותר עם אולמרט ממתינים להכרעת הדין בערעור על פרשת הולילנד, ובערעור שטרם הוגש על הרשעתו בפרשת טלנסקי, לפני שיתייחסו להרשעה האחרונה במחוזי. עם זאת כדאי לזכור כי אחרי הזיכוי החלקי של אולמרט בפרשת טלנסקי, לא המתינו שבועות ארוכים עד שהביעו את דעתם. מיד ניתחו את ההווה.

בשביל זה יש עורכים

"רם עמנואל נאבק להישאר בראשות עיריית שיקגו", דיווח בתחילת השבוע יוני הרש במדור חדשות החוץ של "ישראל היום". מדוע העיתון הנפוץ בישראל מתעניין בתוצאות בחירות מוניציפליות בשיקגו? מילא לדווח על התוצאה לאחר הבחירות, אבל לפרסם בשבוע אחד שלוש ידיעות על ההתמודדות של עמנואל? מה הטעם? כותרת המשנה לידיעה הראשונה מאת הרש סיפקה הסבר: "אם יפסיד – המפלה תהווה מכה קשה לאובאמה".

"ישראל היום", העיתון שמייסדו ומממנו שלדון אדלסון השקיע כ-100 מיליון דולר במטרה להחליף את נשיא ארה"ב ברק אובמה ברפובליקאי, ונכשל, לא יחמיץ הזדמנות לחגוג על כישלון של הנשיא האמריקאי גם אם הוא רק כישלון בכוח. אז מה אם בטקסט של הרש לא נכלל משפט שקבע כי הפסד של עמנואל יהיה מכה קשה לאובמה. כבר ראינו שהרש לא תמיד כותב בדיוק כפי שהעורכים ב"ישראל היום" מצפים ממנו.

המועמד הנגדי לראשות עיריית שיקגו דווקא נראה מבטיח, אבל כמו להכעיס, עמנואל זכה בסופו של דבר בבחירות. הבוקר מדווח על כך אלי לאון בידיעה קצרצרה בת 55 מלה בטור צד במדור חדשות החוץ של "ישראל היום". להבדיל מהידיעה על האפשרות למפלה של אובמה, הידיעה על הזכייה של עמנואל לא הצליחה למצוא לעצמה מקום באתר האינטרנט של "ישראל היום" ואינה נלווית בפרשנות כלשהי באשר למשמעותה עבור הנשיא האמריקאי המכהן.

מה שאינו מקולקל

"אסור לבוא במכת גרזן למערכת הבנקאית, אלא עם תער של מנתח פלסטי עדין. בנקים הם לא סלולר, וחשוב לוודא שיישארו רווחיים". זו הכותרת שבחרו ב"גלובס" לראיון שערכו עירית אבישר וסטלה קורין-ליבר עם גידי שובל, מבעלי השליטה בבנק ירושלים.

"יש תוכניות לשינויים במערכת הבנקאית, כמו של מי שמסתמן להיות שר האוצר הבא, משה כחלון", אמרו השתיים לשובל, והוא השיב:

אני חושב שבמפץ גדול לא יפתרו פה את השיטה. חייבים להיות מפצים קטנים, ומשהו מאוד הדרגתי. אני נגד שבירה של הבנקים הגדולים. אני חושב שאם נתח שוק של שני הבנקים הגדולים יירד ב-10 שנים בכ-2% בכל שנה לטובת שחקנים אחרים, זה יהיה המון ויהיה נאה".

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר ב"ידיעות אחרונות" ומתנגד עקבי לרפורמה בבנקים ולרפורמות בכלל, מקדיש את פתח טורו הקבוע במוסף "ממון" של העיתון לצרור המלצות לשר האוצר הבא: "17 נושאים ששר האוצר החדש לא צריך להציב בראש סדר העדיפויות".

"על מה לפסוח", נכתב בכותרת שמעל לטקסט של פלוצקר, כמחווה לחג. בין היתר הוא מתייחס למערכת הבנקאית וכותב כי היא "איתנה וזוכה לשבחים בינלאומיים", כי "הכשלים שלה כבר נחקרו על-ידי ועדה בראשותו של המפקח הפורש על הבנקים, דודו זקן" וכי "המלצותיה מיושמות כראוי, מה גם שהבנקים מתקנים את מסלולם בעצמם". "כעיקרון", מוסיף פלוצקר, "לא רצוי לתקן מה שאינו מקולקל, והפיקוח על הבנקים בישראל היום בהחלט לא מקולקל".

בינתיים אין כלי תקשורת שהצטרף לקריאה של "דה-מרקר" לתמוך בתוכנית הרפורמה בבנקים שמבקש לבצע משה כחלון.

הכותרות הראשיות

שער "ישראל היום" הוא פסיפס של אסונות שקרו ליהודים בעלי אזרחות ישראלית ברחבי העולם. הכותרת הראשית, "טיול בת-המצווה הסתיים באסון", מוקדשת לילדה בת 12 שמתה כשמעבורת בתאילנד שבה נסעה עם משפחתה עלתה בלהבות. "אסון רודף אסון", נכתב ליד הפניה לדיווח על "טרגדיה בפרו: מטייל נהרג בתאונת אומגה". הפניה בולטת נוספת מוקדשת לצעיר בעל דרכון ישראלי שנרצח בברלין.

בשער "ידיעות אחרונות" מעדיפים להתמקד באסון בתאילנד ולהעניק לו עדיפות על פני היתר. הכותרת הראשית מנוסחת בלשון הווה, כמו קדימון לסרט מתח – "בת 12, לכודה בספינה הבוערת" – ונותנת לקורא את תחושת השווא כי עדיין ניתן להציל את הילדה. עיתונות צהובה במיטבה.

"יום של טרגדיות בארץ ובחו"ל", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מעריב". העיתון מתמקד גם הוא באירוע בתאילנד, אולם הכותרת הראשית פחות ייצרית ("אסון בטיול בת-המצווה").

"הארץ" ו"מקור ראשון" מציעים סדר יום אלטרנטיבי. "הפצ"ר: לא תשמעו ממני שצה"ל הכי מוסרי בעולם" היא הכותרת המתריסה ב"הארץ", ציטוט נבחר מתוך ראיון קצר שערכו עמוס הראל וגילי כהן עם אלוף דני עפרוני, הפרקליט הצבאי הראשי. "בכירים בליכוד: חוק הלאום יוקפא", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", מעל תצלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל אורחת גמלים, אתמול בנגב.

אגב

ארי שביט חושב ש-80 הימים הבאים הם ימים קובעים וכי מה שמונח כעת על הכף הוא העולם שבו ילדינו אמורים לחיות.

בין השטח למסורת

כתבת השער במוסף "יומן" של "מקור ראשון" היא ראיון שערך אריאל שנבל עם ח"כ מירי רגב. "בכמה מנדטים את מעריכה את הכוח שלך?",  שואל שנבל, ורגב משיבה: "חמישה מינימום. אין הרבה אנשים שמחוברים לשטח ולמסורת כמוני". כשהוא שואל אם לפי הערכה זו אין אפשרות שתוביל מפלגה עצמאית, משיבה רגב כי היא אינה בוגדת.

הראיון עם רגב נערך לקראת הרכבת הממשלה החדשה ועל רקע ההערכה והתקווה של רגב כי תמונה לשרה. במצב שכזה, חנופה אינה מלת גנאי. "חוץ מגרבוז, מה עוד גרם להצלחה של הליכוד?", שואל שנבל, ורגב משיבה: "קודם כל היתה הרבה סיעתא דשמיא. אני מאוד מאמינה בקדוש ברוך הוא, והיתה לנו עזרה גדולה מלמעלה להאיר את עיני האנשים בשקרים שפיזרו על נתניהו ושרה. ניסו להמאיס על הציבור את הליכוד באמצעות תדמית הזויה ולא אמיתית על שרה. לקחו אותה כפרויקט. והשנאה הזו פעלה כבומרנג".

שאינה יודעת לשאול

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה נרחבת על הדוגמנית גלית גוטמן. העיתונאית חגית רון-רבינוביץ' בילתה שלושה ימים בצילומים של גוטמן לקמפיין פרסומי חדש, ושבה עם למעלה מ-4,000 מלה. אף אחת מהן אינו נוגעת בדיאלוג המתוח שנוצר בין גוטמן לראש הממשלה וחביב העיתון בנימין נתניהו, זמן קצר לפני פתיחת הקלפיות.

בעד ונגד ממשלת אחדות

"לכל אורכה של מערכת הבחירות תמכתי בכינון ממשלת אחדות, ועתה יותר מבעבר", כותב דן מרגלית בפתח מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "נכון שהבוחר הפקיד את השלטון בידי הימין, אבל לא העולם. בנימין נתניהו צריך את יצחק הרצוג ליד שולחן הממשלה כדי להיחלץ מהלחץ שיפעילו עליו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, ובענייני שלטון החוק גם הימין במפלגתו, ולא יהיו בסביבה ראובן (רובי) ריבלין ודן מרידור ואהוד ברק לאזן את האינתיפאדה הפוליטית".

ב"מעריב" מעריך הפרשן הפוליטי בן כספית, שמעיד על עצמו כי הוא עסוק ב"ניתוח ההווה", ש"בהחלט יכול להיות" שנתניהו והרצוג יגיעו להסכם על ממשלה רחבה משותפת". כדרכו, ממהר כספית להוסיף סייג השומט לחלוטין את הערכתו. "הערת אזהרה", הוא כותב, "יכול להיות שזה ספין". אם נתניהו בכל זאת רציני בכוונתו לזמן את הרצוג לממשלה, לכספית יש המתכון המנצח: "הדרך הבטוחה היחידה להביא את הרצוג לממשלה היא להציע לו רוטציה בשנה הרביעית".

במוסף החג של "ידיעות אחרונות" מעריכה סימה קדמון את הסיכוי להקמת ממשלת אחדות ב-50%, אבל מוסיפה כי "אם נתניהו ירים את הטלפון והרצוג יענה ולא יישן כפי שהוא עושה במצבי לחץ – יש סיכוי של 80 אחוז שהמחנה-הציוני בפנים".

עמיתה לעיתון, נחום ברנע, מתנגד עקרונית. "במערכת הבחירות טרחו שתי המפלגות הגדולות להבטיח לבוחרים אלטרנטיבה", הוא כותב. "אנחנו ולא הוא, אמר המחנה-הציוני, אנחנו הרצוג ולבני, הוא נתניהו; אנחנו ולא הם, אמר הליכוד, אנחנו המחנה הלאומי, הם ציפי ובוז'י. כשכל צד מציג את יריבו כלא-לגיטימי, יש משהו לא אתי, לא ערכי, לא ישר, בניסיון לחבר אותם עכשיו יחד, כשותפים לממשלה רחבה".

פיקוד ושליטה

"הלכתי לראות את ההצגה המוזיקלית 'רפול והים' בגישה מסויגת מראש", כותב אמנון לורד במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "חשבתי שזה שוב יהיה ניסיון שגרתי ומייגע לשבור מיתוס. אבל קרה ההפך".

כתבת השער במוסף "גלריה של "הארץ" אוגדת את "רפול והים" יחד עם "גורודיש" וההצגה "הר", שנוצרה בהשראת חייו של אריאל שרון, לתופעה: "התיאטרון הישראלי סוגר חשבון עם הגנרלים הגדולים של צה"ל".

פרופ' יגיל לוי אומר למחבר הכתבה יאיר אשכנזי כי שלוש ההצגות הן "חלק מטרנד רחב יותר, שמנסה לקעקע את הצבא ואת איש הצבא, מתוך הנחה שהצבא הוא הנשא המרכזי של ערכים מיליטריסטיים ושהקעקוע שלו הוא בעצם קעקוע של המיליטריזם הישראלי". לדעת לוי, זהו טרנד בעייתי. "בפועל, הרגישות לחיי אדם, שמבצבצת מתוך הקעקוע של אתוס הגיבור, מפנה את מקומה להפעלה מכנית יותר והרבה פחות אנושית של מכונת המלחמה, כמו שראינו במבצעים האחרונים בעזה", הוא אומר לאשכנזי. "המשותף לאלה הוא רגישות גבוהה לחיי חיילינו, שמתורגמת לאגרסיביות יתר כלפי הצד השני ולאי-נכונות ליטול סיכונים. בעידן הגבורה של רפול, שרון וגורודיש היתה נכונות הרבה יותר גבוהה לקחת סיכון".

ב"הארץ" משוחחים עמוס הראל וגילי כהן עם הפרקליט הצבאי הראשי והתובע הצבאי הראשי על המבצע האחרון ברצועת עזה. בין היתר הם שואלים על התקיפה השיטתית של בתי מפקדים בארגוני הטרור, בטענה ששימשו "למטרות פיקוד ושליטה". "הבית אינו הופך מטרה בגלל קו טלפון המשמש לתקשורת מבצעית של היריב", אומר הפצ"ר עפרוני, "אבל אם המפקד מנהל משם את מערך הלחימה של הגדוד, והכפופים לו באים אליו הביתה להתייעצויות, זו מטרה צבאית. לא החלטנו להפציץ את כל בתי המפקדים. היו בתים שלא אישרנו לתקיפה". לגבי הרס רבי-הקומות לקראת סוף המלחמה טוען הפצ"ר כי פעולות אלה אושרו "רק משום שהוכח שבבניינים הללו פעלו חדרי מבצעים של חמאס".

טקסט מאת הראל מתפרסם גם במוסף "הארץ" – רשימת דעה בעקבות הראיון שפירסם במוסף בשבוע שעבר עם ח"כ עפר שלח. בין היתר משיב הראל למאמר שפירסם עידן לנדו ומכנה את אחד מטיעוניו "קונספירטיבי".

עוברים לנהוג בנתיב השמאלי!

בשעה טובה, באיחור של שלושה ימים בלבד, מתייחס "ישראל היום" לדיון על תחבורה ציבורית בשבתות וחגים שהתחולל בעקבות חילופי הדברים בין אזרחים לשר התחבורה ישראל כ"ץ. תחת הכותרת "השר כ"ץ על סערת התחבורה בשבת: 'קמפיין של השמאל'", מדווחים שלומי דיאז ומתי טוכפלד על הטענה של כ"ץ כי "הקמפיינים שמובילים בימים אלה פעילי שמאל וארגוני תחבורה ציבורית המזוהים עם השמאל הם המשך למתקפה הפוליטית שהובילו בבחירות נגד ממשלת הליכוד כחלק מקמפיין 'רק לא ביבי'".

חלוקת עבודה

קוראי "ידיעות אחרונות" מוזמנים לעיין בראיון שערכה איילה אור-אל עם מתיו ויינר, יוצר סדרת הדרמה "מד מן", שבקרוב תגיע אל סיומה.

ב"הארץ" לא קיבלו את הזכות להעלות רצף שאלות בפני היוצר, אולם נטע אלכסנדר מביאה לקוראים את עיקרי הדברים שאמר ויינר בשיחה עם מעריצי הסדרה במוזיאון הקולנוע בקווינס לפני שבועיים.

קוראי "ישראל היום" יכולים להתרשם מטור על ויינר והסדרה שיצר מאת העיתונאי והצלם החובב אלי לאון.

ענייני תקשורת

נועם אמיר, כתב "מעריב" לענייני צבא, מפרסם טור על יחסי צה"ל והתקשורת על רקע פרסומי העדויות וממצאי התחקיר של הרג צוות הנגמ"ש בסג'עיה במהלך מבצע "צוק איתן".

"את הסיפור המלא על השתלשלות האירועים קיבלו לפני כחודשיים כל הכתבים והפרשנים הצבאיים מפיו של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. על פרטי התחקיר חל איפול מלא ומוחלט מטעם דובר צה"ל, אולם אין כתב צבאי או פרשן שלא יודע בדיוק מה קרה שם", כותב אמיר. "ובכל זאת, מדוע תחקירן של התוכנית 'עובדה' הטריף את המערכות? התשובה פשוטה: כי מה שמותר לו, אסור לאלו שיודעים".

לדברי אמיר, "דובר צה"ל ניסה להפעיל מכבש לחצים כדי למנוע את שידור הכתבה" ב"עובדה", אולם מרגע שעלה הפרומו, כל מערכות התקשורת נכנסו לתמונה. אמיר טוען כי הכתב הצבאי של ערוץ 10, אור הלר, פירסם בכתבתו מידע שגוי כאילו במהלך האירוע הופעל נוהל חניבעל, ומוסיף כי הכתבה מאת רותם אליזרע ב"ידיעות אחרונות" היתה "לא נכונה ורצופה בשגיאות".

גם על הצבא יש לאמיר ביקורת. "דובר צה"ל, שבדרך כלל שולט ברוב רובו של המידע שמתפרסם בהקשרים צבאיים בכלי התקשורת הישראליים, טעה כשהחליט להשאיר את פרטי התחקיר חסויים", הוא כותב. "טוב היה עושה לו היה בוחר לקחת את השליטה באירוע לידיו ומאפשר לכתבים ולפרשנים הצבאיים לפרסם את אשר הם יודעים ממקור בכיר על מה אירע באותו לילה בשג'אעייה, כמובן בכפוף לצנזורה".

במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מראיינים יהודה יפרח ואיציק וולף את עו"ד רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי). "אני מוביל פה במשרד המשפטים קמפיין של מנוי משותף ל'הארץ' ול'מקור ראשון'", אומר להם נזרי. "לשי ניצן כבר יש, למנכ"לית שלנו אמי פלמור כבר יש. יש עוד משנה שיש לו. זה מתוך תפיסה מכוונת. גם משום שאלה שני עיתונים סולידיים ורציניים שאתה יכול להכניס הביתה גם אם יש לך ילדים בגיל ההתבגרות, לא כמו '7 ימים' עם דוגמניות חצי עירומות, וגם משום שכך יש לי ביקורת על שני הקצוות. לכל עיתון יש אג'נדה שמונחת על השולחן וזה לגיטימי, וכך הקורא רואה את העולם בצורה מאוזנת".

קלמן ליבסקינד טוען ב"מעריב" כי התקשורת הישראלית מוטה באופן שבו היא מסקרת את ערביי ישראל. "ערבים הם הפרח המוגן ביותר בתקשורת הישראלית", הוא כותב. "הוראות השימוש המופיעות בקובץ ההנחיות המצוי על שולחנו של כל עורך מחייבות לעטות כפפות של משי לפני כל טיפול בהם. כך, לדוגמה, ערבים הם האוכלוסייה שאיסור ההכללה החל לגביה הוא המחמיר ביותר".

בקונטרס החדשות של "מקור ראשון" מעניק אריאל שנבל פתחון פה לפרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, שהגיש את מועמדותו למשרת יו"ר הדירקטוריון ברשות השידור החדשה וכן למשרת דירקטור ברשות, ונדחה. "הוועדה [הבוחרת] מנסה לדאוג לדבר אחד בלבד: שהניהול הכספי בתאגיד יהיה טוב ומקצועי", טוען פולק. "זה דבר נכון כשלעצמו, אבל מעבר לכך אין שם רוח, אין שם כלום. אנשים בעלי חזון לא יהיו שם, רק אנשים אפורים שמילאו תפקידים למיניהם במסגרת חברות במשק הישראלי. בשביל זה לא צריך שידור ציבורי".

בן-דרור ימיני כותב ב"ידיעות אחרונות" על השינוי שעבר לדבריו בשני העשורים האחרונים עיתון "הארץ", מעיתון שתמך במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ל"עיתון הרשימה הפלסטינית-אסלאמית". בעמוד הנגדי כותב עמיתו לעיתון יגאל סרנה כי ההתגייסות של כלי תקשורת בישראל נגד בנימין נתניהו בחודשים שהובילו לבחירות לכנסת היתה אולי "שעתה הבריאה האחרונה בתפקיד בתה של הדמוקרטיה שנלחמת על חייה".

המדור השבועי של מרדכי גילת ב"ישראל היום" כולל פובליציסטיקה נטו, בלי אפילו ניסיון להעמיד מצג של עבודה תחקירית.

במוסף "הארץ" מדווח עידו קינן על נסיבות השבתת מכונת הקפה ברדיו א-שמס.