"כן, אינך טועה. הריח המתקתק והמוזר הזה הוא ריחו של החשיש. בלתי חוקי? הו, בוודאי. כלום יש כאן בעיירה משהו חוקי? כלום הרעב, האבטלה, השיממון וההזנחה חוקיים הם? ניחוחו של החשיש נפלט מתוך קנה מקטרת בהיר, התקוע בפיו של דנינו הצולע [...] הוא שולף את המקטרת מפיו צהוב השיניים ואומר: 'יש לך חשיש, אתה לא צריך אשה ואוכל; יש לך חשיש, אין לך צער בלב וכאב בנשמה, אין לך חוסר עבודה ותור בלשכה' [...] בשדרות החשיש הוא המפלט האחרון. מפעם לפעם מתרבים שם האנשים הסוברים שעישונו הוא המסקנה האחרונה בתבל".
גם במאה ה-21 יכול צרכן תקשורת ערני לגלות סימנים להומור מפוקפק על חשבון תושבי הפריפריה, החושף את עומק הסטריאוטיפים
מנחם תלמי, כתב "מעריב", שירד לשדרות בראשית 1957, לאחר שורה של הפגנות ואירועים אלימים שהתרחשו שם, תיאר בלשונו הציורית (ע"ע "תמונות יפואיות") את המצוקה הקשה שבה היו שרויים התושבים באותן שנים: אבטלה, העדר טיפול רפואי, הבטחות שלא מולאו מצד השלטונות. במערכת בתל-אביב העניקו לו עמוד שלם בגליון יום שישי, ופרשו מעל הטקסט את הכותרת "שדרות – בירת הרעב והחשיש".
"שדרות - בירת הרעב והחשיש", "מעריב", 1.2.1957
כן, יש מקום כזה, כתב העורך בכותרת המשנה, "מקום שבו ההורים מסתירים אפילו את הלחם במקום גבוה כדי שהילדים לא יוכלו להגיע אליו, מקום שבו לא תמצאו שיירי מזון בפחי האשפה, והצרכנייה אינה נותנת בהקפה אפילו חצי כיכר עלוב: מקום שאין בו לא עבודה ולא כסף, אבל יש בו משחקי הימור ומקטרות חשיש; סדום של אבטלה והלנת שכר, שאין בה אלא צדיק אחד".
כמעט 60 שנה אחר-כך, מנסים כלי התקשורת לפענח את דפוסי ההצבעה של תושבי עיירות הפיתוח בדרום כמאפייני הרוח החברתית והפוליטית בפריפריה. יש המבקשים גם לבחון עד כמה היתה התקשורת יכולה לזהות ולהבין את הלכי הרוח במחוזות המרוחקים הללו. למרות חלוף השנים ראוי לחזור אל כתבת השטח והצבע של תלמי, ואל דיווחים דומים בעיתונות, כדי להבין את תחושות התושבים ולא פחות מכך את נקודת המבט התקשורתית.
"עיירה שכוחת אלוה", "דבר", 3.2.1957
ידיעות זעירות, נדירות, דיווחו על ראשיתה של שדרות כמעברת גבים-דורות, שהוקמה בשנת 1951 ליד קיבוץ ניר-עם, על גבול רצועת עזה. שנים אחדות אחר-כך הוחלט להקים שם יישוב קבע, "עיירה חקלאית", כך דווח בעיתונים, שתצמח ל-4,000 תושבים. ועד מקומי הופקד לנהל את היישוב, אבל תככים מפלגתיים ואחרים הקשו על תפקודו.
ב-1955, ערב הבחירות לכנסת השלישית, דיווח "על המשמר", בטאון מפ"ם, כי שני "תועמלני מפא"י" שבאו לשכנע את התושבים להצביע למפלגת השלטון נאלצו לעזוב את המקום. התושבים הטיחו בהם טענות קשות על אבטלה, על הבטחות שלא מולאו, על הזנחה בכל התחומים. מכונית איסוף האשפה, כך סיפרו, מגיעה ליישוב רק פעם בחודש, ויולדות שנדרשות להגיע לבית-החולים נאלצות להיעזר לעתים בטרמפ במכונית מקיבוץ שכן. באוגוסט 1956 נכתב בעיתונים כי מובטלים משדרות חסמו את הכביש לבאר-שבע בשל טענות על חלוקה בלתי צודקת של מקומות עבודה. הם גם סיפרו כי 12 יום לא היה רופא ביישוב.
שדרות הגיעה לעמודי החדשות בעיתונים כמעט רק בהקשר להפגנות והתנגשויות אלימות. בינואר 1957 הסתערו מובטלים על לשכת העבודה, שרפו את הרהיטים ואת פנקסי העובדים, ושוב חסמו את הכביש. "נעצרו 13 תושבי שדרות שהתפרעו", היתה הכותרת ב"דבר". "חוליית שוטרים מאשקלון יצאה מיד למקום", המצית נמלט מהעיירה ובכיסו פנקס העבודה שלו, שבו נרשמו רק שבעה ימי עבודה בחודש. יותר ימים לא נמצאו. "עיירה שכוחת אלוה" היתה הכותרת לכתבה אחרת על העיירה.
"דוגמה: איך לא ליישב... שדרות – יישוב מוזנח מול הרצועה", "מעריב", 9.6.1957
חודשים אחדים אחר-כך שוב גילתה העיתונות עניין בשדרות: חלוקת הפניות למקומות עבודה הפכה לקטטה אלימה שבמהלכה מת אחד התושבים, שלמה ביטון. לידיעת ההמשך על האירוע ניתנה ב"מעריב" הכותרת: "דוגמה: איך לא ליישב...". גם בה היתה ביקורת על הממסד הממשלתי, אבל ניכרה בה גם התנשאות של אורח זר. מותו של ביטון, כך נכתב בידיעה, "הסב את תשומת לב הציבור אל צרותיה של 'עיר שכוחה' זו, אם אפשר לכנותה עיר. מהו למעשה טיבו של יישוב זה – עיר או כפר, או מעברה שאינה קשורה בשום יישוב? דומה שאין איש יודע – והתושבים בוודאי שאינם יודעים... זה כבר הוא קן מהומות, שהתפרעות ומעשי אלימות גלויים מתלקחים בו לפרקים קבועים". על תושבי שדרות נכתב כי הם נותרו "עזובים לנפשם וליוזמתם – או ביתר דיוק: לחוסר יוזמתם – הם דוגמה ומופת כיצד אין ליישב ציבור בישראל".
"נעצרו 13 תושבי שדרות שהתפרעו", "דבר", 25.1.1957
הדמות הסטריאוטיפית של שדרות כעיירה בעייתית, מסוכסכת ואלימה פילסה את הדרך לעמודי החדשות בידיעות של הכתבים באזור אשקלון, ובתנאי שלא יחרגו מהתבנית הקבועה. "גבינה צהובה 'נודדת' בין שדרות לאשקלון", היתה כותרת לידיעה על חשדות שמנהל הצרכנייה בעיירה, שקיבל גבינה לחלוקה לנזקקי סעד, העביר אותה למכירה באשקלון. "אל תשאלו מדוע אפילו גבינה היא נושא ל'פרשה' בשדרות. כל דבר עלול להידבק בבוץ של שדרות. אפילו גבינה צהובה", נכתב בפתיח. קוראי העיתונים למדו על סכסוך בדבר שעון שנקנה לגזבר המועצה, ואפילו על סוזאן, אשתו של הגזבר, שחוללה הרס במשרדו בשל מחלוקת במשא-ומתן על גירושים. רק לעתים נדירות היה אפשר לקרוא ידיעות עם אופי חיובי, כדוגמת ניסיון של מועצת שדרות לקבוע את גובה הארנונה לא על-פי שטח הבית, אלא בהתאם ליכולתם הכלכלית של הבעלים.
ישאל הקורא בשנת 2015: האם כל אלה אינם אלא שרידים עיתונאיים ארכיאולוגיים, שאין להם קשר לאווירה הציבורית הנוכחית? נראה שלא. "מסעודה משדרות" זינקה לשיח הישראלי מפיו של אלכס גלעדי ב-1993, בפתח עידן הטלוויזיה המסחרית, אבל היה בה הדהוד ברור לטקסטים כדוגמת אלה של מנחם תלמי ב-1957.
היחס התקשורתי המתנשא כלפי עיירות הפיתוח לא התפוגג בחלוף השנים. גם במאה ה-21 עדיין יכול צרכן תקשורת ערני לגלות סימנים להומור מפוקפק על חשבון תושבי הפריפריה, החושף את עומק הסטריאוטיפים הטבועים בתקשורת.
פרופ' אלי אברהם, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שעסק במשך שנים בחקר סיקור הפריפריה באמצעי התקשורת, מצא גם ב-2003 בין עמודי מוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" את התיאור הבא של קריית-גת:
פייר? לא משהו בקריית-גת, אפילו די מדכא. מהז'אנר נהוג להתפייט על ערים כאלו: האנשים החמים הצצים עם סירי קוסקוס מפתח הבית, הילדים הבועטים בכדור באווירה מה-זה אותנטית. מצטערים לאכזב, אבל קריית-גת נראית כמו עוד חצ'קון במורדות הגב הדרומי של ארצנו. מין מובלעת עזובה ומפוצצת בטונדות, שלא קורה בה שום דבר".
הכתבה, אגב, נכתבה לרגל זכייתה של נינט טייב מקריית-גת בתוכנית המציאות "כוכב נולד".
מדוע מעזים הכתבים לתאר את העיר בסגנון כזה בלי לחשוש מתגובה נזעמת או מסערה ציבורית? שאל פרופ' אברהם במאמר על התופעה. האם סיקור זה מייצג את דרך התיאור של ערי הפיתוח בפרט והקבוצות החלשות בכלל? כיצד דימיינו להם הכתבים את קהל היעד? השאלות האלה רלבנטיות גם היום, כאשר תחושות קיפוח וזכרונות מרים מימי שלטון המערך נמהלים ביחס אדנותי של עיתונאים, אורחים לרגע השבויים בדימויים שעוצבו והתקבעו בסיוע התקשורת לפני שנות דור.
דיווחי העיתונות מאז על שדרות ועיירות פיתוח אחרות מתעדים היטב את שורשי העיוורון, ההזנחה והתנשאות, ומנגד את הנתק והעלבון בין המרכז השלטוני והתקשורתי לבין הפריפריה.