מאז שהחלה המחאה החברתית העצומה בקול תרועות רמות, נדם קולם של כמעט כל חוקרי התקשורת באשר לסיקורה התקשורתי. כך לא נשאלו שאלות ראויות על אודות תפקידה של התקשורת במחאות הנוכחיות ואם היא מלבה את האירועים, או שמא אולי דווקא מרסנת אותם.
קול אחד הידהד חזק והשמיע דעה נחרצת, זה של דן כספי במאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "איפה היתה התקשורת". כספי טוען ש"יותר מכל, חלקם של כלי התקשורת החדשים במחאה החברתית מעיד על כשלונם וחולשתם של הכלים הוותיקים והממוסדים – העיתונות הכתובה ואמצעי השידור. אמנם, מיד עם הופעת ניצני המחאה נשלחו כתבים למרכולים כדי לעקוב אחרי תוצאות החרם על הגבינות, ומקום נרחב מוקדש לפי שעה לתופעת האוהלים. אך ספק אם היה מדור צרכנות שהקדים לזהות את 'מצוקת הגבינה' ולספר עליה לישראלים. שכן, בדרך כלל השוואת המחירים במדורי הצרכנות מוטה כלפי המוצר, בלי להתייחס להכנסה האישית".
רינו צרור באולפן שידור ארעי בלב מאהל המחאה בשדרות רוטשילד (צילום: שוקי טאוסיג)
לגבי דידי, דווקא במקרה הספציפי של המחאה החברתית, בניגוד למקרים אחרים שבהם הביקורת על התקשורת מוצדקת, התקשורת ידעה למלא את תפקידה, ועל כך מגיע לה צל"ש. בניגוד לטענה של כספי, סיקור המצוקה החברתית של מעמד הביניים ושחיקת השכר בישראל לא צריך להיעשות במדורי הצרכנות המשווים מחירים, אלא במוספים הכלכליים והפוליטיים, וזאת ביצעה התקשורת בצורה מעוררת השתאות.
די להציץ במאמרים השונים, החל מאלו שהתפרסמו ב"דה-מרקר" ובמוסף שלו בשנה האחרונה והעלו את שאלת הריכוזיות במשק (גם התקשורתי), דרך סיקור מעמד הביניים ב"כלכליסט" וכלה במאמרי ה"מובארכים" של נדב איל ב"מעריב". נראה כי לא בכדי רץ נוחי דנקנר לקנות את "מעריב" כדי להופכו ביום מן הימים לגרסה חיוורת של "הארץ", אולי כנקמה על הביקורת שמתח העיתון על עסקיו הריכוזיים.
יתרה מכך, התקשורת במקרה הזה אף מילאה את תפקידה החשוב ביותר כמגייסת דעת קהל ותרמה לקיומה של ההפגנה החברתית הגדולה ביותר מאז קום המדינה.
כספי טוען עוד ש"שדווקא סיקור האירועים עצמו הוא שמסגיר שוב את כשלונם הצורב של אמצעי התקשורת הקיימים, אשר חדלו לשמש חיישנים של הלכי הרוח בחברה. הכיצד זה עורכים ועיתונאים לא חשו בתסיסה החברתית המבעבעת מלמטה? הרי רבים מהם שייכים למעמד הביניים הנשחק תחת גלגלי השוק החופשי. ומדוע מארגני המחאה לא הסתייעו בעיתונים, ברדיו או בטלוויזיה, הנחשבים כבעלי עוצמה בחברה, כדי להעביר את מסריהם?".
בניגוד גמור למה שטוען כספי, צוותי הטלוויזיה השונים של כל הערוצים ליוו את המחאה הזאת מהשנייה הראשונה של היווצרותה. הכתבים ליוו את יוזמי המחאה השונים, כדוגמת דפני ליף ורגב קונטס, מהרגע הראשון שאלו הקיצו בבוקר המחאה, דרך נטישת ביתם ועד להקמת האוהלים בשדרות רוטשילד.
זאת ועוד, הכנות להתארגנות עברו בביפרים של כתבי החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים ואלו הודיעו על כך מבעוד מועד בשידוריהם. עובדה זאת מוכיחה מעבר לכל ספק שבניגוד לטענה של כספי, מארגני המחאה ידעו את הכוח האצור בסיקור פומבי, גם בתקשורת הישנה והממוסדת שכספי ממהר להספיד.
כספי עוד תמה כיצד אמצעי התקשורת לא חזו את התפרצותה של המחאה. אלא שאין זה מתפקידה של התקשורת לנבא ולחזות אירועים. אם תפעל כך, תחטא לתפקידה כמתווכת. מה עוד שכולנו יודעים כבר למי ניתנה הנבואה.
אני מסכים עם הטענה של כספי ש"מכל הבחינות, אין זה נכון להותיר את מה שנחשב לחלק מרכזי מן המרחב הציבורי בידי קומץ טייקונים ואוליגרכים, מקומיים וזרים", אך במקרה הספציפי של מחאת הדיור מציאות זו לא הפריעה לאף כלי תקשורת מרכזי, למעט "ישראל היום", לסקר את המחאה בצורה נרחבת ומשמעותית. במקום צנזורה כלכלית חזינו בסיקור יתר של המחאה, שבאופן אירוני מנוגד לאינטרסים של הטייקונים.
בסיכומו של עניין, זה זמן רב ניטש ויכוח עז בקרב חוקרי התקשורת בשאלה אם המדיומים הישנים מתייתרים לאור כניסתם והשפעתם של אלה החדשים. חסידי "הדטרמיניזם הטכנולוגי" מיהרו להספיד את אמצעי התקשורת הישנים, אך לאטם הם מגלים שאולי אמצעי התקשורת החדשים ממלאים פונקציות תקשורתיות חדשות (כמו ההתארגנות בפייסבוק), אך לבטח אינם מייתרים את הפונקציות המסורתיות של המדיומים הישנים.
המחאה החברתית מוכיחה כי למרות ה"טייקוניזציה" של אמצעי התקשורת הישנים, הם ממשיכים למלא את תפקידם בהצלחה לא מבוטלת.
ניסים כ"ץ הוא דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ומלמד במכללת כנרת ובמכללה למינהל