תרגיל שערך אתמול פיקוד העורף דימה נפילת טילים על חולון (צילום: גילי יערי)
"בהודעה מלשכת שר הביטחון לא נמסרו פרטים"
האפשרות שמדינת ישראל תחליט לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ממשיכה להעסיק את כל העיתונים גם הבוקר. ביתר דיוק, העיתונים עוסקים בעיקר במה שמכונה "הדיון הציבורי" סביב האפשרות שישראל תתקוף את איראן. כתוצאה מכך, ובאופן בלתי נמנע, מעלים העיתונים בפני קוראיהם לא רק את השאלה מיהם מחוללי הדיון הציבורי ומהן מטרותיהם האמיתיות, אלא גם מנצלים את ההזדמנות כדי לכתוב על הנושא שבו הם ממילא בקיאים וזה שמפעיל אותם רגשית יותר מכל נושא אחר – הם עצמם, חלקם בכל הפרשה הזו וחלקם של יריביהם מעיתונים מתחרים.
"מעט קשה להאמין, אבל אתמול נרשמו 24 שעות תמימות בלי אף התבטאות שנויה במחלוקת של בכיר ישראלי באשר למתקפה אווירית אפשרית נגד איראן", נכתב בפתח הטקסט המרכזי בראש עמוד השער של "הארץ". לא ידיעה חדשותית, אלא טור פרשנות קצר, מאת עמוס הראל, שמופיע תחת הכותרת "אובמה וסרקוזי: להפעיל לחץ חסר תקדים על איראן", אבל עוסק יותר בניסיון לפזר את הערפל סביב עמדות ראשי המדינה בסוגיה האיראנית.
מה בכל זאת ניתן לחדש בעניין התקיפה האפשרית של ישראל באיראן? לפי הראל, "תמונת המצב שמתחילה להצטייר, בסבירות גבוהה למדי, היא כזו: המחלוקת הפנימית בישראל נותרה בעינה, וכמוה תמיכתו העקרונית של הצמד נתניהו-ברק באופציה צבאית. נראה שישראל עברה בהדרגה להפגנת שרירים אינטנסיבית [...] תחת איום הפעולה הישראלי, הסיכוי לגיבוש עמדה עולמית נוקשה נגד איראן גדל".
בשער "מעריב" ובעמ' 2 של העיתון מדווח אלי ברדנשטיין על העתיד להתפרסם בדוח סבא"א ביום שלישי הקרוב. לפי שיחות עם "מקורות ישראליים שנחשפו לעיקריו [של הדו"ח]", מדווח ברדנשטיין כי הוא צפוי להיות "קשה ביותר ומצביע על התקדמות ברורה וניכרת במאמצי האיראנים להשיג נשק גרעיני". עוד מצוטטים המקורות כאומרים: "אנחנו מקווים שהדו"ח ישנה את היחס של הקהילה הבינלאומית לתוכנית הגרעין ויחזיר את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום של הקהילה הבינלאומית, כי שעון החול הולך ואוזל".
הד לתקוות אלו מובע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "פרס: שהעולם יעצור את איראן", ציטוט שמביא איתמר אייכנר מפי נשיא המדינה, שמתבטא בסוגיה במהלך ביקור בקפריסין. בכותרת המשנה יש גם פרשנות שמגייסת את הנשיא לטובת הקמפיין שמוביל "ידיעות אחרונות" נגד התקפה ישראלית באיראן ("הנשיא רמז כי אין לפעול לבד"). אך מקריאת הידיעה של אייכנר בכפולה הפותחת לא ברור כי זו עמדת הנשיא. אפילו אייכנר עצמו קובע כי את התבטאות פרס ניתן לפרש הן כהתנגדות לתקיפה ישראלית והן כאיתות למערב למנוע את התגרענות איראן, אחרת "לישראל לא יהיה מנוס מלעשות את העבודה בעצמה".
מה תהא תגובה עולמית מספקת מבחינת המצדדים בתקיפה ישראלית? שמעון שיפר מספק באותה כפולת עמודים ציטוט מפי אהוד ברק, שנפגש אתמול בבריטניה עם "בכירים במערכת הביטחון המדינית-בטחונית של הממלכה". לפי שיפר, ברק אמר להם על איראן כך: "לאחר שתחזיק בנשק גרעיני, היא תרכוש חסינות מפני פגיעה בה".
שיפר ממשיך ומדווח כי אם ארה"ב תתעקש על הפעלת סנקציות במקום פעולה צבאית נגד איראן, "היא לא תותיר בידי ישראל את הברירה – אלא להוציא מכלל פעולה את מתקני הגרעין האיראניים". במלים אחרות, ישראל דורשת מארה"ב/הקהילה הבינלאומית פעולה צבאית מיידית, או שתצא בעצמה לפעולה צבאית. בידיעה נוספת בכפולת העמודים מדווח יוסי יהושוע כי בימים האחרונים חל גידול של פי חמישה במספר הפונים לקבל ערכות מגן מפני נשק כימי וביולוגי.
עיתון "ישראל היום", נאמן למעמדו כמוביל מחנה "שקט, אנו עומדים לירות", אינו חושף בעמודי החדשות התפתחויות מרעישות מהחזית האיראנית. שלמה צזנה מדווח על פגישות ברק בלונדון, בלי לציין מה נאמר בהן ("בהודעה מלשכת שר הביטחון לא נמסרו פרטים על תוכן הפגישות מלבד העובדה שבמהלכן 'נדון האתגר המורכב בסוגיית הגרעין האיראני'", יודע צזנה למסור לקוראיו). ידיעה על התבטאות פרס, מאת יורי ילון, תופסת חלק מטור צד בעמ' 5, בלי פרשנויות לדבריו. חלק נכבד מן הסיקור נוגע ל"דיון הציבורי" עצמו ולא לנושא הדיון.
הידיעה המרכזית בעמוד, מאת דניאל סיריוטי וגדי גולן, מוקדשת להוראה שהעביר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לראש השב"כ יורם כהן, "לפתוח בחקירה לאיתור גורמים פוליטיים ובטחוניים העומדים מאחורי ההדלפות בנושא תקיפה אפשרית של ישראל על מתקני הגרעין של איראן".
הידיעה מסתמכת על פרסום בעיתון הכווייתי "אל-ג'רידה", שבו נכתב כי "ההוראה לפתוח בחקירה ניתנה לאחר שעלה חשד כי ההדלפות נובעות ממניעים פוליטיים שתכליתם לפגוע בראש הממשלה ובשר הביטחון אהוד ברק, ואף להביא להפלת הממשלה המכהנת". תיאוריה זו תופסת את מרבית כותרת המשנה לידיעה.
ב"ידיעות אחרונות" מצטט איתמר אייכנר "גורמים ממשלתיים בכירים" ש"אמרו כי לא צריך לנהל שום חקירה וכי כולם יודעים מי עומד מאחורי גל הפרסומים האחרון". מיד בהמשך מצוין כי "בסביבתו של נתניהו משוכנעים שמי שעומד מאחורי גל הפרסומים הזה הוא מאיר דגן, שלטענתם עבר ממערכת למערכת כדי לתדרך נגד תקיפה צבאית" (ב"אל-ג'רידה" מוזכר גם יובל דיסקין).
"איכשהו", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "הפכה בשנתיים האחרונות דווקא העיתונות הכווייתית לערוץ המועדף להדלפות רגישות מצד הממסד הישראלי. נדמה שלא פעם היתה לשכת ראש הממשלה עצמה המקור לידיעות אלה. הנה הימור: קיים סיכוי רב שחקירת השב"כ, אם תתנהל בכלל, תיתקל במבוי סתום. הסיבה לכך פשוטה. בשבועות האחרונים לא היה כמעט בכיר ישראלי אחד, בתפקיד או בדימוס, שלא נטל חלק, גלוי או סמוי, בדיון התקשורתי על איראן".
ג'קי חורי מוסיף ב"הארץ" תיבה המוכתרת בשאלה, "איך הפך עיתון כווייתי לשופר של לשכת ראש הממשלה". חורי מזכיר כי לדעת פרשנים בלבנון, העיתון, שנוסד בשנת 2007, נתמך כלכלית על-ידי ישראל ומשמש לתעמולה. אם הטענה נכונה, זו אינה הפעם הראשונה שננקטת טקטיקה כזו.
זריית חול עצמית בעיניים
שעריהם של מוספי סוף-השבוע של כל העיתונים מוקדשים לאיראן. "עננים מתקדרים", "חומר רדיואקטיבי למחשבה" ו"פצצת זמן" הן הכותרות של מוספי "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (בהתאמה). מוסף "ישראל השבוע" עוסק אף הוא באיראן, תחת הכותרת "חוצפה אטומית". החוצפה האטומית אינה העובדה כי מדינה נוספת במזרח התיכון מנסה להתחמש בנשק אטומי, אף כי בהחלט מדובר בחוצפה רבתי, אלא ה"פטפוט" המיותר של בכירים על האפשרות שישראל תפעל צבאית לסיכול תוכנית זו.
דן מרגלית כותב בפתח המוסף בגנות הפטפוט ("רוב מכריע מבין התובעים 'דיון ציבורי' כבר גיבשו עמדה. הם מתנגדים לתקיפה ומשלימים עם היותה של איראן מדינת גרעין, ומבינים כי לאחר מכן יזדרזו גם טורקיה ומצרים וסוריה, ואולי לוב, להתחמש בפצצות אטום ומימן. וכך, תביעה לקיים 'דיון ציבורי' היא זריית חול עצמית בעיניים"); בועז ביסמוט מציין בסקירתו כי ברשת PRESS TV האיראנית ציטטו מהכתבה ב"הארץ" על עמדות השרים בעניין התקיפה באיראן, וככל הנראה מתכוון שזהו אות קלון לעיתון ודוגמה לסכנה הטומנת בחובה עיתונות חסרת אחריות; שלמה צזנה מראיין את משה (בוגי) יעלון ומביא את עמדותיו תחת הכותרת "הדיון הפומבי בנושאי איראן הוא חסר אחריות ומעוות".
אחרי הקדמה של 400 מלה על הנזק, לדעת יעלון, שמסב הדיון הציבורי על התקפת איראן, כותב צזנה כי "באשר לאיום האיראני, יעלון אינו מסתיר את הסכנה הנשקפת לישראל, אך באותה עת הוא מבהיר כי ישראל לא צריכה להוביל את התקיפה".
צזנה כותב גם על "קמפיין שמובילים בימים האחרונים 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2". ב"ידיעות אחרונות" מגדיר אותו נחום ברנע כ"ידיעה המרכזית בכל כלי התקשורת החופשיים במדינה". לפי ברנע, שהטיל את הפצצה הראשונה בקמפיין הנוכחי (סלחו נא על משחק המלים), "הצורך בדיון ציבורי ברור [...] ישראל עלולה להיגרר שלא בטובתה למלחמה בהיקף מלא, מהסוג שלא נקלענו אליו מאז מלחמת העצמאות. [...] הפרסום ב'ידיעות אחרונות' ביום שישי שעבר לא התהדר בעובדות חדשות שנכללו בו או בסודות שנחשפו. ההבדל בינו לבין פרסומים קודמים היה שתיאר את המצב ברצינות, בלי קריצות ודאחקות. לפעמים למלים יש כוח".
זהו תיאור בלתי מדויק. כבר היו פרסומים רציניים, נטולי דאחקות. הם לא הופיעו בשער גליון יום שישי של "ידיעות אחרונות" ולא נלוו ברצף מתמשך של ידיעות מרכזיות וכתבות בימים שלאחר מכן. לפעמים לתפוצה יש כוח.
מובן שלא כל העיתונאים והפרשנים מצליחים לשמור על רצינות. בן כספית יוצא ב"מוספשבת" של "מעריב" נגד הביקורת על הדיון הציבורי בעניין תקיפת איראן, ועל הדרך מריץ כמה דאחקות אישיות על חשבון העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב.
עוד שתי הערות בשולי "הדיון הציבורי"
1. חלקה של הצנזורה. מזכיר בן כספית ב"מעריב": "הכל מאושר בצנזורה". כותב יואל מרקוס במדור הדעות של "הארץ": "כשהצנזורה מתירה מה שאסרה רק לא לפני הרבה זמן, זה אולי לא מקרי: או שזה נועד להכין את דעת הקהל שהגרוע והמפחיד מכל עלול לקרות, או ללחוץ על ארה"ב שהיא עצמה תפעל נגד איראן, או לתרץ מדוע אנו מתמהמהים בוויתורים לרשות".
מוסיף אבנר כהן, באותו מדור: "אם בעבר היתה הסכמה שבשתיקה שבעניינים מסוג זה אין לקיים דיון ציבורי, והצנזורה בסיוע העיתונות אכפו שתיקה, ישראל של היום מסרבת לכפוף את ראשה לקוד הישן. נראה שאפילו הצנזורה הצבאית מסרבת לאכוף משמעת שתיקה. בניגוד לעבר, הציבור הישראלי מסרב לתת מנדט קיומי מלא ל'שני אנשים בלבד' או אפילו לקבינט מצומצם של שמונה שרים. זאת כשלעצמה התפתחות חיובית ומדהימה מאין כמוה, המוסיפה בלם חדש למערכת איזונים עדינה ושברירית".
2. צירוף מקרים. ב"ידיעות אחרונות", כאמור לעיל, נכתב כי לדעת לשכת נתניהו, מאיר דגן עבר בימים האחרונים ממערכת למערכת כדי לתדרך נגד תקיפה צבאית. באופן טבעי, העיתונים לא מאשרים ולא מכחישים מי ביקר במערכות והעביר תדרוכים. יחד עם זאת, ב"הארץ" טוען עמוס הראל כי כל המבקרים את דגן, "מיובל שטייניץ ועד תת-אלוף (מיל') מירי רגב, תרמו יחד לבטחון ישראל כדי אחוז ממה שעשה למענו דגן בשנותיו הרבות בצה"ל ובמוסד", ואילו ב"מעריב" מזכיר בן כספית את הביקורת של בני בגין נגד דגן וכותב: "דגן עשה בחודש אחד בחייו למען בטחון המדינה יותר מאשר בגין היה עושה בשלושה מחזורי חיים".
כמו חיות
"התחלתי לעבוד כמאבטח בניין. זורקים אותך באתר בנייה בלי שירותים, בלי קורת גג, בלי אפשרות לאכול – אתה מרגיש כמו חיה. אחרי שבוע אמרתי שאני לא ממשיך. כשהגעתי להחזיר את הנשק לא החזירו לי את רשיון הנשק שלי, ובלעדיו אני לא יכול להתקבל למקום עבודה אחר". את הציטוט הזה, מפי עובד הקבלן חגי חניה, מביאה דנה ויילר-פולק בעמודי החדשות של "הארץ", לרגל ההכרזה של ההסתדרות כי היא מתכוונת לפתוח בשביתה כללית במשק במחאה על תנאי העסקתם של עובדי הקבלן.
"ההסתדרות דורשת שכל עובדי הקבלן, או לפחות רובם, ייהפכו לעובדים מן המניין של הארגונים בהם הוצבו לעבודה", נכתב בידיעה מאת חיים ביאור, אורה קורן וזוהר בלומנקרנץ. "משרד האוצר", נכתב בהמשך, "מתנגד לקליטת עובדי הקבלן במסגרת העסקה ישירה". את הדיווח מלוות שתי אינפוגרפיקות. האחת מוקדשת למשרדים ולשירותים שאמורים לשבות (משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, הביטוח-הלאומי וכדומה), והשנייה לעילת השביתה – עובדי הקבלן (400-300 אלף במספר, 20% מעובדי משרדי הממשלה).
"מעריב" מקדיש לשביתה הצפויה את כל עמ' 6. יובל גורן מדווח בידיעה אחת על חילוקי הדעות בין ההסתדרות לאוצר, ובידיעהאחרת על מצבם של עובדי הקבלן. לדיווח נלווים שני תצלומים של עובדי קבלן, המספרים בקצרה על תנאי העסקתם. אלי חייק, בן 45, נשוי ואב לשניים, עובד שבע שנים בפרקליטות מחוז צפון ומרוויח כ-5,000 שקל ללא הטבות כמו עמיתיו. דוד חדד, בן 55, נשוי ואב לחמישה, עובד ניקיון במפעל אלביט בבאר-שבע ומרוויח שכר מינימום (4,100 שקל). יהודה שרוני מעריך בטור פרשנות נלווה כי עיני מתגייס למען עובדי הקבלן בניסיון לשמור על רלבנטיות, לאור המחאה החברתית העממית שהותירה את הסתדרות העובדים בצד ועל רקע הבחירות הצפויות במוסד.
"ישראל היום" מקדיש את כותרתו הראשית לשביתה ("עיני: שביתה כללית; האוצר: מהלך ציני"). בכפולה הפותחת קובע דן מרגלית כי "אין הצדקה לשביתה". לדבריו, ראוי להילחם למען זכויות עובדי הקבלן, אך "סכסוך עבודה אינו נפתח בשביתה כללית, שהיא הנשק האולטימטיבי שבידי ההסתדרות. יש מדרג. יש שלבים. יש העצמה של המאבק". בדומה לשרוני, מרגלית מעריך כי המניע אינו דאגה לעובדי הקבלן כמו מאבקים פנימיים בהסתדרות. מעל טור הפרשנות, ידיעה מאת חזי שטרנליכט ושני תצלומים הצופים פני עתיד – לא עובדים הנהנים סוף-סוף מתנאים הוגנים, אלא זבל שנערם ליד פחים עירוניים ונוסעים בנמל התעופה בן-גוריון היושבים לצד מזוודותיהם.
"ידיעות אחרונות" מציע לקוראיו דיווח מוטה על השביתה המתקרבת, בלא טור פרשנות המאשים את עיני במניעים זרים ובלא הדגשה של עמדת האוצר בידיעה החדשותית. במקום זאת העיתון מתעלם כמעט לחלוטין מהעילה הרשמית לשביתה – תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן – ומתמקד בנזק שייגרם לציבור. בראש עמ' 6, תחת הכותרת "השביתה הגדולה", פירוט בולט של השירותים שיושבתו לצד תצלום של ערימת זבל. כותרת המשנה קוראת: "זבל ברחובות, חניה בלי דו"חות, דלתות משרדים נעולות ועיכובים בטיסות. ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית מיום שני. הסטודנטים הודיעו: מצטרפים".
עובדי הקבלן אינם מוזכרים גם בפסקה הפותחת של הידיעה [דוד רגב, גד ליאור ודני אדינו אבבה]: "מתכוננים להוציא דרכון או רישיון? חייבים לחתום בלשכה? יוצאים לחו"ל? כדאי שתנצלו את יום ראשון לסידורים: אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, למחרת תפרוץ במשק שביתה כללית". עובדי הקבלן מוזכרים לראשונה רק בפסקה השלישית; נכתב כי הם אינם זוכים למלוא הזכויות, אך אין פירוט. גם אין האנשה של עובדי הקבלן על-ידי דוגמה פרטית של עובד קבלן המספר על תנאיו. עבור קוראי "ידיעות אחרונות", גם אלה המועסקים בקבלנות, עובדי הקבלן בישראל נותרים גוש מונוליטי וחסר זהות. כמו חיות.
תזמון
במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבה נרחבת מאת צח יוקד ואורי בינדר על פרופ' צבי צפירה, החשוד בהחזקת חומר פדופילי במחשבו. בעמ' 12 בקונטרס החדשות של "מעריב" מדווח נתיב נחמני כי התיק נגד צפירה עתיד להיסגר. חוקרי המשטרה השיבו לו את המחשבים שנלקחו ממנו לאחר שלא נמצא בהם כל חומר מפליל.
פער מעמדות
"גלריה", מוסף "הארץ", מקדיש כפולת עמודים לאגף החדש של מוזיאון תל-אביב ("מנטליות של מונומנטליות?"). נועם דביר משוחח עם כמה אדריכלים ושומע את דעתם. גם "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", מקדיש כפולת עמודים לאגף. ורדית גרוס מציינת "עשר תחנות שאסור לדלג עליהן" כשמבקרים בו.
ענייני תקשורת
בן כספית כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על התנגדותו של בנימין נתניהו לדחות את סילוק החובות של ערוץ 10. "הדיבור בערוץ הוא שיש החלטה בבית נתניהו לסגור את הערוץ בגלל אותו תחקיר 'ביביטורס'", כותב כספית. הביטוי "הדיבור בערוץ" הוא לשון נקייה ל"רכילות שכנראה איני יכול לעמוד מאחוריה". הביטוי "בית נתניהו" הוא לשון נקייה ל"שרה נתניהו".
קלמן ליבסקינד כותב באותו מוסף בגנות הקמפיין של "הארץ" נגד מינויו של השופט נעם סולברג לבית-המשפט העליון. ליבסקינד מזכיר כמה פסיקות שלדעת "הארץ" "עוררו מחלוקת ציבורית" ומספק להן רקע שלא צוין בעיתון "הארץ". ליבסקינד אינו מזכיר את פסק הדין סרן ר' נגד אילנה דיין. גם דיין, שמתראיינת למוסף "ז'ורנל" של "מעריב" [הילו גלזר], מסרבת להתייחס לתיק, שממתין בימים אלה להכרעת בית-המשפט העליון.