השיח התקשורתי הוא השתקפות של שלושה מרכיבי יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. המרכיב הראשון הוא מדינה יהודית שהוגדרה על-ידי האליטות הפוליטיות במסמך המכונן של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, והפכה לאורך השנים לחלק אימננטי מהציונות. המרכיב השני הוא אתוס הביטחון שגובש בשל מורכבות ורציפות הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. המרכיב השלישי הוא ליברליזם כלכלי המבוסס על מדיניות היד הנעלמה של השוק. קבוצות המאיימות על ערכים אלה, כמו למשל (בהתאמה) ערבים, חרדים ועובדים, יסבלו מייצוג תקשורתי דל ו/או שלילי.
בישראל נשזרים סמלים ודימויים לאומיים בתוך תרבות תקשורתית-בטחונית שכל ביקורת נגדה גוררת תגובות של דה-לגיטימציה מצד הממסד והאליטה
בלב שלוש אבני יסוד אלה עומד מכשיר הדה-לגיטימציה המופנה אל קבוצות מיעוט המערערות על הגדרת הזהות היהודית של המדינה, על תרבות הביטחון שלה ו/או על האידיאולוגיה הכלכלית המאפיינת אותה. הפסיכולוג הפוליטי פרופ' דניאל בר-טל מגדיר דה-לגיטימציה כ"שיוך של קבוצה לקטגוריות חברתיות שליליות קיצוניות והדרתה ממערך הנורמות ו/או הערכים המקובלים בחברה". לטענתי, לא זו בלבד שהתקשורת משמשת אמצעי לשעתוק הדה-לגיטימציה של המיעוט, היא גם משמשת כלי מרכזי בהבנייתה כלא לגיטימית. בשורות הבאות אבקש להראות כיצד נוצר והתפתח מנגנון הדה-לגיטימציה בתקשורת כלפי הערבים בישראל במהלך המלחמה האחרונה בעזה, לפניה וגם אחריה.
חמישה מאפיינים של דה-לגיטימציה
ככלל, לדה-לגיטימציה יש כמה מאפיינים בייצוג התקשורתי של קבוצת המיעוט. המאפיין הראשון: תיוג קטגורי, כללי, שלילי ובולט מאוד של הקבוצה. דוגמאות לכך הם הכינויים המכלילים הבאים: טרוריסטים, אויבים, רוצחים וברבריים.
המאפיין השני הוא הדרה מגבולות הנורמות והערכים המקובלים על הקבוצה שעושה דה-לגיטימציה לקבוצה האחרת. ההדרה אינה זמנית או תלוית הקשר, אלא קבועה.
המאפיין השלישי הוא תהליך המלווה בתגובות אמוציונליות שליליות כלפי הקבוצה היריבה, כמו למשל שנאה, פחד, סלידה, כעס, בחילה. הנה שתי דוגמאות מאתר ynet המתארות פחד של יהודים מפני ערבים: "זרקו סלעים, ברחתי כל עוד נפשי בי" (4.7.14). כותרת שנייה: "פחד באוטובוס: מיכל נפגעה בראשה מאבן" (7.7.14).
המאפיין הרביעי הוא גיבוי של מנגנונים סוציו-פוליטיים, תרבותיים ומשפטיים לתהליך הדה-לגיטימציה כלפי הקבוצה היריבה. התגייסות התקשורת והרטוריקה של המנהיגים במהלך המלחמה בעזה ולפניה הביאו לגילויי חוסר סבלנות, סגירות, נהירה אחרי סיסמאות של פטריוטיזם עיוור ודה-לגיטימציה כלפי הקבוצה היריבה.
המאפיין החמישי והאחרון הוא פוטנציאל לאיום או פגיעה ממשית מצד הקבוצה היריבה שכלפיה מתקיים תהליך של דה-לגיטימציה. כותרות אתר ynet לאחר רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר מבהירות זאת. הנה כמה דוגמאות:
"רקטות בלי הפסקה, אבנים בירושלים ובצפון" (4.7.14); "מכוניות ניזוקו והוצתו בקלנסואה: 'אתה יהודי?'". כותרת המשנה מפרטת: "נהגים שנקלעו לקלנסואה נשאלו למוצאם על-ידי רעולי פנים שהפגינו והבעירו צמיגים. כשענו בעברית – הותקפו. אחד מהנהגים נמלט ורכבו נשרף" (5.7.14); "התפרעויות מהדרום עד הצפון: מכוניות ספגו אבנים, נזק לתחנת משטרה, כבישים נחסמו" (7.7.14); "המהומות מתפשטות: 'כמו במלחמה בעיראק'" (7.7.14).
כותרות אלה מעוררות כמה הסתייגויות. ראשית, זיהוי המחאה של האוכלוסייה הערבית בתוך הקו הירוק עם הפעילות של הפלסטינים בשטחים. אל המציאות הזאת נלווית תחושה של איום קיומי, פנימי וחיצוני, על מדינת ישראל – פן חשוב בתרבות הקונפליקט התקשורתית. למעשה כלי התקשורת יצרו מסגרת זהה לאירועים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו וחידדו את המסר שלפיו אין הבדל משמעותי בין האזרחים הערבים בישראל לפלסטינים בשטחים. ההשוואה לאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה הפכה את המיעוט הערבי (כולו) לסיכון בטחוני.
שנית, פעולות המחאה, כך נראה, עברו תהליך של קרימינליזציה באמצעות הסיקור התקשורתי. במלים אחרות, כל גילויי ההתנגדות המתוארים לעיל נכנסים למסגרת ההגדרה של סטייה פוליטית שניתן לזהות אותה עם פשיעה.
שלישית, הישענות על נקודת המבט הצבאית והמשטרתית חיזקה מגמות של דה-לגיטימציה כלפי המחאה הערבית והובילה להאשמת מחולליה בפגיעה בבטחון המדינה. אופן סיקורו של המיעוט הערבי במחאה, כך נדמה, משקף עוינות ממסדית מתמשכת כלפי ה"אחר", החודרת לתוך מערכות אמצעי התקשורת.
שלושה ביטויים של דה-לגיטימציה
כתופעה תקשורתית, דה-לגיטימציה באה לידי ביטוי בשלוש דרכים שונות. הראשונה: דה-הומניזציה - כלומר תיאור הקבוצה כלא אנושית באמצעות הפיכתה לתת-אנושית או לעל-אנושית במובנה השלילי. במלים אחרות, ראיית הקבוצה כנחותה על רקע המוצא או הדת שלה היא דוגמה לתיוג הקבוצה כתת-אנושית; ותיאור הקבוצה כדמון, מפלצת ושטן הופך אותה לעל-אנושית במובן השלילי של המילה.
צורת הביטוי השנייה של תופעת הדה-לגיטימציה היא נידוי - כלומר החרמת קבוצה הנתפסת כגוף המפר נורמות חברתיות בסיסיות. כך למשל, 67 אחוזים מכלל המשיבים לסקר דעת קהל - שנערך בעיצומה של המלחמה האחרונה בעזה - הכריזו כי יחרימו חנויות של ערבים בתוך הקו הירוק בשל שביתת הזדהות מסחרית שערכו בעלי עסקים ערבים עם תושבי עזה ובשל הפגנות התמיכה של ערבים בישראל בתושבי עזה.
צורת הביטוי השלישית היא שימוש בתיוגים פוליטיים; הכוונה להכלה של קבוצה מסוימת הנתפסת כלא מקובלת לחלוטין על ידי הקבוצה האחרת מבחינה פוליטית ואידיאולוגית. התיוג יכול להיות כלי יעיל לסטריאוטיפיזציה, המהווה דרך קונבנציונלית לייצג קבוצה באופן שמקפיא ומקבע את אופן הייצוג.
שני שלבים של דה-לגיטימציה
יש להדגיש שדה-לגיטימציה אינה נוצרת רק על בסיס קונפליקט, רדום או פעיל, בין קבוצות, אלא גם מעצימה אותו (וכפועל יוצא מכך מלבה את העוינות של קבוצה אחת כלפי הקבוצה האחרת). ככלל, דה-לגיטימציה נוצרת בשני שלבים או מצבים:
השלב הראשון הוא טרום התפרצות הקונפליקט. זהו שלב המתאפיין באתנוצנטריות – מונח המציין אמונה בעליונותה של קבוצה אתנית מסוימת, שאליה שייך היחיד, ודחיית הקבוצה האחרת, הנתפסת כנחותה וכנבזית. תנאי הכרחי לדה-לגיטימציה הוא תחושות של פחד ו/או בוז כלפי הקבוצה האחרת.
השלב השני, התפרצות הקונפליקט, קל וחומר הסלמתו, הוא כר פורה להתפשטות והתרחבות של דה-לגיטימציה בתקשורת. בהקשר זה חשוב לציין שני תנאים המעוררים דה-לגיטימציה בזמן קונפליקט. התנאי הראשון מקורו בתחושת האיום הנשקפת לקבוצה אחת מצד הקבוצה האחרת. חברי הקבוצה הראשונה, החשים מאוימים, מאמינים כי עצם קיומם בסכנה, כמו גם תחושת האחדות שלהם. אמונות ותחושות אלה, בין אם הן אמיתיות ובין אם דמיוניות, מעוררות את הצורך להבין ולהפנים את המציאות במהרה כבסיס להסבר מה צופן העתיד. כך נוצר מעגל אכזרי שבו תפיסת האיום החמור והדה-לגיטימציה שמלווה אותו מזינות זו את זו.
התנאי השני לדה-לגיטימציה, הפעלת אלימות, הוא תוצאה של אותו איום מיידי הנשקף לבטחונה של קבוצת הרוב. במקרה זה, הקבוצה המאוימת פועלת בכוח כדי למנוע את הסכנה הצפויה לה מצד קבוצת המיעוט. ומאחר שהקבוצה המאיימת נתפסת כלא לגיטימית, ניתן ואף צריך להפעיל נגדה כוח עצום. וככל שהתגובה של הקבוצה המאוימת קשה יותר, כך הדה-לגיטימציה כלפי הקבוצה המאיימת בולטת יותר כאמצעי להצדקת עוצמת הפגיעה בה.
תרבות הסכסוך בתקשורת
טענתי היא שהתקשורת הישראלית הפופולרית משמשת במה להפצת סטריאוטיפים ולשעתוק דה-לגיטימציה של הקבוצה היריבה, בעיקר במצבי קונפליקט. התקשורת מנצלת כמה משתני רקע – כמו למשל יחסים עוינים בין קבוצות ומנהיגים ותרבות פוליטית אתנוצנטרית המתאפיינת בחוסר סובלנות ופתיחות הדדית – ליצירה והטמעה של סטריאוטיפים ודה-לגיטימציה של היריב.
לשימוש בדה-לגיטימציה כלפי היריב, המיעוט הערבי במקרה זה, יש כמה השלכות סוציו-פסיכולוגיות על התפתחות תרבות הסכסוך בתקשורת.
1. מסגור הקונפליקט כנצחי על רקע אי-רצונה של הקבוצה היריבה בשלום, תוצאה של מאפייניה, מטרותיה ודרכי הפעולה המגונות שלה לכאורה.
2. רגישות למידע על איומי הקבוצה היריבה. תהליך הדה-לגיטימציה כלפי היריב כה מושרש בקרב הקבוצה המאוימת, עד שחבריה נוטים לחפש מידע התואם את האמונות השליליות הטבועות בהם כלפיו ממילא.
3. תחושת קורבנות עצמית. קבוצה אחת סבורה כי הקבוצה היריבה מנסה למנוע ממנה להשיג את מטרותיה הצודקות, ולפיכך פועלת נגדה באלימות, ובכלל זה באופן לא מוסרי. כתוצאה מכך חברי הקבוצה רואים את הקבוצה היריבה כאחראית להתפרצות הקונפליקט, לפגיעה לא צודקת בהם ולסבלם, ולכן מתארים עצמם בתקשורת כקורבן.
4. קונפורמיזם תקשורתי. אין מדובר בהנחיות כתובות, אלא בהתנהלות פנימית קבועה שיוצרת את התמונה שהקהל מקבל. עיתונאים המאמצים את עקרונות הדה-לגיטימציה מיישרים קו עם רוב הקולגות שלהם בציות לעקרונות אלה.
5. רציונליזציה והצדקה של מעשים לא מוסריים. דה-לגיטימציה אינה רק משמשת את חברי הקבוצה כאמצעי לפגיעה ביריב, אלא גם משחררת אותם מרגשות אשם כאשר הם נוקטים פעולות לא מוסריות נגדו ומקבלים על כך גיבוי מכלי תקשורת רבים.
המסקנה מדיון זה היא שבישראל נשזרים סמלים ודימויים לאומיים בתוך תרבות תקשורתית-בטחונית שכל ביקורת נגדה גוררת תגובות של דה-לגיטימציה מצד הממסד והאליטה. לאור זאת, ביקורת של קבוצת שוליים כלפי ממשלה דווקא מחזקת את האחרונה – למרות האשמה שכביכול מוטחת בה – בגלל זהות המבקרים. כלומר, מסגור הביקורת כסטייה מגבולות ההסכמה הלאומית הוא כלי לחיזוק הממסד והוכחה לחוסר הנאמנות של קבוצות השוליים.
ד"ר שגיא אלבז הוא פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב. רשימה זו היא עיבוד להרצאה שנשא בכנס שנערך בכפר נווה-שלום, ב-22.10.14, ולמחקר משותף עם פרופ' דניאל בר-טל