אליעזר ליבנה, 1.12.51 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)
מערכת "הדור" ביקשה אותי להשתתף בגיליון-השנה, והריני עושה זאת ברצון. ואין דבר נאה בהזדמנות זו מציון הדרך, בה ילך עיתון יומי, למען ימלא תפקידו וחובתו לציבור. רבות אפשר לכתוב על הנושא, אבל העיקר ניתן אולי לרכז בעשרה סעיפים.
א) על עורך עיתון יומי לזכור תמיד כי העיתון – יחד עם הסרט – הוא אמצעי החינוך הכביר ביותר לגבי הגילים המבוגרים. בזמן האחרון מתפשטת השפעתו גם בין הנוער והילדים. העיתון היומי פועל על הדור המתבגר יותר מאשר כל הצורות של עיתונות ילדים ונוער. עורך עיתון חייב לראות עצמו קודם כל כמחנך, ורק אחר-כך כעסקן פוליטי, בר-פלוגתא ציבורי, מומחה מדעי וכו'.
ב) העיתון היומי הוא בראש וראשונה מוסד חינוכי. עליו לשקף את המסכת הציבורית כולה. אסור לו להצטמצם בשטח הפוליטי, קל-וחומר שאסור לו להרבות בפולמוס מפלגתי יתר-על-המידה. במידה שעיתון מצמצם עצמו בפולמוס מפלגתי – חוג קוראיו מתרחב והשפעתו הפוליטית גדלה.
ג) כמוסד מחנך חייב עיתון לעמוד ברשות עצמו. הוא יכול – ועתים אף צריך – לקבל דינה של מפלגה בענייני השקפת עולם ומדיניות, אולם הוא חייב להיות אדון לעצמו בענייני ביקורת ופרסומת, עידוד מחשבה חופשית וטיפוח הטעם הטוב. עיתון, המקבל הוראות ספרותיות ממשרד (או פרט) מחוץ לחדרי המערכת, פוגם בשליחותו ומונע מחבר-עובדיו הרגשת שליחות וחדוות יצירה.
ד) רמתו ומהימנותו של עיתון ניכרות בחירות הביקורת שהוא מותח. אין ביקורת בלי בקרה עצמית, הווה אומר – ביקורת התנועה, המפלגה, החברה שהעיתון רואה עצמו קרוב לה ואחראי לה. ערך הביקורת כלפי חוץ נשקל לפי מידת הביקורת כלפי פנים. עיתון המונע עצמו מביקורת כלפי פנים – פולמוסו כלפי חוץ חסר כוח שכנוע.
ה) העיתון חייב להבדיל הבדלה חמורה בין מדור הידיעות ומדור התגובות. את הידיעות יש להביא באובייקטיביות גמורה, ולא לערבבן בפירושים, הערות ו"הטבות" מטעם המערכת.
ו) אובייקטיביות לגבי ידיעות פירושה לא רק מתן ידיעות נכונות, אלא גם מתן תשומת-לב הוגנת לגבי סוגי ידיעות שונים. דברי עסקן פוליטי, למשל, צריכים להינתן בעיתון לפי חשיבותם (או מקוריותם), ולא לפי זהותו המפלגתית בלבד. אם מפלגה בטוחה בצדקתה, היא עשויה להסתייע בדברי יריבים לא פחות מבדברי חסידים.
ז) אסור לו לעיתון יומי להצטמצם בדרכי-ביטוי ונוסחאות של ממשלה, הסתדרות או מוסד. סכנה זו גדולה במיוחד בעיתון הקרוב לממשלה או מפלגה אחראית לשלטון. במידה שעיתון מקבל צורות-ביטוי וגינוני נוסח ההולמים צרכים דיפלומטיים או משרדיים, הוא הופך משעמם ומיותר. משעמם – כי זו דרכה של דיפלומטיה להשתמט מהבהרה; מיותר – כי איננו מוסיף הרבה על פרסומים ממשלתיים רשמיים.
ח) אסור לו לעיתון להיתפס לפרסומת "אישים". החשובים ביניהם אינם זקוקים לכך; הם מתפרסמים על-ידי מעשיהם; האחרים, הפרסומת מזיקה להם יותר משמועילה; היא מדגישה את הסתירה בין ריבוי ההבלטה ומיעוט התוכן. ואילו הציבור הקורא מאבד בדרך זו את אמונו בעיתון ואת יחס הכבוד אליו. בשטח זה – ה"צנע" צריך להיות הוראת-קבע.
ט) העיתון היומי הוא מכשיר חשוב בשיפור השפה וטיהורה; בארצנו, על העיתון להיזהר משפה נמלצת ומסורבלת, שאין רוב הציבור נזקק לה; אך עליו להיזהר גם מ"שפת רחוב", המשבשת את החושים, מערפלת את כוח-השיפוט ומפגלת את הטעם הטוב.
י) מתפקידו של עיתון לחנך עיתונאים. רק באווירה שהאמת קודמת בה לתעמולה, הדיוק עדיף מן המליצה וגילוי הפגימות פורץ את מעבי הטשטוש – יכולים להתחנך ולגדול עיתונאים נאמנים לציבור.
עוד בנושא
"רמת מהימנותו של עיתון ניכרת בחרות הביקורת שהוא מותח. אין ביקורת בלי ביקורת עצמית": עשרת הדיברות העיתונאיות שהציג אליעזר ליבנה ב-1949, רלוונטיות גם ב-2012