כיכר ציון בירושלים (צילום ארכיון: נתי שוחט)
בכוונה תחילה
תאונת פגע-וברח שגבתה את חייהן של שלוש נשים מלהיטה את עיתוני הבוקר.
"הכתובת היתה על הכביש", נכתב בלב שער "ידיעות אחרונות", לבן על אדום. "פעם אחר פעם הסתבך שושן ברבי עם החוק – ויצא בזול", מסבירה כותרת המשנה. "רק לפני שנתיים הוא נמלט משוטרים במהירות 180 קמ"ש, אך נידון לעונש מגוחך ורשיונו הוחזר לו. שלשום, על-פי החשד, דרס למוות שלוש בנות משפחה, נמלט ושלח אדם אחר להודות".
"מבוקש", נכתב בראש שער "ישראל היום". "נתניה, ערב שבת", מספרת כותרת המשנה. "שלוש נשים חוצות רחוב במעבר חציה. רכב אאודי, ששייך לעבריין שושן ברבי, טס לעברן, פוגע – ולא מותיר להן סיכוי. כעת מחפשת המשטרה אחרי ברבי, שירד למחתרת. בן דודו: המשטרה לא תמצא אותו".
"חוליגנים על הכביש", נכתב בשער "מעריב", על רקע תצלום גדול מאוד של הרכב הפוגע. "שלוש נשים, אם, בתה ובת דודתה, נהרגו מפגיעת רכב בעת שעברו במעבר חציה בנתניה. על-פי החשד, הנהג דהר במהירות של 100 קמ"ש. אחד מיושבי הרכב הסגיר את עצמו. אחר החשוד הנוסף, שושן ברבי, שכבר ריצה מאסר בגין נהיגה פרועה, נערך מצוד".
עורכי שלושת הטבלואידים מקדישים מקום מרכזי בעמודי השער לתאונה הקטלנית. בשלושתם מודפס תצלום של המכונית הדורסת (אאודי שחורה, שמשתה הקדמית מרוסקת מעוצמת הפגיעה), ומנגד תצלומי שלוש הקורבנות, שושנה וסבטלנה יגודייב ואלכסנדרה רובינוב. הכפולות הפותחות של שלושת הטבלואידים מוקדשות אף הן לתאונה, לקורבנות ולחשוד במעשה. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ממשיך הסיקור ותופס את כל התוכן המערכתי בכפולה השנייה.
הסיפור מוצג בעיתוני ההמון כעוד מפגש גורלי בין רוע מוחלט לטוב מוחלט. עבריין שטוף סמים, שפגע, ברח ומסתתר (הכל על-פי החשד, כמובן), לעומת שלוש נשים, קרובות משפחה, שבסך-הכל רצו לבלות שבת משפחתית ביחד. הצעירה, כך נמסר לנו, היתה אמורה לחגוג השבוע את אירוסיה.
"זו לא תאונה, זה פיגוע", מצוטטת לריסה זטלוואי, בתה של אלכסנדרה רובינוב, בידיעה מאת איתן גליקמן ומתי סיבר ב"ידיעות אחרונות". "מי שנוהג ככה הוא רוצח", מצוטט קרוב משפחה אחר בידיעה מאת ליאור אבני ב"מעריב".
ב"הארץ" היחס לתאונת הדרכים שונה. בשער העיתון מדווח עליה בתמצות. כותרת קצרה ("3 נשים נדרסו למוות בנתניה, הנהג נמלט"), תחת תצלום בינוני בגודלו. הקוראים מופנים לעמ' 6 (עמ' 12 בספירה טבלואידית), שמעט יותר מחציו מוקדש לסיקור הפגיעה והבריחה [אילן ליאור ויניר יגנה].
הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בנושא אחר. "לראשונה ארה"ב מגדירה אלימות מתנחלים כטרור", נכתב בה [ברק רביד]. תחתיה מופנים הקוראים לידיעה נוספת הקשורה לאלימות בכוונה תחילה, על-פי החשד, של יהודים כלפי ערבים – "חשד: נערים יהודים עשו לינץ' בערבי בירושלים".
תחת הכותרת "עשרות נערים יהודים תקפו 4 נערים פלסטינים בי-ם, ופצעו אחד מהם קשה", מדווח ניר חסון בעמ' 5 של "הארץ" על מה שהתרחש בלילה שבין חמישי לשישי במרכז העיר ירושלים. לפי דיווחו, עדי ראייה סיפרו שלפני התקיפה הסתובבו כמה עשרות בני נוער יהודים כשהם קוראים, "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה".
חסון מביא את דבריו של מוחמד מוג'הד, שמספר כיצד התקרבה אליו ואל בני דודו קבוצה של יהודים, כ-50 לדבריו, בקריאות "ערבים, ערבים". בן דוד אחר, נועמיין ג'ולאני, מספר: "פתאום בא אלינו אחד ואמר לג'אמל, 'מה אתה עושה פה, יא בן זונה'. ג'אמל ניסה לברוח, אבל הוא נתן לו מכה חזקה בחזה והוא נפל עם הראש ברצפה". ג'מאל ג'ולאני, בן 17 מראס-אלעמוד, הוכה בעודו שוכב על הרצפה, ונפצע קשה. אנשי מד"א מצאו אותו בלי הכרה, בלי דופק וללא נשימה וביצעו בו החייאה. חשוד במעשה, תושב ירושלים בן 19, נעצר אתמול.
להבדיל מבידיעות על קורבנות תאונת הפגע-וברח, באף עיתון לא נמצא מקום לדיווח על חייו של הפלסטיני הפצוע קשה. אופיו, משפחתו, עיסוקיו, תוכניותיו לעתיד.
חסון מצטט בדיווחו באריכות מפוסט שהעלתה עדת ראייה לעמודה הפרטי ברשת פייסבוק: "מאוחר בלילה ולא יכולה ללכת לישון. העיניים מלאות דמעות כבר כמה שעות טובות והבטן מתהפכת מהשאלה על אובדן צלם אנוש, צלם אלוהים שבאדם, אובדן שאני כל-כך לא מוכנה לקבל. אבל היום ראיתי לינץ', בעיניים ממש, בכיכר ציון, מרכז העיר ירושלים.
"הגענו צוות עלם בשעה הרגילה להתנדבות הרגילה שלנו בכיכר ציון, ולא עברה חצי שעה וצעקות 'יהודי הוא נשמה ערבי הוא בן – ' עלו בקולי קולות ועשרות(!!) נערים רצים ומתקבצים ומתחילים להכות למוות ממש שלושה נערים ערבים שהלכו בנחת במדרחוב בן-יהודה. כשאחד מהנערים הערבים כשל ונפל לרצפה, המשיכו הנערים לבעוט בו בראש, הוא איבד את ההכרה, העיניים התגלגלו, זווית הראש התעוותה ואז הבועטים ברחו והשאר התקבצו במעגל מסביב, כשחלק עוד צועקים עם שנאה בעיניים את הסיסמה הבזויה על יהודי הוא וערבי הוא...
"כששני מתנדבים שלנו נכנסו לתוך המעגל לנסות לבצע החייאה, התחילו המוני נערים מסביב להתמרמר בקול על שאנחנו מנשימים ערבי, וכשעברו לידנו וראו את שאר המתנדבים מזועזעים, שאלו למה אנחנו כל-כך בשוק, הוא ערבי, וכשחזרנו לאזור אחרי שעבר קצת זמן והזירה סומנה כזירת רצח ושוטרים היו בה יחד עם בן הדוד של הנפגע, שניסה לשחזר מה היה, עמדו שם שני נערים שלא הבינו למה אנחנו רוצים לתת בקבוק מים לבן דוד של הנער שהובהל במצב אנוש לבית-חולים, הוא ערבי והם לא צריכים להסתובב לנו במרכז העיר וזה מגיע להם כי אולי ככה הם יפחדו סוף-סוף.
"ילדים בני 15–18 הורגים ילד בגילם בידיים שלהם ממש. בידיים שלהם ממש. ילדים ששום דבר בלב לא זז להם כשבעטו למוות בנער בן גילם ששכב מפרפר על הרצפה. התמונה לא זזה לי מהעיניים והקולות עוד נשמעים ותחושת חוסר האונים והשאלה מה קרה לנו ומה קורה לילדים שלנו ובעיקר בעיקר – איך והאם עוד אפשר לשנות...".
לכוונת הפוגעים יש משמעות, פלילית ותקשורתית. בניגוד לדבריהם של קרובי משפחת קורבנות תאונת הפגע-וברח, סביר שהדורס לא התכוון לבצע פיגוע ולרצוח. לעומת זאת, סביר שהתקפות של מתנחלים על רכוש וחיי אדם פלסטינים, שהוגדרו כטרור על-ידי ארה"ב, והמכות שספגו בסוף-השבוע ערבים מידי יהודים נועדו לפגוע ולגרום נזק. נוסף על כך, לעומת התנהגות פלילית בלבד, באלימות היהודית נגד ערבים יש מניע לאומי.
מה שמוגדר בעיתונים כ"לינץ'" קרוב בהרבה לנסיון פיגוע או נסיון רצח מאשר תאונת הפגע-וברח. בכל זאת, הטבלואידים מעדיפים להתמקד בתאונה שבה יהודי אחד הרג, כנראה בטעות, שלוש יהודיות אחרות, ולא באירוע שהתרחש בירושלים. התאונה מקבלת את מרכז תשומת הלב בשער, ועליה מדווח בעמודים הראשונים. בשערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" אין כל זכר למה שהתרחש בכיכר ציון בירושלים.
"ישראל היום" מגלה את היחס הסלחני ביותר לאירוע בירושלים. רק בעמ' 17 של העיתון, שני עמודים אחרי דיווח על יוזמה של משרד החינוך לעודד את תלמידי ישראל לפצוח בריקודים, מספקת אפרת פורשר ידיעה קצרה תחת הכותרת "נער ערבי נפצע קשה בקטטה עם יהודים". "קטטה", כמו היה הערבי מפגינה ש"התעמתה" עם קצין משטרה. פורשר לא שוחחה עם איש ממשפחת הנפגעים, או לפחות לא כוללת ציטוט מדבריהם בידיעה פרי עטה. נוסח הידיעה לקוני יחסית לידיעות בעיתונים אחרים ויחסית לידיעה בעיתון זה על התאונה בנתניה.
בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות" ידיעה גדולה יותר, מאת ירון דורון, דני אדינו אבבה ורוני שקד, המתפרסמת תחת הכותרת "תקפו אותנו רק כי אנחנו ערבים", ציטוט מפי אחד מבני דודו של הפצוע. הידיעה כוללת ציטוטים מפי כמה עדי ראייה. אחד מהם, אמיר ברבישט, אמר כי "הצעירים [קרי: היהודים] טענו שהוא [קרי: הערבי] ניסה להתחיל עם בחורה יהודייה. היה להם רצח בעיניים".
ב"מעריב" היחס לאירוע בירושלים שונה. בתחתית שער העיתון מצאו עורכיו מקום לתצלום של הפצוע, מאושפז בבית-החולים, לצד הכותרת "הנערים אמרו לנו, מה אתם מנסים לעשות לו החייאה, הוא בכלל ערבי". דיווח נרחב יחסית מתפרסם בעמ' 6, מיד לאחר עמודי העיתון המוקדשים לסיקור תאונת הפגע-וברח. עמרי מניב, יוסי אלי וארי גלהר מדווחים בפתח הידיעה כי הפצוע התעורר ואמר להם, "אני לא זוכר עכשיו מה קרה, חשבתי שהייתי בכלל בחברון". גם אמו, נארימאן ג'ולאני, מצוטטת: "מי שעשה לו את זה הוא לא בן-אדם, [...] אני מפחדת עליו. מספיק שהוא הולך לעיר ויכולים להרוג אותו".
היחס של "ישראל היום" לאלימות יהודים כלפי ערבים עקבי. לא רק בתולדות העיתון, אלא גם בגליון הבוקר. בשלושת העיתונים האחרים החליטו העורכים, באופן טבעי, לצרף את הידיעה על חקירת השלכת בקבוק תבערה לעבר רכב פלסטיני, ופציעת נוסעיו, לידיעה על האלימות של יהודים כלפי ערבים בירושלים. ב"ישראל היום", לעומת זאת, ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה, שלפיה ראש הממשלה גינה באוזני יו"ר הרשות הפלסטינית השלכת בקבוק תבערה על רכב פלסטיני, מתפרסמת בעמ' 11, במסגרת רצף של עמודים המוקדשים ליחסי איראן-ישראל. בלי הקשר, בלי תצלום, בלי הבלטה.
שקט, מדברים
במאמר המערכת של "מקור ראשון" מסביר הבוקר אמנון לורד, על סמך ראיון שהעניק לפני ימים אחדים דניס רוס, כי גל הפרסומים של השבועיים האחרונים בנוגע לאפשרות שישראל תתקוף באיראן נועד לשרת שתי מטרות עיקריות: להכין את דעת הקהל העולמית ולהכין את הציבור הישראלי (בהמשך כותב לורד גם על "הפיכה מתגלגלת כנגד ממשלתה הנבחרת והחוקית של מדינת ישראל", על "נסיון המרדה" ו"מהלכי פוטש").
בכל הנוגע להכנת הציבור הישראלי, "ישראל היום" לוקח את המשימה ברצינות תהומית. כל התוכן המערכתי בגליון הבוקר, מעמ' 5 ועד עמ' 11, מוקדש למה שמכונה בכותרת הראשית ולאורך כל הסיקור "מתקפת שנאה". אלי לאון ודניאל סיריוטי מדווחים בפתח רצף העמודים על התבטאויות מיליטנטיות מצד בכירים איראניים בימים האחרונים. קיומה של ישראל הוא "עלבון לאנושות" ו"המשטר הציוני והציונים הם גידול סרטני", אמר נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד. "אם ישראל תתקוף – ניפטר ממנה לנצח", אמר בכיר אחר.
שאר הסיקור בעניין "מתקפת השנאה" ב"ישראל היום" נוגע דווקא לנעשה מחוץ לאיראן. "אם ישראל תפעל, לא ייווצר קרע עם ארה"ב", מבטיח שגריר ישראל בארה"ב בכותרת אחת. "בטהרן יש משטר השמדת עם", מצוטט המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מיט רומני, בכותרת שנייה. "ממליץ לאובמה להתחייב בכנסת: אם צריך – נתקוף", מצוטטים דברים שכתב אלוף (במיל') עמוס ידלין במאמר ב"וושינגטון פוסט", בכותרת שלישית. "ישראל היתה צריכה לתקוף כבר ב-2005", מצוטט מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, בכותרת רביעית, על סמך דברים שאמר בתוכנית "יומן" של ערוץ 1. "בעבר, מופז דרש לתקוף את איראן", מצוטטת, הפעם באופן ישיר ותוך מתן קרדיט, לשכת ראש הממשלה, בכותרת חמישית.
"נכנסנו לטירוף, וחייבים לעצור", כותב גונן גינת, עורך בכיר ב"ישראל היום". גינת מוחה נגד העיסוק התקשורתי בסוגיית איראן, מזכיר, כמו לשכת נתניהו, את דברי מופז בעבר בעד תקיפה באיראן, יוצא גם נגד דברי הנשיא פרס ומסיים שוב בבקשה: "די, זה כבר מטורף לגמרי. לעצור. קצת שקט שיהיה פה". בקשת השקט של גינת מתפרסמת כרשימת דעה הנלווית לשבעת עמודי העיתון שכל התוכן המערכתי בהם מוקדש לסיקור האפשרות למלחמה בין ישראל לאיראן. נראה שהעיתון דורש שקט רק מצד אחד, זה שמתנגד למתקפה ישראלית על איראן.
מ"ידיעות אחרונות" עולה תמונת מראה. כפולת עמודים אחת בלבד, שבה האיומים האיראניים תופסים מקום שני, אחרי ציטוט מפי הנשיא שמעון פרס, כפי שהתבטא "בשיחות סגורות": "אני לא ישן מרוב דאגה". לצד הידיעה על פרס, ידיעה תומכת שלפיה הנשיא לשעבר יצחק נבון אמר כי "דבריו של פרס אמיצים ושקולים". ב"מעריב" מדגישים בכותרת הראשית את האיומים שנשמעים מכיוון איראן, ובפנים העיתון מופיעה הכותרת "וושינגטון: תומכים בפרס". כותרת דומה מתפרסמת בשער "הארץ".
בשולי החדשות
א. "אהוד ברק מציג: הוועדה להגדלת תקציב הביטחון", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "דה-מרקר". מוטי בסוק מדווח כי שר הביטחון מינה ועדה בראשות פרופ' אשר טישלר, שחיברה דו"ח ולפיו תקציב מערכת הביטחון נשחק בחמש השנים האחרונות ב-7 מיליארד שקל. במוסף "עסקים" של "מעריב" דיווח על כך יהודה שרוני ביום שלישי שעבר.
ב. "אין אינפלציה בישראל", קובע סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "לפי מדד המחירים ליולי, סל הקניות של משפחה ישראלית אופיינית התייקר בשנה האחרונה ב-1.4%. זהו קצב אטי", הוא כותב. "[...] בחינת המדד לפי מרכיביו מצביעה אף היא על בלימה כמעט מוחלטת של האינפלציה. [...] כיצד, אם כן, אפשר להסביר את התחושה המשותפת לישראלים רבים ש'אי-אפשר לחיות כאן' וש'יוקר המחיה הפך לבלתי נסבל?'". פלוצקר מאשים בעיקר את כלי התקשורת שיוצרים את תודעת ההתייקרות בקרב הציבור. לצד רשימתו מתפרסמת ידיעה מאת גד ליאור תחת הכותרת "בקרוב: גל נוסף של התייקרויות".
ג. בראש הכפולה הסוגרת בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה בלעדית מאת איתן גליקמן. כתב "ידיעות אחרונות" מדווח על אירוע שהתרחש בזירה שמערכת העיתון עוקבת אחריה מקרוב – הופעותיו של הזמר ובעל הטור ב"ידיעות אחרונות" שלמה ארצי. לפי הידיעה של גליקמן, במהלך הופעה שקיים ביום חמישי זיהה הזמר כי בקהל נמצא מתופף שניגן איתו בעבר. ארצי הזמין אותו לבמה והעניק לו את האפשרות לשוב ולתופף למענו במהלך שיר שביצע. הלא-אירוע הזה מקבל מ"ידיעות אחרונות" תצלום וידיעה בת 160 מלה.
לפחות נשאר לנו ההייטק
"רשות ההגירה והאוכלוסין של משרד הפנים עצרה וכלאה, לפני שלושה ימים, שלושה אזרחים מדרום-סודאן, חולים במצב קשה, חרף העובדה שבקשותיהם תלויות ועומדות בפני רשות ההגירה, לקראת בחינת ועדה הומניטרית", מדווחת טלילה נשר ב"הארץ". "מדובר בכליאת שווא, שכן השלושה אינם ברי-גירוש כל עוד לא נקבעה החלטה בעניינם".
"אהוד ברק הורה לפנות שמונה כפרים מתושביהם בשל קדושת שטח האש", כותבת עמירה הס באותו עיתון, ומוסיפה: "נמאס לקרוא על זה שוב ושוב? האמינו לי, נמאס לכתוב על זה שוב ושוב, והכי נמאס לחיות את זה שנה אחר שנה, ברצף אחד מאז 1948".
(בראש כפולת עמודים של "דה-מרקר" נכתב: "ההייטק מתקשה לעלות כיתה".)
ענייני תקשורת
אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי עובדי ערוץ 10 הפגינו אתמול מול בית ראש הממשלה, בית שר האוצר ובית שר התקשורת בדרישה לאפשר לזכיינית הערוץ לפרוס את חובותיה. מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי לפי ההערכות של אנשי ערוץ 10, שר האוצר לא ייענה לבקשה.
ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר על שיתופי פעולה בין גופי תקשורת ישראליים, שנועדו לחסוך בעלויות ולאפשר לכלי התקשורת לשרוד במציאות הכלכלית הנוכחית.
ב"כלכליסט" מראיינת שלי פריצקר את מנכל שפ"מ רונן ברקה. "להפתעתי, זכינו לפרגון גדול על הקמפיין הזה מהענף ומחוצה לו", אומר ברקה ביחס למסע הפרסומי של רשת ב', שדימה את המציאות הפוליטית לטלנובלה.