בכתבה ששודרה לפני כארבע שנים בערוץ 10 עקבה העיתונאית ענת גורן אחרי סיור בן יומיים של איש העסקים נוחי דנקנר בצפון הארץ. היתה זו אחת הפעמים הנדירות שדנקנר הסכים להיחשף לתקשורת. בין פגישות העסקים לאירועים הפילנתרופיים מצאה גורן את הסיפור העיתונאי דווקא בעיסוק המוקפד של מושא סיקורה ואנשיו בכל רגע שבו הוא מצולם.

"דנקנר אמנם רוצה תקשורת, אבל רק בתנאים שלו", אומרת גורן בכתבה. "בכניסה לישיבת מועצת המנהלים בהיכל-התרבות של קריית-שמונה רצינו לצלם את נוחי יוצא מהאוטו, רעיון חתרני שלא מוצא חן בעיני אנשיו. התקשורת אמנם הוזמנה, אבל נדרשת לעמוד בכללים, ולך תתעסק עם נוחי דנקנר". הדרישה שהדברים יוצגו לשביעות רצונו של דנקנר מלווה את הכתבה המשודרת לכל אורכה, עד ששאלה של גורן מביאה אותו לחסום את המצלמה בכף ידו ולהביא את הראיון אל קצו.

בשנה האחרונה מנסה דנקנר להפר את המשוואה ולבסס נוכחות גם בצד השני של המצלמה, על-ידי רכישת כלי תקשורת משלו, מהוותיקים והגדולים בעיתוני ישראל – "מעריב". החלטתו של אחד מאנשי העסקים החזקים במדינה לרכוש ב-24 במרץ 2011 59% ממניות מעריב-החזקות בע"מ ולהפוך לבעל השליטה בעיתון התקבלה בעולם התקשורת ברגשות מעורבים. על הצד החיובי – העיתון הוותיק, שמאחוריו שנותיו הגדולות ושובל של הפסדי עתק, זכה להבטחה אופטימית בדמות גב כלכלי שמצטייר כאחד החזקים בישראל.

"אין ספק שאנחנו מרגישים הרבה יותר חשובים מאז שנוחי קנה את העיתון", אמר לנו בחודש שעבר אחד הכתבים הבולטים ב"מעריב". "אם קודם היינו מרגישים הכי מסכנים ועלובים, וצריכים לחפש עבודה במקביל, אז עכשיו הסכנה לא מרחפת והאווירה בעבודה הרבה יותר נעימה". מעט אחרי הדברים עזב אותו כתב את העיתון לטובת משרה עיתונאית אחרת, והנה לכם דוגמה קטנה לחששות ולחשדות הכבדים שנלוו למהלך הרכישה של דנקנר.

מלכתחילה קשה היה להשתכנע כי מניעיו של דנקנר הם עסקיים גרידא. "הנה מה שאני לא מבין", אומר אחד הפרשניים הכלכליים הבכירים בעיתונות הישראלית. "מה מתכנן דנקנר לעשות כדי להשאיר את 'מעריב' עם האף מעל המים? הוא שילם 150 מיליון שקל מכספי החברה הציבורית דסק"ש (דיסקונט-השקעות) רק כדי להציל את 'מעריב' מקריסה, ולפי הדו"ח האחרון, הוא עדיין מפסיד 34 מיליון שקל בכל רבעון".

ב-3.6.11 קנה דנקנר 2% נוספים ממניות העיתון והותיר את עופר נמרודי, בעל המניות השני בגודלו, עם 29% מהמניות. 10% הנותרים מהמניות מוחזקים על-ידי הציבור. ארבעת החודשים שחלפו מאז תחילתו של עידן דנקנר לוו בשינויים גדולים בשכבת הניהול והעריכה הבכירה ובשינוי מהוסס באופיו של העיתון עצמו. התמורות סיפקו הצצה לדרך הניהול והמדיניות החדשה ב"מעריב", ואולי גם תשובות אפשריות לשאלה מה רוצה דנקנר מ"מעריב", ובאילו תנאים.

דירקטוריון חדש ואמיץ

מיד עם כניסתו לתפקיד ביצע דנקנר סדרת מהלכים שיבטיחו את שליטתו בעיתון ואת יכולתו לקבל וליישם החלטות הנוגעות אליו. כדי לעמוד בכללי חוק החברות ולצורך השלמת הרכישה, היה על דנקנר למנות דירקטור חיצוני שני לדירקטוריון "מעריב" במקום אלונה ברקת. לפי החוק, בדירקטוריון של חברה ציבורית חייבים להיות לפחות שני דירקטורים חיצוניים, שישמשו נציגי הציבור מול נציגי בעלי המניות האחרים. לכן נאסר על נושאי התפקיד להיות עם זיקה כלכלית לחברה בעלת המניות השליטה או למנהליה העסקיים.

באותה תקופה כיהן ב"מעריב" רק דירקטור חיצוני אחד – עופר מרום, הידוע כמקורב לעופר נמרודי. הדירקטור שהציע דנקנר הוא חבר-הכנסת לשעבר נחום לנגנטל, כיום איש עסקים ומועמד למשרת מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לנגנטל כיהן לפני כמה שנים כדירקטור חיצוני בכלל, אחת מחברות האחזקה העיקריות שבשליטת תאגיד אי.די.בי, הנשלט על-ידי דנקנר.

נוחי דנקנר, מתוך כתבה של ענת גורן בערוץ 10 (צילום מסך)

בתחילת חודש יוני מינה דנקנר את הדירקטוריון החדש. 11 חברי הדירקטוריון כוללים כעת אותו עצמו, בנו עומר בן ה-26 וארבעה מנהלים בכירים בתאגיד אי.די.בי, מהמקורבים ביותר לדנקנר: עמי אראל, נשיא דיסקונט-השקעות, חברת האחזקות שבאמצעותה נרכש "מעריב"; חיים גבריאלי, מנכ"ל אי.די.בי ויד ימינו של דנקנר; ארי ברונשטיין, סגן נשיא דסק"ש; ודני יעקובי, שניהל כמה חברות בתאגיד. יעקובי מונה לסגן יו"ר הדירקטוריון ולמי שמשמש בפועל צינור בין בעל השליטה להנהלת העיתון בראשות המנכ"ל ישראל גולדשטיין.

החברים הנוספים היחידים בדירקטוריון, נוסף ללנגנטל, מרום ונמרודי עצמו, הם רון ויסברג ואלי כהן, בעלי תפקידים בחברת הכשרת-היישוב של נמרודי. למעט נמרודי, שהיה מעורב בעריכת העיתון מאז רכש אותו אביו, וליעקובי, שהיה מנהל שיווק ב"ידיעות אחרונות", לאף אחד מהדירקטורים החדשים אין ניסיון בתחום האקטואליה והעיתונות.

גילוי נאות

כדי להפיג את החששות באשר ליכולתה של המערכת העיתונאית המקצועית של "מעריב" להשתייך לארגון בבעלות אחת החברות החזקות במשק ובמקביל לשמור על עצמאותה, פירסם דנקנר בתחילת יולי הצהרה מעל דפי העיתון, ולפיה "מעריב" יהיה "עיתון נטול פניות שיתרום לאיכות השיח הציבורי [...] שיתנהל בהגינות ובשקיפות וישמור על עצמאותם המחשבתית של העורכים ושל הכותבים בו". עשרה ימים לאחר מכן זכה דנקנר לרוח גבית מעיתונאי "מעריב" בן-דרור ימיני, שיצא נגד רכישת מניות של "הארץ" על-ידי האוליגרך ליאוניד נבזלין וכתב, ב"מעריב", כי "עד גבול מסוים, צריך לומר, מעורבות היא עניין לגיטימי. הוויכוח הוא על מיקומו של הגבול".

נסיונה של המערכת העיתונאית עצמה להתגבר על הקושי החדש הביא לצירוף מספר נכבד של גילויים נאותים לצד טקסטים שפורסמו בעיתון. ההערה "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי" החלה להופיע בעיתון מדי יום, כהערה כללית במוסף הכלכלי ותחת ידיעות מסוימות העוסקות בדנקנר, אי.די.בי או חברות שבשליטתה. היו ימים שהודעה כזו חזרה על עצמה כמה פעמים ויצרה מחזה מביך משהו. מבוכה היא התוצאה הפחות משמעותית של מה שמסתמן כבעיה הישירה הבולטת ביותר שבפניה ניצבים עיתונאי "מעריב" בתקופת דנקנר, שעסקיו המסועפים כוללים חברות רבות ובעלות משקל במשק הישראלי הקטן ממילא.

כך או כך, הגילוי הנאות לא מנע סיקור שנוי במחלוקת של עסקיהם של בעלי השליטה, כמו הקו התקיף שנקט "מעריב" מול שר התקשורת משה כחלון כשהתבטא נגד חברות הסלולר (דנקנר הוא בעל השליטה בסלקום), סיקור מוצנע של הצלחה חסרת תקדים של תביעה ייצוגית נגד כור ומכתשים (חברות בשליטת אי.די.בי), או הצנעה של נתונים לא מחמיאים הקשורים לעסקי הגז המשותפים של נמרודי ודנקנר.

נוסף לכך, בזמן ששאר העיתונים סיקרו בהרחבה ובתכיפות יומיומית בקיץ האחרון את "מלחמת החיתולים" שהתנהלה בין חוגלה, חברה הנשלטת על-ידי אי.די.בי, ובין חברת מגה, ב"מעריב" נרשמו התעלמות או סיקור מוטה. העיתונאי רביב דרוקר, שביקר את התנהלות העיתון בבלוג שלו באותו חודש, כתב: "יש סימנים ראשונים ומטרידים להשפעתו של דנקנר על התוכן של 'מעריב'. אולי עיתונאים מחילים על עצמם התנהגות פרו-דנקנרית, מתוך פחד או רצון לשאת חן".

"אף פעם לא סיקרנו באופן מוטה. מעולם לא פנו אלי וביקשו לכתוב או לא לכתוב על דבר מסוים. יותר מכך, לא ראיתי בכלל את נוחי דורך אי-פעם ב'מעריב'", מבהירה עתה גילי דינשטיין, שפרשה לאחרונה ממוסף "עסקים" של "מעריב", שאותו ערכה בשלושת החודשים האחרונים. דינשטיין מסבירה את הרקע האמיתי, לדבריה, לסיקור השנוי במחלוקת: "קשה לתפוס את זה כי 'מעריב' היה שם מאז ומעולם, אבל אני הגעתי למקום שאיננו קיים. הצמצומים ש[זכי] רכיב ערך כשהחליט לסגור את העיתון הביאו למצב ש'עסקים' קם שוב מאפס. כשנכנסתי לתפקיד היו ארבעה כתבים במוסף, וזה הכל. הייתי עורכת 'עסקים', רכזת כתבים, מזכירה, מגיהה, מפיקה, ראש הדסק, מנהלת כוח אדם. עבדתי 15 שעות ביממה ולא ידעתי מה לעשות קודם. נתתי את נשמתי. לא היה לי כתב שוק הון, תשתיות, אנרגיה, מדיה או פרסום. פתאום יש ראיון חשוב ואין את מי לשלוח, כל הבורסות קורסות ואין כתב שוק הון ואתה חותך ורידים. המצב התנהל כך שנוצר לא פעם חוסר יכולת לסקר הרבה דברים חשובים. אין מה לעשות, כשאין לך כתב שמבין בתשתיות, אתה מעתיק הודעה לעיתונות. מצער, אבל זה מה שקורה".

גם שי גולדן, שעזב לאחרונה את "הארץ", שם ערך את המוסף השבועי, לטובת תפקיד סגן עורך "מעריב" ואחראי על המוספים, שלל בשיחה טלפונית לפני כחודש מעורבות של הבעלים בתוכן ובעשייה העיתונאיים. "אין עיתון על פני כדור הארץ שאין בו דיאלוג מתמשך בין עורך למו"ל על המוצר שלו. אבל את כל ההחלטות הגדולות כקטנות מקבל העורך הראשי, אבי משולם, באופן עצמוני ועם חופש מערכתי. 'מעריב' נמצא כרגע בתקופה של שינויים משמעותיים המתבצעים באופן הדרגתי. קבלת ההחלטות והקו המערכתי מובלים תחת עבודתו העצמאית והבלעדית של משולם, למרות שיש לו גם שיחות ופגישות עם המו"ל, שהן חלק ממצב לגיטימי לחלוטין". כמה שבועות אחרי השיחה הזו, הדיח דנקנר את משולם.

ואלס עם נוחי

אלא שהסיקור השוטף של הכלכלה הישראלית אינו החזית היחידה שבה נטען שדנקנר עלול להשתמש ב"מעריב", מה עוד שהסיקור בתחום זה ב"מעריב" ממילא אינו בר-תחרות עם העיתונים הכלכליים. בחזית נוספת נאבק דנקנר ב"דה-מרקר". העיתון הכלכלי מבית "הארץ" הוא סדין אדום לדנקנר ומי שהפך אותו בזירה הציבורית לסמל ל"טייקונים" ול"ריכוזיות". בזמן הסיקור הצמוד והתקיף שהעניק "דה-מרקר" לפני שנתיים לפרשת דני דנקנר, בן דודו של נוחי דנקנר ומי שהיה אז יו"ר בנק הפועלים, פרשה שהובילה לאחרונה לכתב אישום פלילי, טען מו"ל "הארץ" עמוס שוקן כי דני דנקנר נאבק בעיתון באמצעות חרם מודעות והזכיר גם את "תמיכתו הפעילה" של בן הדוד, נוחי, והחשש מכך שישתמש בנשק דומה.

עם כניסתו של דנקנר ל"מעריב", השתנה מראהו של העיתון באחת: הניסיון רב-השנים (והכושל) להידמות ל"ידיעות אחרונות" נזנח, ובמקומו הוצג לקוראים עיצוב מרווח ומאופק יחסית לנהוג בטבלואידים הישראליים, תוך שימת דגש על מאמרי דעה ופרשנויות. "מה שהניע את דנקנר לרכוש את 'מעריב' הוא מדיניות אחת בלבד", אומר עיתונאי המתמחה בתחום התחקירים, "אותו קמפיין שמנהל 'הארץ' נגד הריכוזיות כבר שנתיים. הלך הרוח הציבורי שיצר 'דה-מרקר' בנוגע להון-שלטון מפחיד אותו. דנקנר מעוניין גם בנתח השוק של 'הארץ', אך יותר מכל מבין שלקמפיין יש השפעה קריטית, והוא מעוניין לנטרל אותה".

אולם בעוד יש המטילים ספק בכך ש"מעריב" אכן מסוגל לפנות לקהל הקוראים המוגדר מאוד של "הארץ" ולנגוס בו באמצעות השינויים שמיושמים ב"מעריב", ויש המפקפקים שהשינויים אכן מכוונים כלפי "הארץ" – הרי ברור שמהלכים אחרים של דנקנר כוונו ישירות ובאופן מובהק כלפי העיתון ברחוב שוקן: "מעריב" החל מחזר אחרי שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", שנגדו נוהלה עד לא מזמן מעל דפי "מעריב" מלחמת חורמה רווית השמצות, כדי שיעבור להדפיס את החינמון בדפוס "מעריב" במקום בדפוס "הארץ". מדובר בעסקה השווה מיליונים רבים שיש להם משקל רב בתקציב "הארץ", שעליה קורא עתה דנקנר תיגר בהציעו את שירותי ההדפסה של "מעריב" במחיר תחרותי. בשבוע שלפני ראש השנה אכן הודפסו כמה מגליונות "ישראל היום" בבית-הדפוס של "מעריב", כשההסבר שפורסם לכך היה עומס בבתי-הדפוס ערב החג, אך אולי זה גם סימן לבאות.

כמו כן פתח דנקנר במסע חיזורים אחר בכירי "הארץ" במה שנראה כמאמץ לפורר את המערכת העיתונאית ברחוב שוקן. אותו "ואלס עם נוחי", כפי שכינה זאת דב אלפון, עורכו הקודם של "הארץ", כלל כמה סיבובים של נסיונות לגייס את הנודעים שבין כתבי העיתון, ובהם אבי יששכרוף, יוסי ורטר, עמוס הראל, ארי שביט ובכירים אחרים. מי שהופקד על-ידי דנקנר על נסיונות הגיוס היה ניר חפץ, מי שעד לא מזמן היה דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וקודם לכן עבד בתפקידים בכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות", כראש רשת המקומונים, עורך הספורט ועורך המוסף "7 ימים".

בין הפרישה מלשכת ראש הממשלה ובין התחלת העבודה מאחורי הקלעים למען דנקנר, הספיק חפץ לעשות סיבוב קצר בעולם העסקים כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים. העובדה שהוא נראה בסביבתו של דנקנר כבר סמוך לרכישת העיתון הובילה לגל שמועות על מינויו הצפוי לעורך ראשי במקום אבי משולם. משולם הצעיר יחסית, שנסיונו הקודם בתפקיד עיתונאי בכיר כלל רק את עריכת אתר וואלה, מונה על-ידי הבעלים הקודם של "מעריב", זכי רכיב, שהיה מעוניין לצמצם את המהדורה המודפסת ולשים דגש על גרסאות דיגיטליות של העיתון. הרפתקת הרכישה שלו הסתיימה בבריחה מן העיתון כעבור חודשים אחדים בלבד. העובדה שחפץ היה מי שנפגש עם עיתונאים במטרה לשכנע אותם לערוק ל"מעריב" חיזקה את השמועות על מינויו הקרוב לעורך העיתון – תוצאה שהובילה את דנקנר לפרסם במאי הודעה לעיתונות שלפיה החליט להשאיר את משולם בתפקידו.

"קצת ילדותי לחשוב שמישהו מנסה לרוקן את העיתון מיושביו", אומר גולדן על הטענה כי מסע הגיוסים נועד בראש וראשונה לפגוע ב"הארץ". "כש'כלכליסט' קם הוא פנה לעשרות כותבי 'דה-מרקר'. לא היה אז אחד שלא קיבל הצעה. האם גם זה היה ניסיון לחסל את 'הארץ'? או שאולי העיתונאים הטובים ביותר בישראל נמצאים ב'הארץ' וזו האמת, עצובה או לא".

הפניות, כפי שמתארים עיתונאים שקיבלו אז הצעה, הגיעו ישירות מחפץ, שנעזר בחבר הדירקטוריון חיים גבריאלי. אחד מהם, שסירב להצעה, נזכר: "המגעים הגיעו מלמעלה ללא מעורבות של העורכים, ולא היתה שיחה מעמיקה על תוכן רצוי. לא דיברו שם עיתונות, אלא בקווים מאוד כלליים שלפיהם אי.די.בי הולכת להפוך את 'מעריב' למוסד העיתונאי החזק בארץ. הרושם היה שמדובר במהלך עסקי מובהק שמטרתו לקטוף את אנשי 'הארץ' בכל מחיר. היה דיבור של השפה העיתונאית כלפי חוץ, אבל לא התרשמתי שהם בקיאים ומבינים".

עוד מספרים העיתונאים האלה כי המשא-ומתן "עוקף מערכת" בא לידי ביטוי גם בדרך שבה תיארו להם אנשי אי.די.בי את אופי העסקתם העתידי. אולי כדי לחזק את בטחונם לעזוב קריירה ארוכה בעיתון המתחרה, הבהירו להם כי לא ייהפכו לעובדי "מעריב", אלא ייכנסו תחת כנפיו של תאגיד אי.די.בי. "בדיונים על סעיפים שונים בעסקה, הוצעו לא פעם פתרונות שמתחילים ומסתיימים רק בקבוצת אי.די.בי, ואמירות של 'אתה יכול להיות שקט, נוחי לצדך'", מספר אחד העיתונאים שקיבל פנייה. עיתונאים אחרים מאשרים את דבריו.

מסע הגיוס נחל כישלון. היחידים שעברו משורות "הארץ" היו עורך המוסף שי גולדן, שקיבל את תפקיד סגן עורך "מעריב" (אחד משלושה סגנים שימונו בהמשך), והכתבת הפוליטית מזל מועלם. מדוע, למרות אופיין המפתה של ההצעות, דחו אותן בנימוס רוב כתבי "הארץ"? אחד מהם, שמעיד כי התלבט ארוכות, מסביר כי "ההיסוסים של אלו שזכו להצעה נחתמו בסירוב לא משום שהסכומים המאוד גבוהים לא קרצו להם, אלא כי היתה אי-נעימות מהאופן שבו זה התנהל. ההרגשה היתה כאילו יש שיטה ובזיזת חלון הראווה של 'הארץ'". נוסף לכך, מסביר העיתונאי הזה, "במידה מסוימת, לכל אחד מאיתנו אמונה בדרכו שלו ששוקן הוא מו"ל הגון שלא מתערב בתהליכי העבודה של עיתונאי. במובן מסוים, זה עמד מול החשש מנוחי דנקנר. בניגוד למדיניות של שוקן בכל הנוגע לתהליך העבודה, אצל דנקנר שום דבר עדיין לא ידוע, פרט לעובדה שהוא איש עסקים עם אינטרסים מובהקים".

יש מי שמציעים הסבר נוסף. "להערכתי, הבחירה של דנקנר בחפץ כאחראי על ניהול השופינג היתה חלק מהבעיה", אומרת עיתונאית בכירה המכירה היטב את המתרחש ב"מעריב". "יש הסתייגות, משום שחפץ לא נחשב לעיתונאי הנמנה עם עילית הצמרת המקצועית, ובשנים האחרונות גם מזוהה יותר עם קריירה פוליטית מאשר כעיתונאי ועורך". כשלונו של חפץ בניהול המגעים הביא לכך שבראש סבב הגיוסים השני עמדו אבי משולם וסגנו גולדן. לדבריו של גולדן, "דנקנר הבין שאי-אפשר לקיים גם עורך ראשי וגם האנטר נפרד שעוסק בגיוס, אלא זהו תהליך אחד משותף". משולם הצליח לשלוף משורותיו של עמוס שוקן את העיתונאי אבנר אברהמי והצלמת רלי אברהמי, בעלי המדור "מצב משפחתי", ולנהל משא-ומתן ממושך שלא צלח עם נחמיה שטרסלר ועם סייד קשוע.

במהלך אותה תקופה הוארך חוזה העבודה של משולם, ואילו חפץ, כך נראה, נעלם מעל בימת "מעריב", או ליתר דיוק: מאחורי הקלעים שלה. גם מסע הגיוסים נבלם באופן חלקי, עם או בלי קשר למכות שספג דנקנר בהפסדים בהשקעה בקרדיט-סוויס ובנפילת מניות של קונצרנים שבשליטתו. כשבועיים לאחר מכן, ב-23.8.11, במהלך בעל אופי חשאי שהפתיע רבים גם מעובדי "מעריב" הבכירים, נשלף חפץ מהמחבוא ומונה לעורך הראשי במקומו של משולם. הכרזתו הפומבית של דנקנר כי ישאיר את משולם על כסאו התבררה כעורבא פרח.

מלה מהדירקטור

כבר בבוקר שלמחרת ההכרזה על מינויו, התייצב חפץ לראשונה במערכת. אורח מפתיע נוסף שנכח בישיבת הבוקר, ואף פתח את הדיון, היה סגן יו"ר הדירקטוריון יעקובי. בעברו כיהן יעקובי גם כמשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", ובפורום העורכים הבכירים של "מעריב", שאליו הגיע כדי להציג את עצמו, הדגיש את חשיבות ההפרדה בין דרגי הניהול למערכת. עוד הבהיר כי אין זה מתפקידו לבקר את עבודתם המקצועית או להתערב בה. אין מדובר בהתנדבות אתית של הדירקטור, אלא בהוראות תקנון "מעריב".

במסגרת דברי הפרידה ממשולם החמיא לו יעקובי על כך ש"בחור כה צעיר" הצליח לנהל את המערכת. "כל-כך הרבה חלקים בעיתון עלו על שרטון", אמר, "אבל המערכת נותרה על כנה. מצד שני", הוסיף יעקובי, "העיתון סביר, אבל עדיין לא טוב". בהמשך התעלם מהסייגים שהזכיר רק שעה קלה קודם לכן ושילב בדבריו דוגמאות מעבודתם של עורכי החדשות, הטעונות, לדעתו, שיפור, והזכיר להמחשה מקרה שבו בחרו לשבץ תמונה במיקום המעיד לכאורה על שיקול דעת שאינו מקצועי דיו.

"זו לא היתה התערבות גסה", אומר אחד מהעורכים שנכחו בישיבה, "זכותו להגיד את דעתו. זה פגע באנשים, כנראה בעיקר במעורבים בעמודי החדשות". מי שמוצא בכך טעם לפגם הוא עו"ד אלעד מן, בעל מניות מיעוט ב"מעריב", ששלח לאחרונה שאילתה לחברי הדירקטוריון כשהוא תוהה לפשר הביקורת על ההתנהלות העיתונאית שמתח יעקובי, שהיא, לדבריו, עבירה על תקנון "מעריב".

בנימין נתניהו מלווה בדובר ניר חפץ (במרכז) (צילום: אריאל ירוזולימסקי)

גם על מינויו של חפץ קבל מן במכתב ששלח לחברי הדירקטוריון ב-6.9.11. "מדובר במינוי שלא אושר בצורה ראויה לפי דיני חברות", הוא מסביר. "איש האמון של דנקנר יתקשה להיות בלתי תלוי בעמדת העורך הראשי. בנוסף, קיים חשד לקושי אצל עורך כזה גם בתחומי סיקור אחרים. אדם ששימש כיועץ התקשורת של נתניהו וכעת אמור לכהן כעורך בלתי תלוי, ועדיין ברור שהוא מחזיק באג'נדות מסוימות, האם אפשר לנטרל אותו מכל ידיעה שתעסוק בראש הממשלה? אני לא אומר שמתוקף הרזומה שלו הוא חסום לעולם לעבוד בעיתונות, אבל ברור שיש למצוא סוג של פתרון ביניים הגיוני".

בתקופה שלאחר ההודעה על מינויו של חפץ ביטלו לפחות שלושה עיתונאים את כוונתם לעבור ל"מעריב" – שני עורכי דסק בעיתונים אחרים ועורך בכיר בערוץ 10. בשבועות הספורים שחלפו מאז הגיע חפץ ל"מעריב" נכנס העיתון לסחרור של ממש מבחינת תזוזת בעלי תפקידים, עזיבות ומינויים חדשים. למעט עורך "מוסף השבת" דדי מרקוביץ' ועורך הספורט יואב גולן, חלו תזוזות בצמרת העורכים כולה: העורך הראשי אבי משולם, עורכת "סגנון" מעיין זיגדון, עורכת "את" עפרה מזרחי, עורך "המגזין" סימון טטרו, עורך "סופשבוע" דורון כהן, ראש אגף החדשות נטע ליבנה, העורך הכלכלי יהודה שרוני ועורכת "עסקים" גילי דינשטיין.

התפטרותה של דינשטיין מספקת המחשה להלך הרוח השורר בדרג הבכיר של מערכת "מעריב" עם בואו של חפץ. בבוקר יום חמישי ה-8.9.11 היא נדהמה לגלות כי חפץ החליף את שער המוסף בעריכתה ללא ידיעתה. את כתבת השער שתיכננה לפרסם – ראיון פרישה עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא אייל גבאי – העביר חפץ, עד לא מזמן עמית של גבאי, למוסף היוקרתי יותר "סופשבוע". בהמשך, במה שנתפס כטקס פומבי של השפלה, הכריח חפץ את מערכת המוסף להבליט בשער את הכתבה.

ביום ראשון, ה-4.9.11, שלח נטע ליבנה, אז עורך החדשות של "מעריב", מכתב פנימי ובו מסר כי "מהיום האחריות על מדור הדעות עוברת לעורך הראשי". כבר באותו יום פסל חפץ מאמר של העיתונאי דן שילון, שהיה עד אז כותב קבוע במדור הדעות של "מעריב". תוכן המאמר: ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין השאר על נסיונות ששילון מייחס לו לחבל בחופש העיתונות.

פיל בחנות חרסינה

כתבות דיוקן שנעשו על חפץ כבר לפני עשור, כששמו עלה כמועמד של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, למשרת מנכ"ל רשות השידור, תיארו אותו כמי שלא ניחן בכישורים משובחים בתחום ניהול יחסי אנוש. "רבים מעובדיו הזכירו בימים האחרונים את יחסי האנוש הלקויים שלו, שגרמו לשורה ארוכה של עיתונאים לעזוב בטריקת דלת את הרשת", כתב אז אביב לביא, ואילו שרה ליבוביץ-דר תיארה, בין השאר, כיצד כתב התעלף לאחר שהיה קורבן להתקף זעם של חפץ.

עם עזיבתה של דינשטיין, מינה חפץ את יואב צור, מי שהיה עורכו הראשי של "מעריב" לפני משולם, לעורך זמני של מוסף "עסקים". אלא שכעבור יומיים בלבד, בעקבות התפרצות זעם של חפץ על צור במערכת, עזב צור בזעם את המערכת ואת התפקיד. בתגובה החליט חפץ למנות לתפקיד עורך המוסף הכלכלי את העיתונאי איתן מרקוביץ', לשעבר עורך ספורט "הארץ", אך נתקל בהתנגדות יהודה שרוני, שמונה זמן קצר קודם לכן לעורך כלכלי בכיר של "מעריב".

"יהודה לא הסכים למינוי לא משום שמרקוביץ' אינו עורך טוב, אלא כי אמר שלא ייתכן שעל המוסף יופקד עורך שמתמחה בספורט ולא מבין בכלכלה. יהודה רצה עורך כלכלי מקצועי, וחפץ לא קיבל את זה. לכן הוא ביקש לעבור חזרה לעמדה של כתב ופרשן, ולא רצה לקחת אחריות על מוצר הדגל שעימו אמורים לנצח את 'דה-מרקר', 'כלכליסט' או 'גלובס'", אומר עורך ב"מעריב". על אף שחלפו שבועיים מאז מינויו של מרקוביץ', מי שחתום מדי יום על עריכת המוסף הכלכלי הוא הכתב הדר חורש. במסדרונות "מעריב" רווחת הערכה כי בסופו של דבר ימנה חפץ את מרקוביץ' לעורך הספורט במקומו של יואב גולן.

"איתן עדיין לא חתום על המוסף, כי הוא נמצא בימים אלו בשלבי חפיפה. אני לא יודע מה הגדרת התפקיד המדויקת שלו כרגע, אבל זו תקופת מעבר שבסופה יחליט בעצמו מתי יפרסם את שמו כעורך המוסף", מסביר השבוע חורש. "גם המצב שלי כרגע לא ברור לחלוטין, משמעות הקרדיט שמיוחס לי היא שאני אחראי לעריכה. מה שבטוח הוא, שאיתן מונה לנהל את המוספים הכלכליים, ובטוח שאשאר לצדו בתפקיד בתקופה הקרובה. לא שמעתי על שינויים במצב הזה".

"בחודשים האחרונים היתה תחושה של התחדשות וגאוות יחידה, של אנחנו הולכים לעשות את זה. אולי לא העיתון הכי גדול או נפוץ במדינה, אבל בפירוש לתת מכה ניצחת למתחרים, להתחרות, לעלות ליגה. עכשיו כולם שפופים, מדוכאים, מחפשים ג'ובים בחוץ", אומר עורך ב"מעריב". סגן העורך גולדן חווה אחרת את העבודה עם חפץ. "אנחנו רק חודש בתוך הקדנציה של ניר ואולי עוד מוקדם לדעת, אבל בוודאות נוכחותו מורגשת בבניין הזה, ואני חושב שבהרבה מאוד היבטים גם לטובה. הוא בא לפה עם מטרה ברורה להזיז את העיתון קדימה. אני אומר לך בהגינות וביושר: במהלך החודש האחרון והראשון לקדנציה שלו, אני מתרשם מאוד לטובה מניר. לדעתי, אנחנו באופן מעניין משלימים זה את זה. הוא עיתונאי אמיתי, איש של תחקירים, בולדוזר עם קילר אינסטינקס אמיתי. אני טיפוס עם ראייה מגזינית יותר, שמוכשר ומומחה יותר בעריכה של טקסטים וכתיבה שלהם. אני חושב שטוב לו, לעיתון, שמספר אחד ושניים שלו לא יהיו זהים זה לזה וישלימו זה את זה".

נסיונות להשיג תגובה מחפץ עלו בתוהו. עורך "מעריב" סירב לענות באופן ענייני לשאלות שהופנו אליו ובחר במקום זאת לאיים באופן אישי על הח"מ ולהזהיר מפני תביעת דיבה, כשהוא מזכיר כי גם קונצרן אי.די.בי מעורב בעניין.

בגדר המלצה

"השבוע נוחי דנקנר השלים למעשה לחלוטין את השתלטותו על 'מעריב'", כתב לי-אור אברבך ב"גלובס" בסוף אוגוסט, עם הידיעות על מינויו של ניר חפץ. "אלא שמאז הוכיח דנקנר כי למרות השליטה במוקדי הכוח של העיתון שצבר בשלושת החודשים האחרונים ב'מעריב', התהליך טרם הושלם. ב-28 באוגוסט פנו חברי הדירקטוריון בבקשה לשנות את אחד מסעיפי תקנון 'מעריב' ולהגדיל את מספר החברים המקסימלי בדירקטוריון בארבעה – ל-15. ב-12 בספטמבר רכש דנקנר מרכיב 5 אחוז נוספים ממניות החברה, ובכך העלים סופית את נוכחותו של בעל השליטה הקודם ב'מעריב'".

השאיפה של דנקנר לבסס כך את אחיזתו ב"מעריב" עומדת ביחס הפוך לנסיונו בתחום העיתונאי, והיא באה לידי ביטוי גם בתזזית הרבה בעיתון מאז נרכש על-ידי דנקנר, בינתיים בעיקר בצד העיצובי והתדמיתי. כיוון ה"ניו-מדיה" שהביא עימו זכי רכיב ננטש לטובת קו אחר לחלוטין: טיפוח מוספי התרבות והכלכלה, מיתון הסגנון הטבלואידי הרעשני והדגשתם של מאמרי הדעה. למעשה מתברר שהתפריט החדש שמגיש "מעריב" לקוראיו, מקורו בתיקייה נעולה שחיכתה בסבלנות במשך כמה שנים באחד ממשרדי הקומה העליונה של העיתון.

"במשרדי 'מעריב' נכתבה כבר כל תוכנית מגירה אפשרית – יותר צהוב מ'ידיעות', יותר קרוב ל'הארץ', חינמון, שבועון. יש מכל הצבעים והמינים", מספרת עיתונאית בכירה המתמצאת במתרחש בבניין ברחוב קרליבך. "זה קרה לאחר שנמרודי הוביל בקיץ 2006 צוות חשיבה נרחב בהנהגת העיתון, מלווה בקואוצ'ר טל רונן, ואותו פורום ניסה לספק אינסוף פתרונות לבעיה המרכזית, שלפיה אין ל'מעריב' נישת קוראים מוגדרת. אחרי הוועדה היו נסיונות ליישם תוכנית מגירה בכיוונים שונים, לפי העורכים והבעלים. התוכנית שלפיה ייצרו עיתון אמצע בין 'הארץ' האליטיסטי ל'ידיעות' הפופוליסטי לא היתה הפתרון הבולט ביניהם, אבל היא תמיד היתה שם".

"גם משחתת ענק שמגיעה להציל ספינונת שטובעת בלב ים עלולה להיקלע לגלי צונמי ענקיים", אומר עורך לשעבר של אחד המוספים ב"מעריב". "הם פשוט לא מבינים ששינוי לא עושים דרך מראה, פורמט ותיקונים קוסמטיים, אלא דרך תכנים. בסופו של דבר, משרדי הפרסום והמפרסמים מציצים ב-TGI ולא מוצאים סיבה לפרסם בעיתון שהוא לא הכי פופולרי, הכי משכיל או הכי נקרא. הקושי המתמשך לנמק מדוע צריך לפרסם ב'מעריב' לא נפתר מעצמו בזכות חופן דולרים. בשביל לשחק במגרש הזה, צריכים להבין את השפה שלו".

[עדכון 6.10]