הפגנה של עולי אתיופיה, אתמול מול עיריית פתח-תקווה (צילום: מרקו)
גזענות בישראל
"הארץ" ממשיך לטפל בנושא הכאוב והמקומם של אפליית תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי-ספר, ואף מעלה את העניין לראש סדר היום שלו, אל הכותרת הראשית: "המשבר בפתח-תקווה מחריף: מנהלי בתי-הספר הדתיים מסרבים לבוא לשימוע".
לפי התיאור של אור קשתי, יש מן ההיגיון בטענותיהם של שלושת המנהלים: "יש לטפל בסוגיית קליטת התלמידים יוצאי אתיופיה גם בהקשר של שאר בתי-הספר הדתיים בעיר, הנמצאים במעמד 'מוכר שאינו רשמי', ביניהם מוסדות חינוך דתיים וחרדיים של 'החינוך העצמאי' ו'מעיין החינוך התורני'. נציגי בתי-הספר אמרו אתמול כי ללא דיון רחב כזה, הרי שתוצאות השימוע ידועות מראש".
המנהלים אמרו גם כי הם אינם מתרשמים מאיומיו של משרד החינוך למנוע תקציבים ולשלול רשיונות מבתי-הספר הסוררים, משום שבמצב כזה לכלל התלמידים לא יהיה היכן ללמוד. בידיעה קטנה ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ראובן וייס ותמר טרבלסי-חדד כי ועד ההורים העירוני בפתח-תקווה הודיע כי ישבית את הלימודים עד שתיושם קליטה שוויונית של הילדים יוצאי אתיופיה.
יש לקוות ש"הארץ" וקשתי ימשיכו במלאכת המעקב והסיקור עד למיגורה של התופעה. יש לקוות שהלחץ העיתונאי – המבורך – לא יביא להחלת פתרונות נקודתיים מדי או רדיקליים מדי.
הכל כלול
"היכונו לטלטלת ספטמבר", קוראת כותרת טורו של רון בן-ישי, המופיעה בעת כתיבת שורות אלו מתחת לכותרת הראשית של ynet. כותרת המשנה מסכמת היטב את הלך הרוח המתעורר בקרב מי שסוקר את כותרות העיתונים היום: "טיסה בשמי סעודיה, גישושים עם סוריה, הכרעה בעניין איראן ואולי אולי גלעד שליט בבית – בוושינגטון ובמזרח התיכון נטרפים עכשיו הקלפים המדיניים לקראת תהליך מרכזי אחד שבו 'הכל כלול'. חזון או מציאות? עד סוף הקיץ נדע את התשובה".
כותרות על שער "הארץ": "האמריקאים הסכימו: הבנייה במזרח ירושלים לא תוקפא. רה"מ: נסכים להקפאה של 9 חודשים בגדה"; "דיווח: חלק ממשוחררי עסקת שליט יגורשו לסודאן ולסוריה".
"ברק: נעשה הכל, אך לא בכל מחיר" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "רמטכ"ל חמאס ג'עברי ייפגש בדמשק עם חאלד משעל ויעדכן אותו בהתפתחויות. הפלסטינים: אבו-מאזן הסכים להיפגש עם נתניהו באו"ם; רה"מ: צעד חיובי ראשון בדרך לחידוש המו"מ. תסיסה בימין בעקבות ידיעות כי נתניהו הסכים להקפיא הבנייה בהתנחלויות".
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא ציטוט של "הגרמנים" על אודות "שחרור שליט": "זה ייקח כמה חודשים". כותרת המשנה: "מקורות בברלין מעריכים: גלעד שליט לא צפוי להשתחרר עד החגים". כותרת הידיעה בכפולה הפותחת, של רונן ברגמן ואלדד בק: "השחרור עוד רחוק"; "למרות ההתקדמות במו"מ לשחרור גלעד שליט מבהירים גורמים בגרמניה המעורבים בעסקה: היא לא תצא לפועל בחודשים הקרובים".
וב"מעריב", חציו העליון של השער מציג בליל מעורבב של אינפורמציה, כשהכותרת הראשית היא "העסקה: פגישה גורלית בדמשק", וכותרת אחרת היא "פגישה ראשונה בארה"ב"; "אחרי סירוב ממושך, מסכים אבו-מאזן לפגישה עם ראש הממשלה הישראלי בסוף ספטמבר". "מעריב" מספק גם את שמו של המתווך הגרמני, מי שתיווך גם בעסקה השנויה במחלוקת שהובילה לשחרורו של אלחנן טננבאום.
עד כאן
האם מה שמניע את העורכים והכתבים בסיקור מעשי האלימות והעבריינות הקיציים הוא רגישות חברתית ואחריות הומנית, או הרצון לסחוט את רגשות הקוראים, לספק את יצר המציצנות שלהם ובאופן כללי להגדיל את תפוצת העיתון? על שאלות הנוגעות לטוהר מניעיו הפנימיים של אדם יכול לענות רק חוקר כליות ולב. בהעדר אינפורמציה שמימית ניתן לבחון את הדיווחים על תאונת הפגע-וברח אתמול ביהוד.
כותרת הגג של העמוד המוקדש לסיפור התאונה הזו ולשחזור תאונה אחרת ב"ידיעות אחרונות": "התופעה שהפכה למגפה: עוד תאונת פגע-וברח". ואם לא הבנו, בגוף הידיעה נכתב, "זו כבר לא תופעה, זו מגפה". האם שתי תאונות פגע-וברח בשבוע אחד הן מגפה? גם המקילים שבאפידמיולוגים יודו שלא. אפילו לא תופעה. ב"מעריב" מקדישים לסיפור כפולת עמודים ומצליחים להביא שבעה מקרים של תאונות פגע-וברח בשנה האחרונה. "זו כבר תופעה", הם קובעים. האם שבעה מקרים בשנה הם תופעה? האם ב-2008 היו יותר מקרים כאלה או פחות? האם לפני שמפרסמים קביעה כי "מדובר בתופעה" עורכים בדיקה כלשהי?
ואם כבר "מעריב": קמפיין "די לאלימות", או "עד כאן", המלווה בלוגו של כף יד אדומה כדם, שנפתח רק בשבוע שעבר בקול תרועה רמה לרגל "גל האלימות" (זו תופעה! מגפה!), נמוג לחלוטין. הוא ממשיך להופיע עדיין באתר nrg, אבל בעצם גם שם וגם שם הוא מעולם לא התחיל: הערוץ המוקדש לקמפיין באתר האינטרנט של העיתון הוא צובר ותו לא של ידיעות הפלילים המופיעות ממילא באתר (והן בתורן נלקחות ממילא מהעיתון) ושל מאמרים הקשורים לנושא (הטרי שבהם כבר בן שלושה ימים) הנלקטים מן היקב ומן הגורן. בין זה ובין התגייסות של הרפורטרים והפובליציסטים של העיתון לטובת חיפוש מאומץ אחר פתרונות לבעיית האלימות – הדרך רחוקה.
ובעצם, זה לא שהדרך לא כל-כך רחוקה, אלא שמראש מדובר בניסיון תפל ועקר. כבר השם מצביע על התוכן: "עד כאן", "די לאלימות". למי הדרישות האלו מופנות? לרוצחים? לסכינאים? למחסלי העולם התחתון? זו קריאה חלולה, מין נהמה אמוציונלית שאין לה נמען. הדבר שקמפיין כזה – על שמו ועל הלוגו שלו ועל התכנים שהוא מציע – משקף יותר מכל הוא את האלימות עצמה. את חוסר הסובלנות, הדרישה לסיפוקים ופתרונות מיידיים, הילדותיות והפרימיטיביות שבנסיבות מסוימות הופכת לצערנו לאלימות רצחנית.
"אין פתרונות קסם לאלימות", כותב היום איתן מזרחי בעמוד הדעות של "ידיעות אחרונות". "שום השקעה מהיום למחר לא תועיל. בעיית האלימות מורכבת, הטיפול בה מורכב, והוא חייב להיות משולב מחיזוק הפעילות הערכית בבתי-הספר, ממהפכה בהשקעה בפנאי ומחיזוק הפיקוח החברתי. כל אלה יחזקו את המרכז הנורמטיבי, הערכי, ויצמצמו את השוליים הבעייתיים והאלימים, ואז נוכל לטפל בהם באמצעות אכיפה משטרתית וטיפול סוציאלי-חינוכי ממוקד".
ונקנח בידיעת פלילים אופטימית, על שער "הארץ": "משטרת תל-אביב מקימה מאגר מידע ממוחשב לאופניים גנובים". המשטרה קוראת לבעלי אופניים לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולמסור את פרטי האופניים. בסך-הכל, בחודשים האחרונים הגיעה המשטרה להישגים מרשימים בלחימה בארגוני הפשע. התקשורת לא חגגה את ההישגים האמיתיים כפי שרעשה סביב הכשלונות המומצאים בחלקם (גל האלימות שהיה או לא היה). יפה עשה "הארץ" שהדגיש את המאמצים של המשטרה להשתפר גם בתחום הביטחון האישי.
אחותו של גלעד שליט
האם מה שמניע את העורכים והכתבים בסיקור הטרגדיה של גלעד שליט הוא לא רגש אחריות, סולידריות ואהבת אדם, אלא הרצון לסחוט את רגשות הקוראים, לספק את יצר המציצנות שלהם ובאופן כללי להגדיל את תפוצת העיתון? על שאלות הנוגעות לטוהר מניעיו הפנימיים של אדם יכול לענות רק חוקר כליות ולב. בהעדר אינפורמציה שמימית נותר לנו רק לבחון את התוצאות והמהלכים בשטח.
אתמול דיווחו העיתונים על גיוסה לצה"ל של הדס שליט, אחותו של גלעד. "לא נענתה ולו פעם אחת לפניות התקשורת לראיין אותה", נכתב אתמול ב"המגזין" של "מעריב", "נעדרה מאירועים פומביים שנערכו בשלוש השנים האחרונות למען אחיה. בלשון המעטה ניתן לומר שהיא לא אוהבת את ההמולה התקשורתית סביב בני משפחתה, ולא רוצה להתמודד עם תקתוקי המצלמות שלא נותנים למשפחה מנוח". "מעריב", כמו עיתונים אחרים, לא כיבד את רצונה של הנערה ופירסם את תמונתה, בכפולת עמודים ועל שער המוסף.
"ישראל היום" לא התייחס אתמול לסיפור, והוא מחפה על כך היום. בכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לכך ידיעה, ולצדה שתי תמונות: אחת מהן מראה את הדס שליט בתוך קהל ("צילום ארכיון"), והשנייה מראה דמות מטושטשת בתוך מכונית. הכיתוב אומר: "הדס שליט, אחותו של גלעד. משמאל: בדרכה לבקו"ם, אתמול (מכוסה בסדין צבעוני). לא רצתה להיחשף".
הצירוף הזה, של שלוש המלים "לא רצתה להיחשף", עם התצלום הפולשני והמתעקש, מותיר רושם לא נוח. הדס שליט לא ביצעה שום פשע, היא אינה משתתפת בתוכנית ריאליטי ולא נושאת בשום תפקיד ציבורי. היא לא עשתה דבר שיצדיק את חשיפתה הכפויה, נגד רצונה, רק משום שאיתרע מזלה ואחיה הגדול נחטף על-ידי חמאס. העובדה כי צלמים רודפים אחרי מכונית שבה היא נוסעת, אף שתצלומים שלה כבר נמצאים ממילא במערכות העיתונים, רק כדי לצלם את ראשה עטוי סדין שנועד להגן עליה מפני אותן מצלמות עצמן, והעובדה שיימצא עורך שיפרסם תצלום כזה, יכולות להוביל אותנו בדרך לענות על השאלה שבראש הפסקה.
חינוך
חנוך מרמרי עסק בכמה טורים במדור "מתוקשר" בדמותו של משרד החינוך כפי שהשתקפה מפרסומים בעניינו ומטעמו בשבועות האחרונים ("ידוּען לכל תלמיד", "אהבל, אבל עם מוטיבציה גבוהה", "אזרח, שפר מוטיבצייתך!"). הידיעה המרכזית בכפולה המוקדשת למערכת החינוך ב"ידיעות אחרונות" משרטטת דיוקן דומה. "חינוך קרבי" היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה קוראת: "תגמול כספי לבתי-ספר על-פי הישגים לימודיים, מניעת נשירה והגדלת שיעור המתגייסים לצה"ל. שיעורי חובה על התפילות, על ההמנון ועל דמויות מרכזיות בחיי העם. כך תיראה מערכת החינוך בשנתיים הקרובות".
תיאוריה וביקורת
"תפקיד עיתונות רצינית הוא לתעד, לחקור ולהוכיח – לא לקרוא לאחרים לחקור, כפי שעשה הטבלואיד השבדי", כותב גדעון לוי בעמוד הדעות של "הארץ". "אפשר, למשל, להאשים את הכתב השבדי בפלילים, לכתוב שהוא אונס ילדים או בועל קטינות, הכל על סמך תחושות או שמועות, ולקרוא למשטרת שבדיה לחקור. כך נהג הכתב ביחס לטענה על סחר באברי פלסטינים".
לפי לוי, התגובה המתלהמת והבלתי אחראית של משרד החוץ (מדוע משרד החוץ? הוא אמנם הוביל את המהלך, אבל למדורה הצטרפו גם שרים אחרים וגם ראש הממשלה) לכתבת השטנה ב"אפטון בלאדט" דווקא הועילה למאמצי ההסברה הישראליים: "כמו ההשוואה הנלוזה לנאצים, כל הפרזה בתיאור אכזריות הכיבוש סופה שהיא מזיקה למאבק נגדו. קל להוכיח שישראל לא סחרה באברי פלסטינים, כפי שקל להוכיח שחיילי צה"ל אינם נוהגים כנאצים או שישראל אינה מבצעת ג'נוסייד. אין זה אומר שהכיבוש אינו מרושע, נפשע וברוטלי. העלילות המופרכות משרתות את תעמולת ישראל: הנה הכחשנו, הוכחנו שהכיבוש אינו אכזרי כמו שאומרים עליו, וגם הטלנו דופי בכל יתר העדויות, המבוססות והרציניות".
באותו עמוד כותב על אותו עניין ישראל הראל כי "אביגדור ליברמן הוא מטרד. מטרד לטומנים את ראשם בחול ומכחישים כי מסביבנו ייהום הסער. ליברמן שבר את קשר השתיקה של ישראל הרשמית לנוכח מסע הכפשה חובק גלובוס שמנהלים חלק מאמצעי התקשורת ועמותות אינספור (בהן ישראליות), המכשיר את דעת הקהל – והממשלות הנוהות אחרי דעת הקהל – לראות במדינה היהודית וירוס המסכן את שלום העולם. רק בעקבות המהומה שחולל ליברמן החל הציבור להיות מודע לקנאות האנטי-ישראלית של רבים מ'הארגונים הלא ממשלתיים', הממומנים בין היתר בכספי מעצמות נפט ערביות, קרנות מערביות ענקיות דוגמת קרן פורד, מדינות דוגמת אנגליה, הולנד ושווייץ, והאיחוד-האירופי".
אז מה היה לנו כאן? גדעון לוי משמאל וישראל הראל מימין קובעים כי ליברמן, אחרי הכל, יודע מה הוא עושה.
"ביקורת היא חוסן", מכריז מאמר המערכת של "הארץ", שנוזף בראש הממשלה בנימין נתניהו על שנזף בארגון שוברים-שתיקה וביקש מראש ממשלת בריטניה להפסיק את התמיכה בו ובארגוני שמאל קיצוניים כמותו. "לשיטת נתניהו, מותר לבקר את הממשלה ואת פעולותיה, כולל הצבאיות, רק מצד אחד, לוחמני וסלחני", סונט "הארץ" בראש הממשלה ומזכיר לו כי תלונתו על כך שאין מפנים ביקורת כדוגמת זו של שוברים-שתיקה כלפי משטרים רודניים במזרח התיכון מזיקה לישראל משום שהיא מעמידה אותה בקו אחד עם אותם משטרים רודניים.
כנראה כדי להוכיח כי אינם נוקטים איפה ואיפה ודוגלים בחופש המימון, משווים ב"הארץ" את מימון ארגוני הביקורת כגון שוברים-שתיקה למימון ההתנחלויות. בחינת, אם זה מותר גם זה מותר. נדמה שיש כאן התגמשות מה בעמדותיו של "הארץ" (שגם מציג היום בעמודי החדשות את הכותרת "עבור הפרקליטה לשעבר, דין שמאלנים שונה ממתנחלים", מעל ידיעה על אודות קריאתה של עו"ד יהודית קרפ להפלות לטובה פעיל למען זכויות פלסטינים, אף שהורשע כעת בתקיפת שוטרים ובעבר במעשה סדום בקטין, שימוש לא חוקי בנשק ועבירות סמים).
"מנגד [למצב המדורדר של האקדמיה הפלסטינית], עומדים חברי האקדמיה בישראל בקנאות על שמירת החופש שלהם לחקור את מה שהשלטון מצפה מהם לחקור ועל החופש למנות יוצאי צבא למשרות אוניברסיטאיות", כותבת ד"ר ענת מטר ב"הארץ". "האם מאוזנת ההתגייסות הזאת במחאה כלשהי? בניגוד לדימוי המקובל, ספורים הם המרצים המשמיעים קול נחרץ נגד התבהמותה של מדינת ישראל, נגד הכיבוש ומה שהוא מעולל. הרוב המוחץ שומר על חירותו להישאר אדיש, עד הרגע שבו פונה מישהו בתחינה להצלה אל הקהילה הבינלאומית. אז עולים הקולות, מימין ומשמאל, האדישות נמוגה ונחישות אלימה מחליפה אותה: חרם על האוניברסיטאות בישראל? הרי זו פגיעה בקודש הקודשים, בחופש האקדמי!".
גדי טאוב הביא אתמול בבלוג שלו את תגובתו של פרופ' אמנון רובינשטיין לקריאתו של פרופ' אלון הראל "להגן על החופש האקדמי של ניב גורדון". כזכור, גורדון הוא איש האקדמיה הישראלית התורן שקורא לחרם על האקדמיה הישראלית. רובינשטיין אומר כי לא יצטרף למכתבו של הראל ומסביר מדוע: "הטענה שהחופש האקדמי מהווה זכות בלתי מוגבלת אינה מקובלת עלי ואני לא מכיר טיעון משפטי בזכותה. כל זכות יסוד מוגבלת כאשר היא מתנגשת בזכות יסוד גוברת שבית-המשפט מכיר בה".
פרופ' יריב בן אליעזר כתב השבוע ב"מעריב": "בשנותי הרבות באקדמיה גיליתי לאכזבתי שאוכלוסיית המרצים מתפלגת כמו האוכלוסייה הכללית בתכונותיה, ובכלל זה יש בה מצבור לא קטן של שוטים מופלגים".
ידיעת תקשורת אחת
כל העיתונים כותבים על הורדתה מן האוויר בבריטניה של התוכנית "האח הגדול". ב"מעריב" אף מקדישים לכך כפולת עמודים, תחת הכותרת "בחזרה למציאות". "האם זוהי תחילת סופו של הריאליטי?", שואלת כותרת המשנה. "בערוצים 2 ו-10 לא דואגים בינתיים", עונה כותרת טור הצד מימין. ואילו מבקר הטלוויזיה לשעבר, אסף שניידר, כותב בטור משמאל שדווקא יש להם מה לדאוג: "הצופה הישראלי, המושמץ בדרך כלל, דווקא מתוחכם בהרבה מעמיתו האירופי. הפרעת הקשב הלאומית [...] מסבכת מאוד את החיים למי שמנסה למכור לנו לוקשים טלוויזיוניים [...] 'האח הגדול' [הוא] מופע שוליים עלוב ומעורר רחמים. הצופה הישראלי, כמעט בטוח, יבין את זה או-טו-טו. הוא בשל לצעד המכריע הבא". אשרי המאמין.