"אין איש מעז לתלות את האשם, כראוי מבחינה חוקתית, בראש הממשלה [...] האם כל אימת שיקרו אסונות נשמע אותה תשובה, שאסור להאשים את ראש הממשלה במה שיקרה? [...] הרי אנו מתקרבים למצב האינטלקטואלי והמוסרי של העם הגרמני, 'הפיהרר תמיד צודק' [...] אם תימשך שורה זו של אסונות, הרי האדון המכובד מאוד, באחד ממעשי ההקרבה הגדולים ביותר שיכול אדם לעשותם, חייב ללכת אל עמיתיו, ועל הספסל יש אחדים הראויים לשמש ראש ממשלה".
את הדברים החריפים הללו השמיע בראשית יולי 1942 הלורד וינטרטון מעל במת הפרלמנט הבריטי. הם כוונו לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, שחזר זה עתה משיחות בוושינגטון עם הנשיא רוזבלט על מהלכיהן הבאים של בעלות-הברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית ויפן.
צ'רצ'יל: "כל ציר יהיה בן-חורין לומר כל מה שהוא חושב לנכון על הממשלה או כנגדה או כנגד הרכבה ואישיה של הממשלה [...] ובלבד שיקפיד על הסייג, שהבית נזהר כל-כך תמיד לשמור עליו, ביחס לסודות צבאיים"
בחודשים ובשבועות שקדמו לדיון בפרלמנט נחתו על בריטניה בזו אחר זו מהלומות קשות בזירות המלחמה השונות: בינואר נכבשה מלאיה על-ידי היפנים, בפברואר נפלה גם סינגפור וכ-85 אלף מחיילי האימפריה הבריטית נפלו בשבי, וביוני כבשו גייסותיו של רומל את העיר טוברוק והכוחות הגרמניים התקדמו מזרחה, לאל-עלמיין, בקרבה מסוכנת לתעלת סואץ.
אבל גם אז, בעיצומה של מלחמת עולם, הקפידה בריטניה לשמור על כללי הדמוקרטיה. בפרלמנט, כמו גם בעיתוני הממלכה, נשמעו קולות של ביקורת על תפקודו של ראש הממשלה, על הרכבו של קבינט המלחמה, על דרך קבלת ההחלטות, על איכות לקויה וכמות חסרה של ציוד צבאי, וגם על תפקודם של מפקדים בחזית.
צ'רצ'יל נכנס להיסטוריה בזכות מנהיגותו הנחושה והנאומים שחיזקו את רוחם של אזרחי בריטניה גם בימים הקשים ביותר. פחות זכורה המציאות הציבורית והפוליטית, שבה היה עליו להתמודד בעצם ימי המלחמה עם גלי הביקורת, ולא פחות מכך, עם מדיניות רשמית שלא מנעה דיונים פומביים, בעיתונות ובפרלמנט, בכשלונות, במחדלים ובתקלות.
"הוויכוח בפרלמנט על מצב המלחמה", ינואר 1942, "דבר" (אתר עיתונות יהודית היסטורית)
בינואר 1942, לאחר אובדן מלאיה ועוד לפני שגם סינגפור נכבשה על-ידי היפנים, ובעוד הכוחות הגרמניים מתקדמים מזרחה בצפון אפריקה, נמתחה בעיתונים בבריטניה ובאוסטרליה ביקורת על הכישלון הבריטי שעמד להביא לקצה את האימפריה במזרח הרחוק, והעמיד בסכנה גם את חירותה של אוסטרליה. גם פוליטיקאים העלו האשמות דומות. נטען, בין היתר, כי פקידים בריטים במזרח הרחוק הטעו את הציבור בתחזיות אופטימיות מדי על המצב בחזית, וכי במקום להחיש נשק ותחמושת למזרח הרחוק, העדיפה הממשלה הבריטית לשגר ציוד צבאי לצבא הסובייטי, שניהל לבדו את המערכה נגד הארמיות של הצבא הגרמני.
צ'רצ'יל לא חשש מדיון בפרלמנט מול חברים ביקורתיים וקנטרנים, כשם שלא נרתע מלחלוק בנאומו שבחים למצביא הגרמני רומל, היריב הגדול של העולם החופשי באותה שנה בזירה הצפון-אפריקאית
ה"דיילי מייל", ה"טיימס" וה"ניו-כרוניקל" גם תבעו להכניס שינויים במבנה הקבינט, ומתחו ביקורת על כך שצ'רצ'יל מכהן במקביל כראש הממשלה וכשר ההגנה. צ'רצ'יל הבין שמוטב להשיב לטענות אלה בפומבי, ובחר לעשות זאת בזירה המסורתית: בפרלמנט, בגוף שממנו הוא שואב את סמכותו.
לדיון הוקדשו שלושה ימים, ובפתיחתו אמר צ'רצ'יל: "כל ציר יהיה בן-חורין לומר כל מה שהוא חושב לנכון על הממשלה או כנגדה או כנגד הרכבה ואישיה של הממשלה [...] ובלבד שיקפיד על הסייג, שהבית נזהר כל-כך תמיד לשמור עליו, ביחס לסודות צבאיים. הייתכן דבר חופשי יותר מזה? הייתכן ביטוי נעלה יותר לדמוקרטיה? מעטות הן הארצות שמוסדותיהן חזקים עד כדי לעמוד בדבר כזה בעודן נלחמות על חייהן". צ'רצ'יל רק תבע שבסיכום הדיון תיערך הצבעת אמון מחודשת בממשלתו, כדי שיהיה ברור לציבור בבריטניה, ולא פחות מכך לאויביה, כי הממשלה נהנית מאמון הציבור.
חברי הפרלמנט לא הקלו עליו: עוד בטרם נפתח הדיון דחו את בקשתו לקבל אישור מיוחד להקליט את נאומו, כדי שניתן יהיה לשדר אותו אחר-כך ב-BBC לכל רחבי העולם. כמה מראשי הבית הטילו וטו והסבירו שאפילו בימי מלחמה אין הצדקה לחריגה מכללי בית-הנבחרים. גם כך, הוסיפו, העיתונות מפרסמת בעיקר את דברי ראש הממשלה ומתעלמת ממרבית חברי הבית.
צ'רצ'יל סקר באריכות את המצב בחזיתות, הסביר את הסיבות לכישלון באסיה, והזהיר כי המערכה עוד ארוכה. המסר שלו למבקרים היה חד: האחריות כולה מוטלת עלי, אמר לחברי הבית. אינני מוכן להחליף שרים בקבינט או להפוך גנרלים, חיילים וטייסים לשעירים לעזאזל רק כדי לרצות עיתונאים.
"שום עתון בבריטניה אינו מחויב לקבל את הווטו של הצנזור!", "המשקיף", יוני 1942 (אתר עיתונות יהודית היסטורית)
צ'רצ'יל לא חשש מדיון בפרלמנט מול חברים ביקורתיים וקנטרנים, כשם שלא נרתע מלחלוק בנאומו שבחים למצביא הגרמני רומל, היריב הגדול של העולם החופשי באותה שנה בזירה הצפון-אפריקאית. "נגדנו עומד יריב נועז ומוכשר מאוד, ורשאי אני לומר מעבר למשואות המלחמה – מצביא גדול", אמר בפרלמנט. בזכרונותיו כתב: לא יכולתי להתאפק מלחלוק שבח לרומל.
הדברים לא עוררו כל מחאה, על אף שאחר-כך שמע שהיו מי שנפגעו מכך, וסברו שאין לנקוט לשון חיובית כלפי מנהיג של האויב. "קנאתנות זו", הסביר צ'רצ'יל, "היא קו ידוע היטב בטבע האנושי, אך היא מנוגדת לרוח שבה מנצחים במלחמה או מכוננים שלום של קיים" (תרגומו של אהרן אמיר ל"מלחמת העולם השנייה" מאת צ'רצ'יל, בהוצאת עם הספר, 1957). בתום הדיון זכה קבינט המלחמה של צ'רצ'יל בהצבעת האמון ברוב גורף: 464 הצביעו בעד. רק אחד נגד.
חצי שנה אחר-כך, כאשר נפלה העיר טוברוק במפתיע וכוחותיו של רומל דהרו לתוך שטח מצרים, שוב ניצב צ'רצ'יל בפני גל ביקורת. הידיעה על התבוסה בקרב בצפון אפריקה השיגה אותו בארצות-הברית, בעיצומן של שיחותיו עם רוזבלט. "הזדעזעתי מן הידיעה, אך לא פחות מכך מגל הדיווחים על אמירות וטענות של עיתונאים ופוליטיקאים", אמר אחר-כך. "שום שליח ציבור שבידו שליחות בשם בריטניה לא הושלכו מעולם אבני נגף לרגליו ממולדתו".
"בקורת חמורה בפרלמנט על אופן ניהול המלחמה", "המשקיף", יולי 1942 (אתר עיתונות יהודית היסטורית)
כששב ללונדון התברר לו כי 12 ממאות חברי הפרלמנט הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בעקבות לחץ כבד שהופעל בווסטמיניסטר על המגישים הם ניאותו לוותר על הגשת ההצעה, אך דווקא צ'רצ'יל התעקש. "אחרי כל הדיבורים בשבוע האחרון, דחיית הדיון רק תגרום נזק רב יותר", הסביר.
לקראת הדיון הועבר לצ'רצ'יל מסמך שסיכם את הביקורת הציבורית, התקשורתית והפוליטית, תוך הערכה שתגובות הציבור משקפות "הרגשה כללית של מורת רוח שמשהו אינו כשורה ויש לתקנו ללא דיחוי".
שוב חזרה הטענה בדבר ידיעות עיתונאיות אופטימיות מדי שהגיעו תחילה מן החזיתות והחריפו את הזעזוע מהצלחות האויב. אלו לא היו הודעות רשמיות, נכתב במסמך, אבל הן נכתבו בהשפעת מידע שהרשויות הצבאיות מסרו לעיתונות ונעימתו הכללית היה בה כדי להניע את הכתבים למסור תמונה אופטימית מדי, ולא היו הודעות רשמיות שיאזנו אותה. "הרושם שנוצר הוא שהשלטונות הצבאיים לא העריכו את חומרת המצב וכי הידיעות של הצבא אינן מדויקות והן נוטות להטעות את מפקדיו בשדה הקרב".
ראש הממשלה בנימין נתניהו, על רקע תמונתו של וינסטון צ'רצ'יל (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
"רווחה מאוד הדעה שחוכמת מצביאות טובה יותר יכלה להביס את רומל", נכתב במסמך. "הגרסה המקובלת היא שחסרה מנהיגות, וכי המערכה כולה נהגתה יותר מדי בדפוסים של פעולת התגוננות, בלי העוז הדרוש במהלומת נגד ברגע הקריטי". גם ביחס לפיקוד מועלים ספקות אם אין הוא מיושן מדי מכדי להבטיח שיתוף פעולה בין-זרועי בתכנון ובביצוע. נשמעות גם טענות על כך ששלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה, עדיין נשלחים חיילים בריטים לקרב עם טנקים ותותחים נחותים מאלה של אויביו. צוין גם חסרונם של מפציצי צלילה שיוכלו לסייע בקרבות בצפון אפריקה.
טענות ברוח זו אכן הועלו על-ידי הדוברים בדיון בפרלמנט. שוב נשמעו טענות על כשלי המפקדים ועל טעויות של הקברניטים. שורשי הכישלון באפריקה, אמר אחד הדוברים, נעוצים יותר כאן בלונדון מאשר בלוב. וחבר אחר הכריז: "אני דורש חקירה שתקבע מה הסיבה שאנו תמיד מפגרים אחר אויבינו. מה הדבר הלקוי בתוכניות שלנו ובאסטרטגיה שלנו המעמיד אותנו במצב נחות". אדמירל בדימוס שיבח את דרך ניהול המערכה על-ידי צ'רצ'יל, אבל תבע לשנות את הקבינט, כי "נדרשת ממשלה לאומית אמיתית ולא קבינט שהורכב לסיפוק ופיוס אינטרסים פוליטיים".
בטרם הגיב על הטענות בפני הפרלמנט פתח צ'רצ'יל ושיבח את עצם הדיון בימי מלחמה, אך מיהר לעקוץ את מבקריו: "כל מה שעולה בדעתו של מישהו, כל מה שמסוגל לשבר ולרסק, בא בשימוש כדי להחליש את האמון בממשלה, להוכיח שהמיניסטרים אינם ראויים לתפקידם, להחליש את רגש הביטחון של המיניסטרים האלה בעצמם, לספר לצבא על אי-האמון בו ועל 'התמיכה' שהוא מקבל מהשלטונות האזרחיים, להרוס את האמון של הפועלים בנשק שהם מתאמצים לייצרו בעבודה כל-כך קשה, וכן גם להציג את הממשלה כחבר של אפסים שעליהם מנצח ראש ממשלה. לחתור גם תחתיו הוא להכניס רפיון בלבו ועד כמה שאפשר לעיני העם כולו. כל זה הוזרם בשפע דרך הטלגרף והרדיו לכל קצווי תבל, למגינת לבם של ידידינו ולמשוש אויבינו". ולמרות כל זאת חזר והדגיש: "אני מצדד בחירות זו, ששום ארץ ושום פרלמנט אחר לא היה מעז להשתמש בה בשעת סכנת כיליון".
שר המידע: "תפקידו של הצנזור מצטמצם רק בעניינים הנוגעים לביטחון, אבל הוא אינו רשאי, למשל, למנוע את פרסומה של ידיעה רק משום שהיא יכולה לספק לגרמנים חומר לתעמולתם [...] הדמוקרטיה מתפתחת ומשגשגת הודות לביקורת"
אחר-כך שב לנזוף ב"גורמים ממורמרים" בעיתונות המחרחרים משבר אחרי משבר, והזכיר לחברי הבית: "לא תוכלו להניע גנרלים להסתכן בסיכונים אם לא ירגישו שמאחוריהם עומדת ממשלה חזקה. הם לא יהיו מוכנים להסתכן בסיכונים אם לא ירגישו שאינם צריכים להביט לאחור או לחשוש למתרחש במולדת, אם לא ירגישו שיכולים הם לרכז את מבטם באויב". למרות זאת ישב שעות ארוכות והאזין למבקרים, כמו גם לשרים בממשלתו שענו למרבית הטענות. בתום הדיון זכה כצפוי גם הפעם באמון הפרלמנט ברוב עצום – 475 נגד 25.
מדוע לא פעלה הצנזורה הבריטית כדי למנוע מתן פומבי לביקורת מן הסוג שפורסם בעיתונות ואחר-כך זכה לתהודה פוליטית ולחשיפה בכל רחבי העולם? במקרים נדירים אכן נקטה ממשלת בריטניה צעדים תקיפים נגד אמצעי תקשורת, כדוגמת סגירתו של העיתון הקומוניסטי "דיילי וורקר" לשנה וחצי בשל תמיכתו האקטיבית בברית הסובייטית עם גרמניה הנאצית בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
את היחס הסובלני לדעות ביקורתיות גם בעיצומה של מלחמה הסביר ביוני 1942 שר האינפורמציה בראנדן רנדל בראקן בהודעה לעיתונות: "תפקידו של הצנזור מצטמצם רק בעניינים הנוגעים לביטחון, אבל הוא אינו רשאי, למשל, למנוע את פרסומה של ידיעה רק משום שהיא יכולה לספק לגרמנים חומר לתעמולתם. אני מדגיש בכוונה דבר זה, משום שאנו מקבלים מכתבים רבים מאנשים למקרא מאמרים המתקיפים קשה את הממשלה. הם שואלים למה אנו מרשים לד"ר גבלס [שעמד בראש מנגנון התעמולה הגרמני] להשתמש בהם נגדנו. אנו עושים זאת משום שמדינה חופשית היננו. הדמוקרטיה מתפתחת ומשגשגת הודות לביקורת".
השר הזכיר כי הצנזורה שהופעלה בצרפת בשנת 1940 עודדה שם את התבוסתנים והרדימה את הציבור, וגם הביא ציטוט מדברי הקנצלר הגרמני מהמאה ה-19 אוטו פון-ביסמרק: "כשידיעה מוכחשת רשמית, להווי ידוע שזוהי אמת לאמיתה". וסיכם שר האינפורמציה הבריטי: "דמוקרטיה בעיניים קשורות אינה יכולה להילחם".