כמו כלל הביוגרפיה הציבורית הארוכה שלו, ידעה גם הביוגרפיה התקשורתית של שמעון פרס, ראש הממשלה המודח, הרבה תהפוכות, הרבה עליות והרבה מורדות. כמעט מראשית דרכו הציבורית דאג לטפח עיתונאים מקורבים והכיר בחשיבותו של הטיפול הזה. ישעיהו (שייקה) בן-פורת, לשעבר הכתב הפוליטי הבכיר של "ידיעות אחרונות", היה אחד מן המקורבים הללו. באוטוביוגרפיה שלו, "עט להזכיר", סיפר בן-פורת ש"פרס היה פתוח מאוד לתקשורת ואפילו נטה לחשוף את קודש הקודשים – מערכת הביטחון [...] הוא היה אולי ראש וראשון בממסד המפא"יי, שבכלל הבין את מקומה וחשיבותה של התקשורת במאבקים דמוקרטיים". יחד עם זאת, מתחילת דרכו היה פרס דמות שנויה במחלוקת מבחינה ציבורית ותקשורתית גם יחד, כשלא תמיד ברור מהי הביצה ומיהי התרנגולת במערכת היחסים הזאת.
שתי עובדות שהצטרפו זו לזו גרמו לחשדנות הציבורית והתקשורתית כלפי פרס, יחס שילווה אותו לכל אורך דרכו הציבורית. האחת – העובדה שבגיל צעיר ביותר, 29, מינה אותו דוד בן-גוריון למנכ"ל משרד הביטחון, לאחר שכבר הספיק לעסוק בשליחויות של רכש בטחוני ולכהן כמשנה למנכ"ל. חסותו של "הזקן" גם העניקה לו ביטחון עצמי ומרחב להתעמת עם זקני מפא"י, בעיקר עם שרי החוץ משה שרת וגולדה מאיר, ולכרסם בתחומי פעילותם. תהליך זה לא הוסיף לו אהדה – לא אצלם ולא אצל העיתונאים המקורבים להם.
הגורם השני שהוסיף לחשדנות כלפי פרס היה העובדה שפעילותו כמנכ"ל המשרד, בשנות החמישים, התמקדה בעיקר בעניינים חשאיים ובטוויית קשרים סודיים: קשרי הרכש הבטחוני עם צרפת, המגעים עם בריטניה וצרפת שהובילו למבצע קדש ובניית התעשיות הבטחוניות והיכולת הגרעינית של ישראל. אלקנה גלי, שכיהן ככתב "דבר" בפריז באמצע שנות החמישים והיה מן העיתונאים הראשונים המקורבים לפרס, הרבה לתאר את פעילויותיו: בשל מגבלות הצנזורה עשה זאת תחת הכינוי "האיש בחליפה הכחולה", צופן מוסכם לאיש שהכל ידעו מיהו. גלי חשב, מן הסתם, שהוא מוסיף בכך תהילה לפרס, אבל מותר לשער שהכינוי המסתורי הזה תרם ליצירתו של דימוי תככני ואפל, לפחות אצל קוראים מסוימים.
מי שהרבה במיוחד לתקוף את פרס היה "העולם הזה" של אורי אבנרי. "העולם הזה" תיעב את הממסד המפא"יניקי כולו, אבל תיעוב מיוחד היה שמור אצלו לבן-גוריון ולנאמניו במערכת הביטחון, שבשלטונם הריכוזי ראה סכנה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. את הש"ב (כינויו דאז של השב"כ), למשל, הוא כינה דרך קבע "מנגנון החושך". הש"ב אמנם היה בניהולו של איסר הראל, עמית יריב של פרס, אבל גם פרס ספג לא מעט מנחת לשונו של "העולם הזה" בשל קרבתו לבן-גוריון ועיסוקיו הבטחוניים-חשאיים.
באותם ימים נחשב "העולם הזה" אצל רבים לעיתון היחיד שבו ניתן לקרוא את כל האמת על הממסד, ומעמד זה תרם מאוד ליוקרתו. כמה מהעיתונאים הבולטים ביותר של ישראל הצעירה החלו בו את דרכם. עד כדי כך היה מעמדו בולט, שהש"ב של איסר הראל נחלץ להקים עיתון סנסציוני מתחרה בשם "רימון", שייצג את השקפות הממסד ותקף את אבנרי ושותפיו. למרות שהראל לא נחשב לידידו של פרס ואף התעמת איתו על עמדות וסמכויות, הרי שמעצם תמיכתו של "רימון" בממסד הבן-גוריוני הוא הגן, בין השאר, גם על פרס. ואולם, תקופת חייו של השבועון לא היתה ארוכה.
מעמדו של פרס בתקשורת במחצית הראשונה של שנות השישים היה, איפוא, בעל אופי מתגונן. פנחס יורמן, שסייע לו כדובר באותם ימים במשרד הביטחון, אומר בכל זאת כי "ההתקפות עליו גם טיפחו את מעמדו הציבורי, מעבר למעמד הממשי שהיה לו באותה תקופה"
ההתמקדות הציבורית הגדולה בפרס החלה במחצית הראשונה של שנות השישים, כאשר היה כבר חבר כנסת וסגן שר הביטחון. שנים אלה היו כולן תחת צל הסערה הגדולה של פרשת לבון. מזכיר ההסתדרות, פנחס לבון, תבע מבן-גוריון לטהר אותו מאשמת האחריות לפרשת "עסק הביש" בקהיר של 1954 (סדרת פיצוצים במוסדות בריטיים ואמריקאיים שנועדה לסכסך בין שתי מדינות אלה ובין מצרים), שהתרחשה בזמן כהונתו כשר ביטחון. הסתעפות הפרשה יצרה קרע בין ההנהגה הוותיקה במפא"י (לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר) לבין בן-גוריון ונאמניו, בעיקר פרס ומשה דיין. פרס היה מנכ"ל משרד הביטחון בזמן האירועים הללו; דיין כיהן כרמטכ"ל, לבון הטיל על בן-גוריון ואנשיו את האחריות לקנוניה שטפלה עליו את האשמה; ובפרס שוב דבקה, לפחות בעיני אותם חלקים מן התקשורת והציבור שהאמינו ללבון, תדמית התככן וזומם המזימות.
כשם שהפרשה חצתה את מפא"י והסעירה את הציבוריות הישראלית כולה, כך חצתה - בצורה שאיש אינו זוכר כמותה - גם את העיתונות. שני המחנות הנצים טיפחו עיתונאים מקורבים שלהם הדליפו השמצות ומידע, חלקו מדיונים סודיים, שעד אז נחשבו חסינים מהדלפות. תומכיו העיקריים של לבון היו כמה מבכירי "מעריב" - שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ודוד לזר – והדבר נתפס כהתייצבותו של העיתון כולו, שהיה אז הנפוץ והמוביל ללא עוררין בין עיתוני ישראל, כנגד בן-גוריון ובעד יריביו, לבון ואשכול.
את העיתונות של הצד השני טיפח בעיקר פרס. בן-גוריון מעולם לא ייחס חשיבות רבה לתקשורת והיה רחוק מלטפח יחסים קרובים עם אנשיה. דיין בחל בעבודה האפורה שמאחורי הקלעים. המומחיות בתחום הזה היתה של פרס. אז הוא החל לטפח שורה של עיתונאים מקורבים, ביניהם שייקה בן-פורת מ"ידיעות אחרונות", שהכיר את פרס והעריך אותו עוד מימי כהונתו ככתב בפריז, כאשר פרס עסק שם בעסקאות הרכש; מירה אברך, רכילאית העיתון, שטורה נחשב בין מקדמי התפוצה הגדולים של "ידיעות"; יואל מרקוס, אז הכתב הצבאי של "דבר"; וחגי אשד, גם הוא איש "דבר" ונאמן מובהק של בן-גוריון, שלפי בקשתו אף כתב מחקר מיוחד בשאלה "מי נתן את ההוראה". גם דב יודקובסקי, האיש החזק ב"ידיעות אחרונות", נחשב מקורב מאוד לפרס.
"יונייטד פרס" (איור: צחי פרבר)
בן-פורת, מרקוס ואשד זכו לשיחות תדרוך ממושכות עם פרס ושמעו הדלפות רבות מפיו. מאמריהם ביטאו במידה רבה את גרסתו הוא לאירועים. בן-פורת מעיד על כך בספרו האוטוביוגרפי, ואילו שבתי טבת - בעצמו מנאמני בן-גוריון ומקורב לאנשיו, אם כי יותר לדיין מאשר לפרס – מספר בספרו על פרשת לבון כיצד איפשר פרס למרקוס לקרוא בלשכתו סטנוגרמות מלאות מישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ההתגייסות הזו גרמה ל"העולם הזה" לכנות את חבורת העיתונאים המקורבת בכינוי הלעגני "יונייטד פרס" – מטבע לשון שדבק אחר כך גם בעיתונאים שהתקרבו לפרס בתקופות אחרות.
מעמדו של פרס בתקשורת במחצית הראשונה של שנות השישים היה, איפוא, בעל אופי מתגונן. פנחס יורמן, שסייע לו כדובר באותם ימים במשרד הביטחון, אומר בכל זאת כי "ההתקפות עליו גם טיפחו את מעמדו הציבורי, מעבר למעמד הממשי שהיה לו באותה תקופה".
ב-1965, כשעזב פרס את תפקידו הממלכתי ופרש עם בן-גוריון לסיעת רפ"י, הוא החל לטפח את אזכורו בתקשורת על בסיס יוזמה עצמית, ובהקשרים חיוביים יותר. הוא מינה את פנחס יורמן לדובר המפלגה, וזה דאג להחדיר עוד ועוד ידיעות על פעילות הבוס שלו לעיתונות. בשיחה שקיימנו לצורך כתבה זו סיפר יורמן כי הטכניקה שלו היתה "להבליט הצהרות של פרס שהיה להן פוטנציאל תקשורתי, ובמיוחד להדגיש את הקהל הרב שמילא את האולמות בהופעותיו". ב"ידיעות" הבליטה מירה אברך את פרס בהתנדבות בטור שלה. התוצאה של כל המאמץ הזה היתה ש"העולם הזה" הדביק לפרס כינוי נוסף, שנשאר חרות בזיכרון הציבורי: "שמעון פרסומת". "העולם הזה" גם ידע לצטט את עמיתיו של פרס בהנהגת רפ"י, שזעמו על הבלטת היתר שמעניק לו דובר המפלגה בכלי התקשורת.
עם זאת, יש להדגיש שהדמות הבולטת בין נערי בן-גוריון היתה דווקא זו של דיין. הוא זה שנהנה מתהילת המצביא של מבצע קדש ומכריזמה ציבורית ותקשורתית טבעית, בשעה שפרס, האיש מאחורי הקלעים, נאלץ להסתייע במניפולציות של דובר כדי לזכות בסיקור תקשורתי. יחסי הכוחות האלה בלטו עוד יותר לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, כשדיין - שמונה לשר הביטחון שבועות ספורים לפני המלחמה, בין היתר בהשתדלותו של פרס – זכה בעיקר התהילה. מאז ועד לאחר מלחמת יום כיפור לא ניתן כלל לדבר על "מחנה פרס" בתקשורת, אלא רק על "מחנה דיין" – שלא היה מחנה מבוטל כלל וכלל. בלטו בו במיוחד אנשי "הארץ", ובכללם עורך העיתון גרשום שוקן.
בשעה שדיין היה שר הביטחון הנערץ, נאלץ פרס להסתפק בתפקיד שר בלי תיק; אחר כך קיבל את תיקי התחבורה, הדואר (הוא מיהר לשנות את שם המשרד ל"משרד התקשורת") וההסברה. מצד שני, נתן "הארץ" את תמיכתו לרפ"י כולה ולרפורמות שהציעו אנשיה בשם הממלכתיות והמודרניות, ומן התמיכה הזו נהנה גם פרס. גם במשרדים האפורים שבהם כיהן כשר, ידע פרס להשמיע תוכניות והצהרות דרמטיות שזיכו אותו בתשומת לב מסוימת. זכורה במיוחד הצהרתו בדבר "מכונית לכל פועל" וההכרזה על בניית התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, שבנייתה הסתיימה לבסוף רק באמצע שנות התשעים.
המצב השתנה לחלוטין לאחר מלחמת יום כיפור, שהורידה את דיין מגדולתו באחת והפכה אותו ממוקד של הערצה ליעד של שנאה ובוז ציבורי. אז חש פרס שאמנם הגיעה שעתו להתקדם למרכז הבמה. כשהודיעה הנהגת המפלגה הוותיקה על בחירתה ביצחק רבין כמועמד לראשות הממשלה לאחר גולדה, נוכחה ההנהגה להפתעתה שפרס מציג גם את מועמדותו. עד אז, גיבשו ההנהגות מועמדים מוסכמים. הוא כפה על רבין ניצחון דחוק ואת מעמדו כמספר שתיים, בתפקיד שר הביטחון.
ממשלת רבין הראשונה נכנסה לספרי היסטוריה כתקופת העימות הגדול בין רבין לפרס. פרס לא נמנע מעימותים חזיתיים עם רבין בסוגיות מדיניות, שהעיקרית שבהן היתה תמיכתו של שר הביטחון במתנחלי עפרה וסבסטיה לעומת התנגדותו של ראש הממשלה. יתרה מזו, הוא טיפטף שוב ושוב לתקשורת, באמצעות מקורביו העיתונאים, את חוסר הערכתו לרבין ואת דעתו בדבר אי-התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. עיתונאי שהיה מקורב לרבין באותה תקופה טוען שבמאבק התדמיות בין השניים בלטו מאוד נסיונו הפוליטי העשיר של פרס ומיומנותו ביצירת קשרים עם עיתונאים ובתדרוכם, לעומת היותו של רבין טירון בתחום זה.
ראוי לזכור את התבטאותו של מתי גולן לאחר הפסדו של פרס לרבין בהתמודדות לקראת בחירות 1977 (לפני ההתפטרות בגלל פרשת הדולרים): "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון" – משפט שנכנס ללקסיקון האמרות של העיתונות הישראלית
העיתונאים הבולטים מבין מקורבי פרס באותה תקופה היו בעיקר אנשי "הארץ". הבולט שבהם היה הכתב המדיני, מתי גולן, לימים עורך המשנה של העיתון; הכתב שקדם לו ועבר לכהן כשליח בארה"ב, דן מרגלית; העורך הכלכלי, אברהם שוייצר, שהיה קודם לכן פעיל מוצהר ברפ"י; וכן שני הידידים הוותיקים - שייקה בן-פורת מ"ידיעות אחרונות" וחגי אשד מ"דבר". דוברו של פרס במשרד הביטחון היה נפתלי לביא, גם הוא איש "הארץ" לשעבר, שהיה בקיא ומנוסה במגעים עם העיתונות והכיר היטב את מערכת היחסים הפנימיים בתוכה.
רבין חש שפרס מגייס עיתונאים בכירים נגדו, והדבר הוליד את הכינוי המפורסם "חתרן בלתי נלאה" – כינוי שהומצא דווקא בידי סופר הצללים דב גולדשטיין, אך זכה להסכמתו הנלהבת של רבין. קשריו של פרס עם העיתונות עוררו אל רבין את החשד שפרס וסביבתו אחראים לשני הסקופים הגדולים שהזיקו לרבין: הדלפת הפרוטוקולים של שיחות קיסינג'ר בזמן המשא-ומתן על הסכמי הביניים, פרסום של מתי גולן; ופרשת חשבון הדולרים, שחשף דן מרגלית. גולן ומרגלית מכחישים את החשדות האלה וקובעים שבשני המקרים לא היו פרס ואנשיו המקור לסיפור. ובכל זאת, העובדה שכך חשב רבין מלמדת משהו על עוצמת הקשר שהיה לפרס עם העיתונאים המקורבים לו.
ראוי לזכור את התבטאותו של מתי גולן לאחר הפסדו של פרס לרבין בהתמודדות לקראת בחירות 1977 (לפני ההתפטרות בגלל פרשת הדולרים): "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון" – משפט שנכנס ללקסיקון האמרות של העיתונות הישראלית. גולן אינו מכחיש שאמר את הדברים. הוא מציין שהמשפט נאמר בהומור, אבל מוסיף: "זו בהחלט היתה דעתי האובייקטיבית. התחלתי את התקופה דווקא כרביניסט, ומה שקירב אותי לפרס היה תחושתי האובייקטיבית, שכמובן נתתי לה ביטוי, שרבין לא מתאים לתפקיד. הוא עשה שורה של טעויות קשות, וגם היה עצבני מאוד".
מהפך 1977 מביא את מפלגת העבודה, כשפרס בראשה, לשנת חורף באופוזיציה. באופן טבעי, העיתונות עוברת להתמקד בממשלה. בצוות העוזרים שמגבש פרס לצורך שיקום המפלגה בולטים שניים שיש להם הבנה רבה בתקשורת: האחד – עיתונאי לשעבר ב"דבר" בשם יוסי ביילין, והשני - עיתונאי לעתיד ב"הארץ" בשם גדעון לוי. שניהם, יחד עם המודעות התקשורתית הרבה שטיפח פרס עצמו עם השנים, פועלים לשיקום המפלגה. משמעות השיקום הזה היא, בין היתר, יצירת דימוי רענן ומתחדש בהנהגתו של פרס.
הידידים הוותיקים ממשיכים לסייע: מירה אברך מרבה כל-כך לסקר את פרס ואת כל הקשור בו בטור הרכילות שלה, עד שנחום ברנע כותב ב"דבר" ש"פרס הוא הפוליטיקאי הראשון שרץ לראשות הממשלה על גבי המנדט של מירה אברך". מתי גולן מחבר, לקראת בחירות 1983, את הביוגרפיה של פרס, למרות שמדובר באדם המצוי במיטב שנותיו ובעיצומה של פעילותו הציבורית. הביוגרפיה נפתחת בסופו של דבר בתיאור ליל האכזבה הגדול, שבו כבר הוכתר פרס כ"ראש הממשלה הבא", עד שהתברר שמדגם הטלוויזיה היה שגוי ושעל פרס נגזר להישאר באופוזיציה.
התיאור המלודרמטי של תחושות פרס באותם רגעים מעיד לא רק על אופיה של הביוגרפיה אלא על יחסו המעריץ בכלל של העיתונאי גולן לפוליטיקאי פרס. וכך הוא כותב: "גדול היה הפיתוי להפנות עורף לכל זה – למאבקים, לעסקנים, לציבור כפוי הטובה [...] אם מבנהו הנפשי של שמעון פרס היה כזה, לא היו לישראל תעשייה אווירית, צבא מצויד כהלכה, כור אטומי ומבצע אנטבה, חוסנו הנפשי ניזון מקשיים, מתעצם מאובדן סיכויים, מתחשל מול אתגרים [...]".
יש לומר, עם זאת, שיחסה של כלל התקשורת הישראלית לפרס עובר באותן שנות אופוזיציה מטמורפוזה חיובית. מעתה לא ניכרת רק קבוצה מצומצמת של עיתונאים מקורבים; התקשורת שלאחר מלחמת יום כיפור נוטה בהדרגה מתמדת שמאלה, לעבר גישה אנטי-ממסדית כללית. לאחר ימי החסד שזוכה להם מנחם בגין בעקבות השלום עם מצרים, באה מלחמת לבנון – והביקורת התקשורתית גואה. מטבע הדברים, מוצג היריב פרס באור מחמיא הרבה יותר.
היחס החיובי לפרס גובר, כאשר ב-1984 מכוננת ממשלת האחדות; פרס, ראש ממשלה ברוטציה, מוציא את צה"ל מלבנון ומשקם את הכלכלה ההרוסה. עכשיו זוכים כל הדימויים השליליים לשעבר לפרשנויות חיוביות: איש "התככים מאחורי הקלעים" הופך למי שמול כל בעלי המלים הגדולות והכריזמות בגרוש מצליח - דווקא הודות לסבלנותו האינסופית ונכונותו לעבודה אפורה – לקשור את כל הקצוות למעשים גדולים.
זה היחס שמלווה את פרס בכל שנות ממשלת האחדות. אבל בתקשורת כמו בתקשורת, הערכות חיוביות ושליליות הן עניין זמני המשתנה בהתאם לכרוניקה המתחלפת. "התרגיל המסריח" של 1990 והניסיון (שנכשל) לפרק את ממשלת האחדות ולהופכה לממשלה צרה בראשות פרס שוב משנים את היחס כלפיו. הפעם, לא רק עצם המזימה נתון לביקורת אלא בעיקר כשלונה. פרס מתחיל לקבל את תדמית המפסידן הנצחי: מישהו שמפלגת העבודה חייבת להחליפו ב"מועמד אלקטבילי" (כלומר, רבין), אם היא חפצה לחזור לשלטון.
יואל מרקוס, לשעבר מקורב לפרס שהפך נכון לאותו זמן מקורב לרבין, הוא רק דוגמה אחת לשינוי המגמה. מאפריל 1990 ועד שרבין גובר על פרס בתחילת 1992, הוא חוזר על אותה קריאה לפרס: "לתת לאחרים הזדמנות לנסות במקום שהוא נכשל בארבע מערכות בחירות". לקראת ההתמודדות בין פרס לרבין חוזרת על עצמה נימה זו אצל מרבית הפרשנים ובעלי הטור, לרבות כאלה שנחשבו במשך זמן רב למקורבי פרס מובהקים. גם שייקה בן-פורת הציע לפרס, בשיחה אישית אמנם, הצעה דומה ("רמזתי לו בצורה חברית") והופתע לגלות שפרס אינו מתלהב: "כשנפרדנו העיר הערה שלא היתה במקומה, משהו ברוח 'הגם אתה, ברוטוס?'".
לאחר הירצחו של רבין, זכה פרס לגמול על הנאמנות שגילה במהלך הקדנציה ונהנה מתמיכה תקשורתית כללית כ"אבי האומה", בכיר מדינאי ישראל, בעל החזון והסבלנות שצירוף תכונותיו הופך אותו ליחיד המסוגל להביא את ישראל לחוף מבטחים
בממשלת רבין השנייה שב פרס וקיבל מעמד של מספר שתיים, הפעם בתפקיד שר החוץ. בסיבוב הזה יחסיהם שונים לגמרי: רבין מנוסה הרבה יותר בעניינים פנים מפלגתיים ותקשורתיים, ופרס מצדו מחליט להוריד פרופיל בעימות הפנימי ולהתמקד לגמרי בעניין הלאומי-מדיני: קידום תהליך השלום.
לא רק שההדלפות והתדרוכים נגד רבין נעלמו לגמרי, אדרבה, גם כשפרס נשאל בראיונות ובשיחות רקע על הנושא הזה, הוא מקפיד להדגיש באוזני העיתונאים ש"בקדנציה הזו מצב העניינים שונה לחלוטין, ואנחנו עובדים יפה מאוד יחד". אגב כך הוא מסגיר את העובדה, שבממשלת רבין הקודמת היחס אכן היה שונה; אחרי ככלות הכל, אולי דימוי החתרן שדבק בו אז לא היה משולל יסוד. יש עיתונאים שגם בתקופת כהונתה של ממשלת רבין השנייה שמעו ממנו או ממקורביו דברי הסתייגות מראש הממשלה, בעיקר ברגעים שבהם חלק על עמדותיו במשא-ומתן לשלום. אבל בדרך כלל שידר פרס הרמוניה ביחסיו עם רבין.
לאחר הירצחו של רבין, זכה פרס לגמול על הנאמנות שגילה במהלך הקדנציה ונהנה מתמיכה תקשורתית כללית כ"אבי האומה", בכיר מדינאי ישראל, בעל החזון והסבלנות שצירוף תכונותיו הופך אותו ליחיד המסוגל להביא את ישראל לחוף מבטחים. התמיכה שזכה לה פרס בתקשורת הישראלית בהתמודדות מול בנימין נתניהו היתה כמעט מקיר לקיר – תופעה שלא הועילה לו בקלפי. לאחר כשלונו על חודם של כמה עשרות אלפי קולות ופחות מאחוז אחד, שוב חזרה התקשורת לתאר אותו כלוזר הנצחי.
גיליון 3, מאי 1996