הכנסת ה-20 הושבעה הערב, ובערוצי הטלוויזיה, כמו גם באתרי החדשות ואפילו בחשבונות הטוויטר והפייסבוק של עיתונאים, היו מי שנטפלו לפרט אחד: חברי-הכנסת הערבים שבחרו שלא להשתתף בשירת "התקווה". נציגי המיעוט הערבי שאינם מזדהים עם המנון המדינה היהודית בחרו לצאת מהאולם ולא להעמיד פני יהודים-ציונים, כרגיל באירועים ממלכתיים. העיתונאים, גם כרגיל, מיהרו לעסוק בכך והוכיחו שוב שחברי-הכנסת הערבים צבועים פחות מהעיתונאים האמונים על סיקורם.
במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 ששודרה הערב אמר הכתב נדב פרי שכמה מחברי-הכנסת הערבים "הזדרזו לחמוק מהמליאה לפני שירת 'התקווה'". למה ומדוע "הזדרזו לחמוק" הוא כמובן לא הסביר. מהדברים שאמר מגיש מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 דני קושמרו עלה כאילו הח"כים הערבים חירבו את החגיגה הדמוקרטית: "זה היום היחיד שם [בכנסת] שבו כמעט ואין חילוקי דעות, אולי, חוץ מהעובדה שכמה מהח"כים הערבים יצאו החוצה בעת שירת ההימנון".
העיסוק בערביי ישראל מצדם של העיתונאים היהודים בכלי התקשורת המרכזיים נגוע בהתחסדות. מהדורות החדשות בישראל, כמו גם מרבית שידורי הטלוויזיה האחרים, אינם מתורגמים לערבית בשידור חי. שיעור החירשים באוכלוסייה, כדוגמה, נמוך בהרבה משיעור הערבים באוכלוסייה, והם זוכים – וטוב שכך – לתרגום סימולטני בכל מהדורות החדשות. גם נאומי המכובדים מטקס השבעת הכנסת הערב לא תורגמו לערבית. כלי התקשורת הישראליים לא סופרים את המיעוט הערבי, אך מצפים מהמיעוט המופלה לרעה הזה להשתתף במשחק.
***
***
באופן היסטורי, חדשות מהמגזר הערבי, אם כבר מצאו את דרכן לשידורי החדשות בטלוויזיה או לעמודי החדשות של העיתונים, נדחקות אל העמודים האחרונים ואל סופן של מהדורות החדשות. בעיות השורש של המגזר כמעט שאינן מוצאות ביטוי בזרם המרכזי של העיתונות הישראלית. עורכי החדשות, כל אחד בתחומו, מפלים את הציבור הערבי לרעה לא פחות מזרועות השלטון. גם מהסקרים והמדגמים שמבצעים עורכי החדשות נעדר פעמים רבות מקומם של ערביי ישראל. כולנו מכירים את הכוכבית הקטנה שמציינת כי "המדגם נערך בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל", כאילו אין כאן אזרחים ערבים וכאילו כיכר השוק עדיין ריקה.
אבל ברגע הישמע "התקווה", במין רפלקס עיתונאי מגונה, אין עיתונאי יהודי-ישראלי שלא יחפש את הכותרת שלו בדמות הערבי שבקהל, שחקן נבחרת, שופט עליון או חבר-כנסת שמתקשה להזדהות ולמלמל את מלות התקווה של העם היהודי. זו לא חגיגה של דמוקרטיה. זו חגיגה של צביעות עיתונאית והעמדת פנים.