"למה מי מת? אתיקה ופרקטיקה של הצגת צילומי גופות בעיתונות הישראלית", זו כותרת אחת ההרצאות בכנס "עבודה בעיניים – תקשורת חזותית ואתיקה", שיתקיים במכללה האקדמית ספיר ביום שלישי הבא. את ההרצאה יישא טל מורס, תלמיד ה-London school of Economics and Political Science, שחקר את נושא הצגת תצלומי גופות בעיתונות הישראלית במסגרת לימודיו לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

לפי ממצאיו של מורס, העיתונות הישראלית מבדילה בין מתים ישראלים (ובעיקר ישראלים-יהודים) ובין מתים שאינם ישראלים. בעוד שהיחס שמוענק לנמנים עם הקבוצה הראשונה מכובד בדרך כלל, היחס לנמנים עם הקבוצה השנייה מכובד פחות.

על בסיס חלק ממחקרו פירסם מורס לפני כחצי שנה בכתב-העת "היסטוריה ותיאוריה" של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מאמר המשווה בין תצלום שהופיע בעיתונות הישראלית לאחר רצח התינוקת היהודייה שלהבת פס, על-ידי צלף פלסטיני בחברון, ובין תצלום שהופיע בעיתונות הישראלית לאחר רצח התינוק הפלסטיני דיאא' טמיזי, כמה חודשים אחר-כך, על-פי החשד על-ידי יהודים כנקמה על מותה של פס.

"הצגת צילומים של גופות משמשת מכשיר לשרטוט גבולות השייכות לקהילה (ללאום, במקרה הישראלי-יהודי), והיא נועדה לסמן ולבסס מי לנו ומי לצרינו", טען מורס ובחן פרסומים ב"ידיעות אחרונות" שהוקדשו לשני התינוקות המתים.

תצלום גופתה של פס הופיע בעיתון כשהגופה מכוסה ומובלת לקבורה על-ידי אביה, תחת הכותרת "בידיים של אבא בפעם האחרונה". תצלום גופתו של טמיזי הופיע ב"ידיעות אחרונות" כשהגופה גלויה וכתם דם סביב ראשה, וזאת תחת הכותרת "התרעות חמות לפיגועי נקם" (מצד הפלסטינים). בתצלום שלישי, שהופץ למערכות העיתונים על-ידי משפחת פס, אך לא פורסם בעיתונות הישראלית הממוסדת, נראית גופת התינוקת גלויה וכתם דם סביב ראשה.

"הסירוב של מערכות העיתונים לפרסם את תמונתה של שלהבת בטענה של פגיעה ברגשות הקוראים היה כלא היה במקרה של דיאא'", ציין מורס במאמרו. "המסגור השונה כל-כך של שני מקרים דומים כל-כך מאפשר לקוראי 'ידיעות אחרונות' להתאבל רק על מותה של שלהבת פס". לסיכום טען מורס כי "דיווח על אירועי מוות באופנים שונים על סמך זהות הקורבנות משריש תפיסות לגבי איזה חיים ראויים יותר ואיזה פחות".

"ידיעות אחרונות", 2.4.01

"ידיעות אחרונות", 2.4.01

בכנס של מכללת ספיר ירצה מורס בעקבות חלק נוסף במחקרו, שבדק באופן כמותי תצלומי גופות ב"ידיעות אחרונות" לאורך שני עשורים, מהאינתיפאדה הראשונה ועד שנת 2008. מורס בחן כ-600 תצלומי גופות, שתיעדו אנשים מתים בשלבים שונים מרגע המוות ועד הקבורה. מורס מצא כי כרבע מהתצלומים תיעדו גופות לאחר פיגועי טרור, 20% הראו קורבנות רצח, 16% תיעדו גופות של מתים במלחמה ו-8% היו קורבנות תאונות דרכים.

על-פי בדיקתו, כ-50% מהגופות היו מכוסות, 30% צולמו כשהן גלויות, 14% היו בארון מתים, ו-5% מהתצלומים הציגו גופות גלויות שעברו ריטוש באמצעים דיגיטליים. ברוב מכריע של המקרים (85%) לא ניתן היה לזהות את המתים וב-60% מהמקרים הכיתוב לצד התצלום כלל האנשה של המת.

בשיחה ממקום מושבו שבלונדון מספר מורס כי השערתו היתה שהזהות הלאומית של המתים תקבע במידה רבה את האופן שבו יוצגו גופותיהם בעיתונות הישראלית. ואמנם, לאחר בדיקת התצלומים לאור הזהות הלאומית של המצולמים מצא מורס "הבדלים ברורים" בין היחס לגופות של ישראלים ובין היחס לגופות של לא-ישראלים.

מורס מדגיש כי ההבדלים הללו נותרו גם לאחר הפיגוע בקו 5 בשנת 1994, שהיה מעין קו פרשת מים ביחס התקשורת הישראלית לסיקור מתים, ואשר בעקבותיו ניסחו לעצמם העורכים של אמצעי התקשורת המרכזיים כללים לריסון הסיקור.

על-פי נתוניו, לאחר הרגולציה העצמית שהפעילה התקשורת, הפערים הם כדלקמן: לעומת 7% מהתצלומים של גופות ישראלים שבהם הגופות גלויות, בתצלומי הלא-ישראלים 48% מהגופות גלויות. בעוד שב-98% מהתצלומים של גופות ישראלים לא ניתן לזהות את המת, רק ב-67% מתצלומי גופות הלא-ישראלים הגופות אינן ניתנות לזיהוי. בעוד ש-72% מתצלומי הישראלים מלווים בכיתוב שמזהה את המת ומאניש אותו, רק 37% מתצלומי המתים הלא-ישראלים מקבלים יחס דומה.

מורס בחן את הפערים הללו לאור ההיבט האתי של הסוגיה: המתח שבין זכות הציבור לדעת ובין זכות המתים ומשפחותיהם לפרטיות, והמתח שבין הרצון להציג את המציאות כפי שהיא ובין הצורך שלא להלעיט את הציבור בתצלומים קשים. "שאלת כבוד המת נכנסת בשלב שבו התמונה מפסיקה להיות אינפורמטיבית, מפסיקה לתת מידע חיוני לאזרח שצריך להבין מה המציאות שבה הוא חי, ומתחילות להיות תמונות שבהן ההסתכלות היא פורנוגרפית", הוא מדגיש.

האם לא ניתן להסביר את אי-הטשטוש של גופות לא-ישראלים, למשל, בכך שהעיתונים הישראליים ממילא אינם מופצים ביישוביהם של המתים וקרובי משפחתם?
"השאלה היא מה ההימנעות מטשטוש נותנת לך כקורא. איזה מידע נוסף אתה מקבל מתמונה של גופה מרוטשת. אני טוען שהתקשורת הישראלית צריכה לקבל החלטה כללית לגבי סיקור הולם של אירועי מוות, אילו תמונות פוגעניות ופוגעות בכבוד המת וקרוביו, אילו חשובות כדי לתת מידע לקורא, ועם ההחלטות האלה ללכת באופן גורף, בלי קשר לזהות המת.

"אם מחליטים שתמונה של תינוק מדמם לא תורמת לנו מידע, אז לא צריכים לראות תינוקות מדממים ולא משנה מי הם. אם אנחנו חושבים שזה כן נחוץ לנו, אז צריכים לראות אותם בכל מקרה".

מורס מזכיר כי לאחרונה, לאחר הרצח באיתמר, הפיץ משרד החוץ תצלומים קשים של גופות לאמצעי התקשורת הזרים. העיתונות הממסדית הישראלית, הוא מציין, לא פירסמה את התצלומים הללו אף שהגיעו לרשותה. "השאלה היא", אומר מורס, "מה קורה כאשר מגיעות תמונות כאלה שהן לא של משפחת פוגל מאיתמר, אלא של משפחת אדמס מגטוויק או של משפחת קומאר מבנגלדש. האם התקשורת הישראלית נוקטת אותה זהירות?".

אבל הרי ברוב המקרים לא מדובר במתים ממדינה רחוקה, אלא במתים פלסטינים, וישראל נמצאת בעימות מזוין זה עשרות שנים עם הפלסטינים. אתה מצפה שהעיתונות הישראלית תתייחס למתים פלסטינים כמו למתים יהודים? שתפעל בהתעלם מהעובדה שזו עיתונות ישראלית שמיוצרת על-ידי ישראלים ופונה לישראלים יהודים?
"אני מעלה שאלות, לא בהכרח יש לי תשובות טובות להן. אם העיתונות הישראלית מגבשת לעצמה כללים מסוימים לגבי היחס הנכון לסיקור אירועי מוות, למה היא בעצמה מפרה ברגל גסה את ההחלטות שהיא קיבלה? הטיעון שאנחנו נמצאים במלחמה הוא לגיטימי, ואפשר לקבל החלטה שתמונות של גופות הן מכשיר תעמולה. אני רק שואל האם מישהו באמת קיבל החלטה כזו והאם מישהו נתן דעתו באופן מלא לשאלות האתיות שזה מעלה. אני חושב שצריך, אם לא לשאול ולפקפק במצב הזה, לפחות להצביע עליו".