עצרת החמאס בעזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
מופע האימים בכותרות
עצרת חמאס בעזה זוכה היום לכותרות ראשיות בכל העיתונים. העיתונים נבדלים באופן שבו הם ממסגרים את הדיווח על העצרת, ועל מוקד הסיקור נאבקים מצד אחד ההצהרות הלוחמניות והתגובות להן במערכת הפוליטית שלנו, ומנגד המופע הגרוטסקי שהעלה חמאס על במת העצרת, שבו גילם שחקן את דמותו של החייל החטוף גלעד שליט. אופי המסגור משתנה: מכניעה מוחלטת לחמאס ומיקוד תשומת הלב בפרובוקציה האכזרית, ועד להתמקדות בסוגיות העקרוניות והגורליות שעוררה העצרת.
עצרת החמאס בעזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
הכותרת של "ישראל היום" היא "מופע האימים של חמאס", שגם מקדיש לאירוע את כותרת המשנה כולה: "לאכזריות אין גבול: מול יותר מ-100 אלף תומכים בעזה העלה הארגון מיצג ראווה לגלגני על גלעד שליט. הקהל הריע". גם טור הדעה הצמוד לכותרת הראשית עוסק באותו עניין. יעקב אביטן, אביו של החייל עדי אביטן, שנחטף ונרצח על-ידי חיזבאללה, תוהה: "מה היה אילו שיחקנו אנחנו בכלים שלהם". את הדיווח החדשותי על ההצהרות המדיניות שומרים ב"ישראל היום" לעמודים הפנימיים.
אחרי "ישראל היום" ניצב "ידיעות אחרונות". גם בעיתון זה הכותרת מוקדשת לגרוטסקה "חמאס מציג: מופע אימים". כותרת הגג קובעת: "גלעד שליט הפך להצגה בעזה", ואילו כותרת המשנה מוצאת רק בסופה מקום גם לדיווח על עניינים של מלחמה ושלום: "שחקן שמגלם את גלעד מתחנן לשוב הביתה, שואל מדוע מפקירים אותו – והקהל מתפקע מצחוק. משפחת שליט: לא נרד לרמה הזאת. צה"ל מאיץ ההיערכות לפעולה. חמאס: לא נחדש התהדייה".
עצרת החמאס בעזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
ב"מעריב" מקדישים כמעט את השער כולו לצילום מתוך מופע האימים, אבל הכיתוב מציע סדר עדיפויות אחר. הכותרת קוראת: "משותקים", כותרת הגג מכריזה: "אולמרט, לבני ורמון רוצים להגיב. ברק בולם", וכותרת המשנה היא: "המשחק הציני בדמותו של גלעד שליט (בתמונה) לא הצליח להסתיר את חילוקי הדעות בתוך הארגון. משעל הודיע על סוף הרגיעה, אבל האגף המתון בעזה חושב אחרת. אלא שגם בממשלת ישראל לא מסוגלים להחליט. השרים מתקוטטים, מחכים שהמצרים יתערבו, ובעיקר רוצים לעבור את הבחירות בשלום".
ב"הארץ" התמונה המרכזית מראה דווקא את קהל הצופים בעצרת: נחיל עצום המשתרע עד מעבר לאופק. בעוד תמונות מהמיצג שערך חמאס מעוררות תגובות רגשיות ופיזיות של תיעוב ובחילה, התמונה ב"הארץ" היא תמונה מרשימה שממחישה היטב את האיום החמאסי ופונה גם לרציונל. הכותרת הראשית עוסקת בצד המדיני: "ציפי לבני: 'ישראל לא תוכל להשאיר את עזה לשלטון החמאס'", וכותרת המשנה כורכת את שני העניינים: "מאות אלפים בעצרת החמאס בעזה לציון 21 שנים להקמתו. באירוע גילם פעיל הארגון את גלעד שליט 'מתגעגע להוריו'".
אז תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה?
אם מנפים את הפרובוקציה החמאסית מהדיווחים, מהי תמונת המצב המצטיירת? רגיעה, הסלמה, מלחמה? העובדות כדלהלן: ב-19 בחודש, יום שישי הקרוב, יסתיים רשמית הסכם הרגיעה בין חמאס לישראל. חאלד משעל, בכיר חמאס, הצהיר במשדר טלוויזיה בדמשק כי הארגון אינו מעוניין להמשיך את השקט. בעצרת בעזה השמיעו בכירי הארגון הצהרות מתונות יותר, אם כי לא ברור לגמרי מה הן. בצד שלנו, שרת החוץ מתבטאת בתקיפות נגד הסכם הרגיעה (אם כי בעמימות המאפיינת את הצהרותיה), כך גם ראש הממשלה והמשנה חיים רמון (שניהם דמויות פוליטיות שנחשבות לסוסים מתים, אולם מחזיקים עדיין בעמדות כוח). לעומתם, הרמטכ"ל ושר הביטחון מעוניינים להמשיך את הרגיעה.
עצרת החמאס בעזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
לפי עמוס הראל ואבי יששכרוף, שטור הפרשנות שלהם הוא הידיעה הראשית על שער "הארץ" (נוהג שכבר הפך להרגל), "מבול ההכרזות אינו מבהיר את המצב, אלא בעיקר מערפל אותו", ובכל מקרה, "במערכת הביטחון בישראל אומרים שההכרזות הסותרות משקפות מחלוקת אמיתית בחמאס". הראל ויששכרוף מזכירים לקוראים כי למרות הצהרתה של שרת החוץ לבני כי "אין רגיעה שמשמעותה ירי לעברנו", הרי שירי הקסאם לעבר יישובי הדרום נמשך כבר יותר מחודש, ועל צה"ל נאסר להגיב. את הטור חותמים השניים בכמה שורות תיעוב כלפי חמאס, "שאינו מצליח להציע לפלסטינים הרבה, מלבד מקום טוב יותר בעולם הבא".
גם ב"מעריב" מדווחים על חילוקי דעות בחמאס. כותרת ידיעה בעמ' 3: "גם בחמאס: מאבק פנימי על הרגיעה". ה"גם" שבכותרת מכוון לידיעה של בן כספית בעמ' 2, על המחלוקת בין המנהיגים אצלנו. כספית מונה מחדש את העמדות הידועות של הפוליטיקאים, אולם כותב שעמדת הצבא אינה ידועה. ראשי הצבא אינם מדברים עם התקשורת, לפי כספית, מאחר שראש הממשלה אהוד אולמרט הורה לחקור קצינים רבים במכונות אמת על הדלפה של חומר בטחוני רגיש מישיבת קבינט. "ייתכן שזה משרת את האינטרסים של המדינה", כותב כספית, "אבל גם מונע מהציבור מידע חשוב". ייתכן שכספית דוגל בפילוסופיה המדינית המבדילה הבדל חד וברור בין העם למדינה, וייתכן שלפנינו עוד סתירה פנימית כספיתית אופיינית.
עצרת החמאס בעזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
ובכל זאת, כספית קובע כי כמה מ"הקצינים הבכירים" בעד פעולה צבאית, ואילו דעתו של הרמטכ"ל אינה ברורה. עמ' 3 ו-4 של "מעריב" מוקדשים לשאלה "איך ערוכים הצדדים לאפשרות של הסלמה", תחת הכותרת "סוף הרגיעה?". מיה בנגל כותבת על מרכיב נוסף במשוואה העזתית: האמריקאים. לפי בנגל, "עיקר החשש המדיני [בישראל] במקרה של הסלמה מגיע מוושינגטון".
אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" דווקא אינו חושב שבצבא שותקים, ומביא בפתח טורו, המודפס על שער העיתון, את "מסקנת מערכת הביטחון בישראל נכון לאמש", ש"הסכם התהדייה בין ישראל לחמאס גוסס ושני הצדדים מתקדמים בצעדי ענק ללחימה בהיקף רחב".
שגרה
"שוב, ציון נכשל", מודיעה כותרת קטנטנה על שער "מעריב", צמוד לתמונתה של שרת החינוך יולי תמיר. הכותרת מפנה לידיעה של אפרת זמר בעמ' 12, המספרת כי "אחרי התוצאות המביכות מאוד של תלמידי ישראל בבחינות המיצ"ב, מתכוונים היום במשרד החינוך לחשוף נתונים לפיהם ההשקעה בכל תלמיד בישראל נמוכה בצורה מדאיגה ביחס לנעשה באירופה".
בשעת משבר עמוק, אנשים רבים נמשכים לפתרונות כוחניים; "מנהיג חזק", "אפס סובלנות", "יד ברזל". פשיזם נולד על רקע של מצוקה, ולא מתוך שובה ונחת. כך אפשר למצוא במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" "כתבות-חיים-הכט" כמו זו של בועז ארד, המדווח מבייג'ינג ומציע לקוראים פתרון להישגים הגרועים של תלמידי ישראל במתימטיקה: המודל הטייוואני. טייוואן זכתה במקום הראשון בדירוג ה-TIMMS. מה הסוד שלה? "למורים בטייוואן מובטחת משרה לכל החיים, הם פטורים ממסים, התלמידים מצדיעים למוריהם, הלימודים נמשכים עד 22:00, ואת המשמעת אוכפים קציני צבא". מזל שבסוף הכתבה מצוטט בלוגר מטייוואן, שמעיד כי זו "מערכת החינוך הכי ברוטלית בעולם", שמטרתה להכשיר חיילים לקראת גיוס החובה, שמקפחת נשים ואוכלוסיות חלשות, שמאמנת תלמידים לעבור בחינות ואינה מחנכת אותם, ושגם הישגיה בבחינות מפוקפקים: הנהלות בתי-הספר מחלקות את טופסי הבחינה רק לכיתות החזקות בכל בית-ספר.
מוסף "המגזין" של "מעריב" מגיש היום לקוראיו מבחן טעימה (לא מקצועי) של 25 סוגי בירות. "מומחה לבירה, חובב בירה, בחורה שמסוגלת לשתות בירה, עלמה שלא ממש אוהבת בירה ואחד שבחיים לא שתה בירה" שתו ודירגו. התוצאות: גולדסטאר מקום ראשון. או כמו שנכתב בכותרת המשנה: "מסתבר שדווקא הבירות השגרתיות הן האהובות ביותר".
אושרה הרשת
כל העיתונים מדווחים על כך שהממשלה אישרה אתמול את "רשת הביטחון", תוכנית החירום הכלכלית השנויה במחלוקת שאמורה להחזיר לכמה מהפנסיונרים חלק מהפסדיהם בעקבות המפולת הבורסאית. התוכנית אושרה למרות התנגדותו של שר האוצר רוני בר-און. ישיבת הממשלה שבה אושרה התוכנית הסתיימה בחילופי דברים חריפים בין ראש הממשלה לשר האוצר, שהעיתונים ששים להעלות לכותרות הדיווחים בעניין.
ענייני תקשורת
ערן סוויסה מראיין ב"המגזין" של "מעריב" את הצמד ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, שיגישו החל מהשבוע תוכנית ראיונות שבועית לקראת הבחירות, "המועמד" שמה. בכל תוכנית ירואיין פוליטיקאי אחד. "אנחנו מעוניינים במובילי הרשימות, אבל לא רק בהם, שהרי יש אנשים שנמצאים במפלגות קטנות יותר, אבל הם מציגים דעות אחרות וגישות מעניינות, ושווה לראיין גם אותם", אומר קירשנבאום (את מה שצריך להיות מובן מאליו), ומבטיח "לנסות להוציא אותם מהמירוץ המטורף לשיחת עומק". בינתיים, מגלה לונדון, הם כבר קיבלו סירוב אחד, ודווקא ממי שאינו מוביל מפלגה, גדולה או קטנה: ראש הממשלה אהוד אולמרט.
ובאותו מוסף חושף לי-אור אברבך טיוטת מסמך משטרתי להתנהלות מול התקשורת, "המכונה 'עקרונות למתן מענה משטרתי לתוכניות תחקיר החושפות עבירות חמורות'". הכנת המסמך החלה בעקבות "תחקיר הפדופילים" של דב גילהר בערוץ 10, שבמהלכו התחזו תחקירנים לילדות, פלירטטו עם גולשים בצ'אטים אנונימיים ברשת וקבעו פגישה שמטרתה לכאורה קיום יחסי מין. עם הגיע בני שיחם למקום המפגש, הופיע בפניהם איש הטלוויזיה גילהר, ומיד אחריו אנשי המשטרה.
אברבך מצטט מהמסמך כמה סעיפים המנסים לשרטט גבולות קשיחים בין העבודה העיתונאית לזו המשטרתית ולאסור על הערבוב ביניהן. לקח אחר נוגע לאופן מעורר המחלוקת שבו נעצרו החשודים בתוכניות הללו: "המשטרה תימנע מפעולות ראוותניות אשר יש בהן כדי ליצור השפעה שאינה הוגנת על תוצאות התהליך הפלילי. לפיכך, ככל שיוחלט על-ידי המשטרה לבצע עיכוב או מעצר של חשודים, יש להימנע ככל הניתן מתיעודו ושידורו כחלק מהפקת התוכנית ומתיעוד שיש בו משום ביזוי והשפלת החשוד". חבל שלידיעה המרתקת והחשובה הזו לא ניתן מקום נרחב יותר במוסף.
כל העיתונים מדווחים על התקרית בבגדאד שבעיראק, שבמהלכה זרק עיתונאי עיראקי זוג נעליים על נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש במהלך מסיבת עיתונאים. בוש הפגין אינסטינקטים משובחים, התכופף וחמק מהמתקפה. ב"הארץ" הכתירו את הדיווח על השער בכותרת "בוש גילה גמישות בעיראק". הנה כך מתפתחת הטבלואידיזציה ב"הארץ", תחילה בכותרות, אחרינו המבול.