במשך עשרות שנים היה אורי קיסרי (1979-1901) אחד העיתונאים והעורכים הידועים ביותר בארץ. הוא כתב ב"דבר", "הארץ", "דואר היום" ו"מעריב", ייסד וערך את השבועונים "תשע בערב" ו"העולם הזה", היה כתב תרבות ומבקר תיאטרון בקול-ישראל – וזוהי רק רשימה חלקית.
הוא נודע בכתיבתו הרהוטה, הקלילה לעתים, בתחומים שבין הרפורטז'ה, המאמר והפיליטון, וראה עצמו כל השנים כנציגה של התרבות האירופית, ובעיקר הצרפתית, בפינה זו של המזרח התיכון.
אורי קיסרי היה צבר. יתר על כן, לו מיוחסת המצאת המונח "צבר" לבן הארץ. במאמרו "אנחנו עלי הצבר" ב"דואר היום" מה-18 באפריל 1931, דימה את ילידי הארץ לעלי הצבר, דוקרניים ועסיסיים. כמו צבר אחר שקדם לו, איתמר בן-אב"י, שנולד בשם בן-ציון בן-יהודה ושינה את שני שמותיו ל"צבריים" יותר, אף שמואל לבית קייזרמן, שמו הראשון, חשק בשם פרטי ארצישראלי: אורי.
הדרך מקייזרמן לקיסרי היתה ארוכה יותר. תחילה החליף את קייזרמן לקיסרוב, אך עורכו הראשון, ברל כצנלסון, אמר לו: אם כבר החלפת את קייזרמן הגרמני-יידי, למה לשם בעל סיומת סלאבית? כך בא לעולם השם קיסרי.
אורי קיסרי
רק מעטים יודעים ששמואל קייזרמן, הרבה לפני שהיה לאורי קיסרי, התחיל את הקריירה העיתונאית שלו בגיל 10. ב-1911, בהיותו תלמיד המחזור החמישי של גימנסיה הרצליה, בעת שזו עברה לשכונת הגנים תל-אביב, ערך שבועון, ולאחר מכן דו-שבועון בשם "הדגל", שהיה בטאונה של "אגודת קדימה", שהוגדרה בראש כל אחד מהגליונות כ"הסתדרות ילדים השואפים להתפתחות רוחנית". בעיתון כתבו ילדים ובני נוער, תלמידי הגימנסיה, והוא ראה אור במשך שנתיים. בסך-הכל הופיעו 47 גליונות, שאת כולם, למעט שניים, ערך קייזרמן.
אחד הכותבים החרוצים של "הדגל" היה נער שתרם סיפורים ואיורים לרוב. הוא חתם בכינוי "נחום נכד ציון". זה היה הסופר והצייר הנודע לימים נחום גוטמן, שסבר שאם אביו הסופר חותם בכינוי ש. בן-ציון, הוא, בנו, הריהו נכד-ציון...
שמואל-אורי עבר עם משפחתו לחיפה, שם ניהל אביו את סניף בנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי), וסיים את לימודיו במחזור השני של בית-הספר הריאלי. הוא החל לכתוב, שלח סיפור למשורר ולעורך יעקב פיכמן, ששיבח אותו והעבירו ליוסף חיים ברנר, שהתכוון להדפיסו בכתב-העת שערך, "האדמה". ברנר נרצח במאי 1921, והסיפור לא ראה אור מעולם.
תקופה מסוימת היה אורי הצעיר פקיד בנק. אחר-כך נסע לפאריז. "נרשמתי בפקולטה למשפטים, אך למדתי בפקולטה של החיים", כתב בזכרונותיו. הוא שלח רשימה לעיתון החדש "דבר", שהחל להופיע בקיץ 1925. זו התפרסמה, ובעקבותיה קירב אותו העורך ברל כצנלסון ופירסם את רשימותיו, אף שלעתים הן עסקו בנושאי בידור, שלא היו מקובלים אז ב"דבר".
אורי קיסרי ובנו, העיתונאי גיל קיסרי, בבית "מעריב"
לפי עדותו שלו, היחסים הצטננו מעט כשראה אותו כצנלסון לראשונה ב"גודל טבעי". הוא הופיע לבוש במיטב האופנה הצרפתית, בארץ-ישראל המיוזעת והחלוצית של 1927. למרות זאת, ברל אהב לשוחח עם הצעיר המטורזן על תרבות ואמנות, ומדי פעם ניסה לשדלו לצאת לשטח, למשקי ההתיישבות ולוועידות המפלגתיות. קיסרי סירב בנימוס. וכך תיאר את אחת השיחות ביניהם:
"ברל: 'דומני שחלפו כבר שלושה חודשים מאז חזרת לארץ. כלום ביקרת פעם באיזו ועידה? באיזו אסיפה? האם שמעת איזו הרצאה משלנו?'. אמרתי: 'ניסיתי, אבל הוועידות מייגעות אותי. איני אוהב את האוויר של האולמות המלאים על גדותיהם'. הוא הביט בי מתוך סקרנות ועניין: 'ומה אתה אוהב?'. אמרתי: 'לשמוע דברים מפי אדם נבון, חכם רגיש... אני אוהב ספר טוב, מנגינה עצובה, אשה שכולה תכלת, זריחת חמה חגיגית, ואת נשמתי...'. הוא אמר: 'אבל אתה צעיר... עליך עוד ללמוד הרבה. לא ייתכן לטייל בתוכנו בשוויון-נפש, בקלילות של תייר או הולך בטל...'".
היחסים נותקו כאשר אחד מחברי המערכת פירסם כמה מלות ביקורת על רשימה של קיסרי, והעורך כצנלסון דחה את בקשתו להגיב. קיסרי, שכתב כבר קודם לכן ב"הארץ" (ב"דבר" כעסו, אך כצנלסון גונן עליו), איבד גם בימה זו ולא הצטער הרבה, שכן "הארץ" הדלפון לא שילם לו כלל, בעוד ש"דבר" הדלפון אף הוא שילם לעתים רחוקות שכר סופרים מצומק.
הוא קשר את גורלו עם היומון השלישי של הימים ההם, "דואר היום", ומ-1928 כתב בו לעתים קרובות מפריז האהובה עליו. בתחילת שנות ה-30 חזר לארץ והיה מזכיר המערכת ועורך הלילה בעיתון, שהקפיד להופיע בירושלים.
אורי קיסרי (עומד במרכז) עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון במטוס בשנות ה-50. ליד החלון: נחמיה ארגוב, השליש הצבאי. קיצוני משמאל: אברהם גלבוע, קונסול ישראל בפריז
ב-1937 נכנס להרפתקה שנמשכה 13 שנה: הוא חתם הסכם עם מו"ל בשם קומרוב לערוך שבועון בידור בשם "תשע בערב". אחרי שני גליונות פרש המו"ל וקיסרי הפך, נגד רצונו, לעורך ולמו"ל גם יחד. ב-1946 שינה "תשע בערב" את שמו והפך ל"העולם הזה". ב-1950 מכר אורי קיסרי את "העולם הזה" לאורי אחר, אורי אבנרי, שאף הוא נשא שמות אחרים בתחילה: הלמוט אוסטרמן. השם אורי, מתברר, היה סמל הצבריות, מימי רחל המשוררת ועד "הוא הלך בשדות".
אורי קיסרי בלט במשך שנים בנוף העיתונאי והבוהמי של תל-אביב. בשנות המדינה הוא כתב במקביל ב"הארץ" וב"מעריב" (מצב לא מקובל בדרך כלל), כתב על סרטים, הצגות וקונצרטים ושימש חבר בצוות מבקרי התיאטרון של קול-ישראל. שנים לא מעטות התגורר בחוץ-לארץ ובין השאר היה כתב "הארץ" בפריז. בשנות ה-50 נסע ברחבי הארץ ותיאר ב"מעריב" מושבות ותיקות, מושבים וקיבוצים.
ב-1960 הוענק לו פרס סוקולוב לעיתונאות. בנימוקי השופטים נכתב כי "אורי קיסרי הוא פיליטוניסטן בעל קולמוס חי ורוטט, מהיר, קל, גמיש ורב חן". כן הם ציינו במיוחד את התייחסותו הרבה לנשים בכתיבתו.
משמאל: אורי קיסרי, השחקנית פרנסואז ארנול, טומי לפיד, גיל קיסרי. שנות ה-60
אל עבודתו העיתונאית התייחס ברצינות ובקלילות בה מידה. הוא לא נהג לתקוף, לא להשמיץ, בעולם שהלך והקדיר עד שהיה "בין השמצות". על מקצוע העיתונאות היתה לו בדרך כלל דעה טובה והוא נהג לצטט בהקשר זה את הסופר הצרפתי אנדרה מורואה, שנודע ברומנים ההיסטוריים שלו. קיסרי פגש בו כשסיקר בתחילת שנות ה-50 את פסטיבל הסרטים בקאן עבור "הארץ". מורואה אמר לו: "בעצם אתם העיתונאים, ולא אנחנו, כותבים את ההיסטוריה. אתם הנכם ההיסטוריונים המובהקים! מאז הפעיל גוטנברג את מכונת הדפוס שלו, שוב אין היסטוריה אלא עיתונאות... כי מהו, אחרי הכל, ההיסטוריון אם לא עיתונאי המפגר לראות ומפגר לספר?...".
עוד ציטוט של קיסרי, גם הוא ייבוא מצרפת, היה משל העיתונאי הצרפתי ז'ול זארוויין: "לראות ביושר ולספר בכישרון". זוהי בתמצית, לדעתו, העבודה העיתונאית.
ספרו האוטוביוגראפי "זכרונות ליום מחר (עתים, עיתונים, אנשים)" הוא מאגר בלתי נדלה של ידע על העיתונות בארץ ברוב שנותיה של המאה ה-20, כאשר קיסרי מציב עצמו – תוך התנצלויות אינסוף – במרכז הבימה, וגיבורי הברנז'ה באים ויוצאים כמו בקליידוסקופ ענק.
30 שנה לאחר מותו, ב-2009, הספיד אותו המשורר יוסי גמזו באודה ארוכה שפורסמה בכתב-העת האינטרנטי של הסופר אהוד בן-עזר. בין השאר תיאר גמזו כך את קיסרי, אנין הנפש וטוב המבע: "אורי... אורי קיסרי... לא דחילו ורכילו/ אלא דחילו ורחימו של עט מְטֹעָן/ לא ברעל צרוף כי אם דיו, דיו עם בֹּשֶׂם/ של סמטאות מונפרנס או מושבות הברון./ לא שיר-ארס, שנסון./ לא מרור, רק חֲרֹסֶת./ לא סגנון 'מה נשמץ?', אך כתיבה עם סגנון...".
