מתוך פסק הדין
בבית המשפט העליון
רע"פ 761/12
לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המבקשת: מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבות:
1. מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ
2. מרים צחי
3. ידידת בית המשפט מועצת העיתונות
תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"ב (2.4.12)
בשם המבקשת: עו"ד נעמי גרנות
בשם המשיבים: עו"ד חגי אולמן
בשם ידידת בית המשפט: עו"ד יעל גרוסמן; עו"ד ארנה לין; עו"ד נטע שפירא
השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ"י הכהן) בע"ח 35991-12-11 מיום 3.1.12, בה קיבל את ערעורן של המשיבות על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ד"ר ש' רנר) בצ"א 27190-12-11 מיום 15.12.11. עניינה של הפרשה חיסיון עיתונאי.
ב. המדובר בתמונות שצילמה המשיבה 2 במסגרת אירועי הפגנה אלימים. בעקבות האירועים דרשה המשטרה מן המשיבה 2 (בצו) למסור לה תמונות שצילמה במהלך האירועים. בתגובה טענה המשיבה 2, כי על התמונות חל חיסיון עיתונאי, שכן גילוין יביא לזיהוי מקורותיה. עיקרה של המחלוקת היא באשר להיקפו של החיסיון.
[...]
עיקרי הדיון בפנינו
כט. עו"ד גרנות טענה למבקשת, כי בית המשפט המחוזי הרחיב את היקפו של החיסיון מעבר לנדרש בנסיבות המקרה, והחילו גם על מידע שאינו חושף את המקור. נטען, כי הרחבה כאמור נעשתה גם בהחלטות אחרות של בתי משפט מחוזיים, וכי הרחבה זו פוגעת בעקרון גילוי האמת אשר לשמו קיים החיסיון. עו"ד אולמן טען למשיבות, כי במקרה הנוכחי הוזמנה הצלמת על ידי מקורותיה, וכי נקבע כממצא עובדתי שחשיפת התמונות תביא לזיהוי המקור. כן נטען, כי הרלבנטיות של התמונות פחותה (למעט אלה המתעדות את הבערת הצמיגים), וכי המשטרה לא עשתה למיצוי החקירה קודם להגשת הצו, קרי, לא התקיימו כללי ציטרין. לעניין היקפו של החיסיון נטען, כי כיון שהוא יחסי ואינו מוחלט, ראוי כי יחול על קשת רחבה של מקרים. עו"ד לין טענה למועצת העיתונות, כי הגנה על זהות המקור מחייבת הרחבה לכלל הגנה על מידע המוביל לזיהויו.
הכרעה
ל. החלטנו לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. ולקבל חלקית את הערעור. ענייננו במקרה הקונקרטי בשלושה:
האחד, בקשה במסגרת סעיף 43 לפסד"פ לקבלת התמונות.
השני, שאלת תחולתו והיקפו של חיסיון עיתונאי על התמונות.
השלישי, שאלת הסרתו של החיסיון.
ואולם, פשיטא שלהכרעתנו משמעות רחבה יותר באשר לסוגיית החיסיון העיתונאי בכלל.
[...]
היקף החיסיון העיתונאי
מ. בהלכת ציטרין נקבע חיסיון פסיקתי המתיר לעיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו (הלכת ציטרין, עמ' 361-360), בכפוף לאפשרות להסרת חיסיון - כאמור - במקרה של נושא רלבנטי, מהותי והדרוש לחקירה בהיעדר ראיות אחרות. במקרה דנא לא נדרשה הצלמת לגלות את מקורותיה, אלא למסור את התמונות שצולמו באירועי חטמ"ר אפרים. המשיבות התנגדו בטענת חיסיון עיתונאי. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות חל החיסיון על התמונות (כלומר המידע) הואיל ויש במסירתן כדי להביא לזיהויו של המקור. קביעה זו עוררה את שאלת היקפו של החיסיון העיתונאי – היא עיקר המחלוקת הטעונה הכרעה.
[...]
סיכום ביניים
עא. בישראל, נחיצותו של חסיון המקורות במתכונתו המצומצמת אינה שנויה במחלוקת. הקושי מתעורר מקום שנטען לחיסויו של המידע העיתונאי עצמו. בפרשת חדשות 10 ציין סגן הנשיאה מודריק:
"הטיעון של חסיון מקורות המידע העיתונאיים נתקל בקושי לא מבוטל. הקושי נעוץ בכך שהחיסיון, שהוא יציר הפסיקה, תוחם עצמו להגנת זהות המקורות ולא להגנת תוכן המידע שנמסר מפיהם. הפוך והפוך בפס"ד ציטרין - שהוא האבן הראשה של החיסיון הזה כפי שנקלט במשפטנו - ולא תמצא בו - ובפסיקה הזרה רבת האנפין הנסקרת בו - דבר בעניין חסיון תוכן המידע שנמסר לעיתונאי".
לפיכך לפנינו שתי שאלות: האם יש להכיר בחיסיון על מידע עיתונאי; ואם התשובה לכך חיובית, באיזו מידה יוכר חיסיון כזה. תחילה יוצגו טעמים להכרה בחסיון מידע, ולאחריהם יוצגו הקשיים הכרוכים בהכרה בו. על רקע זה יוצע היקפו הרצוי של החיסיון העיתונאי.
הטעמים להכרה בחיסיון על מידע
רקע
[...]
עד. הגשמת חופש העיתונות מותנית בזרימת מידע חופשית ורציפה לציבור. מערכת היחסים שבין עיתונאי לבין מקורותיו היא "מרכז העצבים" של תהליך זה; איסוף מידע אפקטיבי מצדיק הגנה על מקורות המידע, בכפוף להגבלות שבפרשת ציטרין. היעדר הגנה ראויה מעמיד את מקורות המידע ב"סכנת התייבשות"; בהיקפו של החיסיון העיתונאי יש כדי להשפיע, כמובן, על יכולת העיתונאי למלא את תפקידו. החיסיון מאפשר לעיתונאי חופש פעולה להשיג מקורות ולאמתם, לנכוח באירועים ולסקרם, ולחתור לאיתור מידע. הטעם שבבסיס הגנה זו אינו עניינו הפרטיקולרי של עיתון או עיתונאי; מקורו באינטרס הציבורי בקיומה (עניין ציטרין, פסקה 14 בעמ' 359-358). הגנה על מקורות מידע כרוכה איפוא בחופש העיתונות.
הטעמים התומכים בחיסוי מידע
עה. החיסיון שנקבע בהלכת ציטרין פורש כחל מקום שעיתונאי מתבקש להשיב תשובה ישירה באשר לזהות מקורותיו, אך אינו פוטר אותו מחובות שדרכן ניתן לעקוף את חסיון המקורות. לפיכך, מקום שמידע אשר נוצר במסגרת מערכת היחסים בין המקור לעיתונאי אינו מוגן, מסירתו למשטרה במסגרת חקירה עלולה במקרים מסוימים להביא לגילוי המקור. חסיון מקורות עלול להיפגע, למשל, באמצעות תפיסת חפצים או מסמכים שיש בה כדי לגלות את זהותו של המקור, כגון פנקס טלפונים, יומן, או מחשב אישי. כך גם באשר לבקשה לקבל פלט שיחות של עיתונאי (ראו ב"ש (שלום י-ם) 2014/03 קרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה 9, הנשיא א' כהן; וראו מ' נגבי חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל 151-150 (2011)).
דהיינו, לשם הגנה על המקורות העיתונאיים, נטען כי החיסיון יחול גם על מידע המוביל לזיהוים. לא אדרש לפרשת קרא כשלעצמה, מטעמי נקיון הדעת שכן הייתי היועץ המשפטי לממשלה שהחליט על חקירת אותה הדלפה מחקירת ראש הממשלה שרון, זאת בלא שהיה חשד ספציפי נגד פלוני או אלמוני, אך מתוך חשש כי פרטי חיקור דין רגיש הודלפו על-ידי מקור מתוך רשויות החקירה או התביעה; לעניין חקירת הדלפות ראו גם בג"צ 1736/10 ליברמן נ' מנהל מח"ש (פסקה כ"ה בחוות דעתי וכן חוות דעתה של השופטת חיות); עוד ראו דברי בבג"צ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (לא פורסם), פסקה ג'.
עו. לחיסיון על מידע עשויים להיות טעמים טובים גם מעבר להגנה על מקורות המידע. דוגמה לכך היא דרישה מן העיתונאי למסור חומר שסיקר באירוע בו נכח (ראו למשל בג"צ 172/88 Time incorporated נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3) 139, 141); נאמר שם, מפי השופט ברק "חופש הביטוי וחופש העיתונות אין בהם כדי לחסן חומר עיתונאי מפני שימוש בו כחומר חקירה על ידי גורמי חקירה מוסמכים, מקום שקיים יסוד סביר להנחה, כי יש בחומר העיתונאי מידע העשוי לסייע באופן משמעותי לגילוין של עובדות חמורות".
כמובן, לכגון דא השלכות אפשריות. ראשית, היעדר הגנה על מידע כזה עלול לצמצם את נכונותם של מקורות מידע להזמין עיתונאים לאירועים כגון אלה. שנית, היעדר הגנה עלול להעמיד את העיתונאי במצב בו לא רק שלא יוזמן, אלא גם לא יהיה רצוי באירועים כאלה; מצב זה עלול להביא משתתפים בהם למנוע בדרכים שונות מן העיתונאים לנכוח באירועים ולסקרם. כך, בהיעדר חיסיון, עלול העיתונאי להירתע מהשתתפות בהם - בין כיון שעלול הוא להידרש למסור את תוכן הסיקור או הצילום (במסגרת שלב החקירה המשטרתית), ובין שיכול הוא להידרש להעיד בבית המשפט (ראו דעת היחיד של מר משה רונן, בדוח ועדת מעוז, עמ' 50-46)
עז. מצב אפשרי נוסף בו חסיון מקורות אינו מספק הוא במקרים של חשיפת שחיתויות. לעתים, "שותף זוטר" בשחיתות מוכן למסור פרטים על השחיתות בתנאי שזהותו לא תתגלה, שכן חלקו בפרשה עלול לעלות לכדי פלילים. העיתונאי מצידו מעוניין במידע על אודות "השותף הבכיר". עם זאת, עליו לבחון מה חלקו של המקור (השותף הזוטר) לשם הבנת התמונה הכוללת ולשם הערכת אמינותו, אף שחלק זה אינו עיקרו של המידע המועבר. לשם קבלת המידע, על העיתונאי להבטיח שאותם פרטים שוליים, שעלולים להפליל את המקור, לא יימסרו (ראו דעת היחיד של מר משה רונן דוח ועדת מעוז, בעמ' 50-46). שאלה היא כיצד יש לנהוג בכגון דא.
הקשיים בהכרה בחסיון מידע
עח. כמובן, לחיסיון על מידע במלואו גם חסרונות ממשיים. ראשית, דיני הראיות נועדו לשרת את תכלית גילוי האמת, וחיסיון הוא חריג לכלל זה.
[...]
הגנה על מידע ומקורות עיתונאיים פוגעת ביכולת לערוך חקירה יעילה, והיא חריג לכלל של החובה להעיד. לחיסיון העיתונאי תיתכן איפוא פגיעה בקיומם של הליכי חוק ומשפט, אשר לציבור אינטרס מובהק בהם. עמד על כך הנשיא שמגר בעניין ציטרין בציינו, כי "הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין, אלא גם זו של הציבור: תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה תלויה הרי, בין היתר, בקיומם של הליכים משפטיים המשרתים את מטרתם ומשיגים אותה, ואם מסירת העדות היא חלק מהותי מן ההליכים אשר בלעדיהם ההליכים לא יכונו ולא ניתן יהיה לקיימם כנאות, הרי יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי-הדין" (עניין ציטרין, בעמ' 358).
עט. שנית, חיסיון על מידע עלול לפתוח פתח לניצול שלא כהלכה של שימוש במידע בידי המקור או העיתונאי והזרמתו באופן סלקטיבי ומגמתי. כך למשל, יכול מקור המזמין עיתונאי לאירוע כגון הפגנה, לדרוש חשיפה מגמתית של תמונות שצולמו, שיש בה כדי לעוות את המציאות ולפגוע באמינותו של המידע ובמידת האובייקטיביות שבו.
שלישית, במישור העקרוני, להבדיל מיחסי עורך דין-לקוח (סעיף 48 לפקודת הראיות), רופא ומטופל (סעיף 49), או פסיכולוג ומטופל (סעיף 50), תכליתה העיקרית של מערכת היחסים בין עיתונאי, שבגינה נדרש החיסיון, לבין מקורותיו - היא פרסום המידע ולא חיסויו.
רביעית, להבדיל מבעלי המקצועות הללו, פקודת העיתונות אינה מגדירה מיהו עיתונאי ומה התנאים לכניסה למקצוע. היעדר חסמי כניסה והיעדר פיקוח חוקי מפורש (להבדיל מכללי אתיקה) מעלים קושי בהכרה בחיסיון.
חמישית, חיסיון יוכר, כאמור, מקום שהאינטרס הציבורי בחיסוי המידע גדול מן האינטרס בגילויו. הואיל ויסודו של החיסיון העיתונאי הוא בעידוד חופש הביטוי, החלפת דעות וחשיפת האמת, ככל שיגדל היקפו של החיסיון, כך תיפגע תכליתו העיקרית. גרעינו של החיסיון העיתונאי הוא מניעת חששם של מקורות ממסירת מידע לעיתונאים. מקום שחשיפתו של מידע שאינו מוביל לזיהוי המקור נדרשת, קטן האינטרס הציבורי בחיסויו. שאלת זיהויו והיקפו של האינטרס הציבורי אינה פשוטה, כמובן, אך עלינו לזכור; עסקינן באיזונים, ואותו ציבור המבקש בצדק כי מערכות שלטון לא יטאטאו אל מתחת לשטיח דברים שראוי לדעתם-(כיום הסיכוי, דומה, נמוך מבעבר בשל התפתחות השקיפות וגם העולם הוירטואלי)- אותו ציבור עצמו מבקש גם כי עבריינים יועמדו לדין. באופן עיוני אין סתירה בין אלה, אך בחיי המעשה היא תיתכן, וכאן תפקידו של בית המשפט.
היקף החיסיון הראוי
פ. עד כה נמצאו טעמים נכבדים לקיומה של הגנה על מידע עיתונאי מזה, ולגילויו לשם קיום הליכי חקירה, משפט וצדק מזה. כאמור, בהיות החיסיון העיתונאי, ככל החסיונות, חריג לכלל של גילוי האמת, שינוי בהיקפו ייעשה מקום שתחום התפרסותו החדש מצדיק את נסיגתו לאחור של עקרון הגילוי. חשיבותה של מערכת היחסים בין עיתונאי לבין מקורותיו אינה נבחנת בערכה המוחלט, אלא אל מול האינטרס הציבורי בגילויה. על מנת שייקבע שרכיב ראייתי מסוים, שהוא תוצרה של מערכת יחסים זו, ראוי לחיסוי, נדרש - כאמור - שמשקלו הסגולי, במאזניים של אינטרס הציבור, יעלה על הצורך בגילויו.
דומה, כי צמצום החיסיון העיתונאי לשאלות ישירות שנשאל העיתונאי באשר למקור, כפי שפורשה לעתים הלכת ציטרין, עלול שלא להגשים את התכלית אשר לשמה נקבע. מקום שגילוי מידע עלול להוביל לחשיפתו של המקור, ראוי כי יחול החיסיון. קשה למצוא טעם של ממש להבחנה בין מידע שנתקבל ישירות מן המקור לבין תמונות שצולמו בהמשך להזמנת הצלם על-ידי המקור ושיש בהן כדי לחשוף את המקור. ראוי כי החיסיון העיתונאי יחול על שני סוגי המידע. ההגנה אשר לציבור אינטרס בה מקורה, גם על פי השכל הישר, במערכת היחסים של מקור ועיתונאי, ולא ברשימה סגורה של מקרים, כגון שאלות ישירות שנשאל העיתונאי בחקירה; שוב, בכפוף ל"כללי ציטרין" לעניין הסרת החיסיון.
פא. כך באשר למה שעלול לחשוף את המקור. אך עם זאת, איני סבור כי יש להרחיב את היקפו של החיסיון העיתונאי לכל מידע שברשותו של העיתונאי, כפי שעלה בהצעת ועדת מעוז. קודם לפסיקה בעניין ציטרין ולאחריה נעשו מספר נסיונות להסדרת החיסיון העיתונאי שלא נתגבשו לכדי חקיקה. פרט להיקפו של החיסיון, שנויות במחלוקת סוגיות נוספות הקשורות בו, כגון השאלה אם הוא יחסי או מוחלט, וההגדרה מיהו עיתונאי (דוח ועדת מעוז, בעמ' 24). שאלת היקפו של החיסיון היא בעלת השלכות רוחב לא מעטות, והרחבתו על דרך של חקיקה שיפוטית, מעבר לנדרש בנסיבות המקרה, אינה רצויה .
[...]
סבורני, כי לענייננו החלת החיסיון העיתונאי על מידע העלול להוביל לזיהוי המקור היא פיתוח נכון של הלכת ציטרין, אך לא לעבר מה שניתן לראות כהרחבה לכל מידע, כעולה לכאורה מהחלטות הכשרת הישוב וחדשות 10. אכן פרופ' זאב סגל המנוח (זכות הציבור לדעת חופש המידע, תש"ס-2000, 196), דיבר על הצורך בחקיקה "שתכיר במפורש בחיסיון עיתונאי רחב, או כמעט מוחלט, מפני גילוי זהות מקורות עיתונאיים ואף גילוי פרטים שבתוכן המידע". לטעמי, סיפת דבריו רחבה מן הצורך, ומה שיש להחסות, כאמור, הוא פרטים שבתוכן המידע העלולים לחשוף את המקור. לאחר כתיבת דברים אלה הובאה לתשומת לבי עבודת הדוקטור המקיפה של ישגב נקדימון למנוע ביטוי על מנת לאפשר ביטוי – הצעה להליך חשיבה לעיצוב גדרי היקפו ומידת הבנתו של חיסיון עיתונאי בעידן החוקתי, (2012) וראו שם עמ' 158-152 לתמיכתו בחיסיון זהות מקור בן שביקש ובין שלא ביקש הבטחה לאי חשיפת זהותו, אלא אם כן הובהר שזהותו במקור עלולה להיחשף (ראו גם במבוא עמ' 1X). המחבר אמנם מציע גם חיסיון על המידע עצמו, בתנאים מסוימים (עמ' 165-160).
השלכותיו של חסיון מידע
פב. עד כאן באשר להיקפו של החיסיון. אך אי אפשר שלא להתייחס להשלכותיו. חיסיון על מידע המוביל לזיהוי המקור - הוא חסיון מידע לכל דבר, על יתרונותיו וחסרונותיו. אתייחס בקצרה למשמעויותיו העיקריות.
[...]
צו חיפוש
פג. כאמור, לכאורה ניתן לאתר את המקור גם מבלי לשאול את העיתונאי שאלות ישירות. באמצעות צו חיפוש בביתו של העיתונאי, ניתן, למשל, לתפוס יומן פגישות או פנקס טלפונים ובכך להגיע לזהות המקור. מה דינה של טענת חיסיון שטוען עיתונאי במהלך חיפוש? התרת תפיסת מידע אשר לגביו נטענה טענת חיסיון בלא שעין שיפוטית תשזוף את הדברים עלולה לרוקן מתוכן את החיסיון; זאת, להבדיל ככלל מצו לפי סעיף 43 לפסד"פ, כאשר המשטרה עורכת חיפוש, טענת החיסיון נטענת רק לאחר שהוצא הצו, ומטבע הדברים לא נדונה קודם להוצאתו. במצב זה תיבחן טענת החיסיון בטרם ייעשה שימוש במידע (השוו קדמי על הראיות, בעמ' 1010). באופן דומה, בסעיף 51ב(א) להצעת החוק של ועדת מעוז הוצע כי "סירב אדם […] למסור מידע למי שמוסמך לחקור על פי הוראות כל דין - רשאי בית המשפט להורות בצו על מסירת המידע […]". ובסעיף קטן (ב): "לא ייערך חיפוש בביתו או במקום עבודתו של אדם […] לצורך גילוי מידע אלא על פי צו של בית המשפט ואם נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 51א(ב)".
השלב בהליך הפלילי
פד. בעניין ציטרין נדרש החיסיון לשם מניעת העדתם של עיתונאים בהליך שיפוטי בפני בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. ואולם, אין בכך כדי לצמצם את תחולתו של החיסיון לשלבי ההליכים בפני בית המשפט (או בית הדין) בלבד. חיסיון הוא פטור קונקרטי - לאותו עניין - מן החובה למסור מידע, בין במסגרתה של חקירה על ידי גורם מוסמך, ובין בהליכים בבית המשפט, בית דין, גוף או רשות המוסמכים לגבות ראיות (ראו שם קדמי, 1007). סעיף 52 לפקודת הראיות קובע, כי הוראות פרק ג' לפקודה (העוסק בראיות חסויות) יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים לגבות ראיות. הוראה זו יפה כוחה גם באשר לחיסיון העיתונאי לעניין חשיפת מקורות (ראו קדמי, שם 1015; השוו עניין גלעד שרון, בעמ' 766). לפיכך, החיסיון מתפרש גם על שלב החקירה המשטרתית, ואינו תחום לשלב המשפט, וכמובן כפוף הוא למגבלות הרלבנטיות.
טיב המידע הנחסה
פה. משנקבע כי מידע עיתונאי ראוי לחיסוי במידה מסוימת, למניעת חשיפתם של מקורות, יש לקבוע גם את טיבו של מידע זה. לא כל מידע המוביל לגילוי המקור ראוי בהכרח להגנה. טול מצב בו הוזמן עיתונאי על ידי מקור פלוני לאירוע מסוים, אולם קיומו של האירוע ידוע לכולי עלמא, ואף הגיעו אליו עיתונאים נוספים רבים. באירוע צילם העיתונאי את המתרחש ובתוך כך את המקור. האם יתכן שהחיסיון יעמוד לעיתונאי האחד, אשר לכאורה הוזמן בידי המקור, ולא יעמוד לעיתונאי אחר? דומה כי הדבר עמד לנגד מנסחי הצעות החוק משנים 2006 ו-2011 אשר בהן נאמר, כי החיסיון יחול על מידע שמסר המקור אשר "על פי טיבו הוא נמסר מתוך אמון שיישמר בסוד".
נוסח זה מעיד על בחינה אובייקטיבית של טיב המידע. כאמור, הצעת עמדת הרוב של ועדת מעוז היתה, כי תהא הגנה למידע ("דברים ומסמכים") אם נמסרו לעיתונאי "על מנת שלא יגלה אותם". נוסח זה מעיד על בחינה סובייקטיבית של טיב המידע; הוא משקף את כוונתה של הועדה ליתן הגנה מקיפה מאוד למערכת היחסים שבין עיתונאי לבין מקורו. הגנה כזו, כפי שהובהר מעלה, רחבה מהיקפו של החיסיון העיתונאי המוצע - קרי הגנה על מידע המוביל אל המקור. כמובן, דרישתו של המקור לחיסיון כרוכה בהיותו של החיסיון נחלת המקור; מקום שאין למקור עניין בחיסיון, נשמט הטעם לתחולתו. לכאורה, בקביעת טיב המידע הנחסה בהתאם ליסוד האובייקטיבי, יש כדי לצמצם את החשש מגילוי סלקטיבי של המידע. ועוד, שליטה לא רצויה של מקור בחיסיון עלולה לפגוע ברציונל שלשמו הוא קיים. החיסיון מגן על מקור מכוח האינטרס הציבורי בקיומו. לפיכך, סבורני כי ראוי שטענת חיסיון תהא מותנית בהיותו של המידע כזה, אשר על פי טיבו נמסר מתוך אמון שיישמר בסוד. להשקפה מרחיבה ראו נקדימון, עמ' 157-156.
התייחסות לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנידון דידן
פו. אם תתקבל דעתי כי מידע שחל עליו החיסיון הוא מידע המוביל לגילוי המקור, אשר על פי טיבו נמסר מתוך אמון שישמר בסוד - דבר שיציב את ישראל למצער ב"מקום טוב באמצע" בהשוואה למדינות אחרות - לא יהא, בכל הכבוד, מקום להלום באופן גורף את קביעתו של בית המשפט המחוזי (שנתמכה בעמדת מועצת העיתונות), לפיה קיומם של יחסים חוזיים בין העיתונאי למקור מצדיק כשלעצמו כי יחול החיסיון. ביסודה של טענה זו ההנחה, כי קיומה של הבטחה מקימה חיסיון עיתונאי; והרי משמעה, בין היתר, הוא כי חיסיון יכול שיחול גם על מידע שאינו מוביל לזיהוי המקור. אין להלום זאת אלא במקרים שבהם ישתכנע בית המשפט במתן הבטחה כאמצעי זהירות כלפי המקור למניעת חשיפתו, אך במקרה כזה ממילא יחול החיסיון.
ככלל, ההכרה בחיסיון נעשית בהנחה שהפגיעה בגילוי האמת נעשית לשם אינטרס ברור שיש להעדיפו. מקום שהחיסיון מגן על המקור לשם גילויו, יש טעם כזה בחיסויו, וניתן להצביע בבירור על נשוא ההגנה; אולם מקום שהחיסיון מגן על מערכת יחסים בעלת אופי חוזי אך בהיותה כזו, נחלש הטעם לחיסוי; ראשית, כיון שנשוא החיסוי אינו ברור לעיני כל אלא לצדדים להסכמה בלבד. שנית, חיסוי שמקורו בהבטחה גרידא משמעותו העדפת רצונם של הצדדים על פני האינטרס הציבורי בגילוי האמת. העדפה זו אינה מובנת מאליה; שונה הדבר לשיטתי, מעמדתי בדנ"פ שמש (פסקה י"ד) שם סברתי כי הבטחה על-ידי גוף ממלכתי יש לכבד; לא הרי זו כהרי ענייננו. יתר על כן, העלאת הנושא החוזי עלולה לפתוח פתח למניפולציות (ואף בדיעבד) דבר שבודאי אינו בגדר הרצוי. על כן ייבחן הנושא ההסכמי כאחד הרכיבים הרלבנטיים, אך לא הייתי מייחס לו משקל מכריע.
[...]
צ. סוף דבר, לכל האמור יש להתייחס ככלי עזר גמישים, תוך בחינתם בכל מקרה לנסיבותיו ובשכל הישר, יועץ טוב תדיר.
סיכום
צא. המסקנות שפורטו למעלה באשר להיקפו של החיסיון יסודן ברציונלים לקיומו מזה, אך גם בנסיבות כל מקרה מזה; שאלת היקפו של החיסיון על מידע התעוררה בנידון דידן בהקשר המצומצם של מידע המוביל לזיהוי המקור, ובהקשר זה נתגבשו המסקנות, המובילות לכיוון חיסיון על מה שעלול לחשוף מקורות. טענות הצדדים (ומועצת העיתונות כידיד בית המשפט) חצו, בחלקן, את תחומיו של המקרה דנא ובאו לאשש או לתקוף הכרעות משפטיות שונות, שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, כגון ההחלטה בעניין הכשרת הישוב; כך גם חלק ממסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנידון דידן. ההליך הנוכחי אינו הליך ערעור על ההכרעות בעניין הכשרת הישוב, חדשות 10 או גלט ברקוביץ'.
עם זאת, סבורני כי שאלות שעניינן היקפו של החיסיון העיתונאי מחייבות בחינה סדורה ומקיפה ובחינה מדוקדקת בידי המחוקק. ראוי כי התהליך שהחל בועדת מעוז, והמשיך בהצעות חוק שונות, יבשיל לכדי חקיקה, בה יאמר המחוקק את דברו על מכלול משמעויותיו של החיסיון העיתונאי. למותר לציין שדיוננו אינו נדרש לסוגיות נוספות, אשר נדונו בין היתר בועדת מעוז וטרם באו על פתרונן, כגון הגדרתו של "עיתונאי" ועצם הצורך בה; היחס בין החיסיון לבין סעיף 117 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שעניינו גילוי ידיעות בידי עובד ציבור, שאלה לא פשוטה; הקושי הטמון בשוני שבין היקפו הפסיקתי של החיסיון העיתונאי לבין היקפו בכללי האתיקה העיתונאית, וסוגיות נוספות. בהיעדר הליך חקיקה סדור, יתכן שלא יהיה מנוס מהידרשות בית המשפט לסוגיות שיתעוררו בעתיד בעניין היקפו של החיסיון, אשר לא נתעוררו במלוא עוצמתן במקרה דנא.
הסרת החיסיון בנסיבות
[...]
צג. סבורני כי בנסיבות אלה חל החיסיון העיתונאי על התמונות, ככל שיכול הוא להביא לחשיפת מקור. ער אני לקושי המתעורר מעצם הסתפקותו של בית המשפט המחוזי בהנחה כי התמונות עלולות להביא לזיהוי המקור מבלי שקבע זאת כממצא עובדתי. מדובר בקושי שהוא אינהרנטי להכרה בחיסיון על מידע (אף אם "רק" מידע המוביל לגילוי המקור), אשר במסגרתו עלול הנהנה מן החיסיון, דהיינו העיתונאי, להעלות טענת סרק בדבר סכנה לחשיפת המקור גם מקום שסכנה זו אינה קיימת. קושי זה אינו מתעורר בחיסיון "צר" (כזה המיוחס להלכת ציטרין), אשר במסגרתו נדרש הנהנה לגלות את זהותו של המקור. בעוד שברי כי במצב כזה מסירת פרטי המקור תביא בהכרח לזיהויו, הדבר אינו ברור במצב בו עסקינן, ובכך מקורו של פתח לטענת הסרק כאמור. בית המשפט המחוזי היה מודע אף הוא לקושי, בציינו "אין להתעלם מקיומו של חשש, שעיתונאי שצילם אירוע במרחב הציבורי, ואשר עשויה להיות לו משמעות פלילית, יטען שלא ביושר לקיומו של מקור שהזמין אותו לאירוע ואשר התנה את ההזמנה בשמירה על חיסיון. לפיכך, ראוי במקרים כאלה שבית המשפט יחקור את העיתונאי המתנגד למתן הצו, במהלך הדיון לפניו, ויתרשם מכנות דבריו". דברים אלה מקובלים עלי בכל הכבוד, ומשכך אעבור כעת לשאלת הסרתו של החיסיון.
צד. המדינה טענה כי שגה בית המשפט משהבחין בין סדרות התמונות וקבע, כי רק חלקן מתאימות לנדרש בצו. לשיטתה, היה עליו שלא לצמצם את היקפו של הצו ל"גזרה הצרה" של הודעת סמח"ט אפרים, שכן החקירה מתייחסת למכלול האירועים שאירעו בגזרת החטיבה בתאריכים האמורים בבקשה. לחלופין נטען, כי היה על בית המשפט לקבל את הטיעון המשלים בו הובהר היקפה של החקירה.
צה. כזכור, בבקשת המדינה נדרשו חומרי גלם הכוללים תצלומי וידאו ו"סטילס" "המתעדים את האירועים מתאריך 13.12.11-12.12.11 הסמוכים לבסיס חטמ"ר אפרים". על יסוד מבחן הרלבנטיות, הנבחן במסגרת המבחן המשולש של הלכת ציטרין, הבחין כאמור בית המשפט המחוזי בין שתי סדרות תמונות - אלה התואמות את האמור בהודעתו של הסמח"ט (מב/1) ואלה שאינן תואמות את ההודעה. צוין, כי באשר לאחרונות מדובר בסדרת צילומים אחרת, המתעדת אירוע בעל משמעות פלילית לכאורה, אולם על פני הדברים, אינו מתרחש בצמוד לבסיס צבאי. טיבו של אותו אירוע אחר לא נתברר; אולם נקבע, כי מידת הרלבנטיות של אותן תמונות קטנה יותר לצרכי החקירה ואין להסיר מהן את החיסיון. אציין כי צפיתי בתמונות, ו"קריאתן" המדויקת, בלא ידיעת מכלול הנסיבות. קשה בעיניי.
מבחני הסרת החיסיון
צו. מבחני הסרת החיסיון נקבעו בעניין ציטרין. אפתח במבחן הרלבנטיות. סבורני, כי העובדה שהאירועים אשר תוארו בלשון כללית בבקשה כאמור, אינה מעידה על היעדר רלבנטיות לחקירה, אלא על כך שהצו לקה בחסר במידת הפירוט שבו. לכך יתכנו מספר סיבות אחדות. סיבה אפשרית אחת היא היעדר אפשרות לרשות החוקרת להצביע במדויק על חומר שאינו בפניה.
[...]
צז. סיבה נוספת להיעדר הפירוט - ודומה כי כך היה במקרה דנא - היא שהחקירה טרם התקדמה דיה בטרם נתבקש הצו. הבקשה למתן צו הוגשה פחות מ-24 שעות לאחר קרות האירועים, ובשני בתי המשפט הקודמים נטען, כי הואיל והמשטרה ידעה על קיומן של התמונות לא ראתה לנכון להמתין. אין בכך כדי להפחית ממידת הרלבנטיות של התמונות לצרכי החקירה. יוזכר, כי משניתן הצו, הועברו כל התמונות לכספת בית המשפט והמשיבות לא טענו להבחנה ביניהן. ככל שסבר בית המשפט שאותו אירוע אחר אינו בא בגדר הודעתו של הסמח"ט, אך בא בגדרם של האירועים מן התאריכים האמורים בחטמ"ר אפרים, קשה להלום קביעה חד משמעית לפיה אינם עומדים במבחן הרלבנטיות. המדובר במסכת אירועים כללית אחת, אשר התמונות שצולמו במהלכה הוגשו יחדיו לבית המשפט מבלי שנטען כי רק חלקן שייכות לאירועים מחטמ"ר אפרים, כל שנטען הוא שחל עליהן חיסיון.
משכך, סבורני כי המידע הנדרש היה לכאורה רלבנטי לחקירה, ובכך מתקיים המבחן הראשון של הלכת ציטרין. בנוסף, באשר למבחן השני, מהותיות החומר, אין מחלוקת כי היה המדובר בעניין מהותי. עם זאת, לא מצאתי כי נתקיים המבחן השלישי שעניינו אפשרות אחרת להשגת הראיות, כפי שהובהר. משכך, ככל שהמדינה מעוניינת בחומר המבוקש, בידיה להגיש לבית משפט השלום בקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ, בה יפרטו את מהלכי החקירה שנעשו לשם השגת הראיות. בית המשפט יפעל בהתאם לאמור בפסק דיננו זה.
סוף דבר וסיכומו
צח. אם תישמע דעתי, נקבע איפוא כי החיסיון העיתונאי על חשיפת מקור שנקבע בפרשת ציטרין יחול גם על מידע העלול לחשוף את המקור, וזאת בכפוף למבחני הסרת החיסיון שנקבעו בעניין ציטרין.
צט. בנסיבות המקרה דנא, הבקשה להסרת החיסיון עומדת על פניה כולה במבחני הרלבנטיות והמהותיות. לשם בדיקת המאמץ שנעשה להשגת הראיות בדרך אחרת, המבחן השלישי בעניין ציטרין, בידי המדינה לפנות לבית משפט השלום בנקודה זו. אציע לחבריי לקבל את הערעור חלקית לפי האמור.
השופט י' עמית:
אני מסכים לאמור בפסק דינו של חברי השופט רובינשטיין ואוסיף ואעיר בקצרה.
[...]
2. הלכת ציטרין החילה את החיסיון על זהותו של המקור. אני מסכים עם חברי השופט רובינשטיין, כי הגיעה העת להרחיב את הלכת ציטרין גם על תוכן המידע, מקום בו התוכן עלול להביא לחשיפה של זהות המקור. השאלה שהציבו הצדדים בפנינו היא אם יש ללכת צעד נוסף ולהרחיב את היקף החיסיון גם על תוכן המידע העיתונאי, במנותק משאלת זיהוי המקור.
בבואנו לדון בשאלה זו, שומה עלינו להעמיד נגד עיננו מספר כללים שהתפתחו בפסיקה בנושא החסיונות ואשר ניתן לתמצתם במספר משפטים כלהלן:
( - ) החיסיון הוא החריג והכלל הוא גילוי.
( - ) הגישה כלפי החיסיון היא חשדנית.
( - ) החיסיון מתפרש על דרך הצמצום.
( - ) הנטל הוא על הטוען לחיסיון.
[...]
על רקע "כללי אצבע" אלו, אנו מוצאים כי הפסיקה סירבה ליצור חסיונות שמקורם בהתחייבות חוזית לסודיות שניתנה למוסר המידע, על אף הפגיעה האפשרית במוסר המידע ועל אף החשש ל"אפקט מצנן" (ראו, לדוגמה, בעניין עוז, שם ניתנה ההתחייבות לסודיות על ידי ועדת בדיקה וולונטרית שהוקמה על ידי האוניברסיטה). הלכה זו מחדדת את השאלה אם מוֹתר העיתונאי מרבים אחרים, כך שיש להכיר בכוחה של התחייבות חוזית-פרטית שניתנה על ידי עיתונאי למוסר המידע, אם במפורש ואם מכללא, כדי ליצור חיסיון גם על תוכן המידע.
[...]
חברי השופט רובינשטיין, הראה בסקירתו את המשפט המשווה, כי למרות שהעיתונות נתפסת כאחד מכלי הביטוי והמימוש העיקריים של חופש הביטוי, גם מדינות מתוקנות לא מצאו להרחיב תחולתו של החיסיון על המידע העיתונאי, ככל שזה אינו עלול לגרום לחשיפת המקור.
ניתן לטעון כי מסירת מידע לעיתונאי תוך דרישה כי לא יפרסם את המידע, אינה משרתת את האינטרס הציבורי של פרסום מידע בעל עניין ציבורי. ברגיל, המידע נמסר לעיתונאי על מנת שיפרסמו, והשימוש בחיסיון העיתונאי ככלי לחסימת מידע או לשם הזרמה סלקטיבית של מידע, נוגד לכאורה את התכלית של החיסיון העיתונאי. מנגד, קיימים סוגים שונים של מידע שנמסרים לעיתונאי שלא לפרסום, אך הם חיוניים לעבודה העיתונאית, ואם נטלת מעיתונאי את האפשרות לקבל מידע "לא לציטוט ולא לייחוס" נטלת את בסיס כוחו לאסוף מידע. באספקלריה זו, למרות שהמידע עצמו לא מתפרסם, הוא תורם לפרסום של מידע אחר לציבור ובכך משרת את התכלית של חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת
[...]
כמו חברי השופט רובינשטיין, אף אני סבור כי איננו נדרשים במקרה דנן לקבוע מסמרות בשאלת היקף החיסיון העיתונאי ונותיר לאחרים את המלאכה על רקע סוגיות קונקרטיות שתתעוררנה בעתיד (פסקאות פא ו-צא לחוות דעתו של חברי). לטעמי, ספק אם יש צורך להכיר מראש בחיסיון של מידע שנמסר לעיתונאי על רקע יחסי אמון. המשפט מכיר ממילא בצורך להגן על אינטרסים בעלי עצמה, גם אם אלו אינם נהנים מהמותג של "חיסיון". הדוגמה המובהקת לכך היא הזכות לפרטיות שאינה מעוגנת כחיסיון, אך מוכרת במשפטנו כאינטרס רב עצמה. מעשה של יום ביומו שבית המשפט מאזן את הזכות לפרטיות מול האינטרס של חשיפת האמת הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים (כגון הסוגיה של חשיפת יומן אישי של מתלוננת בעבירת מין). האיזון נעשה אד-הוק על ידי בית המשפט על רקע נסיבות המקרה שבפניו, וכך ראוי להיעשות גם בסוגיית חיסיון המידע העיתונאי.
משהזכרנו את אינטרס הפרטיות, נבהיר כי ייתכן שחיסיון המידע העיתונאי יתבקש לא בשל החיסיון של המידע כשלעצמו, אלא בשל החשש לפגיעה בפרטיותו של המקור, ובמקרה כאמור, הבחינה תיעשה תוך איזון האינטרסים כנזכר לעיל.
[...]
השופט ע' פוגלמן:
אין ספק כי מידע שנמסר לעיתונאי מתוך כוונה שלא יפורסם, ויש בו כדי לחשוף את זהות המקור, חוסה תחת החיסיון העיתונאי שעליו עמד הנשיא מ' שמגר בב"ש 298/86 ציטרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337 (1987) (להלן: עניין ציטרין). להשקפתי, כל פרשנות אחרת תעקר מתוכן את כלל החיסיון העיתונאי שהותווה בעניין ציטרין. מצטרף אני אפוא להכרעה בפסקאות צח-צט בחוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, כמו גם לקביעתו כי המדינה תוכל לפנות לבית משפט השלום בבקשה להסרת החיסיון בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין ציטרין. אין באמור משום נקיטת עמדה – לכאן או לכאן – בשאלת היקפו של החיסיון העיתונאי ביחס למסירת מידע שאינו מביא בהכרח לחשיפת המקור העיתונאי, ואבקש להותיר שאלה זו בצריך עיון.