כיצד הצליחה מערכת "הצבי" להוציא לאור את העיתון מדי יום ועם זאת להגדיל בהתמדה את מספר עותקיו? התשובה על שאלה זו מצויה לפני הכול בהחלטה להעדיף את הקורא המקומי. רק קהל מקומי יכול היה לאפשר את תדירות הופעתו הגבוהה. המטרה הראשונה של העורכים היתה לבנות קהל קוראים גדול דיו שיוכל לכסות את הוצאות הייצור היומי ולהשאיר רווח לבעלים. המטרה השנייה, היתה לשמור על נאמנותם של הקוראים לעיתון, ולא להדפיס אלף או 1,200 עותקים של גיליונות מסוימים, אלא מספר כזה של גיליונות מדי יום.

יציבותו של עיתון תלויה במנויים המשלמים מראש. עורכי "הצבי" התחשבו בכוח הקנייה הדיפרנציאלי של הקהל המקומי והציעו כמה תכניות למנויים, החל במנויים שנתיים לקורא האמיד וכלה במנויים חודשיים לקורא האמיד פחות. את הקהל הזה ניסו לפתות לחדש את החתימה באמצעות הורדת מחירים והצעת פרסים (ספרי קריאה בעברית ומוסף פורים היתולי). בה בעת פנה העיתון גם לקורא האקראי ברחוב והציע לו מחיר נמוך לגיליון. אבל לצד השימוש באסטרטגיית הקלת הגישה לעיתון, היה צורך לפתות את הקורא גם באמצעות אסטרטגיות עריכה הנשענות על הקשבה שיטתית לדרישות הקורא ולציפיותיו.

אליעזר בן־יהודה הבין כבר בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה שהקהל המקומי מתעניין בשני נושאים עיקריים: ידיעות חוץ, בעיקר אלה העוסקות במלחמות, באסונות ובסיפורי רדיפה ופוגרומים ביהודים, וידיעות פנים, שהתרכזו בשערוריות, מעשי פשע וכתבות פולמוס חריפות. הוא עיצב אג'נדה נושאית זו באמצעות מגוון אסטרטגיות עריכה של עיתונות המון. הראשונה שבהן היתה אסטרטגיית אירועי הרצף. כך הוא נהג בדיווח על המצור על הצבא הבריטי בחרטום ב־1884, ומאוחר יותר במהלך הסיקור של מלחמת קובה, מלחמת הבורים, מרד הבוקסרים או מלחמת רוסיה־יפן. אסטרטגיית אירוע הרצף חוזקה גם בסיפור בהמשכים, שנקטע בסוף כל פרק כדי לגרום לקורא לחזור ולקנות את הגיליון הבא של העיתון כדי לקרוא את המשך הסיפור.1 לצדה, השתמש בן־יהודה באסטרטגיות נוספות של עיתונות המון, בעיקר האסטרטגיה הנרטיבית ואסטרטגיית הספקטקל הסנסציוני.

איתמר בן-אב"י (נחלת הכלל)

איתמר בן-אב"י (נחלת הכלל)

איתמר בן־אב"י אימץ את השימוש באסטרטגיות אלה לאחר שהיה לעורך המוביל של העיתון בסוף 1908. הוא סבר שכדי שהקורא ירצה לקרוא את העיתון מדי יום עליו להפוך את העיתון לקל ומרענן יותר, למעניין ומפתיע יותר, למעורר השתאות וסקרנות בלתי נלאית, אבל גם לחזק רגשות פחד, כאב, תדהמה וצער, ולצדם שמחה גדולה וצחוק. כמו אביו, גם הוא ראה בעיתון סוג של ספקטקל, מחזה דרמטי יומיומי המשלב דרמות ומלודרמות והופך את ייצוג המידע החדשותי לבידור לטובת קהל המחכה בקוצר רוח ובהתלהבות לגיליון החדש.

האסטרטגיות הנרטיבית והספקטקולרית־סנסציונית היו מקובלות הן על איתמר בן־אב"י הן על שותפתו לעריכה בחודשיו הראשונים של היומון, חמדה בן־יהודה. שניהם מתחו ביקורת על הגישה ה"אובייקטיבית", הקרה והמרוחקת, של עיתונות העילית העברית באירופה, נוסח "הצפירה",2 ותמכו בכתיבה סובייקטיבית מעורבת שבה העיתונאי הכותב הוא חלק אינטגרלי מהעלילה וזו מוצגת כאירוע בידורי. שניהם ראו בעיתונות ההמון האירופית מודל לחיקוי. בה בעת, נראה שהם הושפעו הן מכתיבתו הסוערת של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמאמריו פורסמו ב"הצבי", והן מהפילוסופיה הדיוניסית של פרידריך ניטשה, שזכה למאמר הספד נרחב בעמוד הראשון של "הצבי", בספטמבר 3.1900

בפרק זה אבדוק כיצד עשה בן־אב"י שימוש באסטרטגיות העריכה של עיתונות ההמון בשנה הראשונה לקיום "הצבי" היומי כדי להעצים אירועים כמו מהפכת הנגד בקונסטנטינופול באפריל 1909 נגד התורכים הצעירים, וכיצד הוא יצר אירוע רצף דרמטי, יש מאין, כמו פרשת "אנחנו" ופרשת ענתבי. בשני המקרים היתה התוצאה יצירת אירוע מדיה ספקטקולרי שתרם לחיזוקו של "הצבי" היומי כעיתון ההמון המוביל בארץ.

מהפכה ומהפכת נגד

במהלך שנתו הראשונה כיומון, הקדיש "הצבי" שטח רחב לסיקור מהפכת התורכים הצעירים והשלכותיה. האירועים בעקבות המהפכה כוסו באופן דרמטי וסנסציוני ב"הצבי" היומי. ב־18 בדצמבר הוציא העיתון "הוספה מיוחדת" ובה מידע טלגרפי על פתיחת מושב הפרלמנט התורכי בנוכחות הסולטאן ב־17 בדצמבר 1908. נראה שהוספה זו, שלא השתמרה, כללה כבר עיבוד דרמטי־סנסציוני, שכן ב־22 בדצמבר 1908 נכתב כך: "הטלגרמים החשובים אשר פרסמנו ביום ששי בהוספה מיוחדת היו כל כך יפים שרבים מקוראינו - כך הוגד לנו, ובדרך פגשנו רבים ויאמרו לנו זאת בפרוש - לא האמינו, אשר באמת קיבלנום מקושטא. לפי דעתם קיבלנו רק טלגרם קצר אחד ואנחנו בהזייתנו הרבה בארנו וקשטנו, הוספנו והגזמנו בכדי להפתיע את העם".4 העורך נשבע שקיבל מברקים אלה מהבירה, אולם פרסום ההבהרה מעיד על כך שמתחילת דרכו כעורך היומון יצאו לבן־אב"י מוניטין של מי שמחפש כל דרך כדי לעצב את האירוע כמחזה דרמטי־סנסציוני באמצעות ההגזמה וההעצמה הרגשית, ולעתים אף באמצעות אמנות ההמצאה.

"הצבי", 29.4.1909

"הצבי", 29.4.1909

העיתון לא הסתפק במברקים, יפים ככל שהיו. הוא היה זקוק לכתבות ארוכות ומפורטות, ואת אלה סיפק לו כתבו הקבוע בבירה, שחתם באות "ש.". הוא נהג לשלוח לעיתון כתבות בסגנון נלהב ורגשני כמו זו שפורסמה בסוף אוקטובר 1908 ודיווחה בדרמטיות וברגשנות על סיפור אהבה בין רווק יווני לרווקה תורכיה, ומשהתגלה הדבר לקרובי האישה הם הביאו לכך שהמון מוסלמי זועם עשה בהם שפטים.5

בסוף דצמבר 1908 שלח "ש." שתי כתבות על פתיחת הפרלמנט התורכי, ואלה התפרסמו ב"הצבי" עשרה ימים לאחר האירוע. פתיחת דיוני הפרלמנט היתה אירוע ראשון מסוגו בתולדות המדינה העות'מאנית. לאחר מאות שנים של שלטון אוטוריטרי נפתח עתה הפתח לעידן דמוקרטי חדש, ולכן הכתבה הראשונה, שהתפרסמה ב־28 בדצמבר 1908, עוצבה בסגנון סיפורי ספקטקולרי. הכתבה נפתחה בטון סובייקטיבי ואישי מאוד של הכתב: "עודני הלום מהמראות אשר ראיתי, עודני שבור מהרגשות אשר התרוצצו בקרבי, ולולא חובתי, חובת כתב 'הצבי', כי אז בלי ספק לא ישבתי היום בשעה הגדולה הזאת לכתוב במהירות מלים אחדות אודות חגיגת הפתיחה, ואם כתיבתי זו לא תהיה מוצלחת, אבקש סליחה מהקוראים כי אמנם ידי רועדות בכוח וקשה עלי הכתיבה".6

הכתב תיאר את התנועה ברחובות קונסטנטינופול, את צהלות השמחה ואת נאום הסולטאן בפתיחת הפרלמנט. בכתבה השנייה, שפורסמה ב־30 בדצמבר, ניסה הכתב להעצים את החוויה ולטעת בקורא תחושה של התפעלות ושל שותפות באירוע שלא נראה כמוהו "עד היום", באמצעות תיאור החגיגות בבירה כמחזה צבעוני אדיר ומדהים. הוא תיאר כיצד עקב אחר החגיגות ברחוב משעות הבוקר ולשם כך העדיף לשכור חלון או מרפסת באחד מהרחובות הראשיים של העיר, משם יכול היה לסקר את האירוע בנוחות רבה יותר. אולם בשל המחיר הגבוה, הוא מצא עצמו משוטט בחום ובמחנק ברחובות העיר העמוסים לעייפה. הכתב תיאר כיצד הוא עבר מרחוב לרחוב כשהוא מפלס את דרכו בקושי בקרב ההמון הצוהל, ולפתע נדמה היה לו שהוא נמצא במחזה מתוך סיפורי אלף לילה ולילה: "הבטתי לפני, מסביבי, למעלה, למטה ויותר־ויותר התפלאתי על המחזה, כי באמת לא ראיתי מחזה כזה מימי. חשבתי כי אני נמצאתי בעיר פלאית, באחת הערים של ארץ 'אלף לילה ולילה'". תוך כדי התבוננות בהמון, הוא שם לב לפרט שנעלם מעיניו תחילה:

ומה שלא הרגשתי מיד הרגשתי עכשיו. כשהתבוננתי אל הדבר יתר: אלפי נשים היו בעם, רובן תורכיות וכולן מגולות בלי צעיף כל שהוא. כי רצו הנשים האלו לראות במחזה, ובצעיף לא היו יכולות לראות. לכן אחת, שתיים, שלוש! הלאה הצעיפים! והגברים התורכים שתקו, לא התקוממו, לא נזפו, כאילו לא הרגישו בדבר. ביום ההוא ראיתי כי צדק הסופר פייר לוטי וכי יש עיניים לתורכיות, העיניים האלה יפות ונוראות כאחת".7

הכתב הסקרן חייב היה לראות הכול, וכשהתברר לו שלא יוכל לראות את כניסת הסולטאן לבניין הפרלמנט, ביקש מידידו שיושיב אותו על כתפיו למען ייטיב לתאר את האירוע החשוב.

ההתלהבות של סוף חודש דצמבר 1908 פינתה את מקומה בחודשים שלאחר מכן לאכזבה, והכתבות בחודשים ינואר-מרס 1909 היו נלהבות פחות. הכתב טען שאנשי הוועד לאחדות ולקדמה, נציגי הסדר החילוני החדש, בוגדים בייעודם ונוטים להיכנע למוסלמים הפונדמנטליסטים ולסולטאן בראשם. בה בעת, הוא טען שאין טעם לדווח על דיוני הפרלמנט כי לא מתרחש בו שום אירוע דרמטי הראוי לאזכור.

אחת הטקטיקות הרטוריות של עורכי העיתון היתה להציג יחס דו־ערכי לשמועה, אותו מידע משובש, מומצא וכזה שאין לו שחר, המופץ מפה לאוזן. מצד אחד העיתון הציג את השמועות בפרוטרוט ובכך תרם להעצמתן, ומצד אחר, בטון מינורי יותר, העיר שמדובר במידע לא מבוסס

התמונה השתנתה באמצע אפריל 1909. בגיליון יום ראשון, 18 באפריל 1909, נדפסה ב"הצבי" כותרת ענק לרוחב כל העמוד הראשון: "חילמי פשה נפל" ותת־הכותרת פירטה: "תופיק פשה נמנה על מקומו - ניצחון הצבא - איה נעלם ועד אחדות וקדמה?". הכתבה התייחסה למהפכת נגד שהתחוללה בבירה. ראשיתה בהדחת ראש הממשלה, שהיה מקורב  לתורכים הצעירים, ב־15 באפריל ובמינוי ראש ממשלה חדש בידי הסולטאן שהיה מקורב לשמרנים מתנגדי הרפורמות, בתמיכת חלק מהצבא. למעשה, כבר ביום שישי, 16 באפריל 1909, פרסם "הצבי" הוספה טלגרפית מיוחדת כ"סקופ" בלעדי. לדברי העיתון, המידע שפורסם "נפל בירושלים כפצצה אמתית". במברק סופר על מרד יחידות צבא בארמון הסולטאן, על רציחת עורך עיתון התומך בתורכים הצעירים ועל פיטורי ראש הממשלה.8

ביום ראשון, 18 באפריל, העיתון לא הוסיף מידע מפני שלא קיבל עוד מברקים וכתבות מהבירה שבה הוטל איפול על האירועים וכל דברי הדואר והמברקים צונזרו. אולם מקריאת הגיליון התברר לקורא הארץ־ישראלי שלאור מהפכת הנגד היו הישגי התורכים הצעירים בסכנה. למרות היעדר מידע מדויק החליטו העורכים לשמור על המומנטום בכל מחיר. וכך, ביום שני, 19 באפריל 1909, יצא "הצבי" בכותרת ענקית: "מה יהיה?" ותת־הכותרת הוסיפה: "הרושם בירושלים - השמועות - דברי הפחה - החוט נותק". בהיעדר מידע חדש מהבירה העבירו העורכים את תשומת הלב לתיאור הדרמות המקומיות והעיתון תיאר את אווירת התדהמה, החרדה ואי־הוודאות המלווה בהפצת שמועות.

אחת הטקטיקות הרטוריות של עורכי העיתון היתה להציג יחס דו־ערכי לשמועה, אותו מידע משובש, מומצא וכזה שאין לו שחר, המופץ מפה לאוזן. מצד אחד העיתון הציג את השמועות בפרוטרוט ובכך תרם להעצמתן, ומצד אחר, בטון מינורי יותר, העיר שמדובר במידע לא מבוסס. כך אפוא ציין "הצבי" ש"את כולם תקפה קדחת ההגזמה [...] ועוד בו ביום עפו מפה לפה השמועות היותר מרגיזות". אנו למדים מהעיתון שמפיצי השמועות טענו, כי חלק משרי הממשלה נרצחו, שהפרלמנט נסגר וכל חבריו נאסרו, שאלפי אנשים נשחטו ברחובות הבירה וכולי.

בה בעת, תיאר העורך את מאמציו להשיג מידע מהבירה, את ביקוריו החוזרים ונשנים במשרד הדואר ואת ניסיונותיו לשכנע את פקידי הטלגרף לספק לו מידע. אווירת החרדה התחזקה עקב ריאיון שערך כתב העיתון עם אחד מראשי התורכים הצעירים בארץ. פניו של האיש "היו צהובים כפני מת ועיניו התעמקו עוד יותר בחוריהן, וילגום האיש עוד הפעם מכוסו, ויעשן עוד הפעם מסיגרייתו ויחמר את העשן לפניו כבחלום".9 לאחר תיאור כזה קשה למצוא הרבה אופטימיות ועידוד בדברי המרואיין. כך המשיך העיתון בימים שלאחר מכן וניסה לשמור על תיאורי רצף סנסציוניים, אף על פי שלא היה בידיו מידע חדש, חוץ משמועות ההופכות למזעזעות ומפחידות יותר ויותר.

רק ב־22 באפריל 1909 הצליח העיתון לראשונה לפרסם כתבות מכתבו הנאמן מקונסטנטינופול, "ש.". הכותרת הפרושה לכל רוחב העמוד הכריזה בדרמטיות: "שלושה עשר באפריל". הכתב פתח בפתוס שיום 13 באפריל "יישאר חקוק בדברי ימי תורכיה לנצח". כמו בכתבות קודמות, הוא ביקש את סליחת קוראיו על כך שהוא נסער וידיו רועדות מהתרגשות לנוכח המאורע חסר התקדים שחווה. גם הפעם סיפר הכתב על חוויותיו ממקור ראשון לאחר ששוטט ברחבי העיר ביום המהפכה. לעומת תיאור השמחה בעיר הפלאות מדצמבר 1908, היתה הכתבה מלאה תיאורי אלימות קשים על חיילים מורדים, על תומכי הכוחות השמרנים היורים בדם קר במפקדיהם, על גוויות שמתגלגלות ברחוב, על 6,000 חיילים הצרים על בניין הפרלמנט, על מערכות העיתונים של התורכים הצעירים שהתרוקנו ועל תושבי העיר הממהרים לסגור את חנויותיהם ולהימלט לבתיהם.10

דיווח זה הותיר רושם רב על קוראי העיתון, אבל מתחרהו, עיתון "החרות", בחר דווקא לתקוף ולהשמיץ את הכתב "ש." והאשים אותו שבמהלך הפיכת הנגד, הוא התנהג כחגב והתחבא בחדרי חדרים פן יפגעו בו. זאת גם הסיבה שנפסקו כתבותיו ל"הצבי". רק כאשר חלפה הסכנה הוא יצא ותיאר לקוראיו כי התרגש כל כך מהאירועים עד כי ידיו רעדו ולא יכול היה לכתוב. "החרות" טען שרעד זה לא נבע מהתרגשות אלא מפחד.11

בימים הבאים דיווח "הצבי" על כניסתם לבירה של כוחות התומכים בתורכים הצעירים וב־25 באפריל הוא הפיץ שמועה שהסולטאן הודח ויורש העצר עומד להחליפו.12 ידיעה זו זכתה לאישור רק ב־29 באפריל 1909, כאשר כותרת ענק הכריזה לכל רוחב העמוד: "המהפכה האמתית", ותת־הכותרת הוסיפה: "עבד אל חמיד הורד מעל כס המלוכה - אחיו חלד אפנדי ימלוך אחריו ברצון העם - הרושם בירושלים - תזמורות, דגלים, יריות". מתחת לכותרת הענקית נדפסו, לראשונה בתולדות העיתון, צילומים של הסולטאן התורכי המודח ושל ראשי הממשלה האחרונים. הכתבה עצמה התפרסה על שלושה עמודים (מתוך ארבעה). הסגנון והעריכה כללו קטעי התרשמות אישיים של בן־אב"י, כתובים בסגנון ציורי ודרמטי, לצד דיווחים "שכלתניים" בשפה פשוטה על פשעיו של הסולטאן המודח נגד העם התורכי. 13

הדיווח הרציף והסנסציוני על המתרחש בבירה הביא להצלחה כלכלית חסרת תקדים של העיתון. ב־4 במאי 1909 הודיע העיתון על תפוצת שיא של 1,200 עותקים, והעורך הוסיף בסיפוק שמילא כהלכה את חובתו לקורא במהלך מהפכת הנגד האחרונה:

בשעה שהמהפכות בארצנו הגדולה הולכות ומעקבות אישה את רעותה במהירות כל כך גדולה ומבהילה, השתדלנו אנחנו לעמוד על המשמר למען ידעו קוראינו את עיקר הדבר, לא פחות מאשר הקושטאים עצמם. נתנו יום־יום פרטים רבים ומעניינים וטלגרמים, קצרים אמנם, אך נמרצים ושלמים בתוכנם. אפשר לאמר כי הירושלמים והיפואים חיו כמעט יום־יום את חיי המהפכה, הרגישו יום־יום רגשי שמחה או פחד, טעמו יום־יום טעם המאורעות הגדולים שהתהוו בתורכיה, בייחוד בעיר הבירה.
"הצבי", 4.5.1909

"הצבי", 4.5.1909

הכותרת של "הצבי": "1200" וההתפארות הרשימו אולי את הקורא המקומי, אולם הביאו גם לפרסום מאמרים סאטיריים. כך, לדוגמה, הגיב על כותרת זו העיתון העברי "הד הזמן" שיצא בווילנה, באמצעות כתבו הירושלמי שחתם בכינוי "הרואה": "ובכן - ויהי ערב, ויהי בוקר - בוקרו של י"ג אייר אחת"ם לחורבן - והקוראים העבריים שבארץ־ישראל קיבלו את הגיליון קס"ג של 'הצבי', קיבלו וישתוממו. בראש מאמר ראשי מסומן במספרים גדולים ומפוזרים: 1200. הקורא הנכבד של 'הצבי' רטט רגע: אלף ומאתיים תלויים בקושטא? או אולי, אל תפתח פה לשטן, אלף ומאתיים חולים בקשיות־עורף בירושלים?... אבל אך רגע... העורך הנכבד מיהר לעזרה ופירש, לא בלי גאווה: זהו המספר שאליו הגענו הימים האלה!".14

אבל עורך "הצבי" התעלם מהביקורת. מבחינתו תפוצה של 1,200 עותקים ציינה נקודת שיא בהתפתחות העיתון. אבל לאחר נקודת שיא זאת החלה השקיעה. אמנם הקהל המקומי גילה עניין רב בכתבות הרצף הסנסציוניות של העיתון, אבל מששבו העניינים למסלולם החלו הקוראים לאבד עניין. מדובר בעיקר בקהל הקוראים המזדמנים, שקנו את העיתון ברחוב, ובבעלי המנוי קצר הטווח. כל עוד דיווח העיתון באופן רציף על אירוע מרעיש הם מיהרו לקנותו, אבל כשנעלמו מדפיו האירועים המרעישים הם לא היססו לנטוש אותו. לפיכך, בתחילת מאי 1909 עמדו העורכים לפני אתגר חדש: לעורר בקורא עניין מחודש ולגרום לו להמתין יום־יום בכיליון עיניים להופעתם של חלק מהעיתונים. הפתרון היה יצירת אירוע מרעיש, "אירוע מדיה", כלומר, אירוע רצף במרחב הציבורי ביוזמת העיתון עצמו והניזון על ידיו.

"הצבי" ופרשת "אנחנו": החיפוש אחר הסקנדל

הניסיון הראשון של בן־אב"י ליצור אירוע מדיה חדש נעשה בתחילת חודש מאי 1909, כאשר החליט לנקוט את אסטרטגיית הסקנדל הפרובוקטיבי. עיקרה של אסטרטגיה זו בפרסום מאמרים ביקורתיים מעליבים על קהל הקוראים עצמו. המערכת הניחה שהקהל יגיב במכתבים נזעמים לעיתון, והדבר יחולל רעש תקשורתי, יחזק קולות של בעד ונגד ויביא להתגלגלות והתעצמות הפרשה. כל זה, קיווה בן־אב"י, ימשוך לעיתון קהל סקרנים ויגדיל את תפוצתו. אבל באסטרטגיה כזו יש גם סכנה, שכן הקורא עלול להיעלב עמוקות ולנטוש את העיתון. בן־אב"י החליט ליטול את הסיכון, משתי סיבות: הוא סבר שהעיתון זכה למוניטין ולפופולריות בזכות הסיקור הדרמטי של מהפכת הנגד בקונסטנטינופול, והוא הניח שגם אם הקורא יכעס - אין לו כתובת אחרת, כי "הצבי" שלט ביד רמה בשוק העיתונות המקומי ולא היה יומון שהתחרה בו.

הניסיון הראשון של בן־אב"י ליצור אירוע מדיה חדש נעשה בתחילת חודש מאי 1909, כאשר החליט לנקוט את אסטרטגיית הסקנדל הפרובוקטיבי. עיקרה של אסטרטגיה זו בפרסום מאמרים ביקורתיים מעליבים על קהל הקוראים עצמו

ב־4 במאי 1909, ביום שבו דיווח "הצבי" על תפוצה חסרת תקדים של 1,200 עותקים, התפרסם בעמוד השני בעיתון מאמר ושמו "אנחנו", פרי עטו של בן־אב"י. המאמר פתח בקביעה "עם מוזר אנחנו", והמשיך בטענה כי העם היהודי הוא אגואיסט ודואג רק לאינטרסים של עצמו.

כאשר יש סימן כלשהו לתחילת פוגרום ביהודים כל העולם היהודי נזעק, אבל כאשר מדובר בטובת כל תושבי הממלכה, יהודים ולא יהודים, היהודי יושב בצד ואינו מתערב. כך נהגו יהודי הממלכה לאחר ניסיון הסולטאן ואנשיו לחסל את מהפכת התורכים הצעירים. בכל הממלכה התגייסו בני עמים שונים כדי להגן על החוקה הדמוקרטית, חוץ מהיהודים, שבחנו את המתרחש בבירה בקרירות ובאדישות. אנחנו, כתב בן־אב"י, לא עשינו מאומה מפני שהדבר לא נגע בנו במישרין. לצערנו התורכים הצעירים לא היו בני דת משה. זאת ועוד, אהדנו את הסולטאן הישן, מפני שנתפס על ידי מנהיגינו כידיד היהודים. זאת הסיבה שגם לאחר כישלון הפיכת הנגד של עבד אלחמיד השני, עודנו נרפים מאוד. האגואיזם היהודי הגיע לשיא כאשר פנו נציגי הקהילה הארמנית בארץ לנציגי היהודים וביקשו שיתרמו כסף לטובת אחיהם שנפגעו מהדיכוי התורכי האכזרי. הארמנים, שנתפסו בעיני היהודים כעמלקים לכל דבר, לא זכו לתגובה, ובן־אב"י סבר שהעם היהודי ידוע הסבל צריך היה להתגייס ולתמוך בעמים מדוכאים אחרים, והודיע על פתיחת התרמה במשרדי "הצבי" למען הארמנים.15

כצפוי, המאמר עורר תגובות נזעמות ביישוב שאף הפתיעו בעוצמתן. ב־7 במאי 1909 פורסם בעמוד הראשון של "הצבי" מכתב של ד"ר אהרן מאיר מזי"א, שהתרעם על אופן הצגת היחסים בין היהודים לארמנים. הוא הזהיר שתיאור הארמנים כעמלקים יביא לידי התעוררות אנטישמיות בקרב הארמנים.16 התגובה הכי ספקטקולרית למאמר "אנחנו" באה מראשון לציון, שאותה כינה "הצבי" "פריס הקטנה". ב־10 במאי 1909 התפרסמה ב"הצבי" כתבה גדולה שכותרתה צעקנית: "מחאות חדשות - ראשון לציון החרימה את 'הצבי' - מנוייה שלחו לנו מחאה עזה - סוכננו לא יכול למכור את הגיליונות האחרונים - 'הצבי' הושב לנו חזרה".17 בעיני משפחת בן־יהודה נמנו אנשי המושבה הגדולה ראשון לציון עם קהל הקוראים הרצוי. אחד הקוראים, מנשה מאירוביץ, מהמשתתפים הקבועים הפעילים בעיתוני בן־יהודה, כתב על המאמר: "קראתיו, שניתיו, ושלשתיו, ובשום פנים ואופן לא יכולתי להחליט כי בעיתון שלנו, ב'הצבי', כלי המבטא היחידי שעליו להגן עלינו, לסוכך עלינו בכל ענייניו בארץ־ישראל, כי בעיתוננו זה אני קורא עתה". הכותב טען שהדברים שכתב בן־אב"י על היהודים הם בגידה לכל דבר ואנטישמיות גלויה. אף נדמה היה לו שראש האנטישמים הצרפתים, דרימון, מדבר מפיו של בן־אב"י והוא חשש שמאמרים מסוג זה יחזקו את האנטישמיות בארץ ובעולם.18

קוראים רבים בראשון לציון היו בדעתו של מאירוביץ והביעו בגלוי את זעמם בחוצות המושבה. סגל, סוכן "הצבי" במקום, כתב לעיתון "בחיפזון" שמאמרו של בן־אב"י עורר "התרגזות נוראה. כמעט כל המנויים הטילו חרם על 'הצבי'. אינם רוצים לקבל את גיליונותיהם ואינם מרשים למכור את 'הצבי' גם לאחרים". הוא הוסיף וסיפר שביום רביעי האחרון, עת הגיע הדואר מיפו, נקבצו רבים ממנויי "הצבי" ליד צריף הדואר ולא נתנו לו לחלק את העיתון. אחד המנויים שלא שמע על החרם וקיבל לידיו גיליון אחד, הותקף מיד בידי האחרים. הגיליון נלקח מידיו ונקרע לגזרים לעיני הקהל הרב שעמד שם. עוד ציין, שהמנויים אוספים את גיליונות "הצבי", שולחים אותם חזרה לירושלים ומצרפים להם מכתבי מחאה.

ואכן, מכתב המחאה הגיע למערכת ופורסם גם הוא, "בלשונו ממש", במקום בולט בעיתון. על המכתב חתמו 12 ממנויי העיתון במושבה, ובהם דמויות ידועות ואף חבר אישי ושותף לדרך של משפחת בן־יהודה, דוד יודילוביץ. החותמים ציינו שהעורך צדק, ואנו אכן עם מוזר: "כי רק עם מוזר כעמינו יכול להוציא מקרבו עורך כבן־אב"י, עורך אורגן עברי, יומי, לאומי, ארצישראלי, שדברי ימי עמו וגבורותיו הם כספר סתום וחתום בעיניו". הם הוסיפו וביכו על כך שדברי השמצה אלה נכתבו בעברית, שכן "אוי לך שפה, שעורכים כאלה הם נושאי דגלך, ואוי לך עיתון שעורכך נער". לפיכך הם הודיעו שכל עוד יהיה העיתון בידי עורך שאינו מבין מה עמו דורש ממנו ואולי אפילו הפך לשונא עמו, הם ימשיכו להחזיר את גיליונות העיתון. הם גם קראו להקים עיתון יומי חדש שיחליף את "הצבי".19

מערכת "הצבי" 1908, מימין לשמאל: יצחק לופבן, איתמר בן-אב"י, אהרן סלנט, א.ב. ריבלין ושמש המערכת (נחלת הכלל)

מערכת "הצבי," 1908. מימין לשמאל: יצחק לופבן, איתמר בן-אב"י, אהרן סלנט, א.ב. ריבלין ושמש המערכת (נחלת הכלל)

גל המחאה בראשון לציון וההתקפות על העורך נדפסו בעיתון "הצבי" לא במקום מוצנע, אלא בראש העיתון, כאילו בן־אב"י התענג לראות את שמו מוכפש בציבור, ועוד מעל דפי עיתונו הוא. אבל זה לא נבע מבלבול ומבוכה בגלל המחאה, אלא שירת את אסטרטגיית הסקנדל של העיתון, לפיה ככל שהסקנדל יתעצם כך ימשוך העיתון ויצרף לשורותיו קהל סקרנים גדול יותר, שיעקוב בעניין אחר העימות המתפתח בין העורך לקוראיו. הסקנדל הספקטקולרי שירת בסופו של דבר גם את האסטרטגיה הפוליסמית שביקשה להביא בעיתון דעות רבות, שונות וסותרות. ריבוי זה אפשר לקורא לבחור את נקודת המבט הקרובה ללבו או לבצע "בריקולד", כלומר, להרכיב בעצמו את עמדתו מתוך החומרים שהתפרסמו בעיתון. ואכן, הקהל בחר לא לקבל את עמדת העיתון ולצאת נגד עורכו.

כפי שצפה בן־אב"י, האירוע לא דעך אלא הלך והתלהט, בעיקר מפני שהעיתונות המתחרה ניצלה את ההזדמנות והמשיכה ללבות את האש. בחודש מאי 1909 יצאו לאור עיתונים עבריים חדשים. הבולט שבהם היה השבועון "החרות", שאימץ את טכניקות העריכה הסנסציוניות של בן־אב"י. עורכו, אברהם אלמליח, סבר שבן־אב"י לא עורר את פרשת "אנחנו" כפרובוקציה לקידום מכירות, אלא בשל אופיו המתלהם וחסר האחריות. לדברי אלמליח, היעדרם של בן־יהודה וחמדה, ששהו מאז מרס 1909 באירופה, אפשר לבן־אב"י להתיר כל רסן. בן־אב"י נרתע מהמהומה שחולל, ולכן נכנע ללחץ תושבי ראשון לציון ופרסם את מכתבי המחאה שלהם בעיתונו, אבל הוא לא התנצל על הפרשה. להפך, הוא המשיך לפרסם בעיתונו רשימות של שמות אנשים שתרמו כסף לטובת הארמנים.20

גל המחאה בראשון לציון וההתקפות על העורך נדפסו בראש העיתון, כאילו בן־אב"י התענג לראות את שמו מוכפש בציבור. זה לא נבע מבלבול ומבוכה אלא שירת את אסטרטגיית הסקנדל של העיתון, לפיה ככל שהסקנדל יתעצם כך ימשוך העיתון ויצרף לשורותיו קהל סקרנים גדול יותר

גם העיתון "הפועל הצעיר" גינה את המאמר והגדיר אותו אנטישמי, אבל גילה עניין רב בתגובתו של ציבור הקוראים של "הצבי" ושיבח אותו על בגרותו: "התייחסות ביקורתית נראית בעת האחרונה מצד הקהל הארץ־ישראלי אל העיתונות המקומית ובתור הופעה מופתית של התייחסות זו ראינו בהרעש שהתעורר לרגל המאמר הידוע 'אנחנו' שבא ב׳הצבי'. מכל הצדדים עפו מחאות, מושבות שלמות השתתפו בהן ומעט מאוד היה חסר שיגיע הדבר לידי בויקוט שלם ומוחלט". כותב המאמר ציין כי "הצבי" ניצל בזכות היותו העיתון היומי היחיד בארץ.21 באותו גיליון של "הפועל הצעיר" התפרסמו עוד מחאות נגד המאמר "אנחנו", שנשלחו תחילה ל"הצבי", אבל בן־אב"י סירב לפרסמן בטענה שאין מקום בעיתון.22 מכתב של בן־דוד מגדרה סיפר שבמושבה דנו במאמר והוחלט פה אחד להחרים את "הצבי". מכתב מחאה אחר הגיע מחיפה ועליו היו חתומים 32 קוראים ובהם כמה מראשי הקהילה שם, כמו נתן קיזרמן, שמואל יוסף פבזנר ואליעזר דוסטרובסקי. החיפאים לא הסתפקו בגינוי "הצבי" אלא דרשו להקים עיתון עברי יומי חדש ורציני:

החיים בארץ זורמים עכשיו במהירות ומפתיעים אותנו יום־יום בחדשות נכבדות החשובות לנו כאנשים בכלל וכעברים בפרט [...] רוצים וצריכים אנו לדעת את כל הנעשה סביבנו, בין שנוגע לנו באופן ישיר ובין שנוגע לנו באופן בלתי ישיר. רוצים וצרכים אנו לדעת כיצד להשתמש ברגע הנכבד והחשוב הזה ולהוציא ממנו תועלת לרעיוננו [...] דרכו של העיתון היומי היחיד בארץ, 'הצבי', בימים האחרונים ולאחר פרסום המאמר, 'אנחנו', מראה שאין העיתון הזה יכול למלא את דרישותינו.23

העיתון "הפרדס", שהחל להופיע במאי 1909, דיווח על תגובת קהל הקוראים הירושלמי על המאמר "אנחנו". בעיתון תוארה התכנסות מתפללים שחיכו למניין בחצר בית הכנסת "החורבה". שניים מהם קיללו את בן־אב"י ודרשו להחרים את "הצבי" גם בירושלים, אבל ראש המדברים, חיים־נח, הגן עליו וטען שצריך לעזור לארמנים. ואכן, לאחר תפילת מנחה הלך חיים־נח לרובע הארמני לתרום למענם, אבל נתקל בשלושה ארמנים מזוינים במקלות שלא הקשיבו להסבריו והיכו אותו מכות נמרצות.24 סיפור זה מרמז על היחס העוין לבן־אב"י בחוגי החרדים. דומה שברחבי ירושלים ננקטו גם פעולות של ממש להחרמת "הצבי", בעיקר בשכונת מאה שערים. גם העיתון "חבצלת" האורתודוקסי הצטרף למגנים והחתים על עצומה שקראה להחרים את העיתון. ב־14 במאי כתב "חבצלת" ש"הצבי" הוא עיתון מוקצה מחמת מיאוס וסמרטוט, ועורכו - שונא ישראל ללא אלוהים: "שוט לסוס ורסן לחמור - ולמחרף ומגדף מבול של רוק". המחבר שיבח את תושבי ראשון לציון שהחרימו את העיתון וקרא לציבור בארץ כולה לנהוג כמותם.25

לנוכח המחאות ניסה בן־אב"י לצנן את הרוחות ונמנע מלפרסם את מחאות חיפה וגדרה. בד בבד הוא טען, בידיעה שפרסם ב־14 במאי 1909, שהזעם בראשון לציון שכך והמפיץ סגל התבקש לחזור ולחלק את העיתון במושבה.26

דרך אחרת "לטהר" את שמו של בן־אב"י היתה פרסום מאמרים שאמנם גינו את פזיזותו של העורך, אבל טענו שלא היתה לו כל כוונה רעה. ב־18 ביוני 1909 פרסם קדיש לייב סילמן, מבכירי הכותבים ב"הצבי", מאמר שהתייחס בין היתר לפרשת "אנחנו". סילמן סבר שהמאמר הוא "מוקש עצמי" של משפחת בן־יהודה. הם חטאו כשכתבו נגד הציבור היהודי בארץ ונענשו על כך בחרם קוראים, אולם מכאן ועד האשמת בן־אב"י באנטישמיות המרחק רב. הוא איננו המן הרשע, ואפילו לא בן דמותו של האנטישמי הצרפתי דרימון. לדברי סילמן, בראשו של העורך הצעיר עלתה מחשבה על אותו "עם מוזר", מחשבה שלא הספיקה להבשיל ושבעליה עצמו לא עמד על משמעותה. אלא שגיליון "הצבי" צריך היה להימסר עד לשעה שש בערב למדפיס הדייקן והקפדן, הצעיר שפחד תדיר מפני "המשפך", קרי שיתפזרו אותיות הסידור והחומר לא יודפס,27 היה עצבני, ו"יצאה שם דייסה לא של חלב ולא של בשר, אלא של מלח בלבד".

סילמן הוסיף עוד כמה הערות לא מחמיאות על בן־אב"י. הוא כתב שקוראים פיקחים עמדו על אופן היווצרות המחשבות ואופן הבעתן בעיתון "הצבי" בידי העורך הצעיר "המוזר" הזה, אבל נשכו את שפתותיהם וסברו שגזרה היא. הוא הביע את ביטחונו שאין מי שיאמר כי נשקפת סכנה לעם ישראל מהשורות שכתב וכן שאיש מהקוראים אינו חושב שהעורך התכוון להיות "צורר היהודים", כפי שהגדירו "החרות". אפשר לחשוד בבן־אב"י במאמר עצבני, באי־בהירות הרעיון, בשחצנות, בפרזיולוגיה ובמשפטים יפים המתפרצים מתוך כישרון חבוי, אבל אי־אפשר לחשוד בו במחשבות רעות על יהודים, בני עמו אשר הוא אוהב. סילמן המליץ לקורא הכועס לשכוח ולסלוח.28

קשה להאמין שמאמר זה הופיע בעיתונו של בן־אב"י, "הצבי". אבל כמו במקרים אחרים, גם כאן שירתה הביקורת על העורך האחראי את אסטרטגיית הספקטקל שהציגה ריבוי קולות, ואת האסטרטגיה הפוליסמית שאפשרה לקורא לבחור בעצמו את העמדה המתאימה לו כלפי העיתון ועורכו. אבל האם היה המאמר "אנחנו" תוצאה של פזיזות נעורים של עורך צעיר, או אולי מהלך מחושב של עורך עיתון המון המחפש לחולל רעש תקשורתי ולהגדיל את תפוצתו? אני נוטה לקבל את האפשרות השנייה. בן־אב"י שהה שנים רבות באירופה, הכיר את עיתונות ההמון הצרפתית ואף עבד בה (שימש עוזר לכתב "לה ז'ורנל" הפריסאי בברלין). הוא ידע כיצד להפעיל אסטרטגיות כדי לעורר ספקטקל תקשורתי רועש. הטכניקה שהופעלה בפרשת "אנחנו" היתה נפוצה בעיתונות ההמון האירופית והאמריקנית ובן־אב"י לא המציא דבר, אלא פשוט חיקה ללא בושה. ההוכחה הבולטת שמדובר באסטרטגיה עיתונאית לכל דבר היא פרשת ענתבי שפרצה מיד לאחר פרשת "אנחנו".

מסע צלב עיתונאי ראשון: פרשת ענתבי

פרשת "אנחנו" לא זו בלבד שלא גרמה לבן־אב"י להתנצל, אלא הוא הגביר את השימוש באסטרטגיית הסקנדל הספקטקולרי תוך שימוש בז'אנר מסע הצלב העיתונאי. סוג זה של כתיבה עיתונאית התפתח במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה בעיתונות הסנסציה האמריקנית, בעיקר בעיתוניהם של ג'וזף פוליצר וויליאם רנדולף הרסט. עיתוני הסנסציה האמריקניים נהגו לבחור אישיות פוליטית חשובה, לחשוף עליה פרטים אינטימיים ולהאשימה במעשי שחיתות מסוגים שונים, ולאחר מכן לפרסם סדרת מאמרים בלעדיים שחשפו בהדרגה את פניו האמתיות של ה"קורבן". ז'אנר זה משך לעיתון הסנסציה קוראים רבים בשל חשיבותה של האישיות שנבחרה, הפרטים האישיים שנחשפו עליה ובעיקר מפני שהחשיפה נעשתה באופן סדרתי ומתמשך.

באביב 1909 החליט בן־אב"י להשתמש בז'אנר הזה. האישיות שבחר היה אלברט ענתבי, שכיהן כמנהל מוסדות כי"ח בירושלים, שימש גם נציג יק"א בארץ, וכוחו והשפעתו היו גדולים. הוא היה קרוב לכל מוקדי הכוח ביישוב, החל בראשי היישוב הישן וכלה בראשי הממסד הציוני, ובעיקר נודע בקשריו המשובחים עם ראשי השלטון העות'מאני, אבל גם עם ראשי המוסלמים והנוצרים בארץ. לאחר שהתורכים הצעירים ביססו את שלטונם, סבר בן־אב"י שבאווירת חופש הביטוי ששררה בארץ הוא יכול לתקוף גם אישיות רבת עוצמה כמו ענתבי ופתח במסע צלב ארוך נגדו.

פרשת "אנחנו" לא זו בלבד שלא גרמה לבן־אב"י להתנצל, אלא הוא הגביר את השימוש באסטרטגיית הסקנדל הספקטקולרי תוך שימוש בז׳אנר מסע הצלב העיתונאי

עורך "החרות" באותה עת, אברהם אלמליח, טען כעבור שנים ש"הצבי" ו"החרות" שימשו כלי שרת בידי גורמים מרכזיים ביישוב, במאבק על בחירת המועמד לנציגות היישוב בבית הנבחרים העות'מאני בקונסטנטינופול. על מועמדות זו התחרו ענתבי ומנהל בנק אפ"ק בירושלים, ד"ר יצחק לוי. "הצבי" התגייס לטובת לוי וחבריו ופתח במסע השמצות נגד ענתבי, בעוד "החרות" הגן על ענתבי. ואכן, שמו של לוי שורבב למסע הצלב כמי שמספק מידע לבן־אב"י ופועל נגד ענתבי. בסופה של הפרשה לא זכה איש מהם במועמדות הנכספת.29 בניגוד לטענת אלמליח, איתמר בן־אב"י כתב בזיכרונותיו שעיתונו פתח במתקפה לאחר ששמע על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי.30 במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך מאמר לסדרת מאמרים כדי להגדיל את תפוצת העיתון.31 ייתכן אפוא שפרשת ענתבי נבעה משילוב הגורמים שנמנו לעיל, ואשר אליהם יש להוסיף טענה שהפרשה החלה בסכסוך עסקי בין משפחת בן־יהודה לענתבי.

אלברט ענתבי (נחלת הכלל)

אלברט ענתבי (נחלת הכלל)

"מסע הצלב" נגד ענתבי היה אירוע מדיה מובהק. הוא החל ביוזמת "הצבי" והואץ על רקע מעורבות העיתון המתחרה, "החרות", שהחל לצאת לאור כמה שבועות לפני התפוצצות הפרשה. בעוד "הצבי" ניסה להציג את אלברט ענתבי כרשע וכסכנה ליישוב כולו, עמד עיתון "החרות" לצדו של ענתבי והציגו כאחד מבוני היישוב החדש ומפתחיו.

מסע הצלב החל ב־25 במאי 1909, כש"הצבי" פרסם בעמוד האחרון ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריס להתייעצות. כעבור כמה ימים טען העיתון שענתבי יודח בקרוב בשל התלונות הרבות נגדו בארץ. עיתונו של אלמליח, "החרות", הגיב על ידיעה זו ב־28 במאי 1909 וטען שמדובר בידיעה כוזבת ושאין בכוונתו של ענתבי לנסוע  לפריס לא בחודש הבא, לא בעוד חודשיים וגם לא בעוד שנתיים. "החרות" הסביר שבין בן־יהודה לענתבי יש סכסוך עסקי וכחלק מהמאבק החליט בן־יהודה להפעיל את דעת הקהל הארץ־ישראלית נגד ענתבי על סמך ידיעות חסרות יסוד.32 מסע הצלב של "הצבי" נגד ענתבי היה אפוא בבחינת סוד גלוי ועוד לפני שנפתח כבר הכין ענתבי תשובה ופרסם אותה ב"החרות".

19 מאמרי הסדרה התפרסמו - כמעט כולם - בראש העמוד הראשון של "הצבי", ורובם נשאו כותרת זהה: "הנרגנות הגדולה". על כל המאמרים חתם בן־אב"י. בניגוד למסעי צלב עיתונאיים באירופה ובארצות הברית, שתוכננו זמן רב מראש ונכתבו כיחידה אחת שפורקה למספר רב של פרקי רצף, סדרת "הנרגנות הגדולה" נכתבה תוך כדי המהלך עצמו. חלק מפרקי הסדרה נבנו על סמך מידע שהגיע לידי בן־אב"י לפני פרוץ הפרשה, אבל חלקם העיקרי נסמך על מכתבים שקיבל העיתון תוך כדי ניהולה.

בפרק הראשון, שהתפרסם ב־31 במאי, הסביר בן־אב"י מה היתה העסקה שנרקמה בין בן־יהודה לענתבי ועליה דיווח כתב "החרות". לדבריו דובר בסכום כסף שלווה בן־יהודה מענתבי כאדם פרטי. לרשותו של ענתבי כנציג יק"א עמדו כספים רבים והוא נהג להלוות כספים. ענתבי סבר שההלוואה תעניק לו חסינות ותמנע מעיתונות בן־יהודה לתוקפו. והנה, אמר בן־אב"י, "העזתי אני, בנו [של בן־יהודה], לתקוף את האלוהים ענתבי, העזתי אני הראשון בירושלים, לאמר לו האמת בפניו; העזתי לשיר לו בלי פחד את שירת מפלתו, איזו עזות פנים! הלא כן?".33 נראה שעניין ההלוואה הטריד את בן־אב"י משום שבגיליונות הבאים הוא המשיך להדגיש שההלוואה לבן־יהודה היתה פרטית ולא היתה קשורה ל"הצבי".34

בניגוד למסעי צלב עיתונאיים באירופה ובארצות הברית, שתוכננו זמן רב מראש ונכתבו כיחידה אחת שפורקה למספר רב של פרקי רצף, סדרת "הנרגנות הגדולה" נכתבה תוך כדי המהלך עצמו

נקודת המוצא של סדרת המאמרים כפי שהוצגה ב"הצבי" היתה אפוא מלחמת דוד בגליית; מלחמת העיתונאי החלש והדל נגד מי שזוהה בהמשך כ"ענק", כ"הרקולס", איש רב עוצמה מבחינה כספית ומבחינה פוליטית, הרודה באכזריות וביד ברזל בכל הסובבים אותו. לצד דמות הרקולס השתמש בן־אב"י גם בתואר המלגלג "הורדוס הקטן". בניגוד לו, הציג עצמו בן־אב"י כנציג האדם הקטן המעז להפר את השתיקה ולחשוף לעין כול את מי שרודה בירושלים כולה זה 12 שנה. בן־אב"י הודיע שבשבועות הבאים יביא עדויות על מעשי השחיתות של האיש, אבל כבר בפרק הראשון נחשפה בעיית היסוד של הסדרה כולה. מצד אחד טען בן־אב"י שיש בידיו עשרות מסמכים, אולם מצד אחר הודה שרוב ה"תעודות" אינן בידיו. הוא שמר אותן במקום חסוי והבטיח לפרסם מדי פעם אחדות מהן, "לפי התנאים ולפי המקום". באמצעותן הוא יגלה מיהו ענתבי כאיש ציבור, יחשוף את מנהגיו המוזרים, הגסים והשפלים, במטרה להבאיש את ריחו של האיש בקרב הציבור בארץ ובקרב אחרון תומכיו בפריס. בן־אב"י התכוון להשתמש בסיפור "הנרגנות הגדולה" כבסיפור סדרתי מותח, שפרטיו יועברו בהדרגה לידי הציבור.35

למרות הבטחותיו התקשה בן־אב"י לספק הוכחות מתועדות להאשמותיו. מתחרהו, "החרות", הקניט אותו ודרש ממנו בתקיפות להציג בפומבי את המסמכים נגד ענתבי, אם אכן הם בידיו.36 אבל היעדר התעודות והמסמכים לא מנע מבן־אב"י להפוך את מסע הצלב נגד ענתבי "להצגה הטובה בעיר". בחודשים יוני-יולי 1909 הוא השתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו ולהציגו בדמות הרשע המרושע שבאגדות העם. הוא יצר אירוע רצף סנסציוני, מעין ספקטקל צבעוני ורעשני, שמשך אליו קוראים רבים. לימים הודה בן־אב"י שהרצון להגדיל את התפוצה היה אחת הסיבות העיקריות למסע הצלב:

במאמרים אלה האשמתי את בא כוח כי"ח בארץ, ב'עריצות' אישית וביחס שלילי לכל קנייני האומה, ובהיות שמאות איש היו תלויים בדבר פיו של ענתבי, היה המרעש על ההעזה גדול בכל מקום. זו הייתה 'פצצה עיתונאית' ממדרגה ראשונה. יום־יום היה הקהל עוקב אחרי ה'תגליות החדשות' ש'הצבי' היה מתריע להם בקולי קולות בשם 'הנרגנות הגדולה'. הגיליונות היו נחטפים מבין ידי המוכרים באלפים, וכמובן שנמצאו אנשים אשר רמזו כי כל העניין לא בא אלא כדי להגביר את ההפצה".37

פרקי הסדרה כללו השמצות על ענתבי וחשפו התנהגות לא נאותה, אבל לא מעשים פליליים: כיצד הגיע ענתבי לירושלים לפני 12 שנה ומונה לעוזרו של מנהל מוסדות כי"ח בעיר נסים בכר; כיצד חתר נגדו, הביא להדחתו ומונה כמחליפו; וכיצד מיד לאחר מינויו למנהל החל להשפיל מורים שעבדו לצדו. כך נהג במנהל מחלקת המכונות בבית הספר למלאכה, אבל גם מנהל בית הספר לבנים של כי"ח בירושלים הכיר את נחת זרועו.38 גם בתלמידים התעלל. הוא נהג לצעוק עליהם ולהענישם, ובעיקר התעלל בתלמידי הפנימייה של בית הספר למלאכה. הוא הרעיב אותם, וכשאחד מהם נתפס כשהוא גונב לחם, היכה אותו ענתבי וגירשו בבושת פנים מבית הספר.39

"הצבי", 31.5.1909

"הצבי", 31.5.1909

באחת הכתבות בסדרה סיפר כיצד רימה ענתבי את אנשי בית חולים "משגב לדך" בעסקת מקרקעין. אנשי בית החולים הכחישו נמרצות את הידיעה, אבל בן־אב"י טען שההכחשה באה בשל לחצו של ענתבי והאשים אותם בפחדנות.40 ענתבי, על פי בן־אב"י, גזל בשיטתיות קרקעות הן מאנשים דלים וחסרי כוח הן מבעלי הון. הוא גזל, למשל, חלקה של איכר אביון מבאר טוביה,41 אולם לא פחד להתעמר גם בגדולים וחזקים. הבנקאי חיים ולירו סיפר לבן־אב"י כיצד רימהו ענתבי ופגע בעסקיו ואף הביא למאסרו.42

העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע הצלב נגד ענתבי. לדבריו, העיתונים הבולברדיים מהסוג הגרוע יותר בפריס היו יכולים לקנא בו. מאמריו של בן־אב"י מלאי התפארות ריקה ומציגים אותו כגיבור עממי שהעז לצאת נגד "הלוויתן הגדול". העיתון מלא צעקות שטותיות והנחות משונות, כאילו מי שאינו משתף פעולה עם העיתון ואינו רוצה שידברו בשמו הוא פחדן, עבד, בוגד ועוד שמות שמשתמשים בהם כל הדמגוגים.43

"הצבי" הגיב על טענתו של אברהם אלמליח, כי הגורם לפרשת ענתבי היה העימות בינו לבין מנהל סניף בנק אפ"ק בירושלים, ד"ר יצחק לוי, על מקום בבית הנבחרים בבירה. ב־3 ביוני 1909 פרסם "הצבי" שמועה שהופצה ביפו, כי ענתבי פנה לידידו מרדכי בן־הלל הכהן וביקשו שיפעיל את קשריו האישיים עם זלמן דוד לבונטין, המנהל הכללי של בנק אפ"ק בארץ, כדי שידיח מתפקידו את מנהל סניף ירושלים של הבנק מכיוון שלדבריו הוא זה שסיפק את המידע הכוזב לבן־אב"י. ב־6 ביוני שלחו בן־הלל הכהן ולבונטין מכתבי הכחשה ל"הצבי" וטענו שענתבי כלל לא פנה אליהם ואף הביעו תמיכה חד־משמעית בו. לטענת "הצבי", ענתבי הפך בהדרגה לאדם השנוא בירושלים ומכיוון שפחד שיתנכלו לו, החל להסתובב ברחובות העיר עם שומר ראש. אבל הוא לא הסתפק בכך ופיזר בירושלים מרגלים מטעמו שהסתובבו בעיר ואספו מידע על כל מי שהשמיץ אותו.44

לאור ריבוי ההאשמות והיעדר התיעוד, היו שמועות שענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה. ב־11 ביוני 1909 התפרסמה ידיעה בנושא ב"הצבי" ורבים באו למערכת העיתון כדי לבדוק את אמיתות השמועות. מטעם העיתון נמסר כי הוא אינו יכול לאשר או להכחיש את השמועות והועלתה השערה שמכיוון שמעמדו של ענתבי התערער כל כך, הוא מבקש לשקם את שמו הטוב באמצעות משפט מרעיש. אנשי העיתון טענו שהם אינם מפחדים ואף שלחו איום מרומז לענתבי שאם יתבע את "הצבי", הם יחשפו במהלך המשפט מסמכים שנמנעו מלפרסמם. ייתכן שענתבי עצמו הפיץ את השמועה כדי להפחיד את אנשי "הצבי", אבל העיתון הכריז שהוא מוכן למלחמה.45 בסופו של דבר החליט ענתבי לא לתבוע את "הצבי" ובן־אב"י המשיך להשתלח בו בחוצפה הולכת וגוברת. כך, לדוגמה, ב־27 ביוני 1909, נדפס בעמודו הראשון של "הצבי" מאמר שכותרתו "נגמר". בפתח המאמר הכריז המחבר שענתבי מת, ומיד מיהר והסביר את כוונתו: "ענתבי מת, לא חלילה מיתה גופנית פשוטה, עוד אמש ראינוהו עובר ברחוב בצעדים הורדוסיים אף כי קצת עייפים ופניו הביעו בריאות לעשרים שנה לפחות. אולם הלא אין יותר איש בארץ־ישראל כולה שלא יודה היום כי ברוחו ירד האיש הקטן הזה שאולה ואיננו".

איתמר בן־אב"י "המציא" דעת קהל כאמצעי לגיטימי במאבקו בענתבי. כך, למשל, ב־3 ביוני 1909 דיווח העיתון שמלחמתו בענתבי עוררה סערת רגשות גדולה ביפו. הציבור ביפו תיעב את ענתבי ושמח על מאבקו של בן־אב"י. בתגובה טען "החרות" שהכול בדיה

אחת הדרכים של בן־אב"י להעניק לגיטימציה להתקפות שניהל היתה הטענה שדעת הקהל הארץ־ישראלית תומכת בהתלהבות במאבקו בענתבי. למעשה, מאז מהפכת התורכים הצעירים וכינון החוקה החלה העיתונות המקומית לעשות שימוש נרחב במושג "דעת הקהל", שיש לו שני פנים: קהל יעד קונקרטי וציבור קוראים שאליו פונה העיתון. הציבור הזה מביע את דעתו בהתכנסויות ובהפגנות במרחב הציבורי, בשיחות אקראיות ברחוב ובבתי הקפה, במכתבים למערכת ובהודעות תמיכה או מחאה החתומות על ידי אנשים רבים. אבל "דעת הקהל" היא גם ישות מופשטת ומוסרית. ההיסטוריון האמריקני קית מייקל בייקר ראה בה סוג של ישות רטורית שאותה "ממציא" העיתון כדי שתשמש אמצעי ללגיטימציה של הפעילויות התקשורתיות שלו.46 בייקר הלך בעקבות יורגן הברמס, שראה במרחב הציבורי בעידן התעשייתי־לאומי מרחב שבו ממלאת עיתונות ההמון תפקיד מרכזי ככוח מניפולטיבי. עיתונות זו ממציאה "דעת קהל" המגיבה באופן לא רציונלי, רגשי ויצרי בשירות אינטרסים פרטיקולריים.47

ואכן, איתמר בן־אב"י "המציא" דעת קהל כזו כאמצעי לגיטימי במאבקו בענתבי. כך, למשל, ב־3 ביוני 1909 דיווח העיתון שמלחמתו בענתבי עוררה סערת רגשות גדולה ביפו. הציבור ביפו תיעב את ענתבי ושמח על מאבקו של בן־אב"י. הכול רצו לדעת חדשות על אודותיו. מה עשה? איך עשה? למה עשה? והשאלה המרכזית, מתי ילך ענתבי לתמיד? בעיר הסתובבו שמועות על תאריך העזיבה שלו ושמות המחליפים שלו נזרקו לחלל האוויר.48

בן־אב"י לא הסתפק בדיווחים על תמיכה במסע הצלב שלו והחליט ליזום עצרת גדולה נגד ענתבי בבית העם בירושלים. ב־7 ביוני 1909 הופיעה ב"הצבי" כותרת ענקית לרוחב כל העמוד הראשון, שהכריזה על "המחאה הראשונה כנגד ענתבי". הכותרות וכותרות המשנה המשיכו ופירטו: "אספה של מאתיים איש מכל מפלגות החברה מוחה בכל תוקף נגד עריצותו של ענתבי [...] ודורשות הרחקתו". מכיוון שהיישוב היהודי בארץ מנה אז כ־75,000 איש, גיוס מאתיים איש להפגנה נחשב להצלחה. זו היתה ההוכחה שחיפש "הצבי" לטענה שלא מדובר בסכסוך פרטי אלא בעניין ציבורי: "לא יחידי 'הצבי' במלחמה, אלא כל העם, במלא מובן המילה, כל העובדים, כל הסובלים, כל השואפים - העם בשדרותיו היותר שונות, העם בכתותיו ובמפלגותיו הרבות - כולו מרגיש אל ענתבי אותם הרגשות ואחת שאיפתו: לנער עולו מעליו ולהפטר ממנו כליל: איננו רוצה בחסדיו ואיננו רוצה במכותיו. ענתבי, לך לך!".

"הצבי", 7.6.1909

"הצבי", 7.6.1909

ואכן, לדברי "הצבי" נאספו בבית העם נציגים מכל שדרות העם, חילוניים ודתיים, פועלים וסוחרים: "באו אנשים היותר שונים, באו סוחרים, באו פועלים, באו בעלי תרבושים, באו גם אשכנזים בפיאותיהם וכפתניהם, פה ושמה אפשר היה לפגוש בגדודים של תימנים ופרסים, של אורפנים וחלבים. היו זקנים, היו צעירים, היו גם נשים רבות, רבות". הכתבה תיארה בסגנון דרמטי רווי פתוס את התאספות "ההמון" בבית העם, את השמחה הגדולה שפקדה את הנאספים על כך שאפשר סוף סוף לפתוח את הפה נגד "הענק ענתבי", את נאום הפתיחה ש"כולו אש להבה" של בן־אב"י, ואחריו את הנאום החברתי־כלכלי שנשא איש פועלי ציון, יצחק בן־צבי. הפתוס הגיע לשיאו כאשר הכתב ציין שבכל הנוכחים אחזה חדוות השחרור: "וגם השמש זרחה ביתר אור והכל קרא, ענתבי, לך!". בסוף הערב ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח בפריס לסלק את ענתבי מתפקידו.49

בן־אב"י סיפר לקוראיו ש"החרות" כבר הכין תשובה למחאה זו. ב־8 ביוני 1909 פרסם "החירות" דיווח על האספה שארגן בן־אב"י. מטרתו המרכזית של הדיווח היתה לגמד את האירוע שלדבריו נכחו בו מעט מאוד אנשים והוא לא ייצג כלל את הקהל הארץ־ישראלי: "לא מנהלים ולא ראשי מוסדות, לא ראשי עדות, לא באי כח לעם הירושלמי ראינו בבית העם, אלא פשוט אותם הצעירים והצעירות הבאים כל לילה לבית העם לקרא, להשתעשע, לצחוק, אלה המה שחשו למראה הקריאה הגדולה, הנוראה, המרעישה, המזעזעת של עורך 'הצבי' הצעיר".50 אבל האירוע בבית העם בירושלים נחקק בזיכרונו של אלמליח כאירוע טראומטי. עשרות שנים לאחר מכן, בסדרת כתבות שפרסם לזכרו של ענתבי, שימש האירוע הזה את אלמליח כדוגמה למניפולציות שעשו אויבי ענתבי.51

המאבק בשאלה במי תומכת דעת הקהל המקומית נמשך. בתגובה על טענת "הצבי" כאילו דעת הקהל היפואית עוינת את ענתבי, טען "החרות" שהכול בדיה: ביפו אין התרגשות והמאבק של "הצבי" בענתבי מותיר רושם רע בציבור.52 "החרות" הכחיש גם שמועות זדוניות נגד ענתבי שלדבריו הפיץ "הצבי": ב־11 ביוני הכחיש העיתון שמועה כאילו עומד ענתבי, בתמיכת כי"ח, להקים בנק מתחרה לבנק אפ"ק שישרת גם את הציבור הערבי.53 בה בעת פעל "החרות" להראות שדעת הקהל נוטה לצדו של ענתבי. הוא פרסם מכתבי תמיכה באיש, החל במכתבים של אישים רבי עוצמה כמו מנהל בנק אפ"ק, זלמן דוד לבונטין, שביקש שלא לגרור אותו לפרשה והביע תמיכה בענתבי,54 וכלה במחלקי הדואר הצרפתי. אלה האחרונים כתבו שכמחלקי דואר הם מכירים - יותר מכל אדם אחר - את ירושלים ואת הלך הרוח של התושבים. הם מבקרים יום־יום אצל מאות ואלפי אנשים מכל שדרות העם, ולכן הם מרשים לעצמם להודיע שכל העם, אישה, נער וזקן, מתמרמרים מאוד על מעשה הנבלה שעשה "האנטישמי הידוע" בן־אב"י, עורך "הצבי", בהתנפלו בעזות מצח ובדברים בדויים על "ידיד העם" ענתבי: "והנה עתה בא צעיר חסר לב ורגש יהודי אשר במאמרו 'אנחנו' הספקנו לדעת את טיבו של האיש הזה, נער כזה בא לנבל את שם כבוד איש נעלה מורם מעם כאדון ענתבי. בוז לך! לעג לך! בן־אב"י".55

ב־14 ביוני 1909 דיווח "הצבי" שאנשי ענתבי הסלימו את מאבקם והחלו להפיץ ברחבי ירושלים כרזות גדולות, הכתובות בסגנון פמפלטי אלים, ועליהן היה חתום "הוועד הציבורי כנגד 'הצבי'". בן־אב"י, כהרגלו, פרסם את תוכן הכרזות שתקפו את "הצבי" ואת עורכו בחריפות על שהעז לתקוף את ענתבי ובשל פרשת "אנחנו". הוא עצמו הוגדר בכרזות כנבזה וחדל אישים, צעיר שוטה שגדל והתחנך על ברכי עם אחר. במאמרו "אנחנו" הפך לבוגד בעמו ובדתו, ועתה הוא הקים ועד ובתמיכת נשים רבות יצא בקריאה לענתבי ללכת. הפמפלט סיים בקריאה לעם להתעורר ולהתגייס נגד "הצבי", לארגן אספות בבתי הכנסת ובישיבות ולהחרים את העיתון המלא רעל ובגידה.56

למחרת פרסום הכרוז־פמפלט סיפק "הצבי" פרטים על האחראי להפצת הכרוז, מנדל שטיין. היה זה בחור ישיבה חרדי שלדברי "הצבי" עבד כ"מרגל" בשירות ענתבי. מחבר הכתבה סיפר שכמה ימים קודם לכן הוא החל להופיע במשרדי מערכת "הצבי". טיפוסים מסוגו, לבושי שחורים ובעלי פאות ארוכות, נהגו להגיע תדירות למשרדי המערכת. אחד הביא ידיעה חדשה, השני הלשין על גבאי הישיבה או על הממונים עליה, ואחרים הביאו מפרי עטם. העורך האחראי התכוון לנהוג בו כמו באברכים האחרים, אבל שטיין ביקש לפגוש את בן־אב"י כיוון שהוא חפץ לעזור ל"הצבי" כנגד "צורר היהודים" ענתבי ואף התנדב להשיג מסמכים מפלילים כנגדו. אבל המחבר חשד בו כי עיניו, בניגוד לפיו, "היו שקטות וערמומיות". האברך לא ויתר וחזר למערכת מדי יום בתקווה להיפגש עם בן־אב"י. בדיעבד התברר שהוא לא היה מעוניין להיפגש עם העורך הראשי, אלא ביקש לעקוב אחרי חברי המערכת ועבודתם. נראה שלאחר שלמד דיו על הנעשה ב"הצבי" מבפנים, הוא חזר למחנה ענתבי ופרסם את הכרזות נגד העיתון ועורכו.57

עקב העימות המתעצם החל גם "הצבי" לתקוף את יריבו "החרות" ואת עורכו אלמליח, וב־8 ביוני 1909 פרסם תיאור צבעוני מאוד של מפגש בין ענתבי לאלמליח במשרדיו של ענתבי. האחרון הציע לאלמליח להפוך את "החרות" לעיתון יומי והיה מוכן להשתתף בהוצאות הכרוכות בכך. בן־אב"י סיפר שפגש במקרה את עורך "החרות" ושאל אותו, בנוכחות עדים, על שיחתו עם ענתבי. אלמליח לא הכחיש וסתר את הטענה שהוא קיבל את הצעות ענתבי, אבל בן־אב"י לא האמין לו. לדעתו, אלמליח הפך "לשלישו, משרתו, עבדו, ויצורו של ענתבי". החישוב של אלמליח היה פשוט: "הוא יפעל להחרבת 'הצבי', 'החירות' תהפוך ליומית ולטלגרפית. ואלמליח ימשול בה שלטון מלכים".58

כחלק מהניסיון להציג את תגובת דעת הקהל על פרשת ענתבי, פרסם בן־אב"י סדרת כתבות שכותרתן "הקהל על הנרגנות הגדולה", מ־18 ביוני 1909. אפשר היה להניח ש"הצבי" ילך בעקבות "החרות" ויציג תמונה מונוסמית, חד־קולית, של "הקהל" התומך ללא היסוס בעיתון ותוקף את יריבו. כך הציג את הדברים "החרות". אבל "הצבי" עשה זאת בדרך שונה לחלוטין. ראשון המגיבים, מר טפליצקי מיפו, כתב לבן־אב"י שהסיכוי שלו להצליח לשנות סדרי בראשית ביישוב באמצעות מסעי צלב עיתונאיים, קלוש. אי־אפשר לנהל מלחמת חורמה באחד מגבירי היישוב כי היישוב כולו, חילוני ודתי כאחד, חי על חשבון כספי חלוקה. הציבור החילוני תלוי ביק"א ובברון רוטשילד וכן בבנק אפ"ק ובכי"ח. הבעיה היא סטרוקטורלית, וכל עוד היישוב לא יעמוד על רגליו בזכות עצמו, לא "הצבי" ולא עשרה עיתונים דומים לא יוכלו לחולל שינוי בגלל תלותה המוחלטת של האוכלוסייה היהודית בכספי תרומה ונדבה.59

קדיש לייב סילמן כתב מאמר סטירי חריף ובו תקף הן את בן־אב"י הן את אלמליח. במאמר, שפורסם בשלושה חלקים (בין 18 ל־21 ביוני 1909) טען סילמן שחופש העיתונות שהנהיגה מהפכת התורכים הצעירים לא הביא לתוצאות המיוחלות מכיוון שעל המרחב הציבורי השתלטו כלי תקשורת דמגוגיים ונמוכי ראש. החירות העות'מאנית הביאה לנו את "החרות", "עיתונון חסר ערך", ולצדו עיתונות ז'רגונית מתועבת, וקיבלנו גם "מיוחסים" חדשים: בן־אב"י ואלמליח. "מיוחסים" אלה חילקו את הציבור לשניים, ל"בני יהודה" ול"ענתביסטים":

בן־אב"י ואלמליח - כן, אלה הם עכשיו גיבורי ישראל. שני אלה הם דברני אומתינו היום. נותני הטון שלנו, שרי המזון הנפשי שלנו. מעצבי דורינו ומדריכיו, הם שני המאורות הגדולים: המאור הגדול והמאור הקטן. כי שני המלכים האלה משמשים בכתר אחד. גושפנקא דקושטה הביאו מאותו מקום וחופן של מרץ שאבו מתוך לבבם. וחנות של נייר פתוחה, והרי לכם יום יום לביבות טריות מעל המחבת [...] והרי לכם אמבטיות של סולדין המזנקות לכל סביבן [...] ומסביב שני ענקי הדור האלו קמים להם גיבורים כצלמם: אחד מנדיל ואחד גנדיל, אחד זרח ואחד ירח, והבריות האלה הם בבחינת דעת הקהל המגולמת, הם עצמם הגולם הפונה אל האלים האהובים, אלי ואליך הקורא, אהוביו".60

כך אפוא גם בפרשת ענתבי הפעיל בן־אב"י את האסטרטגיה הפוליסמית וייצג מעל דפי העיתון ריבוי קולות אמתי שמצד אחד חיזק את הספקטקל התקשורתי ומצד אחר אפשר לקורא לעצב מבט ביקורתי על עיתונו ועל עורכו.

פרשת ענתבי דעכה לאטה בחודש יולי והתפוגגה לחלוטין בתחילת אוגוסט 1909. אירוע תקשורתי זה העלה את תפוצת "הצבי", אך בכל זאת נפגע העיתון מבחינה כלכלית, מפני שהברון רוטשילד, שתמך בעיתון משך שנים, כעס מאוד על מסע הצלב וקיצץ את תמיכתו בחצי.61

למרות המאבק הקשה בענתבי, חזרו הצדדים לשתף פעולה בקיץ 1909, להפתעת הכול. ענתבי עזר לחלץ את בן־אב"י ממשפט בספטמבר 1909 ואחר כך סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחתה של אשתו לעתיד, משפחת אבושדיד. לא היה זה המקרה היחיד של מעבר חד מאויבו של בן־אב"י לאוהבו. גם מנחם אוסישקין, שהותקף בחריפות בידי בן־אב"י בעיתונו "דאר־היום" בשנים 1921-1920, הפך למחרת מסע הצלב נגדו לידידו הקרוב ועזר לו כלכלית בתקופות שהאחרון סבל מבעיות קיום קשות. כיצד להסביר תופעה זו? האם התגייסו ענתבי ואוסישקין לעזרת בן־אב"י מחשש פן יתחדש מסע הצלב נגדם? ואולי למדו את הלקח והעדיפו ש"הצבי" ואחר כך "דאר היום", יהיו לצדם ולא נגדם?


הפרק "'הצבי' היומי: אסטרטגיות עריכה צהובות ותגובות הקוראים" נכלל בספר "העולם בצהוב – לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1914-1884)" מאת עוזי אלידע, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על-שם שלום רוזנפלד, אוניברסיטת תל-אביב

 

הערות

1 על התפתחותו של ז'אנר זה בעיתונות ההמון האירופית במאה התשע־עשרה ועל הקריאה העממית שלו, ראו במבוא לפרק זה וכן, Anne-Marie Thiesse, Le roman du quotidien-Lecteurs et lecture 81-180 .populaire a la Belle-Epoque, Paris: Seuil, 2000, pp. בן־יהודה התייחס לעבודה על התאמת הרומן המתורגם לפרסום בהמשכים בגיליונות "הצבי" בהערה על הרומן של יוסף סלבדור, ראו הצבי, 24, 8.6.1888.
2 על הגישה ה"אובייקטיביסטית" המנותקת והשכלתנית בעיתונות העברית ראו אורן סופר, אין לפלפל: עיתון "הצפירה" והמודרניזציה של השיח החברתי־פוליטי, מוסד ביאליק, ירושלים 2007, פרק א.
3 ראו מאמר ארוך בעמוד הראשון של "הצבי", "מות פרידריך ניטשה", הצבי, 62, 14.9.1900. המאמר התייחס בעיקר לספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרא". על השפעתו של ברדיצ'בסקי על עיתוני בן־יהודה ראו: ירדני, העיתונות העברית בארץ ישראל, עמ' 273, 294, 303-302.
4 "למנויינו הנכבדים", הצבי, 59, 22.12.1908.
5 ש', "בדריה", שם, 19, 1.11.1908.
6 שם, 64, 28.12.1908.
7 שם, 66, 30.12.1908. פייר לוטי (1850-1923 ,Pierre Loti) היה סופר וימאי צרפתי. הציטוט על עיני התורכיות מתייחס ^1879) Aziyadern).
8 "הצבי" דיווח על ההוספה המיוחדת שלא השתמרה. לדברי העורך המידע הגיע לידיו מבנק אנגלו־פלשתינה בירושלים, שקיבל אותו מסניפו בקונסטנטינופול. נראה שאנשי הבנק התרעמו על חוסר הדיסקרטיות של העורך והוא פרסם למחרת תיקון והודיע שהידיעה הגיעה לידיו ממקורות בעיריית ירושלים. ראו שם, 150, 19.4.1909.
9 שם.
10 שם, 153, 22.4.1909.
11 "'הצבי' לקוראיו", החרות, 8, 4.6.1909. גם העיתון "הד הזמן" מווילנה תקף את "הצבי" בחריפות על אופן דיווחו על המאורעות בקונסטנטינופול. ראו א' כרמלי, "העיתונות העברית בארץ־ישראל",
הד הזמן, 117, 13.6.1909.
12 הצבי, 155, 25.4.1909. הכותרת הראשית שואלת: "היתפטר השולטן?" הכתב ציטט אמנם מברק מהבירה המכחיש את השמועה אבל העורך, שניתח את הודעת ההכחשה, הגיע למסקנה שהשמועה נכונה.
13 הצבי, 159, 29.4.1909.
14 הרואה, "מכתב מארץ־ישראל", הד הזמן, 110, 4.6.1909.
15 בן־אב"י, "אנחנו", הצבי, 163, 4.5.1909.
16 ד"ר א' מזי"א, "מכתב גלוי לעורך 'הצבי'", שם, 166, 7.5.1909.
17 "מחאות חדשות", שם, 168, 10.5.1909, עמ' 2.
18 "מכתב לעורך", שם.
19 "מחאות חדשות", שם.
20 "מלים אחדות על האדון בן־אב"י בתור עורך הצבי", החרות, 4, 21.5.1909.
21 "מדור פנים הארץ", הפועל הצעיר, 14, 21.5.1909. ראו גם ביקורת קשה על פרשת "אנחנו" בעיתון הווילנאי "הד הזמן": א' כרמלי, "העיתונות העברית בארץ־ישראל", הד הזמן, 117, 13.6.1909. כמה ימים קודם לכן פרסם "הד הזמן" מאמר סרקסטי בחתימת "הרואה", שמתח ביקורת על העריכה הסנסציונית של כותרת גיליון 4 במאי 1909 של "הצבי". המחבר הגדיר את נוסח הכותרת והמאמר "חוצפה ארצישראלית" של "העורך התחתון" (שכן "העורך הראשי" בן־יהודה ובת זוגו יצאו לאירופה והותירו את בן־אב"י "המסכן" לערוך לבדו את העיתון). "עורך תחתון" זה מזלזל במורשת עיתון "הצבי" ובעיקר בקהל הקוראים שלו. דעת הקהל היא בעיניו "כקליפת השום". ראו הרואה, "מכתב מארץ־ישראל", הד הזמן, 110, 4.6.1909.
22 "יום־יום", הצבי, 171, 14.5.1909.
23 "הגיע הזמן", הפועל הצעיר, 14, 21.5.1909.
24 "מחזה ומחזה, מעשה שהיה", הפרדס, 8, י"ח סיוון תרס"ט, 7.6.1909.
25 בצלאל הכהן לאפין, "בן מביש", חבצלת, 90, 14.5.1909. על עצומת "חבצלת" נגד "הצבי" ראו "יום־יום", הצבי, 171, 14.5.1909.
26 שם.
27 תקלות מסוג זה היו שכיחות בדפוס "הצבי". ב־4 ביוני 1909 סיפר בן־אב"י לקוראיו שהכין מאמר חשוב נגד ענתבי, אולם ברגע סיום הכנת המאמר נשפכו או התפזרו האותיות והוא נאלץ לדחות את פרסום המאמר ליום המחרת. ראו "הנרגנות הגדולה", שם, 187, 4.6.1909.
28 ק"ל סילמן, "הקהל על דבר הנרגנות הגדולה", שם, 198, 18.6.1909.
29 אברהם אלמליח, "אברהם אלברט ענתבי ז"ל, חלק ב", הד המזרח, שנה ראשונה, 4, 31 ליולי 1942. על יצחק לוי, ראו הצבי, 186, 3.6.1909; 188, 6.6.1909.
30 איתמר בן־אב"י, עם שחר עצמאותנו, עמ' 211-210.
31 שם, עמ' 201.
32 החרות, 6, 28.5.1909.
33 בן־אב"י, "הנרגנות הגדולה", הצבי, 183, 31.5.1909.
34 הנ"ל, "הנרגנות הגדולה", שם, 189, 7.6.1909.
35 הנ"ל, "הנרגנות הגדולה", שם, 187, 4.6.1907.
36 החרות, 9, 8.6.1909.
37 איתמר בן־אב"י, עם שחר עצמאותנו, עמ' 201.
38 בן־אב"י, "הנרגנות הגדולה", הצבי, 187, 4.6.1909.
39 הנ"ל, "הנרגנות הגדולה", שם, 185, 2.6.1909.
40 בן־אב"י, "הנרגנות הגדולה", שם, 183, 31.5.1909. על הכחשת "משגב לדך" ראו חיים מיכל ריבלין, "מכתב למערכת", שם, 185, 2.6.1909. ראו התקפת בן־אב"י על אנשי בית החולים: "הנרגנות הגדולה", שם, 187, 4.6.1909.
41 בן־אב"י, "הנרגנות הגדולה", שם, 195, 15.6.1909.
42 על סדרת הראיונות עם הבנקאי חיים ולירו ראו בן־אב"י, "הנרגנות הגדולה", שם, 191, 9.6.1909; 192, 11.6.1909; 195, 15.6.1909.
43 "ירושלים", הפועל הצעיר, 16, 17.6.1909.
44 על השמועות ראו "האמצעים היפים", הצבי, 186, 3.6.1909. למכתבי בן־הלל הכהן ולבונטין ראו שם, 188, 6.6.1909.
45 "משפט?", שם, 192, 11.6.1909.
46 Keith Michael Baker, “Public Opinion as Political Invention”; Michael Schudson, “Was 46 there ever a Public Sphere?”, in: Craig Calhoun (ed.), Habermas and the Public Sphere,
על דעת הקהל העממית כתופעה קונקרטית .MIT Press, Cambridge, MA 1991, pp. 143-163 Ouzi Elyada, “La representation de l’opinion public populaire dans la presse :והמצאה ראו גם parisienne revolutionnaire”, Annales Historique de la Revolution Franqaise, 1, (1996), pp.
37-47
47 Habermas, L’espacepublic, pp. 149-188; Habermas, “Further Reflections on the Public
Sphere”
48 "האמצעים היפים", הצבי, 186, 3.6.1909.
49 "המחאה הראשונה כנגד ענתבי", הצבי, 189, 7.6.1909.
50 החרות, 9, 8.6.1909.
51 אלמליח, "אברהם אלברט ענתבי ז"ל".
52 "מכתב", החרות, 10, 11.6.1909.
53 "מסתורי תורת הקנאות", החרות, 10, 11.6.1909.
54 החרות, 9, 8.6.1909. זלמן דוד לבונטין ומרדכי בן־הלל הכהן פרסמו מכתבים דומים גם בעיתונו של בן־אב"י. ראו הצבי, 188, 6.6.1909. שניהם שיבחו והיללו את ענתבי גם מעל דפי "הצבי".
55 החרות, 9, 8.6.1909.
56 "ירכתון קטן", הצבי, 194, 14.6.1909.
57 "ירכתון קטן", הצבי, 195, 15.6.1909.
58 "הכעס", הצבי, 190, 8.6.1909.
59 טפליצקי, "הקהל על הנרגנות הגדולה", הצבי, 198, 18.6.1909.
60 קדיש ליב סילמן, "הקהל על הנירגנות הגדולה", הצבי, 198, 18.6.1909; 199, 20.6.1909; 200, 21.6.1909. גם העיתונות היהודית בעולם התייחסה לפרשת ענתבי. ראו למשל הרואה, "מכתב מארץ־ישראל", הד הזמן, 150, 21.7.1909. המחבר גינה את כל הצדדים המעורבים בפרשה וטען ש"המאורע מתחיל כבר להעלות במחילה סירחון כל כך גדול שגם מאה קילוחין של בשמים לא יספיקו לנדפו".
61 לנג, דבר עברית!, עמ' 640-639.
62 שם, עמ' 31.
63 בן־אב"י, "עיתונו של בן־יהודה, ראשון עיתוננו היומיים", עמ' 108-107. בר־דרורא המשיך בפעילותו העיתונאית בשירות עיתונות בן־אב"י גם בתקופת המנדט.
64 ראו למשל מכתבה של שרה טהון שיצאה נגד שכר הדירה הגבוה בתל אביב והתדרדרות איכות הבנייה במקום, מכתב שהתפרסם בעמוד הראשון של "האור". שרה טהון, "לשאלת הדירות בתל־אביב", האור, 265, 30.8.1912.
65 הצבי, 130, 17.3.1909.
66 "מילואים לבניין של סתירות", הצבי, 133, 21.3.1909.
67 הצבי, 134, 23.3.1909.
68 בן־אב"י, "יום החושמה הראשון", הצבי, 202, 23.6.1909.
69 יוסף חיים ברנר, "רגשות והרהורים", הפועל הצעיר, 7, 25.10.1910.
70 "מודעות קטנות", הצבי, 16, 28.10.1908.
71 "דאר־הצבי", הצבי, 20, 2.11.1908; 27, 10.11.1908.
72 "דאר הצבי", הצבי, 20, 2.11.1908; 27, 10.11.1908; 30, 13.11.1908.
73 "דאר הצבי", הצבי, 24, 6.11.1908; 30, 13.11.1908.
74 "דאר־הצבי", הצבי, 27, 10.11.1908.
75 הצבי, 30, 13.11.1908. ראו גם התייחסותו של בן־אב"י בזיכרונותיו למדור זה: בן־אב"י, עם שחר עצמאותנו, עמ' 200.
76 יוסף קלויזנר, "ששון החיים", הצבי, 35, 18.9.1895. על התייחסות בן־יהודה לשאלת התענוג ושמחת החיים ראו למשל הצבי, 27-25, 35-34, יוני-ספטמבר 1895. ראו גם ירדני, העיתונות העברית בארץ ישראל, עמ'267-261.