הכותל המערבי, אתמול, ט' באב (צילום: קובי גדעון)
הזרים פחות זרים, הפצצה אותה פצצה
הנה זה קרה. העובדים הזרים, או מהגרי העבודה, אם תרצו, הגיעו לכותרת הראשית בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "הגירוש נדחה" ב"מעריב", "הילדים ניצחו" ב"ידיעות אחרונות". "הלחץ הציבורי עשה את שלו", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב", "ברגע האחרון הורה נתניהו לעכב בשלושה חודשים לפחות את גירוש העובדים הזרים וילדיהם. ישראל שוקלת: גדר הפרדה בגבול מצרים שתבלום מסתננים". "הלחץ הציבורי עשה את שלו" היא גם כותרת הגג של "הארץ". "הפעם, פזיזותו של נתניהו התגלתה כיתרון", קובע יוסי שריד על שער העיתון.
ראש הממשלה נכנע, אם כן, ללחץ הציבורי. "יכול להיות שההחלטה להשקיע חצי מיליארד שקל בחיסון לשפעת החזירים נגועה בפופוליזם?", שואלת כותרת על שער "דה מרקר". בעמוד 8, בכתבה של רוני לינדר-גנץ, נקבע כי מוקדם לענות על השאלה. בינתיים הנתונים הם: שיעור התמותה העולמי מהמחלה עומד על 0.6%, החיסון עדיין נמצא בפיתוח, תופעות הלוואי אינן ידועות, המימון יאלץ קיצוץ גדול בתקציב המדינה. לפי "מעריב", "במשרד הבריאות מעריכים כי בכל יום יתווספו שני חולים במצב קשה".
עוד כותרת על שער "ידיעות אחרונות": "ישראל לארה"ב: סייעו לנו לבנות כור אזרחי", "גורמים בלשכת ראש הממשלה פנו באחרונה לגורמים בבית הלבן בבקשה לקדם הקמת תחנת כוח גרעינית לייצור חשמל". הכותרת הראשית של "הארץ": "ארה"ב הציגה לישראל צעדי ענישה נגד איראן"; "בכירים אמריקאים שביקרו בישראל הציגו לבכירי מערכת הביטחון את תוכנית הסנקציות האמריקאית. היעד המרכזי: פגיעה בייצור הנפט האיראני. בכיר ישראלי: האמריקאים מתפכחים".
במוסף "הארץ" משרטטת נטשה מוזגוביה את דיוקנו של אחד מבכירי הממשל האמריקאי, ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל. "הוא לא נחמד, אין לו סבלנות לאנשים שמבזבזים את זמנו בשיחות בטלות וכשמעצבנים אותו הוא משחרר קללות עסיסיות. האם רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הוא גם האיש שדוחף את הנשיא אובמה לעימות עם ממשלת ישראל? 'הייתי באצ"ל ואני תומך בנתניהו', אומר אביו, 'מה אתם רוצים מרם?'".
כלכלה והכיתה המעופפת
"ארבעה חודשים, 120 ימים, חלפו מהשבעתה של ממשלת נתניהו, וניתן לסכם אותם בשמונה מילים", כותב היום סבר פלוצקר בטור הפותח את מוסף "ממון", "ממשלה כושלת עם ביצועים טובים והרבה מאוד מזל". מדוע כושלת? על כך נכתב כבר הרבה, כותב פלוצקר, "ולא אוסיף" (ובכל זאת מספק דימוי של "כיתה מעופפת". אחרי קיתונות הלעג שנשפכו על ממשלת נתניהו, נראה שהיו חותמים שם על הדימוי הזה בשתי ידיים).
מדוע ביצועים טובים? משום התקציב המאוזן, הגדלת ההוצאות (פריצת מסגרת התקציב), ריסון חוק ההסדרים, היחסים הטובים עם ההסתדרות ועוד כהנה וכהנה, בדיוק אותם דברים ונושאים שבגללם נשטף ממשל נתניהו בקיתונות של רותחין ב"דה מרקר". מדוע מזל? משום שנראה ש"המיתון העולמי והישראלי עבר את נקודת השפל עוד בטרם כוננה ממשלתו [של נתניהו]".
כותרת על שער "עסקים" מבית "מעריב": "כל כך רצינו להיות וול-סטריט. מזל שלא הספקנו. כך חמקה ישראל מהמשבר העולמי" (הדר חורש). כותרת המשנה של הטור הפותח את המוסף, של דוד ליפקין, "לפני שנמשיך בחגיגות סיום המיתון, אולי כדאי שנקשיב לעצות של הכלכלנים מעבר לים".
בכתבה האמורה, יוצא חורש נגד הרפורמות של מנכ"לי האוצר לשעבר יוסי בכר וירום אריאב, ובייחוד נגד ועדת בכר, שההמלצות שלה היו התשתית ל"מהפכה הגדולה בשוק ההון", "שהכניסה שינויים רבים והעלתה, בחלקים מסויימים, את הסיכונים לרמות מטורפות". ועדת בכר היא בבת עינו של העיתון "דה מרקר".
"יוצאים מהמיתון, אבל לאט", היא אחת הכותרות היום על שער "דה מרקר". "השמחה לא מוקדמת, אבל מעט מוגזמת", קובעת כותרת כתבה של יורם גביזון. "עלייה של 60% במדד ת"א 25 מתחילת השנה הצליחה להשכיח את כל הזכרונות הרעים", קובעת כותרת משנה עמוד קודם לכן. "יועצי השקעות מדווחים השבוע על נהירה: 'קשה לעצור את המשקיעים'. 'חלקם אפילו לא יודעים להגות נכון את שם המניה שהם קונים'. 'הציבור מתבסס על שמועות'". מה משקל המשקיעים הפרטיים מול המוסדיים? והאם הכסף של המוסדיים הוא בהכרח "לא כסף טיפש" כפי שנכתב בכתבה של נתן שבע? לא ברור.
האם החשודה בהרעבה
כותרת על שער מוסף "סופשבוע" של "מעריב": "אני? לקחתי שוחד? שש שעות. 4,000 מילה. הגרסה המלאה של ראש הממשלה הגנב". נראה לכם? שבעיתונות יקראו לאהוד אולמרט גנב, לפני שנשפט, כשהוא עוד בחזקת חף מפשע, כשלצידו סוללת עורכי-דין שתנקנק את הצורה למו"ל, לעורכים, לכתבים, לעובדי הדפוס ולמפיצים של כותרת כזו?
מה פתאום, הכותרת על שער מוסף "סופשבוע" של "מעריב", היום מתחת לפורטרט של נינט, היא: "אני? מטרידן? שש שעות. 4,000 מילה. הגרסה המלאה של הנשיא האנס". נראה לכם? שעיתון בישראל יכתיר את הנשיא לשעבר משה קצב בתוארים מטריד מינית ואנס, לפני שהוכחה אשמתו, כשהוא עוד בחזקת חף מפשע, כשבאמתחתו שלל פרקליטים ויועצים אסטרטגיים שיעוטו על העיתון הלז כדי לנענע אותו כדבעי?
ברור שעיתון בר-דעת, ששכלו בראשו ולא במותניו, שאמון על כללי הדיבה המשפטית והאתיקה העיתונאית, לא יהין להרשיע אדם באופן מפורש לפני שנשפט והורשע. אולי ירמוז, אולי יביא ציטוטים בעייתיים מגורמי אכיפה, מהקורבנות, אבל לא יקבע בכותרת כי הלה אנס, או רוצח, או גנב. כלומר- אלא אם כן מדובר באדם שלא מן היישוב, משוליו, היכן שאדבוקטים אינם רועים והתגובות אינן נכתבות על נייר מכתבים עליו מוטבע סימן מים של הפירמה, אלא משולחות בהתפרעויות המונים ושריפת מיכלי האשפה שלהם עצמם, ובכל אופן תגובות כאלו שאינן פוגעות בתקשורת עצמה, אפילו להיפך.
לכן, הכותרת על שער מוסף "סופשבוע" של "מעריב" היא כמובן: "אני? פסיכית? שש שעות. 4,000 מילה. הגרסה המלאה של האמא המרעיבה". הכינוי הזה חוזר עוד בכותרת המשנה לכתבה עצמה (אמנם במרכאות), אבל "מעריב", הוא, כמובן, רק דוגמה. הראיון שהשיגה שרי מקובר-בליקוב הוא הישג עיתונאי ראוי, והוא עשוי היטב, מאוזן, נותן פתחון פה לחשודה ויחד עם זאת לא משאיר את השתלחויותיה ללא מענה מצד מושאיהן (גם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון עם האם החשודה בהרעבה, של ענת מידן וניסן שטראוכלר, אולם הוא קצר הרבה יותר, לא ברור אם נעשה ישירות או דרך עורכי-הדין, ולא מוצג בהקשרים הראויים).
"מעריב" הוא רק דוגמה משום שהתקשורת כולה, כולל "העין השביעית" בשש הזדמנויות שונות, השתמשה בתואר הזה, "האם המרעיבה". להגנתה של התקשורת ייאמר שהתואר הפך לכינוי, לשם, כשם שייקרא לאדם "זאב" למרות שאינו טורף. אבל זהו תירוץ קלוש. הגנה אחרת תעמוד לה לעיתונות, על שום אשמתה הלכאורה ברורה של האם: הרי בית החולים, המשטרה והפרקליטות הודיעו, כך לפי הפרסומים בתקשורת, כי בידם הוכחות חד-משמעיות לאשמתה של האם. בית החולים אף הציג ראיה נסיבתית משכנעת: ברגע שהורחקה האם מבנה – נעלמו בעיותיו הרפואיות והוא עלה כפורח.
"ראיית הזהב" היא הסרט שצולם במצלמה נסתרת בחדרו של הילד, בו לכאורה נראית האם כשהיא פוגעת בבנה. "לכאורה" משום שהסרט לא פורסם בתקשורת, ואף עיתונאי לא העיד כי צפה בו. היום ב"ידיעות אחרונות" מגייסים מאייר, דרור ברלי, שמספק תמונות אילוסטרציה של המעשים הנראים בסרט, "על פי עדויות מפורטות של אנשים שצפו בסרט". מי הם האנשים? לא ברור. באיורים נראית אשה עטוית שביס, המייצגת את האם החשודה בהרעבה, כשהיא מנתקת את צינורית ההזנה המחוברת לבנה, לוחצת בכוח על חזהו ומשפשפת את עורו עד זוב דם.
לפי הכתבים ירון דורון ודני אדינו אבבה, הסרט בן 40 הדקות נערך מחומר צילומים שנאסף במשך שבועיים, בתקופה שלפני כחודש וחצי, על ידי שתי מצלמות נסתרות שהותקנו בחדר האשפוז של הבן. זאת לאחר שנה וחצי של טיפול בילד שבסופן עלה ברופאים החשד כי האם היא זו שמזיקה לבנה. הכתבים מצטטים את המקורות העלומים שצפו בסרט, ואומרים כי הוא "מצמרר", "מזעזע" ומוכיח חד-משמעית את אשמתה של האם. פרקליט האם אומר כי יתמודדו עם הטענות בבית-המשפט. עד אז, אם וכאשר תורשע האם, כדאי שנתאפק – ונמצא לה תואר אחר.
האומה החשודה בהאכלה מזיקה
כותרת על שער מוסף "ממון": "כמה כפיות סוכר יש באייס קפה". כותרת המשנה בעמוד 14: "בפעם הבאה שתתפנקו בקפה ברד, זכרו: הוא מכיל עד עשר וחצי כפיות סוכר". שושנה חן קובעת בעקבות בדיקת מעבדה: "למרות שאייס קפה אמור להיות עשוי על בסיס חלב, חלק מהמשקאות שנבדקו הכילו כמויות קטנות של חלבון – מה שמעיד על שימוש באבקות בעת הכנת האייס קפה, שגם הן תורמות לתכולת הסוכר הגבוהה".
ומה עם הסוכר? הציונים של המוסף לאייס-קפה של הרשתות השונות נע מ"גרוע" ל"גרוע מאוד": ארקפה עם 5.6 כפיות סוכר; קפה ג'ו וקפה הלל עם 6 כפיות סוכר; ארומה עם 7 כפיות סוכר; קופי בין וקפה גרג עם 8 כפיות סוכר; קפה קפה עם 10.5 כפיות.
תעברו למלוח? לא ממש. על שער מוסף "עסקים", הכותרת הראשית: "סכנה לציבור", "בחו"ל כבר הבינו שהמלח במזון יכול להרוג. בישראל עדיין לא". כותרת המשנה של הכתבה של נורית קדוש: "מיליון איש בישראל סובלים מיתר לחץ דם – ושניים מתים מזה בכל יום – אבל כמות המלח במזון רק הולכת וגדלה. למרות שהקשר הישיר בין צריכת מלח ללחץ דם ברור ומוכח, המודעות כמעט לא קיימת – ומשרד הבריאות לא עושה דבר. באירופה, לעומת זאת, הפחיתו את מקרי המוות משבץ ב-70% באמצעות פיקוח על יצרני המזון".
ודייק
"קצת לפני שהיא טסה לסן-פרנסיסקו, קונל מסבירה לי ש'המונח 'שינוי מין' מטעה – אנשים טרנסקסואלים – תמיד היו טרנסים. בעצם זה לא שינוי מגדר, אלא יצירת יציבות של מגדר'" (פרופ' רייווין קונל, חוקרת מגדר ומי ששינתה את מינה, מעניקה למראיין יאיר קדר הגדרה נפלאה).
"מה שהיה הכי קשה לעבד הם פרקי הטייס. היה הגיוני יותר לתסריטאי הישראלי לכתוב שהטייס נוסע לרמאללה לראות את הרחוב שהפציץ. אנחנו היינו צריכים להתמודד עם זה שהטייס האמריקני נוסע לבגדד. זה היה פחות הגיוני" (שרה טרים, תסריטאית הגרסה האמריקאית של סדרת הטלוויזיה "בטיפול", בראיון למיקי לוי ב"תרבות מעריב").
ענייני תקשורת
"הציבור תומך בערוץ – אבל מצביע בשלט", קובעת כותרת כתבה ב"דה מרקר" על אבק ערוץ 10. כותרת המשנה: "זה היה קמפיין סוער ומתוקשר, והוא עבד: המאבק של ערוץ 10 חילחל לתודעת הציבור. 70% שמעו עליו, אך כ-40% לא יתגעגעו אליו אם ייסגר. אם רק היה הערוץ משכנע את תומכיו לצפות בו, הוא לא היה זקוק לקמפיין".
במוסף "ממון" עוסק סבר פלוצקר בקטע בסרט "שיטת השקשוקה" הנוגע למכירת "צים" ל"חברה לישראל" של האחים עופר, וקובע כי כלכלנים משכו ידיהם מהעיסוק בסוגיה משום שקשה לקבוע מסמרות עקב שינויי האקלים הכלכלי בזמנים שלפני המכירה, בעת המכירה ולאחר המכירה. בבלוג "מדידות מה-BuySide" התייחסו לסוגייה זו.
"כרמלה מנשה וקול ישראל ישלמו פיצויים על לשון הרע", מדווחת כותרת ב"מעריב". הפיצויים, בסך 12,000 שקל, ישולמו לאדם חג'ג'רה, לשעבר היועץ להכוונת חיילים משוחררים במגזר הבדואי במשרד הביטחון.
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" קובל תומר קמרלינג על ההטייה הימנית בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל. הוא נאחז בתקרית שאירעה לא מזמן, עת המגישים קובי אריאלי ועירית לינור תקפו בחריפות את אנשי ארגון השמאל הקיצוני "שוברים שתיקה". קמרלינג קורא לעורך התוכנית לגייס שמאלני-מחמד לצוות המגישים.
במוסף המקביל של "מעריב", "תרבות", מעניק לי-אור אברבך טיפול מעמיק יותר לסוגיה. לא טור דעה אלא כתבה עיתונאית. "איך הפכה תוכנית הצמדים-המתנגחים לבמה מרכז-ימנית מובהקת?", שואלת כותרת המשנה. הכתבה נפתחת במשפט (אמנם לא נכון) המכניס את התמיהה (והתלונה של קמרלינג) לפרופורציות: "ביולי 2009 נפל דבר בישראל. אולי בפעם הראשונה בתולדותיו, השמאל המקומי אינו מרוצה מיחס התקשורת אליו". ח"כ אורי אורבך, ממייסדי התוכנית ומגיש בה, אומר לאברבך בין השאר: "הם [אברי גלעד ועירית לינור, שנטען כי אינם מייצגים באמת את השמאל] מייצגים עמדות שמאל מעודכנות. מי אמר שאת השמאל חייבים לייצג גופי קצה מטורללים כמו אורי אבנרי או 'שוברים שתיקה'?".
ושוב "7 לילות": רענן שקד מכריז על תמיכתו בחוק הצרפתי של ח"כ ניצן הורוביץ, שקובעת מחיר מינימום לספרים חדשים "בתקופתם הראשונה והעיקרית על המדפים". שקד קובע כי "אף ישראלי לא קרא מעולם את כל הספרים השניים בחצי מחיר, בשני שקלים, הזול מביניהם, בשלושה פלוס צנצנת קפה נמס – שקנה באחד ממבצעיהן מעוררי הגרדת של רשתות הספרים. אף ישראלי לא באמת רצה מעולם את כל הספרים האלה".
הריני מכריז בזאת: קראתי לא פעם את הספר השני בחצי מחיר, ואני מכיר עוד כמה אנשים שקראו. אני גם מכיר כמה וכמה אנשים שבאמת רצו את כל הספרים האלה. זו הסטייה שלהם, הם אוהבים ספרים. עם זאת, אני בהחלט יכול להזדהות עם סלידתו של שקד מפחית הנס-קפה שהוצעה למכירה בצירוף לחבילת ספרים באחד המבצעים. אני לא בטוח שההצעה של הורוביץ תפתור את הבעייה הזו. להיפך, יתכן שהפחיות רק יגדלו (אגב, כרמית ספיר-ויץ חושפת ב"מעריב" כי ברשת "סטמיצקי", שהמנכ"לית שלה התלוננה, בין השאר, על רשת "צומת-ספרים" שמתגמלת את עובדיה על מכירת ספרים של ההוצאה המחזיקה בחצי הבעלות על הרשת – נוהגים בצורה דומה ומתגמלים את העובדים על מכירת ספרים מסויימים).
שבת שלום.