הערב שנערך אתמול (שבת) במועדון הגדה-השמאלית בתל-אביב, והוקדש לתקשורת העצמאית בישראל, אמור היה להיות אירוע של מחווה וכיבודים. אבל טפיחה עצמית על השכם לא עמדה במרכזו. נראה כי מי שעוסק מרבית זמנו בביקורת הסדר החברתי הקיים אינו יכול להימנע גם מלהעביר ביקורת עצמית. לזכותם של הדוברים בערב המחווה ייאמר כי העובדה שרובם פעילים בולטים בזירת התקשורת העצמאית לא מנעה מהם להעלות שאלות לגבי הנחות היסוד שעל-פיהן הם פועלים.
כך, למשל, סיפר אהוד שם-טוב מהטלוויזיה החברתית כי פעמים רבות הוא וחבריו מתלבטים אם לשתף פעולה עם הערוצים המסחריים המרכזיים ולהעביר אליהם חומרים שצולמו על-ידי פעילי הארגון (פינוי תושבים מכפר-שלם ומיפו; מאבקים של ארגוני עובדים; הפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין; הפגנות נגד פרסומות למודעות זנות בעיתונים; פעילויות של גופים להנצחת הנכבה). מצד אחד, הסביר, התנתקות מהזרם המרכזי תוביל לכך שמעטים יזכו לראות את האירועים שהם מבקשים לתווך לציבור. מצד אחר, גם לשיתוף הפעולה יש מחיר.
מחיר לשיתוף פעולה. אוהד שם טוב
לדברי שם-טוב, הערוצים המרכזיים מבקשים להשתמש בתכנים שמיוצרים על-ידי הטלוויזיה החברתית ולשדרם, אך החומרים שמועברים אליהם עוברים פעמים רבות עריכה מחודשת, המעקרת את המסר שהטלוויזיה החברתית ביקשה להעביר, ואף מייצרת מסר הפוך, "המשמר את הסדר הקיים”, כלשונו.
יתר על כן, שם-טוב הסביר כיצד הפעילות של התקשורת האלטרנטיבית מעניקה לגיטימציה לחוסר הפעילות של תקשורת מהזרם המרכזי. כך, למשל, העובדה שאת ההפגנות השבועיות בבילעין מתעדים באופן קבוע צלמים עצמאיים עוזרת לתקשורת המרכזית להחליט שלא לשלוח להפגנות הללו את נציגיה. "הערוצים הנפוצים", הסביר, "כבר לא מגיעים להפגנות כי הם יודעים שאם יהיה משהו מעניין, הצלמים העצמאיים כבר יתקשרו אליהם, ואז ערוץ 2 יוכל לקנות את החומרים במאה דולר או לקבל אותם בחינם". בעקבות כך, טען, נוצר מצב שבו הצלמים העצמאיים הופכים לפועלים ש"מסתכנים ורצים בין הכדורים", שעה שהצלמים המקצועיים נותרים בעורף.
ודוק, הצלם העצמאי ישראל פוטרמן (70), שהיה אמור להשתתף בערב המחווה, לא יכול היה להגיע כיוון שיום לפני כן, בעת שצילם את הצבא מפזר עוד הפגנה בבילעין, ירו לכיוונו כדור מתכת מצופה גומי ממרחק של כעשרים מטרים, וזה חדר לרגלו.
בטי בנבנישתי, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, ביקרה את התקשורת העצמאית מכיוון אחר. אמנם, לדבריה, "רוב התקשורת העצמאית בארץ מקיימת שיתוף פעולה מלא עם כיכר העיר הפיזית". כלומר, אותם פעילים שמדווחים על פעולות הם פעמים רבות גם אלה שיוזמים אותן ומגייסים אנשים להשתתף בהן. אבל, מתחת לפוליטיקה של המעמד, המובלטת בדיווחים של התקשורת האלטרנטיבית, קיימת פוליטיקה של זהויות הנדחקת הצדה: התקשורת העצמאית מתעדת את השוליים הסובלים, אך לא עוסקת די באופן שבו הזהות (פלסטינית, מזרחית, רוסית) קשורה במעמדם של ה"צבעונים", כלומר מי שאינו צבר-אשכנזי-מבוסס.
בנבנישתי התייחסה גם לכך שה"צבעוניים" אינם אלה שמספרים את הסיפור שלהם עצמם, ומספרי הסיפור הם עדיין נציגי ההגמוניה. ואכן, הרכב הנוכחים בערב, כולם שמאל תל-אביבי טיפוסי, העידה על הבעיה שהעלתה בנבנישתי.
מומו יואל, נציג actv, התריע על כך שפעמים רבות המטרה להגיע לחשיפה בערוץ 2 גורמת לכך שמרככים את המסר בפעולות המחאה או מסתמכים על גימיק, עד שהתוצאה רחוקה מהכוונה המקורית.
לעומת זאת, חולוד מסאלחה ממרכז אעלאם הציגה דווקא את המחיר שבהחלטה לא להתחנף לתכתיבים של ערוצי הזרם המרכזי. לדבריה, התקשורת האלטרנטיבית האמיתית מוצאת את עצמה בשוליים, לא רק במסרים, אלא גם בתודעה. "מי צופה בסרטים שלנו בכלל?", שאלה, והסבירה כי אף שארגונים חברתיים רבים בחברה הערבית מייצרים טלוויזיה וקולנוע עצמאיים, וכמה מהסרטים אף זוכים בפרסים בינלאומיים, בסופו של דבר איש מחוץ למגזר אינו צופה בהם. "מנסיוני", אמרה בצער, "לאט לאט התקשורת העצמאית הופכת לתקשורת שולית ושייכת למגזר עצמו בלבד".
מאסה קריטית. ד"ר פיטר למיש
את האופטימיות שאבו הנוכחים מסרטון שליקט את מיטב הסיקורים של התקשורת העצמאית בשנה האחרונה (סרטון שנפתח בהצגת מפת הבעלויות בתקשורת, שהופקה והופצה על-ידי "העין השביעית"), וכן מדברי ד"ר פיטר למיש, מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת ספיר, שהציג את החזיתות השונות בתקשורת האזרחית בעולם (מאתר העיתונות האזרחית ohmynews, דרך רשת הרדיו האמריקאית Pacifica, ועד לתחנת הטלוויזיה הברזילאית Futura), וטען כי "התקשורת העצמאית נמצאת כיום בשלבים של בניית מאסה קריטית של פעילויותיה בעולם".
מתי המאסה הקריטית הזו תצליח לשנות את המציאות שעליה היא מדווחת באופן משמעותי? קרן מנור, נציגת קולקטיב הצלמים ActiveStills, טענה שלה זה כלל לא משנה. היא וחבריה אינם מונעים דווקא מהרצון להשפיע על המציאות, אלא מאמונה בדרכם.