שר הביטחון אהוד ברק במהלך תרגיל ישראלי-אמריקאי, אתמול (צילום: ליאור מזרחי)

מתחת לגלגלי האוטובוס

"להציל את סרן זיו", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", פרפרזה על שם סרטו של סטיבן ספילברג "להציל את טוראי ריאן". סרן זיו אינו דמות בדיונית, אלא חייל ישראלי אמיתי, רון ירון אינו במאי קולנוע, אלא עורך "ידיעות אחרונות", ובכל זאת מודפסת בשער העיתון הקריאה להציל את החייל, כאילו שער הטבלואיד הנמכר ביותר בישראל אינו אלא כרזת פרסום לעלילת גבורה רגשנית.

מדיווחם של יוסי יהושוע ומתן צורי בכפולה הפותחת של העיתון עולה כי סרן זיו שילון, מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, נפצע אתמול קשה ממטען חבלה שהתפוצץ בגבול עם רצועת עזה. מאז עבר ניתוח מורכב, אחת מידיו נקטעה, והוא נאבק על חייו. כלפי מי מופנית הכותרת הראשית שקוראת להצילו? לא כלפי מי שיכול לעשות משהו כדי להצילו. הרופאים בבית-החולים סורוקה, שבוודאי עושים כל שביכולתם כדי לשקם את החייל הפצוע, אינם זקוקים להוראה מהעיתון. הקריאה מכוונת לקהל הקוראים הכללי, לציבור הישראלי הרחב, שלפי ההיגיון שמוביל את עורכי "ידיעות אחרונות", מעדיף שלא להתמודד ישירות עם עובדת פציעתו של חייל צה"ל.

הכותרת הפשוטה "מ"פ נפצע קשה ממטען" עלולה להשרות מצב רוח שלילי בקרב הקוראים, אך אם ממירים את המידע על פציעתו של חייל בקריאת גיוס למשימה לאומית, הלב של הקורא מתרחב, הדם זורם בעורקיו והוא נמלא התלהבות. אז מה אם לקורא אין כל אפשרות לסייע באופן ממשי במשימה הלאומית? מבחינת "ידיעות אחרונות", עצם הגיוס הרגשי, עצם ההזדהות עם החייל הפצוע, הוא המטרה.

"הרקע לפיגוע: מלחמות פנימיות בעזה", נכתב מעל תיבה קטנה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". רוני שקד מסביר כי לפי גרסת חמאס, את המטען הניח אתמול ארגון החזית-העממית במחאה על אי-שיתופו בקבלת פנים רשמית שנערכה לאמיר קטאר, השיח' חאמד בן-חליפה אל-ת'אני, שביקר אתמול בעזה עם אשתו השיח'ה מוזה. חצי עמוד נוסף מקדיש העיתון לטור פרשנות מאת אלכס פישמן, על האפשרות שהמצב הבטחוני בדרום יידרדר לעבר עימות צבאי. בחירה ראויה, לאור העובדה כי הבוקר אכן אירעה הסלמה נוספת בחזית העזתית.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לביקור השיח' בעזה. "קטאר לטרור" הוא משחק המלים שנבחר להתנוסס הבוקר בראש שער עיתון זה. בעמ' 5, תחת הכותרת "חוגגים ויורים: האמיר ביקר, הגבול התחמם", מדווחים דניאל סיריוטי, לילך שובל ושלמה צזנה כי אל-ת'אני "הודיע כי קטאר תגדיל את תמיכתה בשיקום רצועת עזה מ-250 מיליון דולר ל-400 מיליון דולר", וקרא לאיחוד כוחות בין חמאס לרשות הפלסטינית. "באמצעות החיבוק שמעניקה קטאר לחמאס, היא זורקת את השלום אל מתחת לגלגלי האוטובוס", מצוטטת תגובתו של דובר משרד החוץ, יגאל פלמור. התמיכה הכספית שמקבל השלטון ברצועת עזה נעה ב"ישראל היום" בין דימוי של קטר רכבת לדימוי של גלגלי אוטובוס. הקשר לטרור הוא מובן מאליו, אין צורך לספק פירוט והסבר לכותרת הראשית.

"מעריב" מספק סיקור מעמיק יותר של ביקור השיח' בעזה. רימון מרג'ייה מדווח בפירוט יחסי על ביקור השיח' ואשתו ברצועה, ויואל גוז'נסקי, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל-אביב, מוסיף טור פרשנות מקצועי. קוראי "הארץ" מקבלים אף הם סיקור ראוי, אם כי מובלט פחות, בדמות טור מידעי/פרשני מאת אבי יששכרוף. בשער העיתון מודפסת כותרת המתייחסת לאירועי אתמול בחזית הדרומית: "8 פצמ"רים נורו לישראל, מ"פ נפצע קשה ממטען".

הכי נקי

הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לסירובו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להשתתף בעימות עם ראשי המפלגות הגדולות האחרות. אריק בנדר מדווח בעמ' 8 כי ארגון בשם "המרכז להעצמת האזרח" הזמין את ראשי כל המפלגות הגדולות (על-פי סקרי דעת הקהל, לכן הוזמן גם יאיר לפיד) לעימות שיתקיים ב-1 בינואר באוניברסיטת תל-אביב. שאול מופז, אביגדור ליברמן ולפיד הסכימו עקרונית להשתתף. שלי יחימוביץ' מתנה את השתתפותה בכך שראש הממשלה נתניהו ייקח חלק בעימות, ואילו בלשכת נתניהו "מסרבים לתת תשובה לפניית היוזמים".

לפני כמה ימים הציע עיתונאי ערוץ 10, רביב דרוקר, לנסות לכפות עימות על ראשי המפלגות הגדולות בישראל. "אם בכל זאת אחד המועמדים יסרב", כתב דרוקר בבלוג שלו, "אז שלושת הערוצים צריכים לבקש מהכתבים והעורכים להביא את זה כמה שיותר לידי ביטוי. לא בדרך מלאכותית ופופוליסטית. עניינית. זה הכי ענייני בעולם להגיד שהמועמד הזה והזה הגיע היום לסיור בחירות פה ופה וסירב להסביר למה הוא לא מוכן להגיע לעימות. זה הכי נקי לבוא ולשדר שהמועמד הזה והזה רוצה שנשדר את הנאום שלו, אבל לא מוכן לענות לשאלות. תאמינו לי, אם שלושת הערוצים ילכו ביחד ואם הם יגרמו למועמד המסרב לשלם מחיר פוליטי מצטבר, יהיה עימות. יהיה. תיפסק המסורת המכוערת שמ-96' לא היה פה עימות מלא ואמיתי".

"מעריב" תורם הבוקר את חלקו כנציג העיתונות המודפסת עם הכותרת הראשית "ראשי המפלגות הסכימו לעימות, נתניהו מתחמק". ב"ידיעות אחרונות" אין זכר להצעה בעמוד השער, אך כותרת הידיעה הראשית בעמ' 6, המוקדש לבחירות 2013, קוראת: "מתחמק מעימות". ב"הארץ" לא מדווח על הניסיון לייצר עימות ועל סירובו של נתניהו, אך מתפרסם דיווח מעניין מאת ברק רביד הבוחן את הדמיון הרב בין העקרונות המדיניים של שלי יחימוביץ' לאלה של בנימין נתניהו.

"ישראל היום" מדווח על הניסיון לייצר עימות בתחתית עמ' 9, בידיעה שמקבלת את הכותרת "עימות גם בישראל? תלוי בראש הממשלה", בלא תצלום נלווה. שלמה צזנה אינו משתמש במלים משורש ח.מ.ק, ובמקום זאת מדווח שבלשכת ראש הממשלה "הסבירו כי יש בעיה לקיים עימות, שכן אין מועמד אחד שמוסכם בצד האחר".

בכפולה הפותחת של "ישראל היום", בטור פרשנות המתייחס לעימות הטלוויזיוני השלישי בין המועמדים לנשיאות ארה"ב, מזכיר הפרשן הבכיר דן מרגלית את האפשרות לקיים עימות גם בישראל, בין כל ראשי המפלגות הגדולות. "לא יעיל", פוסק מרגלית, שבעצמו הנחה את העימות הגורלי בין בנימין נתניהו לשמעון פרס בשנת 1996. "אם כבר כי אז בשבוע האחרון בין שני המובילים בלבד", הוא מוסיף, "בתנאי שייאותו, ובמסגרת הדומה להתדיינות האמריקאית שהתקיימה בישראל עד לפני 16 שנים".

הבטחות של פוליטיקאים

"יעקב פרי ממשיך לשרטט דיוקן חדש למעמד הביניים בישראל", כותב ליאור רוזנטל במדור הרכילות של "כלכליסט". "פרי, שעדיין מכהן כיו"ר מזרחי-טפחות ועושה צעדים פוליטיים אל חיקה של יש-עתיד של יאיר לפיד, נראה שלשום בחברתם של מי שהוא כנראה מחשיב כבני מעמדו: שרי אריסון, יצחק תשובה, אליעזר פישמן ואורלי דנקנר. המפגש של פרי עם צמרת המשק נערך במסגרת אירוע פתיחת השנה של חוג ידידי תיאטרון הבימה, שעימו נמנה גם פרי עצמו".

בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסם ראיון שערך סמי פרץ עם אהוד ברק. "אני גם ער לכך שיש דברים באופי ובסגנון החיים שלי שלא עוזרים לזהות אותנו עם הנושא החברתי, אבל אנחנו מזוהים עימו מאוד מבחינה אמיתית, במה שאנחנו עושים בכל יום בממשלה", אומר ברק. בהמשך מחניף שר הביטחון ל"דה-מרקר" ומזכיר את הקריאה של ה"אקונומיסט" למלחמה בריכוזיות. כמו כן מציע ברק להטיל מס על העשירים מדי, גם על עצמו.

"כפי שיודע כל ילד, הבטחות של פוליטיקאים הן משהו שכדאי לקחת בעירבון מוגבל", כותב שאול אמסטרדמסקי בכפולה הפותחת של "כלכליסט", אחרי שהוא משווה בין עמדותיהם של פוליטיקאים ישראלים בנוגע לשלושה נושאים בתקופות שונות ומגלה שהם שינו את דעתם בהתאם להיותם חלק מהשלטון או חלק מהאופוזיציה לו. "בשיטה הפרלמנטרית הקיימת אין לציבור הישראלי סיבה אמיתית להאמין שנבחרי הציבור, האנשים שבידיהם הציבור הפקיד את המנדט לנהל את חייו הציבוריים ולעצב את עתידו ועתיד ילדיו, יעשו את הדבר שלשמו נבחרו", הוא קובע.

בטובתה ושלא בטובתה

כפי שניתן להבין מהכתוב לעיל, "ישראל היום" מקדיש את הכפולה הפותחת שלו לעימות בין נשיא ארה"ב ברק אובמה למועמד המפלגה הרפובליקאית מיט רומני. מדור סקירת עיתונות פטריוטי יותר היה עשוי לתמוה כיצד ייתכן שיום למחרת פציעתו הקשה של מ"פ בגבעתי ממטען חבלה עזתי, נתפסת הכפולה הפותחת בעיתון הנפוץ בישראל בדיווחים על עימות טלוויזיוני בארה"ב. הייתכן שעורכי העיתון שכחו את עיקרון מס' 5 – שכחו שהם ישראלים? האם רק משום שבעל העיתון השקיע עשרות מיליוני דולרים במועמד הרפובליקאי מעדיפים עובדיו לדווח על מצב ההשקעה על פני מצבו של חייל פצוע?

התשובה שלילית. בעל העיתון השקיע במועמד הרפובליקאי מאותה סיבה שהשקיע בעיתון – השפעה על הנעשה בישראל. "אובמה ניצח בנקודות, רומני הקרין מנהיגות, אבל המנצחת הגדולה של העימות האחרון היתה ישראל", נכתב בכותרת משנה בשער "ישראל היום". הכותרת שמעליה, הכותרת המרכזית על העימות השלישי בארה"ב, קרתנית במידה מביכה, אפילו בקנה המידה של עיתון זה – "34 פעמים: ישראל".

"המנצחת בעימות היתה דווקא ישראל", כותב בועז ביסמוט בטור פרשנות בכפולה הפותחת, "שזכתה ל-34 אזכורים (לעומת אפס של אירופה ואחד של הפלסטינים) [...] ". "בטובתה ושלא בטובתה נגררה ישראל למלא תפקיד מרכזי במחלוקת", כותב דן מרגלית בטורו, הנושא את הכותרת "ישראל במרכז".

ב"ידיעות אחרונות" ספרו 32 אזכורים לישראל בעימות. "אובמה ניצח, העולם הפסיד", נכתב בראש עמ' 3 של "הארץ", מעל דיווח מתורגם מאת סטיבן ארלנגר, עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס". "ההסתערות הגדולה, והמביכה לפרקים, היתה על הקול היהודי", מציין חמי שלו בטור נלווה. "יועצו של בוש לשעבר, ארי פליישר, אמר ל'הארץ' שאם רומני יזכה ב-30% מקולות היהודים, הוא ינצח באוהיו וייבחר לנשיא. רומני שב אפוא והתפאר ביחסיו המופלאים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעוד אובמה נאלץ לשלוף מצדו את ביקוריו ביד-ושם ובשדרות משנת 2008".

הכל מסכימים כי אובמה יצא מהעימות כשידו על העליונה, אולם המערכה על הנשיאות עדיין צמודה מאוד, ואין לדעת מי ינצח. "הרושם של הימים האחרונים הוא שהזמן פועל לטובת רומני", כתב יואב קרני ב"גלובס". "פלורידה מתקרבת להישמט מטור אובמה, ורומני מצמצם את הפער גם באוהיו, שתי המדינות המתנדנדות החשובות ביותר לצד וירג'יניה וקולורדו. היש לו די זמן כדי לסגור את הפער?".

תסריט לא בדיוני

"חרדה אמיתית קיימת גם בקרב עיתונאים, שאילי הון, נטולי כל רקע וניסיון בתחום התקשורת, רכשו את עיתונם, שמרכזו ממוקם על מגרש יקר מפז, באחד האזורים הטובים במדינה", כתב בשנת 1992 רזי גוטרמן, אז מנכ"ל אגודת העיתונאים ועיתונאי בכיר לשעבר ב"מעריב". "כיוון שמומחיותם של אותם אנשי עסקים היא דווקא בקרקעות, אין העיתונאים מוציאים מכלל אפשרות תסריט (לא כל-כך בדיוני) שיום אחד יגיעו הבולדוזרים ותהיה שם מעין הכשרת יישוב למגדלי ענק ולעסקת מקרקעין משובחת".

הנבואה של גוטרמן פורסמה לפני 20 שנה ב"ספר השנה של העיתונאים", בעקבות רכישת "מעריב" על-ידי עופר נמרודי. שלשום דיווח מתן חודורוב מ"חדשות 10" כי נמרודי מתכוון להרוס את בית המערכת שבבעלותו ולבנות במקומו גורד שחקים מסחרי בן 50 קומות. את השטח, כזכור, רכש נמרודי זמן קצר לאחר שמכר את השליטה בעיתון לנוחי דנקנר, וזאת בעסקת בעלי עניין שגבתה ממנו מחיר נמוך יחסית של 32 מיליון שקל. "מאז שווי הנכס כמעט הכפיל את עצמו", ציין חודורוב בדיווחו.

בחזית האש

בתחתית שער "מעריב" מדווח העיתון לקוראיו על מכירתו לשלמה בן-צבי. מרבית כפולת האמצע מוקדשת לסיקור ופרשנות של אישור בית-המשפט את עסקת המכירה. על הדיווח חתומים "כתבי 'מעריב'", והוא שונה מאוד מהדיווח שהופיע ב"מעריב" אחרי החלטה קודמת של בית-המשפט. אז הבליט עורך העיתון ניר חפץ, שחתם בשם "כתב 'מעריב'", את הביקורת שמתחה השופטת ורדה אלשיך על הבעלים לשעבר של העיתון, עופר נמרודי (ומנגד את המחמאות שחילקה לבעל השליטה לשעבר נוחי דנקנר). פרסום זה הוליד מחאה מקוונת מצד ועד עיתונאי "מעריב".

גם אתמול מתחה אלשיך ביקורת על גרירת הרגליים של נמרודי (למעשה, "נדנוד רגליים" היה הביטוי שהשתמשה בו), גם אתמול החמיאה השופטת להתנהלות של דנקנר וקבוצת אי.די.בי. בכל זאת, בדיווח הבוקר בעיתון יש לכך רק רמז מעורפל בעומק גוף הידיעה, שרובה מוקדש לפירוט ההסכם הקיבוצי שנחתם בין העובדים לבין בן-צבי ולתגובות הנוגעים בדבר. "עידן חדש", נכתב בכותרת. "מרגיש אחריות גדולה לעובדים שנתנו בי אמון", מצוטט הבעלים החדש, שלמה בן-צבי, בכותרת המשנה.

"עם הגזירה (פיטורים מסיביים) יש בשורה", כותב מרדכי חיימוביץ', מוותיקי העיתון, בטור נלווה. "'מעריב' ימשיך להתקיים, מה שלא היה בטוח לאורך החודשיים האלה. המאבק אז, כפי שאני מבין אותו, היה בעיקר על הפיצויים ועל הפנסיה. עצם קיומו של מקום העבודה היה אי-ודאות אחת גדולה. עכשיו נראה שהוא נשאר".

"בפעם הראשונה מזה כמה עשורים נחתם הסכם קיבוצי בענף המדמם הזה", מדגיש שי ניב בטור פרשנות המתפרסם ב"גלובס". "[...] העובדה שמדובר בהסכם קיבוצי ולא בהסדר אחר היא משמעותית. להסכם קיבוצי יש מעמד מיוחד בעולם העבודה, ופתיחתו אפשרית רק בהסכמת שני הצדדים. כל הפרה שלו מהווה עילה לסכסוך עבודה, לצעדים ארגוניים ובוודאי לסעדים משפטיים. ההסכם הקיבוצי הוא גושפנקא לכוח הארגוני של העובדים, אותו כוח שהביא ככל הנראה את בן-צבי לחתום על ההסכם בשעת בוקר מוקדמת". בתחתית הטור מתפרסם הגילוי הנאות שלפיו ניב נמנה עם מייסדי ארגון העיתונאים בישראל, שבו מאוגדים עיתונאי "מעריב".

"כמה כסף אתה ועו"ד ירון ארבל צפויים להרוויח בתיק זה?", נשאל עו"ד שלמה נס, נאמן בית-המשפט בתיק "מעריב", על-ידי כתבי "גלובס" לי-אור אברבך, חן מענית ורועי גולדנברג. "נס צוחק", נכתב בתשובה, ואז מופיע הציטוט: "אף אחד לא יודע. זה ייקח עוד חודשים ארוכים עד שיהיה הסדר. אנחנו כרגע עסוקים בקרב ונמצאים בחזית האש".

עוד ענייני תקשורת

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" על פיטורי עשירית מכוח האדם באתר "וואלה". עוד מדווח טוקר כי ראשי ערוץ 10 טוענים ששר האוצר יובל שטייניץ מעכב את חתימת ההסכם לפריסת חובות הערוץ.

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי הצעת החוק למיזוג רגולטורי תעלה להצבעה בכנסת ביום ראשון, וכי על-פי ההערכות, תצורף לה הצעת פתרון למשבר בערוץ 10. ידיעה זו פורסמה אתמול גם באתר "גלובס", אך בהמשך נמחקה.

עמרי מניב מדווח ב"מעריב" כי מנכ"ל הרשות השנייה לשעבר, מנשה סמירה, מנהל מגעים להצטרפות לרשימת יש-עתיד.