[הכתבה הוכנה ביום חמישי, ה-15.10.09, ומתפרסמת רק כעת בשל מגבלות צו איסור הפרסום]
שמועות על זהותו של החשוד בשורה של פשעי שנאה חמורים, ובהם רצח שני פלסטינים והטמנת פצצה בביתו של פרופ' זאב שטרנהל, מתרוצצות כבר כמה ימים בשיחות בעל-פה, באימיילים, בטוקבקים ובפורומים ברשת. אולם כלי התקשורת צייתו לצו איסור פרסום שהוצא בעניין וסיפקו רק רמזים למביני דבר.
אתמול בבוקר (14.10.09) קיבלו תושבי שילה שבבנימין הודעה ממזכירות היישוב על החשדות נגד תושב שבות-רחל, יישוב-הבת הצעיר של שילה הוותיקה. פניות של התקשורת, נאמר בהודעה, יופנו לדוברי היישוב.
בהודעה הופיעו גם "כללי אצבע" לתושבי היישוב באשר להתנהלות מול התקשורת: גינוי והוקעה של "המעשים החמורים" ושל רצח ואלימות בכלל, והדגשה כי פושע צריך לשלם על מעשיו, "ואין משנה מאיזה מחנה הוא בא". לצד זה, עמידה על חזקת החפות של חשודים וביטחון בכוחה של הקהילה לספק משען למשפחה במצוקה. הסעיף האחרון בהכוונה התרה: "אל לנו 'ליפול' ברשת של גורמים אינטרסנטיים שיהיו מעוניינים להכפיש את שמה של ההתיישבות בכל מחיר", וביקש מתושבי שילה להניח את המגע עם התקשורת לדוברים הרשמיים של שבות-רחל.
ההתנהלות הזו אינה מובנת מאליה. ממתי ממנים דובר ליישוב? והאם לכל יישוב ביו"ש יש דובר? ישראל מידד, תושב שילה, העוסק שנים רבות בתקשורת והיה מנכ"ל אגודת זכות הציבור לדעת, פירסם את ההודעה בבלוג שלו, "The Right Word", יחד עם מספרי הטלפון של הדוברים הנבחרים. "האמת שכן", הוא עונה בתשובה לשאלה האחרונה. לדבריו, כבר יותר מעשור שבמסגרת צוות החירום המיוחד (צח"י), הקיים בכל יישוב, פועלים גם דוברים.
"הצוותים נועדו להתמודד עם כל מיני מקרי חירום ביישוב", אומר מידד. "הצוות מורכב מנציגי כל הוועדות הפועלות בשגרה ביישובים: רווחה, מזכירות, לוגיסטיקה, כמובן ביטחון, ויש גם מישהו שממונה על התקשורת, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. בשני הכיוונים יש צורך להפריך שמועות, לאשש מידע וכדומה. לאירוע כמו זה המתרחש עכשיו מתייחסים במתכונת צח"י".
אלא שהאירוע שמידד מזכיר, שעל פרטיו מוטל צו איסור פרסום, נוגע לאדם פרטי. האם תושבי היישוב מניחים כדבר שבשגרה כי מעשיו של אדם פרטי המתגורר ביישוב הם עניינו של היישוב כולו? אחת מהדוברים שמונו היא דקלה בן-פזי, תושבת שבות-רחל ומורה במקצועה. "ברור שהמעשה הוא של אדם אחד, התקשורת מבינה שזאת פעולת יחיד", היא טוענת, "אבל אנחנו יישוב דתי, 'התנחלות' בפי התקשורת. מאוד אוהבים לתייג אותנו כקולקטיב, ואני צריכה להתייחס לקולקטיב הזה. הקהילה עומדת חסרת ישע כלפי ההאשמות שכולנו קיצונים וכולנו אשמים, וצריך מישהו שיעמוד וידבר". ובכלל, היא אומרת, "אני לא מייצגת את המשפחה [משפחת החשוד]. האשה [אשת החשוד] לא מדברת בכלל עם התקשורת ושכרה עורך-דין שמייצג אותה".
ובכל זאת, האם דברור של יישוב בהקשר לחקירת מעשי רצח ואלימות אינו מעמיק את הזהות של היישוב עם המקרה, במקום להחליש אותו? "אני לא מדברת כחשודה", היא אומרת, "אני לא מרגישה שאני מחפה על המעשים או המחשבות של מישהו, אלא נותנת שירות לקהילה שלי".
כיצד בוחרים דובר ליישוב שלם וכיצד מכשירים אותו לתפקידו? "זאת בחירה של כל יישוב, כמו שהוא בוחר כל נציג בצוות החירום. מן הסתם בוחרים במישהו שקרוב לתחום", אומר מידד. "אני, למשל, הייתי אחראי על הדוברות בשפה האנגלית בצוות שלנו בשילה. במקרה שלפנינו הכניסו גם את רב היישוב לצוות הדוברות. לדעתי זו טעות למנות אנשים שלא מקבלים הכשרה מסודרת, אבל בכל מקרה, אצלנו הם צוברים הרבה ניסיון".
"ההכשרה המקצועית שעברנו מינימלית", מספרת בן-פזי. "שתי השתלמויות לדוברים של המועצה". כעת, עם גל השמועות, צורפו אנשים נוספים לצוות ונעשו פעולות הכנה. "נפגשנו אתמול עם דובר המועצה האזורית ודובר מועצת יש"ע ושכרנו את שירותיו של איש תקשורת מקצועי, אמנון שומרון [לשעבר עורך השבועון 'מקור ראשון'], שינחה אותנו. כשיוסר הצו ונדע באמת במה דברים אמורים, ייתכן שחלק מהדוברות יעבור לטיפול מועצת יש"ע".
אשר וייסגן. בית-המשפט המחוזי בירושלים, ספטמבר 2006 (צילום: אוראל כהן)
אילו הנחיות העברתם לתושבים?
"הגישה שלנו כיישוב היא אותה גישה מאז ומעולם: הכנסת אורחים. ביקשנו מתושבים לא להתראיין, אבל אני לא מונעת מאף אחד להתראיין ולא מונעת מאנשי תקשורת להיכנס ליישוב ולנסות לראיין אנשים".
לא חשבתם לומר, "זה אדם פרטי, ולנו כיישוב אין שייכות לכל דבר שאולי עשה"?
"זה טבעי שהתקשורת תתייחס אלינו כך", אומר מידד. "היחס הזה מוכתב מאופי ההתיישבות שלנו. אנחנו קהילה, ובקהילה ערבים זה לזה. אנחנו עושים הרבה אחד למען השני, כשמישהו צריך להתאשפז בבית-חולים, השכנים עושים לו את הכביסה. טבעי שכשהתקשורת תעסוק במישהו, זה יהיה עסק של היישוב".
בן-פזי: "התקשורת מתייגת קולקטיבים וזה ברור, אחרת לא היו שואלים אותי, 'איך קורה דבר כזה בפעם השנייה אצלכם ביישוב' [הפעם הראשונה מיוחסת לתושב היישוב אשר וייסגן, שרצח ארבעה פועלים ערבים במחאה על תוכנית ההתנתקות ולאחר מכן התאבד במעצר], כמו שלא שואלים את ראש עיריית תל-אביב על מקרה אונס שני בעיר שלו". האם ניתן לדרוש מהתקשורת לפעול אחרת, והאם היא בכלל מסוגלת לפעול אחרת? "אני לא יודעת", מסכמת בן-פזי, "זאת שאלה פילוסופית מעניינת".