את הרשימה הזאת, כמו כל רשימה מהשנים האחרונות העוסקת בעתידה של קבוצת "מעריב", יהיה נבון לפתוח בהסתייגות; שלשום, על סף כניסת השבת, הודיעה קבוצת התקשורת שבשליטת נוחי דנקנר על השגתן של הבנות למכירת השליטה בה לידי שלמה בן-צבי ובני משפחתו, המו"לים של היומון בעל האוריינטציה הימנית-דתית "מקור ראשון". אם אכן יבשילו ההבנות לכדי עסקה, ואם, כפי שנאמר בהודעה לבורסה, מתכוונים בן-צבי ושותפיו העסקיים לשים ידיהם על כל זרועות התוכן של הקבוצה – העיתון היומי, האתר, כתבי-העת, המקומונים, הוצאת הספרים – וגם להיפטר מרוב עובדי "מעריב" (ולהותיר רק 300–400 מהם), אם אכן ייצא התרחיש הזה אל הפועל, לא תהא זו סיטואציה זרה עבור בן-צבי וקרוביו-שותפיו, בני משפחת מוריס.
הם היו שם כבר לפני עשור, ב-2003. בן-צבי ושותפו דאז, רון לאודר, רכשו יומון ותיק אחר שנקלע לקשיים – "הצופה", עיתונה של המפד"ל, שנוסד ב-1937 ושרד די שנים כדי להיות אחרון העיתונים המפלגתיים בישראל מחוץ למגזר החרדי. מקץ ארבע שנים, משנכשלו הרוכשים בהבראת היומון המקשיש, אוחדה מערכת "הצופה" עם "מקור ראשון" וסייעה בהפיכתו משבועון ליומון. עד היום מוסיף הלוגו העתיק של היומון המפלגתי להופיע מדי בוקר יום חול בראש הגיליון היומי של "מקור ראשון" – שריד מוצנע ואפרפר, סמלי במהותו, החוסה בצלו של הלוגו התכול של עיתון האב.
כך קרה גם עם כלי תקשורת אחר, בטאון המתנחלים "נקודה", שנוסד על-ידי אמנה, הזרוע ההתיישבותית של גוש-אמונים. כתב-העת, שראה אור לראשונה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, נרכש על-ידי קבוצת הירש-מדיה של בן-צבי בשנת 2004, ולאחר כשש שנים נסגר ומוזג בתוך "מקור ראשון".
כלי תקשורת אחר שסגר בן-צבי לפני שנים אחדות סיפק לו הזדמנות להתנסות בהוצאתו של עיתון כמעט נטול כתבים ועורכים, אופרציה שליבת פעילותה היא מותג ומערכת הפצה, מהסוג שאולי מן ההיגיון לייצר באמצעות הפלטפורמה של "מעריב", אם אכן תתרוקן מרוב עובדיה.
החינמון "ישראלי", שהקים ב-2006 כשותפות עם איל ההימורים ופטרון הפוליטיקאים שלדון אדלסון, החל כמיזם שנועד בבסיסו לנצל באופן מקסימלי את התוכן שייצרו עיתונאי "מקור ראשון" ו"הצופה" באמצעות אריזתו מחדש באריזה מבזקית, נקייה, חילונית למראה, הדוברת את שפתו של הזרם המרכזי בחברה הישראלית.
המודל העסקי הזה לא היה חלוצי באופיו – בעולם הלכו והתרבו באותה תקופה מיזמים מסוג זה, שבהם עיתון מבוסס מקים לעצמו מהדורת חינם מקוצרת, או רוכש עיתון מתחרה ומשתמש בו כפלטפורמה שבה הוא משווק את תכניו באריזה שונה – ובכך מצמצם את עלויות המערכת ובד בבד מגדיל את מאגר המנויים והמפרסמים. כך, למשל, עשתה חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט-שאוברג (בעלת מניות מיעוט ב"הארץ") בעיר קלן, שבה היא מחזיקה בשני יומונים – האחד "עממי", האחר "איכותי" – החולקים מערכת אחת וצוות אחד של כותבים.
במקרה של "ישראלי" הניסוי הזה לא צלח, וכך גם יוזמה שנגדעה באיבה לרכישה משותפת של "מעריב". בתוך פחות משנה הולידה השותפות סכסוך עסקי, שגלש גם לפסים משפטיים; אדלסון טען כי בן-צבי השתמש במשאבי המיזם המשותף כדי להזין את קבוצת התקשורת שלו, ומנגד טען בן-צבי כי אדלסון ביקש, מסיבות פוליטיות, לאמץ מודל עסקי שנדון להסב לבעליו הפסדים כבדים. תביעותיהם ההדדיות של השניים עודן מתבררות בבית-המשפט.
בן-צבי סגר את "ישראלי" ב-2007, לאחר שאולץ על-ידי שותפו להקים לחינמון מערכת עצמאית, אם כי קטנה למדי, שצומצמה לכדי זערוריות אבסורדית זמן לא רב לאחר שפרש אדלסון מהמיזם. בתום כמה חודשים של ירידה בתפוצה ובמספר הפרסומות, איבד "ישראלי" את הנכס העיקרי שלו – הסכם שהקנה לו בלעדיות בהפצה בתחנות הרכבת. החינמון המיינסטרימי של בן-צבי פסק אז מלהתפרסם ופינה את הבימה ואת רציפי הרכבת ל"ישראל היום" של אדלסון. שאיפותיו של בן-צבי להשיג דריסת רגל מחוץ לעיתונות המגזרית התמצו מאז, ככל שניתן להבין מהתנהלותו הפומבית, בניסיון למתג את העיתון היחיד שנותר בידיו ככזה המתחרה בזירה של יומוני הזרם המרכזי – ובד בבד לשמור ולטפח את קהלו הביתי, הדתי-לאומי.
"מקור ראשון", על תקן הבן המועדף של בן-צבי, היה עד כה חשוב דיו עבורו כדי לבלוע את כל אחזקותיו האחרות בתחום העיתונות הכתובה. "מקור ראשון" הוא גם העיתון היחיד שבן-צבי התעקש לשמור בחיים גם בתקופות שבהן ספג הפסדים ונקלע לחובות. התנהלותו בעניינם של "הצופה" ו"נקודה" המחישה כי בניגוד לשותפו הקודם אדלסון, אין לו רצון להחזיק בכלי תקשורת נטול פוטנציאל עסקי, יהא חביב על קוראיו או בעל חשיבות היסטורית ככל שיהא.
הכוונה להיפטר מרוב עובדי העיתון, המיוחסת לו כעת בהודעת "מעריב" לבורסה, עשויה לספק רמז בנוגע לכוונותיו העכשוויות, אם אכן יבשילו לכדי הסכם רכישה. ב"ישראלי" הספיק בן-צבי להשתפשף ביצירת עיתון-ללא-עיתונאים, ומי יודע מה היה עושה לו עלה בידו לרכוש אז את "מעריב". על-פי תצהיר שהגיש לבית-המשפט במסגרת תביעתו נגד אדלסון, תוכניתו היתה להזין את החינמון בתכניו של "מעריב". היום כבר אין לו חינמון. מערכת פעילה המוציאה לאור עיתון יומי דווקא יש.