גבי גזית דאג לכך שכל מאזיניו יידעו שהוא "חובב מוזיקה קלאסית", תואר שיש בו כדי להאציל גבהות מצח על בעליו. מי שיודע מיהו פגניני הוא בן בית בתרבות (האירופית), ומכאן קצר המרחק להיותו בעל הבית עצמו.
השימוש ב"לה קמפנלה" כאות התוכנית (בתחנת הרדיו רדיו ללא הפסקה, 103FM) הוא מעין מסמן של גבולות הבית הזה. עם זאת, הוא משרת גם את האירוניה המפורסמת של גזית ואת פעילותו הסאטירית: האות, ההולך יד ביד עם הכותרת האירונית "פסוקו של יום", ניצב כניגוד משווע לטקסטים שעליהם מלעיג השדרן באותה פינה הפותחת את תוכניתו, ואשר בה מצוטטים, על פי רוב, אישים מן הזירה הפוליטית (זאת במסגרת מלחמתו הראויה של גזית כמגן האזרח הקטן).
אות התוכנית, אם כן, משמש בו בזמן כמסמן רציני ויומרני, מעין תו תקן תרבותי, וכאמצעי סאטירי. לא הייתי מתעכבת על כך אלמלא עמדתי לאחרונה על כך שזהו בדיוק המנגנון המאפיין את נימות קולו של גזית וחושף את אישיותו ודעותיו – כשהכוונה היא לאישיות האותנטית ולדעות האותנטיות, שלא פעם עומדות בסתירה לאלו שהשדרן מבקש להציג. לאחרונה, יותר ויותר, נראה כאילו גזית, אשר מאז ומתמיד ניחן בכישורים זיקיתיים, הולך ונטמע בתוך המסכות השונות שהוא מבקש לעטות, או אף, לעתים, מתגלה כבעל אותן הפנים שהוא עוטה כמסכה.
האזנתי השבוע לשתי שיחות שקיים גזית עם אנשי רפואה, פרופסורים, מומחים איש בתחומו. את השיחה הראשונה קיים גזית עם פרופ' שלמה משיח, מומחה לפריון, ואת השנייה עם פרופ' אריאל רסלר, אנדוקרינולוג. שתי השיחות, ונדמה לי שלא במקרה, עסקו בסוגיות של מיניות סנסציונית באצטלה של דיון בנושא "רפואי-מדעי".
עניינה של השיחה הראשונה היה שימוש בביציות של עוברים ונפלים, אגב המקרה של ילדה בת חמש שהרתה וילדה, משמע, קיימה יחסי מין אסורים; של השנייה – סירוס כימי של פדופילים, ובאופן קונקרטי יותר, סירוסם של האחים שלומי ואורן קורידו. שתי השיחות נפתחו בטון מאופק-מאומץ, קול שכמו מצהיר, אנו מביאים בפניכם נושא סנסציוני, אך מדברים עליו באופן ענייני, מדעי, בוגר וחף משיפוטיות – ודווקא בשל היותו כזה בלטה בו ההתענגות הילדותית ממש על הנגיעה בנושא עסיסי.
כאמור, קשה היה שלא לחוש במאמץ ההתאפקות (גזית ביטא את משפטיו כמו ילד הנדרש לומר מלים "גסות" בלי לגחך), ולרגעים אכן דלפה ההתרגשות בצורת הערות כמו "אדם כזה, גם אם ירצה לאונן לא יוכל לעשות את זה", וקריאות נלהבות כמו "יצר המין הפרוע לא מבחין בין טוב לרע", או "איזו איכות חיים זו בלי יכולת לקיים יחסי מין!". מיד לאחר מכן – במחיצת מרואיינת אשה – בשיחה עם טלי ליבמן, כתבת הפלילים של "קול חיפה", השתחרר גזית, הפגין טון מפלרטט, שאל, בטון שעל גבול הבדיחות, "בני כמה הברנשים האלה?", ולבסוף יצא השד העממי מבקבוקו והוא כינה אותם "המפלצות". הכתבת, מצדה, חתרה להשיב את השיחה לנתיבה המקצועי, קראה לעבריינים בשמותיהם, הזכירה את עברם כילדים שחוו ניצול מיני מתמשך, וניסתה ככל יכולתה לצייר תמונה מורכבת ולהרים מעט את רף הדיון.
אלו לא היו נימות הקול היחידות של גזית. שלא כמו שדרנים אחרים שקולם הוא שופר של תכונה דומיננטית (זהבי עצבני, יהורם גאון מתפייט, רזי ברקאי ענייני), לרשותו של גזית ארסנל של נימות הבאות לידי ביטוי – ממש כמו ביצירה מוזיקלית – פעם כסולו, פעם כנעימת רקע, פעם כקונטרה-פונקט לצליל קודם. נימה נפוצה בפי השדרן – בולטת מאוד בשיחות עם פרופסורים ומלומדים אחרים – היא נימת האזרח הקטן, ההדיוט, זה המבקש הסבר "במלים פשוטות". "האחים יעברו סירוס שאמור לעשות להם משהו", מבאר גזית; "תגיד", הוא פונה אל הפרופסור בפמיליאריות, "מה יש בחומר הזה שהאחים האלה מקבלים?". אבל כשהוא אומר את המלה "זקפה" בפ"א רפויה, או – כמה מביך – נדהם לשמוע כי ייצור הזרע מתחיל בגיל 13 לערך, נחשפת הבורות האמיתית המסתתרת תחת זו המדומה.
קשה לעיכול אפילו עוד יותר היתה שיחתו של גזית, מיד לאחר שנפרד ברגשה מן הפרופסור ש"לימד אותנו דברים חשובים שלא ידענו", עם ד"ר אורנה ששון-לוי מאוניברסיטת בר-אילן, ראש המסלול ל"לימודי גבריות". "מה כבר יש ללמוד עלינו?", נרעש גזית, "איך פותחים בקבוק בירה?"; "תודי, אורנה, שיש הבדל בין גברים לנשים. לגברים אין עולם פנימי".
ד"ר ששון אמנם לא קבלה על פנייתו של גזית אליה כ"אורנה" (פרופסור זכר, גם כשהוא סחבק, לעולם לא יכונה בשמו הפרטי), אך התעקשה על כך שלגזית דווקא יש עולם פנימי. גזית התבצר בפינתו – אותו עולם נבוב – ובפרסונה שאימץ כעת: הגבר כאינפנטיל. רק לאחר שהמרצה הפמיניסטית כמעט נואשה ממנו וחזרה והזכירה כי "מיניות הינה תוצר של הבניה תרבותית", הודה גזית שהוא מקצין מעט את הדברים לשם הפרובוקציה וחידוד הדיון, ועדיין טען בתוקף כי יש הבדלים בין נשים לגברים וכי "רק נשים יכולות לדבר במשך שעות על אבזם של חגורה". "לא תשכנעי אותי", חתם את הדיאלוג בנימה שהיתה ארוגנטית כדרכו, קצרת רוח, ועם זאת קורצת בבדיחות. אותי, על כל פנים, גזית הצליח לשכנע כי הוא שוביניסט אמת.