ג'ונה לרר, 31 ביולי 2012 (צילום: ריילי דואו, on being, רשיון cc-by-nc-sa)

לפני ימים אחדים נאלץ אחד הכותבים הצעירים והמבטיחים בעיתונות האמריקאית לוותר על המשרה הנחשקת של כתב המגזין "ניו-יורקר", לאחר שהסתבך בפרשה אתית חמורה. העיתונאי, ג'ונה לרר (Lehrer), כבר כתב כמה ספרי מדע פופולרי מצליחים מאוד, ונחשב גם לאחד המרצים המבוקשים ביותר בחוג ההרצאות המשגשג (והמשתלם מאוד) של ארצות-הברית.

ספריו של לרר, בעל תואר בנוירופסיכולוגיה, עוסקים בעיקר במדעי המוח ובאופן שבו החברה האנושית מתנהלת לאור הממצאים המעודכנים ביותר של מדעים אלו. באחד מספריו הפופולריים ביותר, "כיצד אנו מחליטים?", סקר לרר את דרכי קבלת ההחלטות האנושית בפרספקטיבה של מדעי הקוגניציה, ואף הגיע למסקנות מעשיות רבות בתחום זה.

נראה היה כי עתידו של לרר, ילד הפלא (כיום הוא בן 31 בלבד), מובטח, אלא שהגורל רצה אחרת. לפני זמן לא רב הסתבך לרר בפרשה מביכה לאחר שבלוגרים חדי עין גילו מקרים אחדים של פלגיאט-עצמי שבהם חטא כשכתב לכתב-העת המצליח "Wired". לא מדובר אמנם בחטא חמור (לרר פשוט השתמש בקטעים פרי עטו ביותר ממקום אחד, ולא טרח לציין שכך עשה), אבל האתיקה המקצועית האמריקאית מביטה בזעף גם על הפרות אמון זוטות-לכאורה מסוג זה. ה"ניו-יורקר" הביע את התנצלותו, והוסיף למאמרים שפירסם לרר בבלוג שלו, "Frontal Cortex", את הקישורים המתאימים. מביך, אבל בהחלט לא נורא.

הבעיה האמיתית התעוררה בנוגע לספרו המצליח ביותר של לרר, "Imagine", העוסק ביצירתיות ובדרכים ליצור ולעודד אנשים יצירתיים. הספר עוסק רבות בבוב דילן (כדוגמה מובהקת לאדם יצירתי במיוחד), ומופיעים בו כמה ציטוטים כביכול של הזמר. אלא שעיתונאי נודניק אחד בשם מייקל מויניהן (Moynihan), מעריץ מושבע של דילן, טרח ובדק את הציטוטים הללו, ולא הצליח בשום אופן למצוא את מקורם.

כעבור זמן מה פנה אל לרר וביקש שימסור לידיו את המקורות המדויקים. לרר ניסה להתחמק בתואנות שונות, אבל בסופו של דבר הבין שמויניהן לא יוותר לעולם, והודה בלית ברירה שכמה מהציטוטים היו שגויים במקרה הטוב, ובדויים לחלוטין במקרה הרע. בעקבות כך נאלץ לרר להתפטר ממשרתו ב"ניו-יורקר", וספרו הוסר ממדפי החנויות המקוונות.

הרעיונאים

לכאורה אין מדובר במקרה יוצא דופן. פרשות דומות שבהן הסתבכו עיתונאים שבדו מקורות (ואף סיפורים שלמים) מתפרסמות מדי פעם. ידועות במיוחד הן אלו שבהן היו מעורבים כתב ה"ניו-ריפבליק" סטיבן גלאס (פרשה שאף זכתה לעיבוד קולנועי) והעיתונאי ג'ייסון בלייר, שגולל את גרסתו לכשלונו בספרו המצליח "להרוס את בית האדונים".

עיתונאים, כמו כל בני-האדם, מועדים לטעויות, גוזמאות, ואף לשקרים ולזיופים, ואין להתפלא על כך, בייחוד לנוכח הלחצים הגוברים על העוסקים במקצוע העיתונאות. נראה, לפחות לכאורה, שזיופיו של לרר היו אף פעוטים ביחס לאלו של גלאס ובלייר.

ובכל זאת, המקרה של לרר מיוחד. היטיב לנסח זאת אחד מעורכי המגזין "Slate", ג'וש לווין, ברשימה קצרה שהקדיש לפרשת הפלגיאט-העצמי של לרר (אף לפני שהתבררה פרשת ציטוטי דילן המזויפים). לרר, טוען לווין, "חדל מלהיות כתב. עם הצלחת ספריו האחרונים [...] עבר לרר לעסקי הרעיונות. זהו העולם של הרצאות ב-TED ובתאגידים שונים, תחום שבו מחשבות הן המוצר. לאיש רעיונות, המלה הכתובה היא רק אמצעי אחד להעברת המסר ולבניית המותג [...] כאשר הוא מתראיין, לרר מוכר הן את ספריו והן את עצמו. הוא מעצב את דרך הדיבור שלו כדי לגרום לנו להאמין שהוא מקור של חוכמה – שאלה אינן תובנות סתם, אלא התובנות שלו".

עוד הוסיף לווין כי "לרוב העיתונאים יש רעיון טוב אחד מדי כמה חודשים, אולי שני רעיונות טובים אם אנחנו שותים כמויות מסחריות של קפאין. לחושבים מקצועיים כמו [...] לרר, המפתח לשימור הקריירה הוא לחלוב את הרעיונות הטובים ביותר שלך עד שלא נשארת מהם אפילו טיפה, ולהתפלל שקנית לך די זמן כדי להעלות רעיונות חדשים [...] ללרר ול'ניו-יורקר', התרופה הטובה ביותר היא לסגור את 'פרונטל קורטקס' ולאפשר לו זמן פנוי להעלות רעיונות חדשים. ברור לחלוטין שמוחו זקוק להפסקה".

מי הזיז את הרעיון שלי

לווין מאפיין היטב את מצבו המיוחד של לרר, כ"איש רעיונות" ולאו דווקא כעיתונאי. "אנשי רעיונות" מהסוג שעליו מדבר לווין אינם נדירים. הקורא הישראלי נחשף כבר לכמה מכתביהם של מלקולם גלדוול (מחבר רבי-המכר "נקודת מפנה" ו"מצוינים"), ניקולס טאלב (מחבר "תעתועי האקראיות"), דן אריאלי (מחבר "לא רציונלי ולא במקרה") ורבים אחרים.

ראוי להדגיש כי לא כל סופרי המדע הפופולרי הם "אנשי רעיונות". סיימון סינג (מחברם של רבי-מכר כגון "המפץ הגדול", "המשפט האחרון של פרמה" ו"ריפוי או פיתוי") אינו יכול להיחשב ל"איש רעיונות"; כך גם יובל נח-הררי, מחבר "קיצור תולדות האנושות", ספר פופולרי העוסק בתחום המחקר של ההיסטוריה הגלובלית.

למעשה רוב מחברי ספרי המדע הפופולרי אינם יכולים להיחשב ל"אנשי רעיונות" – בין אם הם טובים במלאכתם, בין אם ספריהם מצליחים במכירות, ובין אם לאו. ספרי "רעיונות" מהסוג שכותבים לרר ודומיו אינם מצטיינים דווקא בכך שהם מציגים בפני הקורא ההדיוט סוגיות מדעיות בשפה שווה לכל נפש, אלא בראש וראשונה משום שהם מעניקים (ולפחות מנסים להעניק) "השראה" לקוראים, גורמים להם "לחשוב מחדש" על חייהם ועל העולם, ובמקרים מסוימים (אך לא נדירים) אף מציעים פתרונות לבעיות היסוד של הקיום האנושי.

בספרים ובמאמרי עיתונות מסוג זה המדע תופס מקום משני בלבד; במרכז נמצא ה"רעיון", איזשהו רעיון, שאינו מבטא טענה מקורית גרידא, אלא משהו גדול הרבה יותר, שניתן לכנות גם "חזון", "קסם" ואולי אף מוטב "נבואה".

"אנשי הרעיונות" המצליחים ביותר הופכים למעשה לנביאים (לעתים "גורואים") של העידן המודרני, והם מוצגים כבני-תמותה שזכו ביכולת לחזות באיזו אמת נצחית ועמוקה, ושהכריזמה שניחנו בה מאפשרת להם להביא את האמת הזאת לידיעתו של הציבור הרחב. ובעוד שנביאים מן הזן המסורתי נחשפים לאמת על-ידי תקשור עם בורא עולם או איזו ישות רוחנית אחרת, הנביא המודרני נשען לא על חוויות דתיות או רוחניות, אלא על הבנה ייחודית ומעמיקה במיוחד של הידע המדעי.

כמה מאותם נביאים הם חוקרים בפני עצמם, אבל רק לעתים נדירות הם מבססים את האמת הנבואית ("הרעיון הגדול") אך ורק על תגליותיהם המקוריות. בדרך כלל הם מסתמכים על בקיאות מקיפה בתחום המדעי שבו הם עוסקים (ולעתים גם בתחומים נוספים, כגון פילוסופיה או היסטוריה).

אחרים, כמו לרר, אינם עוסקים במחקר עצמאי, ומסתפקים בדיווח ובסינתזה של מחקריהם של מדענים. בזה, יש לציין, אין שום רע, ואין בכך כדי להטיל דופי לא בלרר ולא ב"אנשי רעיונות" אחרים מסוגו – ממש כשם שאיכותם של "הרעיונות הגדולים" של מדענים אינה תלויה בכישוריהם כחוקרים. כאמור, "אנשי הרעיונות" הגדולים ממילא אינם עוסקים במדע של ממש, כי אם בנבואה – ובזה גם ייחודם ומקור כוחם.

הבעיה הגדולה ביותר של הנביאים החדשים, "אנשי הרעיונות" הללו, היא שלאמיתו של דבר מעמדם שברירי ומושפע מאופנות משתנות, מצבי הרוח המתחלפים של הציבור, ובעיקר מהאופן שבו הם מוצגים על-ידי התקשורת בכלל ובעיתונות בפרט.

"אנשי רעיונות" מצליחים, כדן אריאלי, זוכים להיות מוצגים כ"גורואים", ומככבים בכתבות מפרגנות בפריים-טיים של החדשות בישראל; אין פלא שעיתונאים אוהבים "אנשי רעיונות" (כמה מהם אף עובדים כעיתונאים בעצמם), משום שהם כריזמטיים ובעלי הילה של ידענות מופלגת. אבל העיתונות יכולה להמליך וגם להפיל, בייחוד כשהיא נתקלת ב"רעיון" חדש, גדול ומקורי יותר מקודמיו.

בעבר הגיעו "אנשי הרעיונות" המצליחים ממדעי החברה; אחר-כך מהגנטיקה; היום הם עוסקים יותר באבולוציה, ובעיקר במדעי המוח. הדברים משתנים בקצב מהיר, ורעיונות שהיו עד לא מזמן "רעיונות גדולים" נשכחו ונעלמו מן העולם. מישהו זוכר את "מי הזיז את הגבינה שלי"? את "באדולינה"? גם רעיונותיו של לרר היו נשכחים, במוקדם ובמאוחר, בין אם היה נתפס בקלקלתו ובין אם לאו. כרגע נראה שמפלתו סופית, אבל אל דאגה: מישהו, איפשהו, כבר שוקד על הרעיון הגדול הבא.