התוכנית הכלכלית של שר האוצר נתניהו

מיד עם כניסתו לתפקיד שר האוצר במארס 2003 - תקופה של מיתון עמוק, עוני מתרחב ואבטלה גדלה והולכת - הגה שר האוצר בנימין נתניהו את התוכנית לייצוב המשק. תוכניתו כללה שורה של גזירות - צמצום הגירעון בתקציב המדינה, פיטורי עובדים והורדות שכר במגזר הציבורי, פגיעה בשירותי הרווחה וקיצוץ בקצבאות - לצד כמה הקלות ובראשן הורדת מסים. הצעדים האלה השתלבו במשנה הכלכלית הקפיטליסטית של נתניהו, שהאמין ביכולתו להוציא את המשק מהמיתון העמוק. תוכניתו נתקלה בהתנגדות חריפה מצד ההסתדרות והעומד בראשה, עמיר פרץ, שהיה מזוהה יותר מכול עם המאבק החברתי. נתניהו לא היה מוכן להתפשר בהתחלה על שום פרט בתוכניתו הכלכלית. הוא הפתיע את המערכת הכלכלית ואת העובדים כשאיים לפוצץ בחקיקה את הסכמי העבודה במשק, להיכנס לכיסם של העובדים, להפריט את נמלי הים ולהלאים את קרנות הפנסיה.

פרץ לא נשאר חייב; הוא לא האמין בהידברות עם נתניהו. שני האישים, חדורי אמונה ולהט אידיאולוגי, התעמתו זה נגד זה. ההסתדרות נקלעה באותה תקופה לאחת המערכות הקשות שידעה אי פעם. הנמלים הושבתו ליותר מ-20 ימים, עובדי המדינה נקטו 100 ימי עיצומים, והמשק נגרר לשביתה כללית בעקבות מאבק הרשויות המקומיות שיזם פרץ. בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים להסכם שצמצם את נפח המגזר הציבורי באמצעות תוכניות פרישה ולא פיטורים המוניים. נתניהו נכשל בניסיון להוריד את שכר העובדים, אך חייב אותם לשלם "היטל צמיחה" במשך שנתיים, מה שבפועל היה שקול להורדת שכר. פעולה אחרת שנתניהו הצליח להשיג במלואה היתה הלאמת קרנות הפנסיה. מדיניותו של נתניהו הייתה נושא לוויכוח ציבורי נוקב. תוכניתו הכלכלית תרמה להאצת הצמיחה של המשק, אך גם גבתה מחיר גבוה: האי-שוויון בחלוקת ההכנסות גדל והלך, ומעגל העוני בחברה התרחב.

באופן טבעי, התוכנית הכלכלית של נתניהו קיבלה סיקור נרחב בעיתונות המודפסת, כש"הארץ" ייחד לנושא 126 פריטים חדשותיים ו"ידיעות אחרונות" הסתפק ב-67 פריטים. להבדיל מהעיתונים, הכיסוי הטלוויזיוני התאפיין בחלוקה שווה פחות או יותר: 44 פריטים נספרו בערוץ 1 ו-34 בערוץ 2. בסך הכול נבדקו 13 גיליונות בכל אחד מהעיתונים ו-13 מהדורות חדשות מרכזיות בכל אחד מהערוצים. בתקופת המחקר נכללו פריטי חדשות הקשורים במישרין לתוכנית הכלכלית של נתניהו: התוכנית, התקציב, הגזירות הכלכליות, השביתות במשק, ולבסוף ההסכם בין האוצר להסתדרות.

הניתוח הזה מתחקה כרונולוגית (אם כי לא באופן רציף) אחר הסיקור התקשורתי מ-8 בספטמבר 2003, מועד הצגת התוכנית הכלכלית על ידי שר האוצר נתניהו, ועד 6 בינואר 2004 - יום לאחר חתימת ההסכם לסיום השביתות במגזר הציבורי.

בולטות מושאי הסיקור. מדד הבולטות של מושאי הסיקור בעיתונות נקבע על פי ייצוגם בכותרות (הכוונה לכל סוגי הכותרות: גג, ראשית, משנה וביניים), בטיזרים ובתמונות המצורפות לפריטים החדשותיים.[1] בדיקה כמותית מגלה ששר האוצר ניצח את יריבו, יו"ר ההסתדרות, בתחרות על תשומת לבה של העיתונות: ב"ידיעות אחרונות" התמקדו 17 פריטים בנתניהו לעומת 6 בלבד בפרץ, ואילו ב"הארץ" היה הפער קטן יותר, אבל עדיין ברור לטובת נתניהו - 10-15. מניתוח הממצאים האלה עולה שגם בייצוג המוסדי נמצא יתרון ברור לחסידי התוכנית הכלכלית: מצד אחד, האוצר עם ייצוג של 15 פריטים ב"הארץ" ו-10 פריטים ב"ידיעות אחרונות", ומצד אחר, ההסתדרות עם ייצוג של 8 פריטים בכל אחד מהעיתונים. מעניין לציין שהייצוג של ראש הממשלה שרון, שזוהה עם הנושא הביטחוני, היה נמוך הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"הארץ" (3 פריטים בכל עיתון) ככל שדובר בנושאים כלכליים.

בולטות מושאי הסיקור בטלוויזיה נקבעה על פי שני קריטריונים שכבר הוזכרו כאן: אזכור הדמות או הקבוצה בפתיח הפריט (כלומר, בדברי הקריינות של מגיש/ת החדשות באולפן); ייצוג ויזואלי בגוף הפריט (שידור ריאיונות, תדריכים, הצהרות, מסיבות עיתונאים, ו/או התייחסות הכתב המדווח לעמדותיהם של הגורמים המצולמים בכתבה).[2] במבט השוואתי ניכרו הבדלים גדולים בין ערוץ 1 לערוץ 2. הפעילות של עמיר פרץ וראשי ההסתדרות בתקופה הזאת קיבלה ייצוג גבוה יחסית ב"מבט" עם 19 אזכורים בולטים מול 18 בלבד שהתמקדו במדיניות של בנימין נתניהו ופקידי האוצר. בחדשות 2, כמו בעיתונות המודפסת, הדגישו במיוחד את מהלכי שר האוצר ונציגי משרדו ב-28 פריטים, 13 יותר מסך הפריטים שהתרכזו בדבריהם או במעשיהם של יו"ר ההסתדרות ופעיליו. במילים אחרות, ערוץ 1 היה כלי התקשורת היחיד ששמר על איזון יחסי במדד הבולטות של מושאי הסיקור המרכזיים בתקופת התוכנית הכלכלית.

מובן שלא תמיד קיים מתאם בין הייצוג הכמותי ובין המטען הערכי של הגורמים המסוקרים. בחלק הזה נבדוק, לדוגמה, אם ייצוג היתר של העובדים (כרבע מכלל הסיקור, למעט "הארץ") נקשר בתודעת צרכני התקשורת עם סיקור חיובי. לצורך זה ינותחו מושאי הביקורת במאמרי הפרשנות של העיתונים ובגילויי הדעת הטלוויזיוניים, ייערך ניתוח לשוני-טקסטואלי שמתייחס לגילויים של כלכלת שוק ומעורבות ממשלתית, ייבדק אופיו של סיקור השביתות והעיצומים במשק - באיזו מידה השיח החדשותי דסקריפטיבי או קונטקסטואלי - וייקבע סוג המסגור של העוני, האבטלה והמצוקה על פי חלוקה לשתי קטגוריות: אינדיווידואלית וחברתית-מוסדית.

על פי סדר הנושאים שתואר כאן, יעסוק הסעיף הבא בפרשנות לתוכנית הכלכלית, תוך כדי הפניית מבט ביקורתי ליעדיה ולתכניה.

תפקידה הפרשני של העיתונות בגיוס התמיכה לתוכנית הכלכלית. מושאי הפרשנות של התוכנית הכלכלית בספטמבר 2003 מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: מנסחיה - שר האוצר בנימין נתניהו ופקידי משרדו, מתנגדיה - יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ והעובדים במגזר הציבורי, ושרי הממשלה, אשר רובם המכריע דחו את הקיצוצים במשרדם אך תמכו עקרונית בתוכנית. בהסתכלות רחבה על כלל המידע הפרשני מתחדדים ההבדלים בין שני העיתונים. "הארץ" הטיף בלהט ליישום התוכנית הכלכלית של נתניהו, ולעתים אפילו ביקר את האוצר מימין, ואילו "ידיעות אחרונות" שמר על איזון יחסי עד תחילת השביתות ונקט עמדה ברורה נגדן ככל שאלה התארכו.

את הקו הקפיטליסטי המובהק ב"הארץ" הוביל הפרשן הכלכלי של העיתון, נחמיה שטרסלר. למחרת מסיבת העיתונאים שבה פרס נתניהו את תוכניתו הכלכלית, החמיא שטרסלר לשר האוצר: "מבחינת הרפורמות, השינויים המבניים, הקטנת המגזר הציבורי, המלחמה במונופולים (תנובה, מקורות, חברת החשמל, בתי הזיקוק ונמלי הים) והפרטת בזק, בנק לאומי ובנק דיסקונט - נתניהו הציג תוכנית מרשימה, שבמדינה נורמלית אכן הייתה צריכה להביא לצמיחה".

אלא שכפי שמרמזת כותרת המאמר של שטרסלר בעמוד הראשון: "לוח וגיר: איש המכירות מפזר הבטחות", הכוונות הטובות, בעיניו, להקטין את הגירעון היו לא יותר מדיבורים בעלמא.

לדבריו, "כמו בכל שנה, גם הפעם מפזרים באוצר הבטחות לגבי העתיד הרחוק יותר, אך דווקא לגבי השנה הקרובה מפירים את ההבטחות. 2003 הייתה צריכה להיגמר בגירעון של 3% אך תסתיים בגירעון ענק של 6%. בשנה הבאה הגירעון היה צריך להיות 2.4%, אך הוא הועלה אתמול ל-4%" (8.9.2003).

מתוך שורה של גזירות, בהן פיטורים במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות הנכים ופגיעה בסל הבריאות, התייחס שטרסלר לשוק ההון, על משקיעיו הפרטיים. התמה המרכזית שלו, בגופן שחור בולט, הייתה: "גירעון גבוה יותר פירושו דחיקת המגזר הפרטי משוק ההון". ההבנה ששוק העבודה חווה האטה מתמשכת ושהמשבר במשק החריף עוד יותר את מצבם של החלשים - הסתתרה במאמר מאחורי החשש לערעור יציבות הבורסה ולפגיעה בקבוצה קטנה יחסית שמשקיעה סכומי כסף לא מבוטלים במניות. בהיבט הפרשני, ביקש "ידיעות אחרונות", בדיוק כמו ערוץ 2, למזער את ההשפעות השליליות של התוכנית הכלכלית על הציבור. הנה מסגרת ההתייחסות של הפרשן הכלכלי, גד ליאור, לגזירות האוצר:

חשבון פשוט מגלה שאין אזרח במדינה שלא יינזק בכמה עשרות ואולי גם בכמה מאות שקלים בחודש מהתוכנית הזאת. פה יעלו לו את מחירי המים והנסיעה באוטובוס, כאן לא יקבל עוד סיוע בשכר דירה, ושם תיאלץ אישה בת 45 לממן בעצמה את טיפולי ההפריה. קטן, אבל מרגיז (8.9.2003, עמ' 2).

ליאור המשיך במלאכת ה-play down ("המעטה בערך") שהחלה בה יום לפני כן קרן מרציאנו, הכתבת הכלכלית של ערוץ 2: "בנימין נתניהו למד את הלקח הציבורי והפוליטי משורת הגזירות האחרונה שנחתה על הציבור הישראלי, ולכן לא נמצא בתקציב הזה גזירות גרנדיוזיות או דברים שיכולים לקומם את ההסתדרות או את הארגונים החברתיים, אלא גזירות קטנות ומעצבנות במיוחד" (8.9.2003, פריט מס' 3 במהדורה). המילים שחתמו את הפרשנות הזאת - "גזירות קטנות ומעצבנות" - היו זהות לכותרת המאמר של ליאור. הן ביטאו רעיונות משותפים שכבר היו קיימים בתודעה ובחשיבה, אך גם שימשו דוגמה ליהירות מחשבתית ולשטחיות. במקרה של מרציאנו, הייתה זו היומרה הכוזבת לחזות את תגובת ההסתדרות (שדווקא כן התקוממה), ובמקרה של ליאור - הקביעה המטעה שמימון עצמי לטיפולי הפריה הוא "גזירה קטנה".

החלטת ממשלת שרון מ-16 בספטמבר 2003 לקצץ עוד בקצבאות הביטוח הלאומי נתקלה בהתנגדות עזה מצד כל הפרשנים. אבל חשוב לשים לב מי היו היעדים לביקורת ומה הייתה רמת הביקורת. סקירה של טורי הפרשנות בעיתונות ושל גילויי הדעת בטלוויזיה מגלה ממצא מפתיע: רוב הביקורת הופנתה אל שרי הממשלה, לא אל שר האוצר ואל פקידי משרדו. כדי להבין מדוע קיבל נתניהו פטור מאחריות לקיצוץ של מיליארד ו-100 מיליון שקלים בקצבאות הילדים, הנכים, המובטלים, נפגעי פעולות הטרור, הסיעוד - חשוב לקרוא את רמת הביקורת. חלק ניכר ממנה הוטח בשרים שלא הסכימו לצמצום של 4% בתקציב משרדיהם, הסכמה שהייתה הכרחית לעמידה ביעדי האוצר לקצץ 10 מיליארד שקל מתקציב המדינה ל-2004.

לאחר שהממשלה אישרה בהצבעה את הקיצוץ הרוחבי במשרדי השרים (ברוב של 14 נגד 9), התברר שדרוש קיצוץ נוסף של 1-1.5 מיליארד שקל כדי לעמוד ביעד הקיצוצים של האוצר. נתניהו הציג לפני השרים שתי חלופות: הראשונה, קיצוץ של 5% בקצבאות הביטוח הלאומי שפורטו קודם; השנייה, קיצוץ נוסף בחינוך, בבריאות, בתקציב הרשויות המקומיות ובסובסידיה לתחבורה ציבורית. מקצת השרים כבר לא נשארו להצבעה הנוספת בגלל השעה המאוחרת (3 לפנות בוקר). ראש הממשלה ושר האוצר, שתמכו בחלופה השנייה, נשארו בעמדת מיעוט, וכך - ברוב של 5 נגד 3 - התקבלה ההחלטה לפגוע בקבוצות העניות ביותר בחברה שנתמכות בידי קצבאות הביטוח הלאומי.

כדי להבין מדוע קיבל נתניהו פטור מאחריות לקיצוץ של מיליארד ו-100 מיליון שקלים בקצבאות הילדים, הנכים, המובטלים, נפגעי פעולות הטרור, הסיעוד - חשוב לקרוא את רמת הביקורת

השתלשלות האירועים שתוארו כאן נחוצה להבנת ההקשר הכללי של הפרשנות הכלכלית. עתה הגיע הזמן להראות את אופיה של הפרשנות הביקורתית - יעדיה ותכניה. נתחיל בעיתונות המודפסת. בטור שכתב ב-17 בספטמבר תחת הכותרת "כמו גנבים בלילה" נזף סבר פלוצקר בממשלה על דרך קבלת ההחלטות שהובילה לאישור הקיצוץ בקצבאות. דעתו השלילית על העיתוי ועל אופן הצבעת השרים הודגשה באמצעות הכותרת. נימה - אפילו מרוככת - של ביקורת לא נכתבה על נתניהו או האוצר. הנה חלקים מהטור שפורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות":

השרים שהשתתפו בישיבת הממשלה, ואלה שהצביעו בעד הקיצוץ בקצבאות או נמנעו מלהצביע נגדו, מתחמקים מאחריותם למעשה המר והנמהר. היינו עייפים, הם אומרים, לא הספקנו להתכונן, לא הבנו את הנקרא, הופתענו. תירוצים עלובים. איש מהם לא הופתע ואיש מהם לא הצביע מתוך שינה. הבחירה שלהם נעשתה בעיניים פקוחות ומתוך שיקול פוליטי.

[...] הפקידים לא רימו אף שר. הכל נעשה בגלוי, על השולחן. האמת הפשוטה היא שלשרי הממשלה קל לתמוך בלילה בקיצוץ בקצבאות, ולא בקיצוץ במשרדים, ולשפוך למחרת בבוקר דמעות תנין על ההידרדרות החברתית.

[...] שר האוצר הניח על שולחן הממשלה הצעת תקציב לימי רגיעה. אפשר לחלוק על פרטיה, אך יש בה היגיון משכנע [...]. הנימוקים ידועים: שיעור גירעון גבוה יותר ידרדר את המשק למשבר פיננסי, שיעורי מסים יותר גבוהים ידכאו את הפעילות הכלכלית ולא יכניסו אגורה אחת נוספת.

גם לכתב הרווחה של העיתון, דוד רגב, היו השגות, בעיקר טענות על היקף הקיצוצים. במאמר שפרסם בעמוד 7 (של אותו גיליון) תחת הכותרת "ממשלה כפוית טובה" הוא בחר להתמקד בנפגעי פעולות האיבה שחרב הקיצוצים הונפה גם לעברם:

צריך לזכור שמדובר בקצבה מוסרית, שאינה ניתנת על פי מבחן הכנסה, אלא כחוב מוסרי שחשה המדינה לאלה שמתו בשל היותם אזרחיה. אבל, הממשלה הזאת כפוית טובה לאנשים שתרמו לה ונתנו לה את חייהם.

שלא כמו פלוצקר, מתח רגב ביקורת אישית על ראש הממשלה ועל שר האוצר וניסה להרחיב את גבולות הוויכוח, מלבד הדיון העקרוני בסוגיית הקיצוץ בקצבאות המדינה. אבל דחיקת הביקורת למשפט האחרון במאמר והצנעת מדיניות הקיצוצים בשנים שקדמו ל-2003 הקהו את העוקץ מחומרת הדברים שכתב. מעל לפרשנות זאת הודפס מאמר אורח של יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של החינוך. יונה, בניגוד לקודמיו, התייחס לגורמים המבניים שאפשרו את כינונה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית בישראל:

לעתים קרובות, העוני במדינות העולם השלישי אינו תוצאה של העדר משאבים והון אנושי. הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה, מדיניות וסדרי עדיפויות. כך, לבטח, הוא המצב במחוזותינו. אבירי הכלכלה החופשית - בלבושה הגלובלי - השתלטו זה כבר על החברה ועל מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בה, ועל פיהם יישק דבר. למולם ניצב שמאל חברתי רופס וקצוץ כנפיים.

המקור לביקורת של יונה הוא היסטורי-חברתי. הוא בחר להציג את המציאות הקיימת (והכושלת) במדינת ישראל כהתפתחות ליניארית ארוכת שנים:

הקיצוצים האכזריים, שהם רק פרק נוסף במערכת מתמשכת של גזירות כלכליות, הופכים אותה במהירות למדינת עולם שלישי. מצד אחד, עשירים כקורח ומצד שני, עניים מרודים ההולכים וממלאים את פני הארץ.

עם זאת, אין לטעות בלהט הרטורי של הכותב ולהניח שהוא שיקף את הרוח הכללית ב"ידיעות אחרונות". כפי שנראה בהמשך, העיתון ראה בתוכנית הכלכלית של האוצר צעד בלתי נמנע, גם אם העלה ספקות בעניין הדרך הנכונה למימושה. אם ב"ידיעות אחרונות" הקפידו על גוונים מסוימים של רטוריקה ביקורתית, הרי שב"הארץ" ניסחו עמדה אחידה - לפני הצבעת הממשלה (על הקיצוץ בקצבאות) ואחריה - בעד הקטנת הגירעון כמנוע לצמיחה. מי שקורא את מאמרי הדעה של העיתון בקפידה מפנים אמת מוחלטת אחת: התוכנית הכלכלית של נתניהו היא גלגל ההצלה היחיד ליציאה מהמשבר, המאבק נגדה עלול להמיט אסון על המשק והמניעים של מבקריה פסולים. הנה שתי דוגמאות מייצגות לפרשנויות הכלכליות ב"הארץ" מה-16 בספטמבר:

שטרסלר: הגדלת הוצאות הממשלה פירושה הגדלת החוב הממשלתי, הורדת דירוג האשראי של ישראל, העלאת הריבית ופגיעה בצמיחה. אימוץ הרעיון לפגוע בכבישים וברכבות, פירושו עוד מכה לצמיחה, ודחיית הרפורמה במס היא צעד נוסף הפוגע בצמיחה (עמ' א1).

כותרת מאמר מערכת: "הקיצוצים חיוניים". פתיחה: ראש הממשלה [...] הזכיר לשרים, שהממשלה חייבת לצמצם את הוצאותיה באופן חריף כדי שהגירעון בתקציב המדינה יהיה קטן ככל האפשר. רק בדרך זו יהיה אפשר, בעת ובעונה אחת לשמור על היציבות וליצור תנאים להצמחת המשק באמצעות המגזר הפרטי.

תוכנית האוצר עומדת בסכנת כרסום בגלל התנגדות מספר גדול של שרים, שאינם משלימים עם הצורך להקטין את הוצאות משרדיהם באמצעות צמצום פעולות וייעול. אם יצליחו המאמצים לעקר ולסכל חלקים משמעותיים מהתוכנית, שנת 2004 לא תמלא אפילו את הציפיות הצנועות לצמיחה בשיעור אחוז או שניים - והיא עלולה אף להיות גרועה מ-2002, שהייתה שנת הידרדרות מכל הבחינות.

פסקת הסיום של המאמר: אם יצליחו שרים אלה לסכל באופן משמעותי את תוכנית הקיצוצים, לא יהיה מנוס מהטלת מסים חדשים - מה שאמנם יכול לסתום חלק מהגירעון בתקציב המדינה, אבל בהשלכות שליליות על תפקוד המשק וסיכויי צמיחתו"

הטקסטים האלה מדגישים את חשיבות הרובד הלשוני בעיצוב קליטת המציאות. באמצעות בחירה מכוונת של מונחים והקניית משמעות שלילית למונחים מתחרים הגדירו הכותבים את האופן שבו נתפס המשבר הכלכלי וקבעו מהן הדרכים הנכונות להתמודדות עם הגירעון הגדול בתקציב. אצל שטרסלר, מעורבות הממשלה בכלכלה תמיד טעונה במשמעות שלילית; היא עלולה לפגוע בצמיחה (מונח ששטרסלר מקפיד לחזור עליו), להעלות את הריבית ולדחות את הרפורמה במס. באופן דומה השתמש מאמר המערכת של "הארץ" בעגה כלכלית ניאו-ליברלית. כותרת המאמר, "הקיצוצים חיוניים", העבירה מסר של הכרחיות (התוכנית הכלכלית) והעדר חלופה אחרת. מדיניות האוצר תוארה במונחים חיוביים כמו התייעלות, יציבות וצמיחה. כאמור, יחסו של "הארץ" אל התוכנית הכלכלית ואל מחולליה היה אחיד כמעט לחלוטין, בלא קשר לפגיעה בקצבאות. מאמר המערכת של העיתון, שפורסם ב-17 בספטמבר תחת הכותרת "תקציב בערפל", הראה חיבה יתרה לנתניהו ועוינות מופלגת לעובדים:

שר האוצר מתכנן אמנם לבצע סדרה ארוכה של רפורמות, שאם יעברו, יוכלו לגרום לתזוזה מסוימת במשק. מדובר בפירוק מונופול נמלי הים, בטיפול במונופול המזון הגדול תנובה, בפיצול בתי הזיקוק וחברת החשמל, ברפורמה מקפת במקורות ובמינהל מקרקעי ישראל, ובהפרטת בנק לאומי, בנק דיסקונט, אל-על ובזק. אבל כל המהלכים הללו כרוכים בעימות עם ועדים גדולים וחזקים, שדרושה ממשלה נחושה מאוד כדי לעמוד מולם"

השפה של "הארץ" הייתה רחוקה מלהיות נקייה. הבחירה הטעונה במילים כמו "פירוק", "טיפול", "פיצול" ו"עימות" לא הייתה מקרית, מכיוון שהן הוצמדו לוועדי העובדים החזקים במשק. הבניה שלילית זו הייתה חלק מתפיסה כוללת של ביטול העבודה המאורגנת, או לכל הפחות החלשתה גם באמצעים כוחניים. הקריאה להיאבק בעובדים השתלבה עם טענת העיתון כי הפחתת המסים על העבודה - צעד המגדיל את האי-שוויון בהכנסות (שכן ממילא שכרם של העובדים העניים נמצא מתחת לסף המס) - תעודד צמיחה. פסקת הסיום של מאמר המערכת נוסחה ברוח זו:

החדשות הטובות: שר האוצר לא ביצע את התרגיל הידוע ולא קיצץ בהשקעות בתשתיות, כי השקעות כאלה מביאות צמיחה. כמו כן הוא לא הסכים להצעות לדחות את הרפורמה במס הכנסה, כי הורדת המסים על עבודה פועלת גם היא כמנוע צמיחה. אך הישגים אלה של האוצר אינם מפזרים את הערפל סביב התקציב"

פרשנות ישירה נגד משרד האוצר נשמעה דווקא בחדשות ערוץ 2. עם זאת, לפרשן אמנון אברמוביץ' היו השגות פוליטיות, לא כלכליות, על סדרי העדיפויות בחלוקת התקציב. במקום לעסוק בהשלכות הקיצוצים על מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, ועל נתמכי הביטוח הלאומי - ובהם נכים וקשישים - הוא העדיף לבקר את האוצר על כך שלא עמד בהצעתו המקורית לצמצם את התמיכה בשירותים הדתיים ואת ההשקעה בתשתית מעבר לקו הירוק. הנה קטע מדבריו:

בהצעת התקציב נאמר שהמועצות הדתיות תפורקנה ושירותי הדת יועברו לרשויות המקומיות. זה מהלך מתחייב. אפילו שר האוצר בעבר - יהודי דתי - יעקב נאמן, תמך בו [...]. משרד האוצר נסוג מהצעתו שלו. והרכיב השני: השטחים. כבישים עוקפים בשטחים בלבד - 170 מיליון שקלים בשנים 2003-2004. אף שקל אחד לא יקוצץ. לסיכום, אני אומר כך: זהו תקציב אכזר מנקודת מבט אנושית ועדיין מאוד פוליטי, וכדאי בשעה קשה זו להיות או עסקן דתי או מתנחל או שני הדברים גם יחד (16.9.2003, פריט מס' 5)"

עם תחילת העיצומים במשק נכתבה בראשונה ב"הארץ" פרשנות ביקורתית נגד נתניהו. הכותב חיים ביאוֹר האשים את שר האוצר בהפרת הסכמים חתומים עם ההסתדרות. אבל בחינה מעמיקה של הטקסט ממחישה שהביקורת כלפי נתניהו לא הייתה על עצם המהלך אלא על אופן ביצועו:

ההתייעלות שעברו נמלי הים השנה אינה משמעותית בהשוואה לנמלים בעולם המפותח. אך השינוי המבני הצפוי בהם מינואר 2004 נעשה בניגוד להסכם, בלא שמישהו במשרדי התחבורה או האוצר ניסה לשכנע את העובדים בנחיצות המהלך" (29.9.2003, א4)

לשיטתו של "הארץ", גם אם ברור שהממשלה מעוניינת להפר הסכמים, אין במדיניות זו משום הצדקה להשבתת המשק. זו הייתה העמדה הרשמית של העיתון, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר המערכת תחת הכותרת "אקדח לרקתו של מי"?

בעוד שטענת ההסתדרות על הפרת הסכם עם המדינה ביחס לעובדי המדינה מופרכת, יש ממש בטענת עובדי הנמלים, שתוכנית תאגוד הנמלים, כפי שאישרה הממשלה באחרונה, מנוגדת להסכם באותו נושא שחתמו לפני כשלוש שנים עם רשות הנמלים ומשרדי האוצר והתחבורה. אך אפילו בנסיבות אלה, השבתת הנמלים היא צעד בלתי הולם" (1.10.2003)

העיתון לא רק יצר אווירה גלויה נגד העובדים, הוא גם חיזק את ידי הממשלה בהחלטתה לשבור את שביתת עובדי הנמלים. הפרשן המשפטי משה גורלי הסביר ש"הממשלה לא עברה על החוק, אלא שברה את כללי המשחק במטרה לשבור ארגון עובדים חזק שמצליח לטרפד כל ניסיון להתייעלות, תוך צפצוף, כשצריך, על צווי בית הדין" (2.10.2003, עמ' א2). הדברים הבוטים האלה מעוררים כמה תהיות: ראשית, האם התנגדות העובדים ל"התייעלות" - הגדרה "נקייה" לפיטורים - היא עילה לביטול הסכמים בדרכים כוחניות? שנית, האם אין בצעדי הממשלה משום הפרה של דיני חוזים? שהרי לא רק העובדים עוברים על החוק כשהם מפרים צווים של בתי הדין. ושלישית, האם לעובדים, בדיוק כמו למעסיקים, אין זכות להרוויח משכורות גבוהות? גם גורלי הבין ש"ארגון עובדים חזק", כהגדרתו, יסרב למכור את כוח העבודה שלו תמורת מחיר הנמוך ממה שהמעסיק החדש, הפרטי, יכול להרשות לעצמו לשלם.

שביתת עובדי המדינה, כך נדמה, גרמה לשינוי בצורת ההתייחסות של "ידיעות אחרונות" לשחקנים הכלכליים. אם בימים שלאחר הצגת התוכנית הכלכלית נמצאו קולות יחידים בעיתון שהתבטאו נגדה, הרי שהשביתות הצליחו לאחד את הפרשנים הכלכליים לכדי תמיכה גורפת בה. מי שסימל את המפנה בכתיבה, יותר מכל פרשן אחר ב"ידיעות אחרונות", הוא סבר פלוצקר. תחת כותרת מאמר המערכת, "שביתת שווא", הבהיר פלוצקר - באופן שאין לטעות בו - שהשיטה הכלכלית של השמאל לא תחלץ את המשק מהמשבר העמוק שנקלע אליו:

עוד לפני שבאים להתווכח על שמאל ועל ימין, צריך להכיר את העובדות. לממשלת ישראל תקציב גירעוני בשיעור מבהיל והיא מוכרחה, בלית ברירה, לסגור אותו [...]. מאז האינתיפאדה, המגזר הציבורי חי בחממה. הוא השמין, התרחב וספג עובדים נוספים, בשעה שהמגזר העסקי חי בצמצום ובדיאטה. עכשיו, הסיפור הזה נגמר [...]. שעת הרזון הגיעה לממשלה [...]. זהו תהליך שאין מנוס ממנו: אף ממשלה בישראל, גם סוציאליסטית למופת, לא תוכל לייצר משאבים יש מאין. לכן היא לא תוכל לסטות ממסלול של קיצוצים וריסונים, של חיסכון וייעול (30.9.2003).

הרטוריקה של פלוצקר הזכירה את משל "השמן והרזה" המפורסם של נתניהו ממארס 2003. האחרון השווה אז את המגזר הציבורי לאדם שמן שתופח והולך עם השנים, בשעה שהמגזר הפרטי, "האדם הרזה", ממשיך להתכווץ אבל נושא כל הזמן על גבו את "השמן". מערך הדימויים הזה תוגבר במילים כמו "קיצוצים", "ריסונים", "חיסכון" ו"ייעול", וברעיונות אידיאולוגיים מבית מדרשו של הניאו-ליברליזם. ירון לונדון המשיך את הקו של פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". החרפת העיצומים והצטרפות עובדי הנמלים לשביתות קיבלו אצלו שתי תגובות פרשניות מקבילות: הראשונה, האדרת נתניהו, והשנייה, הוקעת העובדים. הנה שני קטעים מתוך מאמר המערכת של לונדון, תחת כותרת הציווי "דברו", הממחישים זאת:

תפקידו של נתניהו בתחום הכלכלה מקביל לתפקידו ההיסטורי של ברק בתחום המדיני: שניהם אילצו אותנו לראות את המציאות נכוחה [...]. דרכו של ברק נכשלה, [...] ואילו נתניהו עשוי להצליח מפני שרוב הציבור מבין שאין ברירה. מותר לשר האוצר לזקוף לזכותו הצלחה פדגוגית. העובדים מעדיפים להשתמש בנשק יעיל יותר, שהוא כוחם לחנוק את המשק. הנזקים עצומים. יצואנים יפסידו הון ועלולים לאבד את הלקוחות. מי שיישא בעיקר התשלום הם הפועלים בתעשיות היצוא שרובם משתכרים הרבה פחות מאנשי הנמלים" (1.10.2003)

יום לפני החתימה על ההסכם לסיום העיצומים במשק סומנו ב"ידיעות אחרונות" האחראים הישירים לגל השביתות הגדול: בנימין נתניהו ועמיר פרץ. על פי מאמרי הפרשנות בעיתון, הציבור היה מעין כלי במשחק הכוחני שניהלו שר האוצר ויו"ר ההסתדרות ה"רכוב על סוס הוועדים החזקים", כדברי העיתונאי דוד רגב. האחרון השתמש במטפוריקה של המערב הפרוע כדי להקניט את השניים:

היֹה היה שריף קשוח, נתניהו שמו. ביד אחת שלף את תקציב המדינה, בידו השנייה את חוק ההסדרים, והחל לירות לכל עבר. המטרה: לשבור את זכות השביתה, לפרק ועדים ולעשות שינוי יסודי במשרדי הממשלה [...]. פרץ שלח את חייליו הנאמנים לסגור את העיר ולעמוד כאיש אחד מול הגזירות המאיימות. למרבה הצער, מי שסבלו היו ההמונים שעליהם טען שהוא מגן - המיליונים שסבלו את השביתות והעיצומים ונאלצו לנהל קרבות רחוב מול הכניסה לסניפי הביטוח הלאומי" (4.1.2004, עמ' 7)

כדאי לשים לב לכתיבה הפופוליסטית של רגב, שפונה לציבור קוראים רחב. כתיבה כזאת "כופה" על קהל היעד של העיתון תמונת עולם רגשית, נעדרת נימה פוליטית, שכן היא אינה רואה בשביתה אמצעי להגנה על זכויות העובדים; לכל היותר היא מבטאת בלשון היפרבולית את המחיר שמשלם הציבור, כאילו באמת היו אלה מיליוני בני אדם המנהלים קרבות רחוב סמוך לסניפי הביטוח הלאומי. מאמר המערכת, בדיוק כמו הפרשנות של רגב, נראה כמו מפגן חמלה עצמי המשוחרר מדיון עקרוני בשאלות כלכליות-חברתיות מהותיות:

עכשיו כשהם הולכים וסוגרים עסקה בהידברות, לאחר שנשאו על גבנו קרב אגו כל כך יקר ומיותר, לא פלא שכולנו מרגישים מסמורטטים [...]. אחרי שמשאלות הקיצוצים של נתניהו נשארו על הנייר, מותר לנו לשאול את נתניהו ופרץ למה הסיוט הזה הגיע לנו אם ברור שצריך וניתן היה למנוע אותו מראש? (4.1.2004).

בניגוד ל"ידיעות אחרונות", הפרשנות ב"הארץ" על המגעים לסיום העיצומים לא התיימרה לייצג את "קול העם" ולתאר בצורה דמגוגית את הפגיעה בציבורים נרחבים. לזכותו של נחמיה שטרסלר ייאמר שהכיר - למרות התנגדותו המפורשת לתביעות ההסתדרות - ביעילות של נשק השביתה ובהיגיון הרב שטמון בו:

האם הסכסוך בין משרד האוצר להסתדרות היה יכול להיגמר בלי עיצומים כה ארוכים? כנראה שלא [...]. הנזקים למשק היו חייבים להיעשות. ההסתדרות הייתה חייבת להראות לאוצר שכוחה עדיין במותניה, אחרת לא הייתה מצליחה להשיג מאומה (6.1.2004, עמ' 1).

יחס התקשורת לשביתות: האבחנה בין שפה דסקריפטיבית לשפה קונטקסטואלית. ניתוח סיקור השביתות מגלה כמה דפוסי פעולה שהיו משותפים לרוב אמצעי התקשורת הנחקרים. העיתונים, וכך גם ערוץ 2, הדגישו בראש ובראשונה את תיאור השביתות ונזקיהן למשק, לא את המניעים לקיומן (כגון החשש מפיטורים המוניים של עובדים). כך, למשל, 86.7% מהפריטים ב"ידיעות אחרונות" ו-75% מהפריטים ב"הארץ" התמקדו בפן התיאורי של השביתות. דיון נרחב על אודות הרקע להשבתת המשק נמצא רק ב-13.3% מהפריטים ב"ידיעות אחרונות" ו-15% מהפריטים ב"הארץ" (10% מפריטי החדשות ב"הארץ" התייחסו בצורה שווה הן לגילויי השביתה והן לגורמיה).

העיתונות המודפסת וערוץ 2 לא הסתפקו בתיאור השביתות, על משתתפיהן במגזר הציבורי, ההיקף שלהן, התביעות של יוזמיה וכו'; הם נקטו עמדה מוצהרת נגד העובדים

מכיוון שערוצי הטלוויזיה הם מדיום עדכני יותר מהעיתונים (המדווחים על מאורעות יום האתמול), הממצאים בעניינם שונים בתכלית. מניתוח התכנים הטלוויזיוניים עולה שדיונים רבים בין האוצר להסתדרות על הפסקת השביתות התנהלו בזמן שידור מהדורות החדשות. לפיכך, יותר מאשר לעסוק בתיאור השביתות או להסביר את הרקע לצעדי העובדים, התרכז ערוץ 2 בפרוצדורות שהובילו להסכם בין הצדדים. הממצאים הראו כי 56.2% מהכתבות בחדשות 2 התמקדו בהתדיינות על סיום השביתה, 37.5% בשביתות עצמן, ורק 6.3% בסיבות להשבתה. ב"מבט לחדשות" נמצא כי 46.2% מפריטי החדשות על השביתות עסקו במגעים להשגת הסכם. ואולם, יותר מכול בלט ב"מבט" האיזון הדק (והחשוב) בסיקור גל העיצומים: 53.8% מפריטי החדשות טיפלו בשביתה על כל היבטיה - מגילוייה והשפעותיה על המשק ועד לשורשיה הכלכליים.

הטיות שליליות בסיקור השביתות ובייצוג העובדים. העיתונות המודפסת וערוץ 2 לא הסתפקו בתיאור השביתות, על משתתפיהן במגזר הציבורי, ההיקף שלהן, התביעות של יוזמיה וכו'; הם נקטו עמדה מוצהרת נגד העובדים. הטיה זו לא הוגבלה רק למאמרי הדעה בעיתונות ולגילויי הדעת בטלוויזיה. נהפוך הוא: היא חלחלה לדיווחים החדשותיים. הכתבים המסקרים ניסו להסיט את תשומת הלב הציבורית מהעובדים לאזרחים הסובלים מהשביתות. במקרים רבים הוטחה האשמה הבלעדית לתוצאות השביתה בעובדים. דוגמה לכך היא הדרך שבה סוקרו העיצומים של עובדי המכס בנמל התעופה בן גוריון:

כותרת ב"ידיעות אחרונות": "סיוט במסלול הירוק". גוף הידיעה: המוכסים הציבו מחסומים והחלו לבדוק נוסע-נוסע. תוך זמן קצר השתרכו תורים ארוכים ו"הפיצוץ" לא איחר להגיע. נוסעים שאיבדו את סבלנותם החלו לדחוף ולקלל. רבים מהם אף התפרצו החוצה מבלי לחכות לבדיקה (30.9.2003, עמ' 2).

כותרת ב"הארץ": "הנוסעים לא שמעו על השיבושים והתעצבנו". פסקת הפתיחה: "אני כועס. תמיד פוגעים באזרח הקטן. כל המלחמות שלהם נעשות כל הזמן על הגב שלנו", אמר אתמול משה טובול מנתניה, תוך שהוא מתקדם לאטו עם עגלת המזוודה שלו בנתב"ג. טובול עמד בתור הארוך של נוסעים שהשתרך אתמול אחר הצהריים מול דלפקי המכס באולם הנכנסים בנתב"ג בגלל העיצומים שנקטו עובדי המכס (30.9.2003, עמ' א3).

כתבה בערוץ 2: גם אם יש סימפטיה לשובתים, היא נגמרה בנמל התעופה. אלפי ישראלים שחזרו לארץ אחרי נופש ראש השנה נאלצו לעבור בדיקות יסודיות במסלול הירוק במכס [...]. ויש כאלה שפשוט לא התאפקו: תגרות ידיים פרצו. נוסע אמר בכעס לכתבת קרן מרציאנו: "אני לא מבין למה עם ישראל לא עושה פה איזו מהומה גדולה ופורץ את המחסומים האלה" (29.9.2003, פריט מס' 2).

מיותר כמעט לדון בהשלכות של סיקור כזה על הקוראים או הצופים. אבל חשוב לחשוף את המוטיבים התמטיים שעמדו בבסיסן של הכתבות האלה - שהרי אותן כתבות אובייקטיביות לכאורה הופיעו בעמודי החדשות של העיתון ובחלקים האינפורמטיביים של המהדורה החדשותית בטלוויזיה. אחד המוטיבים האלה היה הצגת השביתה כמעשה שפוגע ברווחת האזרחים. הרושם היה שעובדי המכס התעמרו בציבור במקום להיאבק בממשלה. "המלחמות שלהם", נכתב, "נעשות כל הזמן על הגב שלנו". האבחנה בין המלחמות "שלהם" ובין הנוחות "שלנו", הנוסעים, הגבירה את הניכור ואת העוינות כלפי העובדים. בשום מקום לא צוין שזה מאבק על דמותה של חברה, על סולידריות חברתית, על ביטחון תעסוקתי. מוטיב אחר שחזר על עצמו היה הדימוי השלילי של השובתים. הפרופיל התקשורתי של עובדי המכס, כך נדמה, הושתת על תכונות אופי כמו כוחנות, נוקשות, אנוכיות וחוסר התחשבות. הצבת המחסומים, העבודה האיטית, העימותים עם הנוסעים וחוסר הנכונות להיענות לתביעות האוצר - כל אלה תרמו לייצוג השלילי של העובדים.

יותר מכל שביתה במשק, החלטת עובדי הנמלים למנוע טעינה ופריקה של אוניות קוממה עליהם את רוב אמצעי התקשורת. ב"ידיעות אחרונות" פורסמה ב-1 באוקטובר 2003 כותרת ענק, "מצור ימי", משל הייתה השביתה בנמלי הים פעולה צבאית מרחיקת לכת. שתי המילים שהרכיבו את הכותרת הודפסו בשני עמודים נפרדים ובשני צבעים שונים - "מצור" בשחור (עמ' 4) ו"ימי" באדום" (עמ' 5) - מתוך מטרה למשוך את תשומת לבו של הקורא. עמודים 5-4 הוקדשו להערכות על אומדן הנזק הכלכלי של השביתה. אחת הכותרות קבעה: "300 מיליון שקל ביום". העיתון חישב בכותרת המשנה ש"משפחה עם שלושה ילדים מפסידה כ-200 שקל ביום". במבט ראשון נראה שהממצא הזה הוא פרי עבודתו העצמאית של "ידיעות אחרונות", שכן הכותרת לא הופיעה כציטוט או כאמירה המיוחסת לגורם כלשהו. אלא שמבט נוסף בכותרת הראשית של הגיליון מגלה שהעיתון שכפל את הכותרת, אבל השמיט ממנה את המירכאות כדי לשוות לה חזות אובייקטיבית (כותרת הגיליון, "כל יום שביתה עולה 200 שקל למשפחה", נוסחה כציטוט של שר האוצר נתניהו).

בערוץ 2, אולי אף ביתר שאת מאשר בעיתונות המודפסת, עברו עובדי הנמלים תהליך של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה

אם עד לשלב הזה ניסה העיתון לייצר מראית עין של ניטרליות ורטוריקה של ריחוק, הרי שבגיליון 2 באוקטובר נבחרה אסטרטגיה אחרת, מוטה לחלוטין, לרעת עובדי הנמלים. אחד ממאפייניה המרכזיים היה יצירת הנגדה ברורה בין רווחת העובדים ובין סבל הציבור. אפשר לראות זאת בכותרת המשנה בעמוד 4: "כמה תיירים עברו במסוף הנוסעים בנמל אשדוד בשנה האחרונה? אפס. וכמה משתכר מנהל המסוף מישל סרוסי: 37 אלף שקל. וסרוסי לא לבד: לפי האוצר עומד השכר הממוצע של בכירי רשות הנמלים על 40,864 שקל". התיאור כאן חידד את ההבדלים בין השכר המופקע, למראית העין, של עובדי הנמל (בכותרת המשנה לא נכתב שהשכר הוא ברוטו ולא נטו) ובין התפקוד הירוד של הנמלים. מקורות המידע היו פקידי האוצר שאמרו בכתבה כי "אם הנמלים יופרטו ותחל תחרות ביניהם, גם השכר יהיה סביר יותר". תגובת עובדי הנמל ל"האשמות" האוצר לא שינתה את המסגור: מצד אחד, העובדים מרוויחים משכורות גבוהות ללא כל הצדקה, ומצד אחר הם מפעילים נמלים בצורה לא יעילה.

דוגמה נוספת לתיאור הנבנה על מערך שלם של ניגודים הייתה כתבה בעמוד 5 שנשאה את הכותרות: "שובתים ונהנים. ומי מבלה באילת? עובדי נמל אשדוד". בגוף הכתבה צוטטו "גורמים הקשורים לנושא": "זה נותן תחושה מאוד רעה שבעוד אזרחי המדינה לא מקבלים שירותים בסיסיים ממשרדי הממשלה, העובדים מבלים באילת". מתוכן הכתבה אפשר להעריך במידה רבה של סבירות שאותם "גורמים הקשורים לנושא" הם פקידים בכירים במשרד האוצר.

סיקור שביתת עובדי הנמלים ב"הארץ" היה מוטה לצד האוצר אף יותר מאשר ב"ידיעות אחרונות". מבחירת הכותרות עולה בבירור שעורכי העיתון שיקפו את נקודת המבט של מתנגדי השביתה. הנה כמה דוגמאות לכך מגיליונות "הארץ" ב-2-1 באוקטובר 2003:

האוצר: להשתמש בנמלי ירדן ומצרים לשבור העיצומים.

נתניהו: לחייב השובתים לכסות את הנזקים.

המכולות תקועות בנמל, והמוניטין של האפרסמון הישראלי בסכנה.

הממשלה מנסה לנטרל השביתה בנמלים; מגעים ראשונים לסיום העיצומים.

מספנות ישראל אינן ערוכות לתפקד כנמל גדול.

העובדים לא הוזכרו בכותרות האלה. הם אמנם יוצגו בגוף הכתבות - כמעט תמיד כמגיבים ולא כיוזמים - אבל היה זה ייצוג צורני חסר משמעות ולעתים אפילו מזיק. שתי הכותרות הראשונות עסקו בהצעת האוצר להשתמש בשירותיהם של נמלי עקבה ופורט סעיד כתחליף לנמלי ישראל. תגובת ראשי הוועדים להצעה זו הובאת רק בפסקה השמינית של הכתבה. הכותרת השלישית סיפרה על נזקי השביתה ליצוא. הכתבה ביטאה את נקודת המבט של היצואנים, לא של עובדי הנמלים. ציטוטים של עמיר פרץ וראשי ההסתדרות שולבו בכתבה תחת הכותרת הרביעית, שעניינה היה מגעים לסיום השביתות. אך אלה הופיעו לאחר פסקת פתיחה שבישרה על "מאמצי הממשלה לצמצם את נזקי השביתה". הכותרת החמישית פסקה ש"מספנות ישראל", חברה בבעלות פרטית, לא מסוגלת להתחרות בנמל חיפה הגדול ממנה. בכתבה פורטו הסיבות לכך ותואר הניסיון הכושל להפריט את נמלי הים ב-1999. אף על פי שלא נכתב במפורש שההפרטה היא צעד הכרחי, הכתיבה על הרפורמה שלא צלחה, בצמוד לתיאור נזקי השביתה, רמזה על הצורך לעשות זאת.

בערוץ 2, אולי אף ביתר שאת מאשר בעיתונות המודפסת, עברו עובדי הנמלים תהליך של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה. לכאורה לא נקט הערוץ עמדה נגד העובדים מתוך רצון לשמור על מידה של ניטרליות. הכתבים שדיווחו מטעמו הקפידו לשמור על טון ענייני, בלי להוסיף שיפוטים או דעות משלהם. עם זאת, הבמה הרחבה שניתנה לכל המשמיצים של עובדי הנמלים (מנתניהו, דרך פקידי האוצר ועד אחרון האזרחים) - בד בבד עם הפרת עקרון האיזון - תרמה לקעקוע השביתה ככלי להגנה על זכויות העובדים ולהבניה השלילית של השובתים. די לנתח את מהדורת החדשות של הערוץ מ-30 בספטמבר 2003 כדי להבחין בכך. המהדורה נפתחה בציטוט הבא של שר האוצר: "2,000 איש מחזיקים בגרון 6 מיליון אזרחים". המגיש, גדי סוקניק, השמיט מפתיח הכתבה הראשונה את הפרספקטיבה של עובדי נמלי הים לשביתה:

העיצומים במשק מתחילים לגבות מחיר כבד: שירותים חיוניים לציבור מושבתים, סחורות בשווי של מאות מיליוני שקלים מעוכבות בנמלים. אין משא ומתן והמדינה שוקלת להפעיל נמלים במדינות שכנות. התעשיינים מאיימים להוציא עובדים לחופשה כפויה.

הכתבה, 3 דקות ו-33 שניות אורכה, הייתה בנויה כרונולוגית כך: בתחילה נראה יצואן פירות כשהוא מטיח בעובדי הנמלים: "מה שהם עושים אתנו - אני קורא לזה התעללות. הם הכריזו עלינו מלחמה". לאחר מכן פורטו נזקי השביתה והובאו דברי נתניהו בגנות העובדים. רק בחלוף דקה ו-53 שניות מפתיחת הכתבה צולמה תגובתו של נציג ועד עובדי הנמל בחיפה. שש שניות בלבד היה אורכה. לקראת סיום התייחסה הכתבת קרן מרציאנו לכוונת האוצר לשבור בכל מחיר את שביתת העובדים - שפקידי המשרד קראו להם "בריונים".

למחרת התהפכו היוצרות במהדורת החדשות של ערוץ 2: זכות ההגדרה הראשונית הייתה שייכת הפעם לשובתים. אבל הדרך שהשביתה הוצגה בה לא שירתה את מאבק עובדי הנמל, שכן אלה הגיעו לקדמת הבמה התקשורתית בזכות אמירות קיצוניות ופרובוקטיביות: "תאמין לי, אני מוכן להיכנס למעצר, לשרוף את משרד האוצר אם יהיה צורך", אמר בזעם, מול המצלמות, אחד מנציגי ההסתדרות לחברו. שניות אחדות לאחר מכן נשמע חבר בוועד העובדים של נמל חיפה קורא בקול רם: "יום אחד השבתנו, אז אותו ביבי צועק: 'בריונים'. אנחנו בריונים אנחנו? שיתבייש לו. הבריון זה הוא ואיווט ליברמן" (כתבה חמישית במהדורה). בהמשך הכתבה שודר קטע קצר מריאיון שנערך עם שר האוצר בתוכנית "6 עם אושרת קוטלר". נתניהו אמר למראיינת: "אנחנו משתמשים באמצעים אחרים לגיטימיים להעביר סחורות כדי שהמדינה לא תיחנק. אגב, מדינת ישראל היום, למיטב ידיעתי, היא המדינה היחידה בעולם שבה כל הנמלים שובתים. אין דבר כזה". המשפט האחרון כאן חשוב במיוחד. ההנחה שרק בישראל מושבתים כל נמלי הים אינה נכונה (הנמלים הגדולים במדינות האיחוד האירופי, ובייחוד בצרפת, מושבתים חדשות לבקרים במחאה על תוכניות הממשלות להפריטם).[3] המראיינת לא העמידה את שר האוצר על טעותו, כנראה מחוסר ידיעה. אבל מאחר שחלק מהריאיון הוצג בשידור חוזר, היה מקום לציין (לאחר בדיקה מעמיקה) שדבריו של נתניהו היו שגויים ואולי אפילו מטעים. זו דוגמה נוספת להטיה אידיאולוגית שמקורה בגורם השלטוני המסוקר ובהתייחסות התקשורתית למסריו.

מבט אחר לחדשות בערוץ 1. גישתו של ערוץ 1 אל שביתת הנמלים הייתה הפוכה במידה רבה מזו של כלי התקשורת האחרים. ראשית, השביתה התרחשה בתוך הקשר רחב ולא סוקרה כמאורע יחיד, חסר פשר. הכתב הכלכלי של ערוץ 1, עודד שחר, הקפיד למתוח בדיווחיו קו ברור בין סיבה לתוצאה ובין מניע להתנהגות. כך הוא נשמע ב-1 באוקטובר: "בנימין נתניהו נמצא עכשיו בעין הסערה. הוא מבקש לטלטל את המשק ולשנות את כללי המשחק, ואולי דווקא בשל כך ההסתדרות והעובדים נאבקים הפעם עד הסוף" (פריט מס' 3 במהדורה).

גישתו של ערוץ 1 אל שביתת הנמלים הייתה הפוכה במידה רבה מזו של כלי התקשורת האחרים

שנית, טענות העובדים של נמלי הים הוצגו במקרים רבים לפני (אך לא במקום) עמדת האוצר; וגם אם הייתה הטיה מסוימת בסיקור, הפעם לטובת העובדים, הרי שלפחות נעשה ניסיון להרחיב את גבולות הדיון מלבד הגרסה הרשמית של הממשלה. הנה דיווח נוסף של עודד שחר, מ-2 באוקטובר:

יש פה משבר אמון ענק בין העובדים לבין הממשלה. העובדים אומרים רימו אותנו. הסכמנו לקיצוץ שכר, הסכמנו לפיטורים, נחתו עלינו גזירות כלכליות נוראיות במשך שנתיים-שלוש; עשינו הכול, ויתרנו, והממשלה באה אלינו בכוח ובאלימות, נכנסת ורוצה לשבור את כללי המשחק. הממשלה, מצדה, באה ואומרת: אנחנו נשנה את כללי המשחק. אנחנו לא מפירים הסכמים (פריט מס' 1).

שלישית, נקודת המבט של הכתבים עברה אל השובתים בדיווחים רבים. דוגמה לכך אפשר לראות בתחילת כתבתו של נפתלי בן סימון שסיקר את יום השביתה השני בנמלים:

החלטות הממשלה הערב להשתמש בנמלי עקבה ופורט סעיד ולהפעיל את מספנות ישראל כדי לשבור בכוח את השביתה מסעירות את עובדי הנמלים. מבחינתם, הממשלה חצתה קו אדום ומסוכן ביחסי העבודה במשק.

לאחר הפתיח הובאה ההתייחסות של דודו פרץ, חבר ועד העובדים בנמל חיפה, לצעדים שננקטו נגד השובתים: "בינתיים, מנסים לעבוד בשיטת הפחד והכוח, להפחיד אותנו [...] לא מטריד אותנו; שיעבירו בעקבה, שיעבירו מאיפה שהם רוצים מטען". עובד אחר בנמל חיפה, אלברט סבג שמו, צולם לאחר מכן כשהוא מנופף בתלוש משכורת ופונה בהתרגשות לכתב: "על מה אנחנו מדברים פה, 35 שנה בנמל, על 6,500 שקל". רק לקראת סיום דוּוָח על נזקי השביתה מנקודת התצפית של היצואנים.

ככלל, עמדו עובדי הנמל במרכז הכתבה של בן סימון: חבר הוועד שביקר את דרכי הפעולה הכוחניות של הממשלה, העובד שביקש לנפץ את מיתוס המשכורות הגבוהות של כל עובדי הנמל (מיתוס שמתעלם מפערי השכר בין הבכירים לפועלים), עובדי הנמל שהתקהלו זה לצד לזה כדי להגן על זכויותיהם. לעובדים האלה יש שמות, פרטים מזהים, דעות עצמאיות ומטרות ברורות. הם לא מייצגים את הסטריאוטיפ הנפוץ של עובדי נמל אלימים, חמדנים ואנוכיים. הבדלי הגישות בין "מבט" לחדשות ערוץ 2 לא התבטאו רק בארגון הנרטיבי של נקודת התצפית. על פי אלישע שפיגלמן, לשעבר עורך "מבט" וכתב כלכלי בכיר ברשות השידור, צורת החשיבה הכלכלית של ערוץ 1 שונה מזו של ערוץ 2, ולפיכך גם דפוסי הסיקור הנגזרים ממנה נבדלים זה מזה:

התוכנית הכלכלית של ביבי נתניהו ב-2003-2004 נתקלה אצל עודד שחר בביקורת קשה מאוד. ביבי ביטא את מהפכת העשירים: איך לקחת כסף מהעניים ולהתעשר, וזה לא קיבל ביטוי בשידורים של ערוץ 2. אני חושב שדווקא בתחום הכלכלי יש הרבה יותר הטפה לצדק חברתי ולשוויון בערוץ הציבורי מאשר בערוץ 2 (38).

לקראת הסכם: ההסתדרות מערימה קשיים. גם כשהצדדים ניהלו מגעים לסיום העיצומים, הצטיירה ההסתדרות כגורם המעכב את החתימה על ההסכם, ובעקבות זאת - כגוף הממשיך לשבש באופן חמור את שגרת החיים האזרחית. כך תיארה סיון רהב-מאיר, כתבת ערוץ 2, את השלכות שביתת השירותים הממשלתיים על האזרחים: "ההסתדרות רצתה לפתוח באם כל השביתות, בית הדין לעבודה לא אישר, וכך נשארנו עם העיצומים. בחודשי הסיוט נרשמו כמה ימים של חסד (במקביל לדברי הקריינות של הכתבת, נראו המוני בני אדם משתרכים בתור ארוך ודוחפים זה את זה סמוך לכניסה למשרד הפנים). מדי פעם נפתח משרד ליום אחד. על רקע הדחיפות, הדוחק, המרפקים - כדאי להזכיר איך קראה ההסתדרות למבצע הזה: עם הפנים לאזרח" (1.1.2004, פריט מס' 4).בעיתונות המודפסת הייתה חלוקת תפקידים גלויה בין הצד המאשים (האוצר) ובין הצד האשם (ההסתדרות) בסחבת מיותרת לפני החתימה על ההסכם לסיום השביתה במשרדי הממשלה. בידיעה המרכזית של "ידיעות אחרונות", ב-5 בינואר, נכתב בכותרת המשנה:

גם היום, אחרי 100 ימים, לא יוכלו אזרחי ישראל להוציא תעודת זהות או רשיון נהיגה. שלוש פעמים כבר עמדו אתמול הצדדים על סף חתימה, כשלפתע צץ "רק דבר קטן נוסף". באוצר מאשימים: "כהרגלה, ההסתדרות הולכת אחורה רגע לפני הסוף". למרות הכול, הצדדים לא מתייאשים: ניהלו מו"מ לתוך הלילה - "כי אולי נחתום כבר היום" (עמ' 2).

משרדו של נתניהו הכתיב את הדיווח על המגעים לסיום העיצומים גם בגיליון "הארץ" מ-5 בינואר. הכתב חיים ביאור הסתמך על מקורות באוצר שטענו שההסתדרות הציבה תביעות חדשות שעל פיהן ישמרו נציגיה לעצמם את הזכות להעלות דרישות נוספות בנושאים בתחום הפנסיה ואת הזכות לשבות. טענה זו הודגשה בכותרות הכתבה של ביאור בעמוד א3. טענה נגדית, של ההסתדרות, נשמטה מגוף הטקסט וכמובן מהכותרות.

בתום 100 ימי עיצומים הסכימו הכתבים הכלכליים שהציבור הפסיד במאבק שניהלו נתניהו ופרץ. האחרון הצליח לדחות את פיטורי העובדים, אבל נאלץ להכיר בזכותו של שר האוצר לחולל שינויים מבניים במשק ולוותר על קרנות הפנסיה של ההסתדרות. הסיקור נגע בסעיפי ההסכם שהיטיבו עם הצדדים (ועם אלה הפוגעים בהם) בצורה מאוזנת למדי. עם זאת, יש לזכור שעקרון האיזון הופר בעת סיקור השביתות - למעט כיסוי המאורעות בערוץ 1 - על רקע הנטייה להתעלם מתביעות העובדים והניכור המופגן (והחד-צדדי) כלפי השובתים.

סיקור העוני והמצוקה החברתית. בחלק הזה נבחן את פריטי החדשות שעסקו בעוני ובתופעות הקשורות אליו - מצוקה חברתית, מחסור, אבטלה, קיצוצים בקצבאות - מהרגע שהוכרזה התוכנית הכלכלית של שר האוצר ועד לסיום השביתות. לפיכך, נתייחס לסוג המסגור של העוני - על פי חלוקה (של Iyengar) לשתי הבניות: אישית וחברתית-מוסדית; בתוך כך ניתן את הדעת לאיכות הייצוג של השכבות העניות בחברה, לאופן הסיקור של המצוקות החברתיות ולשאלה האם השיח החדשותי מתמקד בסימפטומים של העוני או בגורמים המבניים לקיומו. כתבות שעסקו בהיבטים הפוליטיים של העוני (כדוגמת דיונים והצבעות בממשלה על גזירות כלכליות בתקציב) לא נכללו בסעיף הזה. המטרה העיקרית היא להתרכז במשמעויות הכלכליות והחברתיות של הקיצוצים כפי שהן הוצגו בדיווחים החדשותיים.

פעמים רבות תוארו המובטלים בצורה סטריאוטיפית ומכלילה, תוך כדי התמקדות באחריותם האישית למצבם הכלכלי

מסגור אישי של העוני. הנתונים על העוני משקפים את הרטוריקות והסגנונות השונים של "ידיעות אחרונות", עיתון פופולרי הפונה לקהל רחב ומייצג (כביכול) את "האיש הפשוט", ו"הארץ", עיתון איכותי המבטא ציבור אליטיסטי יותר. כך, למשל, 26% מכלל הכתבות על העוני ב"ידיעות אחרונות" התרכזו בסיפורים אנושיים. ב"הארץ", לעומת זאת, עמד המסגור האישי על 13% בלבד מסך כל סיקור העוני.בכל הנוגע למסגור העוני והסבל האינדיווידואלי בטלוויזיה, לא היו כמעט הבדלים בין ערוץ 2 ל"ידיעות אחרונות" ובין ערוץ 1 ל"הארץ". בחדשות 2 נמצא כי 27% מהפריטים היו תוצר של סיפורים אנושיים מהפריפריה החברתית, ואילו במבט לחדשות נספרו רק 3 פריטים בעלי אופי דומה, 15% מכלל הסיקור על העוני והמחסור. בניגוד לציפיות המוקדמות (של המחבר), הנטייה לכסות את המצוקות החברתיות מבעד לפריזמה אישית-חווייתית לא הכתיבה קו ביקורתי נגד גורמי הממסד. פעמים רבות תוארו המובטלים בצורה סטריאוטיפית ומכלילה, תוך כדי התמקדות באחריותם האישית למצבם הכלכלי. הדבר בלט במיוחד בחדשות ערוץ 2:

עד הקיצוצים האחרונים רבים מהמובטלים, בדיוק כמו יפה, לא חיפשו בכלל עבודה. אפשר היה להסתדר יופי עם הקצבה. עכשיו כמחצית מהפונים על פי ההערכה הם פונים חדשים. שר האוצר צודק: קצבה קטנה יותר אכן מדרבנת לצאת לעבוד, אבל זו רק חצי עבודה כי אין לאן לצאת (סמדר פלד, הכתבת לענייני רווחה של ערוץ 2, 17.9.2003, פריט מס' 6).

"מיכה מייצג חברת בנייה גדולה. הוא יושב כאן מהבוקר, אבל עד עכשיו נרשמו רק 14 מועמדים". מיכה אדרי, מנהל כוח אדם בחברת בנייה, מתראיין: "המקצוע הזה כנראה לא אהוד על הישראלים וקשה מאוד לגייס את האנשים שאנו צריכים [...]". הכתבת שרה בק: "ערן לומד פרסום. הוא נכנס, הסתובב בין הדוכנים ויצא". הסטודנט ערן אומר לכתבת: "כל מה שיש פה זה מסגרים, רתכים, מִשטחים. להיות פועל שחור - אין בעיה, כל אחד יכול להיות בכל מקום. אני לא חושב שזה מה שאני רוצה לעשות" (2.10.2003, פריט מס' 11).

דינה, אם חד-הורית, מספרת: "לא הזדמן לי לעבוד. לא היה לי זמן פשוט". הכתבת סמדר פלד מפרטת: "דינה עונה במדויק על ההגדרה 'מובטלת כרונית' - חד-הורית שמעולם לא חיפשה עבודה. היא גם לא הייתה זקוקה לה - כי קיבלה הכנסות והסתדרה לא רע עד הקיצוץ". שרה חורש ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה מתראיינת: "הם לא יודעים איך קמים בבוקר, באיזו שעה הולכים לעבודה, איך מתמידים בעבודה, איך מחזיקים מעמד - גם אם זה לא נוח באותו רגע". פלד: "אבל כל ההכשרות בעולם לא יניבו תוצאה אם אין עבודה" (1.1.2004, פריט מס' 12).

יש לשים לב לדמיון בין מובאות 1 ו-3. יפה ודינה מתוארות כנשים בטלניות (להבדיל מנשים מובטלות) המנצלות את קופת המדינה. דומה שהן מייצגות תופעה חברתית רחבה של אבטלה מרצון ושל תלות מוגזמת בתקציבי הרווחה. להגדרה "מובטלת כרונית" יש (במובאה השלישית) קונוטציה שלילית של מחלה כרונית. במפתיע, השתמשה הכתבת סמדר פלד בשפה של האוצר כדי לתייג את שתי הנשים הללו, אף על פי שתחום סיקורה (רווחה) היה אמור לעורר אצלה מידה של ביקורת דווקא כלפי נתניהו. לזכותה ייאמר שלא הסתירה את הקשיים במציאת מקומות עבודה; אבל לחובתה ייאמר שפטרה את העניין בתמציתיות לקראת סוף הכתבה בלי לשאול מה אחריות הממשלה למציאות כלכלית זו, והאם מדיניות האוצר אכן מייצרת מקומות עבודה חדשים.

באופן דומה, בטלה ועצלות היו שתיים מהתכונות הבולטות של המובטלים במובאה השנייה. הראיה לכך: ריאיון עם מנהל כוח אדם בחברת בנייה שלא מצליח לשכנע מובטלים לעסוק בעבודת כפיים. הכתבת שרה בק לא ניסתה לברר מה המקור לבררנות זו: האם הישראלים באמת מסרבים להיות פועלי בניין, או שמא הם דוחים הצעות עבודה בתנאי שכר ירודים כל כך? במקרה של הסטודנט לפרסום, התקבלה תשובה ברורה: הוא אינו מעוניין "להיות פועל שחור", כהגדרתו.

יש גרעין של אמת בטענה שקבוצות מסוימות באוכלוסייה התרגלו לחיות מקצבאות המדינה,  ושמיומנויות העבודה שלהן נשחקו בשל ההרגל הזה. באותה מידה, אפשר גם להניח שמקצת המובטלים הישראלים נוטים לפסול מכול וכול את האפשרות להתפרנס מעבודה פיזית.

ואולם, קשה להבין מדוע בחר ערוץ 2 להיצמד באדיקות אל הטיעון הבסיסי (של האוצר), שעל פיו בעיות העוני והאבטלה נובעות במידה רבה מהשתמטות משוק העבודה, כאשר שיעור העניים העובדים מכלל העניים באוכלוסייה עמד ב-2002 על 42% (זוסמן, 2004: 237). תימוכין ל"פרולטריזציה של העוני" נמצא פעם אחת בלבד בחדשות 2, לקראת הדקה ה-19 של המהדורה. המגיש, גדי סוקניק, הזכיר במשפט יחיד ש"רבע מן השכירים במשק הישראלי משתכרים פחות מ-2,000 שקלים ברוטו בחודש" (2.10.2003). רוצה לומר: היציאה לעבודה כשלעצמה לא תמיד מגוננת מפני המחסור, ומדיניות הרווחה אינה הגורם העיקרי להנצחת העוני. המסקנות הללו לא עוררו מחשבה שנייה בקרב עורכי מהדורת ערוץ 2, שהתמקדו בפרופיל האישי של המובטלים במקום בשחיקת השכר של העובדים העניים.

בכתבות מהסוג הזה - גם בעיתונות המודפסת - לא הוזכרו הסיבות לפערי השכר בין מועסקים ולפערים בהכנסה הכלכלית לנפש;[4] לא נאמר דבר על כך שהריכוזיות במשק היא תוצאה של מדיניות הפרטה לא מבוקרת; ששליטתן של 20-10 משפחות בכלכלה פוגעת בתחרות ומסכנת את הדמוקרטיה;[5] שמציאות של מאות אלפי עובדים עניים המשרתים אוליגרכיה עשירה מחייבת התערבות ממשלתית. מעניין לציין, באותו הקשר, שבעלי ההון נעדרים מהדיון הביקורתי הזה, למרות ההשפעה העצומה שיש לפעילותם על חוסנו של המשק. ניסיונה האישי של שלי יחימוביץ' כעיתונאית לשעבר וכחברת כנסת בהווה מספק תמונה רחבה על היחס התקשורתי של ערוץ 2 לאליטה הכלכלית:

כפוליטיקאית - בקול ישראל ובגלי צה"ל קל לי יותר להעביר אייטמים שיש בהם משום מתקפה בוטה וחזיתית נגד בעלי הון. בחדשות ערוץ 2 זה כמעט בלתי אפשרי, מכיוון שמדובר באנשים שהם זכיינים בערוצים או שהם מפרסמים גדולים, והטלוויזיות המסחריות לא שמחות לטפל בנושאים האלה.

כעיתונאית - הקושי הגדול בסיקור היה כשנגעתי בבעלי הון. הייתי העיתונאית היחידה בערוץ 2 שעסקה בביקורת נגד בעלי הון, וקיבלתי על כך גיבוי מאוד משמעותי ממנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל. אבל הוא עצמו היה נתון ללחצים מאוד קשים בגללי; יותר מפעם אחת התכנס דירקטוריון חברת החדשות כדי לדון בזה שפגעתי מאוד בעמרי פדן (איש עסקים, מבעלי רשת "מקדונלדס" בישראל), שמספק כל שנה 100 אלף מנות המבורגר לאירוע התרמה לילדים בחסות "רשת", ואני גודעת את הענף שעליו אני יושבת. גם אני, למרות המעמד המיוחד שלי, הפנמתי זאת והיו מקומות שבהם, כדי לא לפגוע במקום העבודה שלי או כדי לא לאתגר יותר מדי את הממונים עלי, אמרתי 'טוב, על זה אני לא אדבר'" [6]

מתשובתה של יחימוביץ' עולה התלות הכלכלית של התקשורת המסחרית בבעלי המניות ובמפרסמים. לבעלי ההון, השולטים על אמצעי התקשורת, יש אינטרס לשמר את הסטטוס קוו, מכיוון שהם הנהנים העיקריים מפירותיו הכלכליים. באופן טבעי, הם לא יתנו יד לשינוי שעלול לפגוע בהון שצברו, הם לא ישתמשו בכלי התקשורת שבבעלותם כדי להעלות הצעות לחלוקת הכנסות שוויונית יותר. העיתונאים מפנימים בשלב מוקדם את כללי המשחק של הבעלים, כפי שמתארים גדי סוקניק ויעל גבירץ:

יש ענן מסחרי שמרחף למעלה, בעיקר מעל ההנהלה. אתה צריך לחשוב פעמיים לפני שתפגע באינטרס של בעלי הערוץ הישירים או המפרסמים הגדולים" [7]

אם יש מידע שקשור לקבוצה כלכלית שיש לה איזשהו ניגוד אינטרסים עם העיתון - אין סיכוי בעולם שזה יפורסם [...]. זה נוחת מהמו"ל, אבל אף פעם לא יורד כהנחיה ברורה; זה תמיד מחלחל למטה באיזה סוג של הבנות משולבות בפחד. ואז מה שקורה הוא שבאופן טבעי אתה מתחיל להפעיל צנזורה עצמית. אתה צריך להיות פוליטיקאי טוב בתוך המערכת כדי לא לעלות על המסלולים האלה" [8]

המסקנה מדברי המרואיינים ברורה: ככל שנחלשו ההסדרים הפוליטיים, וככל שהואצו תהליכי ההפרטה - ויזמים פרטיים הכירו בפוטנציאל הכלכלי של ארגוני התקשורת - כך עלה משקלם של המשקיעים והמפרסמים, בה בעת עם שחיקת מעמד העורכים והכתבים במדיה (כספי, 2007: 177). פרשן בכיר בכלי תקשורת מרכזי מספר מתי התחולל השינוי:

מאז ששוקן, מו"ל 'הארץ', החליט על מעבר לחוזי העסקה אישיים של עיתונאים בשנות ה-80, ומאז שמשפחת נמרודי רכשה את 'מעריב' בשנות ה-90 - חל שינוי עצום בהשפעה שיש למו"ל על התוכן בעיתון. אם בעבר המו"ל עמד מול איגודי עיתונאים מאוד חזקים, וכתוצאה מכך היה מחויב להשאיר את הבמה לאנשי המקצוע, הרי שכיום התפקיד שלו השתנה. הבעלים הוא הקול הדומיננטי במערכות העיתונים ובטלוויזיה. לעומת זאת, אגודת העיתונאים הולכת ונשברת לחלוטין"

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת היא המסגור הקורבני של העוני בחדשות 2 ו"בידיעות אחרונות". ערוצי הברודקאסט האלה תיארו את העוני במונחים של חוויה אישית. צרכני החדשות, כפי שנראה מיד, נחשפו למקרים פרטיקולריים של יחידים ומשפחות הנזקקים לתרומות כדי להתקיים. בערוץ 2, למשל, שודרה כתבה על משפחה מהשומרון המקבלת מדי שבועיים משלוח עם מוצרי מזון בסיסיים מעמותה ושמה "מלח הארץ". מהתיאור של הכתב אילן לייזרוביץ' עולה שהעמותה הייתה "לתעשייה של ממש", וכמוה "יש עוד הרבה בהתנחלויות" (2.10.2003, פריט מס' 12). הכתבה התרכזה בסיפורה האישי של מירה, אם המשפחה, שפוטרה לפני כשנה מגן הילדים ביישוב, ומאז לא עבדה. המצלמה עקבה אחריה בזמן קבלת המשלוח מהעמותה, ואגב כך הנציחה את דימויה החזותי כנזקקת. אחריות המדינה למצבה, כמקרה מייצג, לא הוזכרה בכתבה.

גיליון "ידיעות אחרונות" מ-17 בספטמבר 2003 הקדיש את עמודים 7-6 לארבעה סיפורים אישיים שקיבלו כותרת משותפת: "הפנים מאחורי הקיצוץ". העיתון שימש במה לביקורת חריפה (כלפי הממשלה) שנבעה מהקורבנות עצמם, נפגעי התוכנית הכלכלית, אבל נמנע מדיון ביקורתי עצמאי - פרי עבודתם של הכתבים המדווחים.

כותרות עמודי החדשות זעקו: "הממשלה מגלגלת אותנו לרחוב", "עדיף להפסיק ללמוד", "היו לכם חיים בלי ילדים?". עורכי העיתון הבליטו את ההשפעה ההרסנית של הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי על זוג נכים המרותקים לכיסאות גלגלים: "זו מכה קשה. נוגעים לנו ממש באוכל ובבשר. אנחנו מגדלים שני ילדים גדולים, ויש לנו הרבה הוצאות. מצד שני, אין לנו הכנסות, מלבד הקצבאות".

שתי כתבות נוספות ניסו להדגים את ההשחתה המוסרית שכופה מדיניות הקיצוצים על קורבנותיה. הראשונה הייתה מעין וידוי אישי של אֵם, נפגעת פעולת טרור, המפרנסת את ילדיה מקצבת הביטוח הלאומי: "לאבד קרוב בפיגוע זו טראומה שלעולם אינה נגמרת. המדינה מסתכלת על הקצבה שמגיעה לי כעניין כלכלי בלבד, ואינה דואגת לטפל בכאב ובהשפלה שלעולם לא ייעלמו". הכתבה השנייה עסקה באישה הנזקקת לטיפולי הפריה חוץ גופית: "ביבי, תחשוב עליי כשאתה רואה את הילדים שלך, יאיר ואבנר. אולי שרה תבין אותי [...]. להיות הורה במדינה הזאת זאת זכות בסיסית. אני בת 33, וזה מירוץ נגד הזמן. בלי סבסוד כל טיפול הפריה יעלה כ-20 אלף שקל. מי יכולה לשאת בזה?".

הסיפורים האנושיים הללו התייחסו להשלכות החברתיות של גזירות האוצר בדרך סנסציונית והתעלמו לחלוטין מהגורמים המבניים להיווצרות המצוקות הכלכליות ומהדרכים לפתרונן. בלב הסיקור עמד הרובד הרגשי של ההזדהות עם הקורבן. הכותרות ה"צעקניות" והבלטת המסכנות בעריכה תפסו את מקומו של הדיון העקרוני בשאלה האם מדיניות הממשלה מתחשבת בתנאים הכלכליים שבהם היא פועלת. דיון כזה, נדיר למדי, התקיים בכתבה של אורלי וילנאי, כתבת הרווחה של ערוץ 1, על שאול - בחור צעיר, חרש-אילם הסובל מפיגור ומליקוי ראייה - שעבודתו כפועל ייצור הופסקה. וילנאי ביקשה להראות, דווקא דרך הטרגדיה האישית של שאול, שהעוני והאומללות אינם הבעיה של העניים אלא של החברה כולה. שלא כמו עמיתיה, היא העזה לצאת נגד מדיניות ההפרטה של העוני. כך נפתחה הכתבה:

רוצה לעבוד. זה הדבר היחיד ששאול חוזר ואומר כל הזמן בשפת הסימנים. לפני כמה שבועות הוא נזרק מפעילות היום בכפר השוודי אלווין בירושלים, שם עסק בהדבקת קופסאות לעוגות, והיה מאושר. אבל עכשיו אין בעבורו שום מסגרת. שאול נזרק שוב לניתוק המוחלט מהעולם"

בהמשך סיפרו הוריו של שאול על הדאגה לבנם ועל חוסר היכולת לתמוך בו. וילנאי, מצדה, טענה בהתרסה:

דווקא מי שזקוק לתשומת לב מיוחדת בגלל היותו חריג, נענש על חריגותו [...]. יהודית [האם] עובדת בניקיון גם אחרי גיל הפנסיה. כל החיים עבדו קשה כדי לגדל 5 ילדים. כל החיים לא ביקשו דבר מהמדינה. אבל המדינה גם את תפקידה, מתוקף חוק, לדאוג לחלשיה לא מבצעת"

לאחר שנוכחנו לדעת שהסיפורים האישיים (פרט לכתבה האחרונה) לא התמקדו בתהליכים ארוכי טווח ובגורמים מבניים הקשורים לעלייה במספר העניים, ננסה לבדוק אם מסגור העוני כתופעה חברתית הכיל תכנים המאתגרים את טענות האוצר. דוגמאות לנושאים שיכלו להעמיד במבחן את התוכנית הכלכלית הן: העמקת הפערים בין עשירים לעניים (למרות הצמיחה), שחיקת השכר של משפחות השכירים העניות והקטנת הגירעון בזמן מיתון כגורם המעלה את האבטלה.

מסגור חברתי-מוסדי של העוני. כשבוחנים את סיקור העוני והמחסור החברתי במקרו, ולא במיקרו, חשוב לזהות מי הוא המגדיר הראשוני של הנושא הנדון בכל כתבה. פעמים רבות נמסרת זכות ההגדרה הראשונית למקור המידע של הכתב המדווח, מה שמשפיע לא אחת על מסגור הידיעה. הגדרה זו יכולה ללבוש כמה וכמה צורות ביטוי, מקצתן ישירות - ריאיונות, הצהרות, מסיבות עיתונאים - ומקצתן עקיפות, כשעמדת הגורם המסוקר נרמזת בידיעה (לדוגמה: [באוצר] "אמרו", "העריכו", "הודיעו", "קבעו", "טענו" וכו').

מניתוח הכתבות בעיתונות עולה שהייתה עדיפות ברורה לגורמי הממסד על פני השחקנים החברתיים בסיקור הבעיות הסוציו-אקונומיות. נתניהו ופקידי משרדו היו מקדמי החדשות הבולטים בשני העיתונים: זכות ההגדרה הראשונית ניתנה להם ב-35.3% מפריטי החדשות על העוני והמצוקה החברתית ב"ידיעות אחרונות" וב-25.8% מאותם פריטים ב"הארץ". אם מצרפים את חברי הממשלה והכנסת לנציגי האוצר, הרי שעד מהרה מתברר שהשיח התקשורתי נשלט על ידי גורמי הממסד: 52.9% ב"ידיעות אחרונות" ו-54.8% ב"הארץ". ההסתדרות, לעומת זאת, הצליחה להציג את זווית הראייה שלה לפני מושאי הסיקור האחרים רק ב-11.8% מהכתבות ב"ידיעות אחרונות" וב-6.5% מהכתבות ב"הארץ". האחוזים הנמוכים הללו מעוררים פליאה בהתחשב בריבוי העובדים העניים. "הארץ", באמצעות כתבת הרווחה רותי סיני, טיפל במצב העוני של רבים מהשכירים והמובטלים - מתוך הפרספקטיבה של הארגונים החברתיים - ב-16% מהכתבות, נתון גבוה למדי (טבלה מס' 6.1).

טבלה 6.1: התפלגות מסגורי המדיה החברתיים והמוסדיים,
לפי זהות המגדירים הראשוניים בכתבות על העוני והמצוקה החברתית

 

מבדיקת הכתבות בטלוויזיה אפשר לראות שוב שהנתונים בערוץ 1 חרגו מכלל התוצאות בערוץ 2 ובעיתונים. כך, לדוגמה, ההסתדרות והארגונים החברתיים הופיעו ב"מבט לחדשות" כמגדירים ראשוניים במחצית הכתבות על העוני שהקשרן אינו אישי. מנגד, קולם של גורמי הממסד נשמע לפני מושאי הסיקור האחרים ב-3 מ-18 הכתבות - רק 16.7% מהפריטים על העוני (טבלה מס' 6.1).

לפני שנעמוד על איכות הסיקור, יש לסייג במעט את הנתונים המפורטים כאן, מכיוון שהגדרה ראשונית לסיפור יכולה להכיל גם ביקורת פנימית. כך, למשל, הביע שר הבריאות מורת רוח על הקיצוץ בתקציב משרדו, ושר הרווחה תקף בחריפות את החלטת הממשלה לקצץ 5% נוספים מקצבאות הביטוח הלאומי.

כמו כן, מידת הבולטות של גורמי הסיקור לא תמיד נקבעת על פי ההגדרה הראשונה. תימוכין לקביעה זו אפשר למצוא בנתונים המתייחסים להופעת הארגונים החברתיים בכותרות "הארץ". הארגונים האלה קיבלו רק כותרת אחת בעיתון - פחות מאחוז אחד מכל הכותרות על התוכנית הכלכלית והשלכותיה החברתיות - אך הוענקה להם זכות תגובה/הגדרה ראשונית ב-5 מ-31 הכתבות (16.1%) על העוני. ואולם, בהתחשב בכך שרבים מהקוראים "עוברים על הכותרות" ומוותרים על קריאת הכתבות עצמן, הרי שהשימוש בהגדרה הראשונית כמדד לבולטות של דמויות או קבוצות מסוימות אינו ממצה דיו. זהו רק מדד משלים לקריטריון הייצוג של מושאי הסיקור בכותרות העיתונים.

העורכים הבכירים, אף יותר מהכתבים, בוחרים את ההגדרה הראשונית או הפירוש ההתחלתי לידיעה החדשותית. בחירה זו, כפי שנראה מיד, קובעת את נקודת ההתייחסות של העיתונאי לרבדים נוספים הקשורים לנושא הנדון בידיעה. בייחוד אמורים הדברים ביחס להגדרות האוצר המשפיעות מאוד על ההבניה של הסיפור החדשותי. הסיקור העיתונאי בנושא התקציב הוא לרוב תוצר של אופני חשיבה המייצגים את דעת האוצר. אפשר לראות זאת בדוגמאות הבאות, הלקוחות מהעיתונות המודפסת:

כותרת ראשית: 'יפוטרו 2,000 עובדים'. כותרת משנה: 'נתניהו החליט: ממשיכים ב'דיאטה' של המגזר הציבורי גם ב-2004' ('ידיעות אחרונות', 8.9.2003, עמ' 6)"

כותרת ראשית: 'תוכנית האוצר: 10 מיליארד יקוצצו, 1,500 יפוטרו, גופים ציבוריים יאוחדו ויבוטלו'. כיתוב תמונה: 'באוצר הציגו נתונים אופטימיים בנוגע להמשך הצמיחה והבטיחו כי נטל המסים ימשיך לרדת' ('הארץ', 9.9.2003, עמ' א2)"

כותרת ראשית: 'כל אחד נפגע'. כותרת משנה: 'משפחות שכולות, נפגעי טרור, אסירי ציון, נכים, מובטלים, חולים, חיילי מילואים, חיילים משוחררים, סטודנטים, מורים, תלמידים. כך נראית 'תוכנית הצמיחה': מי שלא נפגע מהקיצוץ בקיצבאות הביטוח הלאומי, נפגע מהקיצוץ הכללי בתקציבי המשרדים. שר האוצר: 'אני באמצע ניתוח להצלת המשק. הניתוח הזה מצליח'" ('ידיעות אחרונות', 17.9.2003, עמ' 2)"

כותרת: 'האוצר השלים תוכנית הקיצוצים ל-2004; מציע לבטל את חוק ערי ואזורי הפיתוח' ('הארץ', 29.9.2003, עמ' א4)"

הדרך שבה סיקרו הכתבים את מדיניות הקיצוצים לקתה בחסר. האוצר, באמצעות העיתונים, שידר מסר אחיד בדבר חשיבותו של צמצום הגירעון התקציבי. הבעיה היא שמדיניות המושתתת על קיצוצים, פיטורים וביטולים (של חוק ערי פיתוח, למשל) - כלומר על הימנעות ממעשים - הוצגה על ידי נתניהו כהכרחית, עד כדי צורך בטיפול כירורגי להצלת השוק, בעוד שדיון כלכלי הנסוב על מעשים, כלומר על מעורבות הממשלה במשק, נדחק מהסיקור. חשוב מזה: הגדרות האוצר השולטות בשיח החדשותי יצרו את הרושם שאין חלופה למדיניות הקיצוצים.

שאלות נוספות שלא נדונו דיין בעיתונות היו אילו שיקולים כלכליים הנחו את נתניהו בגיבוש הצעת התקציב, מה אפשר ללמוד מהגזירות על סדרי העדיפויות של האוצר, והאם הקיצוצים הרבים, שמשמעותם צמצום המגזר הציבורי, הביאו בחשבון את האי-שוויון העמוק בישראל - תולדה של פעילות השוק החופשי - גם כשהמשק צומח? הכתבים הכלכליים לא הפנו לשר האוצר את השאלה האחרונה (המתבקשת) בזמן הצגת התוכנית הכלכלית והתקציב החדש. תחת זאת, הם פרסמו רשימה ארוכה של "נפגעי הקיצוץ החדשים", שפחתה מאוד כמה ימים לאחר מכן בעקבות ביטול מקצת הקיצוצים, בלי להעריך נכונה את השלכות הגזירות הכלכליות על הגידול באי-שוויון ובעוני.

כפי שאפשר לראות מסוגי הכותרות שצוטטו קודם, הממשלה פעלה להשיג שני יעדים שישלימו כביכול זה את זה: להקטין את ההוצאה הציבורית (מה שמכונה בכותרת הראשונה "'דיאטה' של המגזר הציבורי") ולהגדיל את קצב הצמיחה במשק. הכתבים הכלכליים לא ידעו שהיקף ההוצאה האזרחית של הממשלה בכלל, ושל שירותי הרווחה בפרט, לא חרג באופן בולט מהמקובל במדינות אירופה (זוסמן, 2003: 246-247), ושצמיחה לא מביאה בהכרח לצמצום הפערים הכלכליים. בדיקה השוואתית פשוטה הייתה מגלה זאת ומאתגרת את טענות האוצר. אבל לפעמים הדבר הנוח ביותר, מבחינת הכתבים, הוא לפרסם את המידע הרשמי ככתבו וכלשונו. הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", גדעון עשת, מתאר את דפוס הפעולה הזה, שמקורו בחשיבה כלכלית אחידה, בלשונו שלו:

יש התכנסות בתחום הכלכלי. מה שקרה לתקשורת ב-20 השנים האחרונות קרה גם למשרד האוצר 20 שנים קודם לכן: כולם הפכו להיות אותו דבר. משרד האוצר, שהוא הגוף הכלכלי המרכזי, הפך למונוליטי בהסתכלות הכלכלית שלו, בדיוק כמו העיתונים [...]. השיח הכלכלי בתקשורת הוא מאוד חד-ממדי [9]"

מרואיין אחר, העיתונאי אלישע שפיגלמן, מסכים עם עשת. הוא חושף את יחסי הכוח הקיימים בין העיתונאים ובין האוצר, יחסים שמשפיעים לדעתו על אופן הסיקור של נושאי חברה וכלכלה בתקשורת:

הכתבים הכלכליים נתונים לשטיפת מוח קבועה במשרד האוצר. כשאתה מסתובב במשרד האוצר, אתה משוחח עם האנשים ובסופו של דבר גם מושפע מהרוח במקום - זה במידה רבה בלתי נמנע [10]"

טענה נוספת של נתניהו, שחזרה על עצמה אינספור פעמים, נגעה להורדת המס כמנוע צמיחה גדול. העיתונים הקפידו להציג את טענתו כעובדה כלכלית המנותקת מכל הקשר חברתי. מסיבה זו לא נדונו שאלות ערכיות המתנגשות עם עקרונות כלכליים תועלתניים, המשותפים לאוצר ולמערכות העיתונים. עיתונות אחרת, ביקורתית יותר, הייתה יכולה לשאול עד כמה ראוי לוותר על יעדי הצמיחה המקוריים כדי להשיג שוויון גבוה יותר, גם אם החלטה ממשלתית על השארת המיסוי הקיים (ששיעורו דומה לממוצע ברוב מדינות אירופה) תביא לידי ירידה מסוימת בצמיחה. בהעדר דיון כלכלי מהותי כזה, עיצבו כתבי הרווחה, החינוך והבריאות את הרטוריקה של הביקורת החברתית.

מאפייני הביקורת החברתית נחלקו לשניים: ביקורת נקודתית שמקורה במשרד ממשלתי כזה או אחר; וביקורת רחבה, יזומה ועצמאית, של הכתבים. הביקורתיות מהסוג הראשון הייתה שכיחה לאין ערוך מזו השנייה. לרוב היו אלה שרים שחלקו בלשון חריפה על החלטות הממשלה לקצץ במשרדיהם. כך, בריאיון לסמדר פלד, נשמע שר הרווחה, זבולון אורלב, בעקבות תוצאות ההצבעה על הקיצוץ בקצבאות: "זו החלטה חפוזה, אומללה, שערורייתית. מביאים החלטה שהולכת לפגוע במיליוני אנשים" (ערוץ 2, 16.9.2003, פריט מס' 3). ב"הארץ" נפתחה כתבה המתייחסת למערכת הבריאות באופן הבא: "שר הבריאות, דני נווה, הודיע אתמול כי הוא מתנגד נחרצות להחלטת הממשלה לקצץ 130 מיליון שקל מתקציב סל התרופות. 'מדובר בפגיעה בחיי אדם', הוא הסביר במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בירושלים" ("הארץ, 17.9.2003, עמ' א4). דוגמאות רבות לביקורת כזאת אפשר למצוא גם בערוץ 1 וב"ידיעות אחרונות".

הביקורת השנייה, העצמאית, מאופיינת בהתחקות כוללת אחר התחלואים החברתיים של "תוכנית ההבראה לכלכלת ישראל". האוקסימורון הזה מתקשר להפרדה הקיימת בתקשורת בין חברה לכלכלה, הפרדה שבאה לידי ביטוי גם בזהות המגדרית של הכתבים המדווחים - התחום החברתי סוקר כמעט תמיד על ידי נשים, ועל התחום הכלכלי הופקדו בעיקר גברים.[11] שתי עיתונאיות בלבד, רותי סיני מ"הארץ" ואורלי וילנאי מערוץ 1, השתחררו מהנטייה השמרנית להפריד בין הכלכלי לחברתי. תחת זאת, הן הצביעו בכתבותיהן על קשר מובהק בין מדיניות האוצר לבעיות החברתיות שפוקדות את ישראל:

סיני: מי שמבקש לדעת למה מתכוון שר האוצר, בנימין נתניהו, באומרו כי אחד היעדים של התוכנית הכלכלית היא חיזוק השכבות החלשות - רצוי שיפנה לפרק בתוכנית תחת כותרת זו. אם חשב שימצא שם בשורות על תוספות לתקציבי חינוך או רווחה, יתאכזב (9.9.2003, עמ' א3)"

וילנאי: אם יאושר הקיצוץ בקצבאות, זו תהיה הפעם ה-13 בעשור האחרון שהאוצר פוגע בדמי האבטלה. המוטו של האוצר הפעם הוא שפגיעה בקצבאות תעודד יציאה לעבודה, אבל הנתונים במשק במיתון מראים אחרת: 6,500 מובטלים חדשים הגיעו באוגוסט ללשכות התעסוקה [...]. האוצר מעניש את כולם עונש קולקטיבי. אל מטה המאבק הנכים הצטרפו היום: ארגון נפגעי פעולות האיבה, נכי תאונות עבודה ונכי צה"ל, אבל הנפגעים מתקציב 2004 הם כמעט כולנו (17.9.2003, פריט מס' 2)"

סיני, וילנאי ועיתונאים נוספים שמצאו פגמים במדיניות הכלכלית של האוצר ננזפו, הושעו, הודחו או התבקשו - במקרה הטוב - לצמצם את נפח הסיקור שלהם. סיני זומנה לשימוע לפני פיטורים לאחר שאמרה ביום עיון על "תפקיד התקשורת ביצירת מציאות כלכלית חד-ממדית", כי היא מנהלת "מאבק יומיומי על מספר המילים והמקום בעיתון" שיוקדשו לידיעות ולכתבות שלה, וכי "הדפוקים, העניים, החד-הוריות, המבוגרים, הנכים ומהגרי העבודה הם במקרה הטוב ידיעה קטנה בעמודי החדשות [...]. ואין מקום לכתוב איך ולמה הם הגיעו לאיפה שהם, מה התהליכים שהביאו אותם לשם, ואיך החלטות האוצר השפיעו".[12] חודשים אחדים לאחר השימוע פוטרה סיני למורת רוחם של עובדי העיתון וקוראיו.

במקרה של וילנאי, הוחלט להדיחה מתפקיד כתבת הרווחה בשל "כתבות לא מאוזנות", לשון הודעת רשות השידור. בתגובה הודיעה וילנאי על התפטרותה מרשות השידור. במכתב ההתפטרות, שנשלח לראשי הרשות, טענה שהמנכ"ל יוסף בראל התערב "בצורה גסה ושלא כדין בתוכנן של הכתבות", ודרש ממנה "לחדול לאלתר מלדווח דיווחים אשר מעמידים, לשיטתו, אישים בכירים שונים, פוליטיקאים, וביניהם שר האוצר וראשי משרדו, באור שלילי". לדבריה, בראל הטיח בה בין השאר: "מי את שתגידי לגדולי האומה הזאת, שטרית ונתניהו, מה לעשות".[13]

נגד עיתונאים נוספים ברשות השידור הופעלו לחצים הן פנימיים, מההנהלה, והן חיצוניים, מפוליטיקאים וממשרד האוצר. כתבים ועורכים רבים ברשות, בעבר ובהווה, לא הסתירו זאת, ודיברו במפורש על התערבות בוטה בעבודתם במשך השנים:

היו ניסיונות להשפיע על התכנים מכיוון ההנהלה. זה היה בימי יוסף בראל שניסה למצוא חן בעיני ביבי. זכור לי מקרה אחד מאוד בולט כשהייתי עורך היומן. הזמנתי את ביבי נתניהו שהיה אז שר האוצר לריאיון ביומן, ובאופן טבעי לגמרי החלטתי שהמראיין יהיה הפרשן הכלכלי שלנו, עודד שחר. פתאום אני מקבל טלפון מלשכת המנכ"ל, ומודיעים לי ששחר לא יבוא לראיין את ביבי. למה? אחרי מעשה הסתבר לי שזה נרקח בין דוברו של שר האוצר, אביב בושינסקי, לבין בראל עצמו. אני הודעתי שאם כך, אני מבטל את הריאיון. היה אז ריב גדול כי סירבתי להסכם של בראל עם בושינסקי. בסופו של דבר, ביבי בא, שחר ראיין אותו, ושבוע אחרי זה הודחתי" [14]

אורי פורת החליף את מוטי קירשנבאום בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בזמן כהונת ממשלת נתניהו הראשונה. בתקופת פורת קמתי והלכתי, לא יכולתי להיות שם. אמרתי שאני לא מוכן לעבוד בסביבת עבודה כזאת" [15]

ברשות השידור היו לחצים פוליטיים, לרבות ניסיונות להעביר אותי מהתפקיד או ממש הכרזות מלחמה או חנופה מופרזת של פוליטיקאים" [16]

הפוליטיזציה ברשות השידור לא נפסקה. ערוץ 1 וגם קול ישראל משתדלים לא להרגיז את השלטון. גם עליי מופעלים כל הזמן לחצים. פוליטיקאים התלוננו לא פעם אצל הבוסים שלי" [17]

כפי שראינו כאן, סיקור התוכנית הכלכלית בערוץ 1 היה מאוזן יחסית למרות הלחצים מצד ההנהלה כלפי העיתונאים. דומה שאין לצפות לריכוך ההכתבות מלמעלה כל עוד המנכ"ל מתמנה על ידי הממשלה. נשאר רק לתהות אם יוכלו העיתונאים לפעול באופן מקצועי בלי לפתח תלות פוליטית כזאת או אחרת גם בעתיד.

לסיום, ייאמר בפשטות: תמונת המצב בעיתונות המודפסת ובערוץ 2 הייתה שונה מזו של ערוץ 1. "הארץ" העלה על נס את תוכניתו הכלכלית של בנימין נתניהו, ניסח עמדה עקרונית נגד השביתות, ובשאלות של עוני - שיקף את דעת האוצר. "ידיעות אחרונות", דרך הפרשנות של סבר פלוצקר (העורך הראשי לענייני כלכלה), היה שותף להבניה של שיח כלכלי-חברתי ניאו-ליברלי. כטבלואיד הפונה לקהל הרחב, עסק העיתון בסיפורים אנושיים מעוררי רחמים על מעוטי יכולת, אך לא התמקד בגורמים המבניים למצבם הכלכלי. ערוץ 2 נטה לתאר את המובטלים כבטלנים, להאשים את העניים בעוניים, ולהטיל את האחריות לנזקי השביתה על העובדים ולא על הממשלה. העיוותים האלה הם פועל יוצא של פרקטיקות ומנגנונים אידיאולוגיים המעניקים קדימות לדעות האוצר והאליטות הכלכליות.

---

הטקסט שלעיל לקוח מתוך ספרו של שגיא אלבז "נאמנות למקור", שראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2014

 

הערות

[1] מושא סיקור כלשהו שהופיע בכותרת הראשית, בכותרת המשנה ובתמונה של פריט מסוים נספר פעם אחת בלבד.

[2]שחקנים יחידים או קבוצות שהופיעו כמה פעמים באותו פריט חדשותי נספרו רק פעם אחת.

[3] ראו הידיעות "שביתה בנמלים ברחבי האיחוד האירופי" ו"שביתה שיתקה את נמלי צרפת".

[4] על פי דו"ח "ממדי העוני והפערים בהכנסות 2005" של המוסד לביטוח לאומי, חלקו של העשירון העליון הוסיף לעלות והגיע ל-27.4% (לעומת 26.6% ב-2004). עלייה קלה בלבד נרשמה גם בחלקו של העשירון התחתון בסך ההכנסה הפנויה (מ-1.9% ב-2004 ל-2.0% ב-2005). כמו כן, מדד ג'יני, המודד את היקף האי-שוויון בהתפלגות ההכנסות במדינה, הגיע ב-2005 ל-0.3878 - עלייה של 7.9% בשש שנים.

[5] על פי דירוג של חברת "דן אנד ברדסטריט", המתמחה בתחום המידע העסקי, השווי המצרפי של 20 החברות הגדולות במשק בשנת 2008 הסתכם ב-631 מיליארד שקלים - פי שניים מתקציב המדינה באותה שנה, שעמד על 315.8 מיליארד שקלים. לעיון בנתונים ראו צמרת העסקים של ישראל (2008), Dun's 100.

[6] ראיון עם שלי יחימוביץ', ח"כ מטעם מפלגת העבודה, לשעבר עיתונאית בקול ישראל ובחדשות ערוץ 2.

[7] ראיון עם גדי סוקניק, בעבר כתב כלכלי ברשת ב', כתב מדיני בערוץ 1, עורך פוליטי ומגיש חדשות 2.

[8] ראיון עם יעל גבירץ, לשעבר בעלת טור וכותבת מאמרי מערכת ב"ידיעות אחרונות".

[9] ראיון עם גדעון עשת, פרשן כלכלי ב"ידיעות אחרונות".

[10] ראיון עם אלישע שפיגלמן, לשעבר נציב קבילות הציבור ברשות השידור, לשעבר עורך מבט וכתב כלכלי.‏

[11] בתחום הרווחה ניתן לציין את רותי סיני מ"הארץ", אורלי וילנאי מערוץ 1 וסמדר פלד מערוץ 2. גם בתחומי הבריאות והחינוך רוב הכתבים הם נשים. בתחום הכלכלי ההרכב המגדרי שונה לחלוטין: קרן מרציאנו מערוץ 2 היא הכתבת היחידה לענייני כלכלה.

[12] ראו באתר "העין השביעית" ב-12 ביוני 2008: "אלפיון יש רק אחד".

[13] ראו פרסום ב-ynet ב-12 במאי 2004: "אורלי וילנאי-פדרבוש התפטרה".

[14] ראיון עם אלישע שפיגלמן, לשעבר נציב קבילות הציבור ברשות השידור, לשעבר עורך מבט וכתב כלכלי.‏

[15] ראיון עם מנשה רז, עורך ומנחה "מבט" בעבר, לשעבר כתב פוליטי וצבאי בערוץ 1.

[16] ראיון עם שלי יחימוביץ', ח"כ מטעם מפלגת העבודה, לשעבר עיתונאית בקול ישראל ובחדשות ערוץ 2.

[17] ראיון עם ירון דקל, לשעבר הפרשן הפוליטי של ערוץ 1, לשעבר מגיש "הכל דיבורים" ברשת ב' וכיום מפקד גלי צה"ל.