"אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועביז". כך הכריז יאיר לפידז. לא זועבי, לא חנין זועבי, לא חברת-הכנסת חנין זועבי, אלא זועביז.

שווה לצפות כמה פעמים ברגע הזה: הז' נדבקה לקצה לשונו של לפידוז כמעט בעל-כורחו, כפליטת פה, כשארית של דיבור שנבלם ונחנק ורק זנבו מציץ, כסבטקסט אפל שנדחף דרך סדק, כגֶג אותנטי שהזכיר מי האיש שיימנה מעתה עם "צמרת מקבלי ההחלטות": סטנדאפיסט קרצן להמונים, שמתחת לשיח המותאם-לכל שלו, הלא-מבטיח-כלום למעט אישיותו הבלוריתית, מסתתרת גזענות ישראלית בגרסתה גבוהת המצח, הבלתי מתלהמת, המוכחשת, המלאת בוז. ליתר דיוק, בוזז.

אבל מה שמעניין יותר הוא העובדה שאיש לא שם לב לז' המהדהדת של לפידז, שהמציא, בלי משים ואולי עם הרבה מאוד משים, את היפוכו של ה"באזז": בעוד שהראשון מסמן שדרוג, העלאה של אירוע או אדם לדרגת סלב מחשמל, מחולל-תופעה, הז' של לפיד מסמנת את ההפך הגמור, שנמוך עם ניחוח של גידוף המוני. זועביז. זי"ן מתחלחלת יצאה לו שם, כמעט נבחלת. ולא במקרה היא נשמטה מאוזניהם של מאזיניו. במובן ידוע, היא זי"ן משותפת לרבים מהם.